יוליאן יאנקו

מירפאת בריאות הנפש, יבנה, בית החולים באר יעקב, נס ציונה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

גילוי נאות: קיבלתי תמיכה כספית מחברת לונדבק ישראל.

חרדה חברתית היא הפרעה שבה האדם חושש ממצבים חברתיים ונמנע מהם. סיבוך יחסית שכיח שלה הוא צריכת אלכוהול, לעיתים עד כדי תלות. תוצאות מחקרים אפידמיולוגיים מעלות, כי תלות באלכוהול שכיחה פי שניים ויותר בנבדקים עם הפרעת חרדה חברתית. נסקור במאמרנו את המאפיינים של כל הפרעה, הסיבות לשילוב שלהן ומגוון האפשרויות הטיפוליות בהפרעות אלה. במעט מאוד מחקרים נבדקה היעילות של טיפולים במקרים של שילוב שתי ההפרעות, ולא ברור באיזו הפרעה יש לטפל קודם: בהפרעת חרדה חברתית, בהפרעה של צריכת אלכוהול או שמא בשתי ההפרעות בו זמנית. אנו מציעים בכל זאת לטפל במשולב בשתי ההפרעות, בתקווה להגיע לשיפור מרבי בקרב הלוקים בהפרעות אלה.

אלעד נהלוני^1,2,3, יוליאן יאנקו⁴

¹השירות הפסיכולוגי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן²,  מרכז "קוגנטיקה" לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, תל אביב, ³המרכז לפסיכולוגיה רפואית הל"ר, תל אביב, ⁴מרפאת ברה"ן יבנה, בית החולים באר יעקב-נס ציונה, באר יעקב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב

הזעת יתר מטופלת על ידי רופאים ממגוון התמחויות, ביניהם רופאי עור, רופאי משפחה, מנתחים ופסיכיאטרים. הזעת יתר קשורה בפעילות יתר של מערכת העצבים המרכזית. היא עלולה לגרום לאי נוחות, לקשיים בחברה ובקריירה וגם לבעיות רגשיות. למרות שהתופעה מוכרת מזה אלפי שנים, עדיין לא ברור האם הזעה מתעוררת בעקבות הפעלה "רגשית" של מערכת העצבים המרכזית, האם הקשיים הרגשיים מתעוררים בעקבות הפרעה מקומית בבלוטות ההזעה, או שמא זהו שילוב של שני הגורמים המתפתחים זה לצד זה. במאמר זה אנו מתארים שני מצבים דומים: הזעת יתר והפרעת חרדה חברתית, הפרעה שבה האדם חושש ממצבים חברתיים ונמנע מהם ותסמין שכיח שלה הוא הזעת יתר. אנו מציגים סקירת עבודות שנחקרו בהם הדמיון והשוני בין שתי ההפרעות, וטוענים כי חרדה חברתית אינה מסבירה הופעה של הזעת יתר, אך נראה כי דווקא הזעת היתר מפחיתה את סף הרגישות לחרדה. מחקרים מראים כי בקרב אנשים הלוקים בהזעת יתר, הפגיעה בתפקוד והקושי הרגשי הכרוכים בהזעה מתווכים על ידי החרדה החברתית. בנוסף, אנו מציגים סקירה של הטיפולים המוצעים בשתי ההפרעות ויעילותם בהפחתת התסמינים של הזעה וחרדה חברתית. לבסוף, נדון במימצאים במטרה להציע קו טיפולי משולב בשתי ההפרעות, המתחשב ביתרונות ובחסרונות של הטיפולים השונים, כדי להשיג שיפור מרבי בקרב הלוקים בהפרעות אלה. 

מיכל וינקר¹, סול יברובסקי², יוסף מרגי²

¹הפקולטה לרפואה הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים, ²המחלקה לפסיכיאטריה, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים

הפרעה טורדנית-כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder – OCD) מתבטאת בקהילות שונות בעולם באופן דומה, תוך התאמת "התסמינים הקלאסיים" לעולם התוכן התרבותי והרוחני של המטופל. אדם חרדי עם הפרעה טורדנית-כפייתית (להלן OCD), מבצע מעשים כפייתיים הכוללים חזרות ובדיקות, וסובל ממחשבות טורדניות הקשורות לעולם היהודי דתי – זוהי אותה המחלה, המתבטאת בהקשר שונה. התסמינים הדתיים הנפוצים אינם חופפים בהכרח למצוות המרכזיות ביהדות. למרות חשיבותן הרבה, מצוות שמירת השבת או מצוות מוסריות כמו כיבוד אב ואם לרוב אינן מהוות חלק מרכזי בדפוס הכפייתי. ההתנהגות הכפייתית הדתית של חולי OCD מתמקדת במצוות הקשורות ללכלוך, תקינות וסדר ומאופיינת בחזרות, בדיקות ואיטיות – בדומה למקרי OCD אחרים.

למחשבות הטורדניות של המטופלים ולמעשיהם הכפייתיים יש לרוב מסגרת בכתובים היהודיים. הדת, כמסגרת עם כללים וטקסים מוכתבים, מהווה לכאורה כר נוח להתפתחות OCD. עם זאת, מעריכים היום כי שכיחות OCD בקהילה החרדית דומה לשכיחותה באוכלוסייה הכללית. הרבנים מכירים ב-OCD כמחלה פסיכיאטרית, לא מעודדים את הדקדוק הכפייתי בקיום המצוות, ולעיתים אף מתירים הפסקה זמנית של קיום המצווה הקשורה למחלה.

היכרות עם הרקע התרבותי והדתי של המטופל חיונית להצלחת הטיפול בייחוד באדם חרדי – החי בסביבה מתבדלת וסגורה, ובפרט בטיפול פסיכיאטרי ב-OCD עם תסמינים דתיים. אדם חרדי הסובל מ-OCD יפנה בתחילה לרב שלו לייעוץ, ורק בהמשך, בהמלצת הרב, יפנה לטיפול פסיכיאטרי. גם לאחר הפנייה לגורמי בריאות הנפש, ייתכן שיעדיף המטופל החרדי טיפול תרופתי על פני טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, מחשש שיכלול אלמנטים הנוגדים את אמונותיו.

שיתוף פעולה עם הרב חשוב מאוד להצלחת הטיפול, על מנת לרכוש את אמון המטופל ולהתאים את הטיפול ההתנהגותי לאמונות ואורח החיים של המטופל.

אסנת רזיאל¹, נאסר סקרן^1,2, דוד גויטיין^1,3

¹קבוצת אסיא מדיקל, מרכז רפואי אסותא, תל אביב, ²מחלקה לכירורגיה א', בית חולים העמק, עפולה והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה, ³מחלקה לכירורגיה ג', מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מגפת ההשמנה הוכרה זה מכבר כבעיה עולמית. יותר משליש מהמבוגרים וכ-15% מן הילדים והמתבגרים מוגדרים כלוקים בהשמנת יתר. רשויות הבריאות בכל העולם מנסות להתמודד עם הבעיה בגישה רב תחומית, גם בהיבט המניעה וגם בהיבטים הטיפוליים. בחיפוש אחר הגורמים להשמנת יתר ולחוסר היכולת לשמור על המשקל, נחקר בשנים האחרונות הקשר בין הפרעות קשב וריכוז (ADHD) והשמנה. הקשר ניתן להסבר על פי שתי תיאוריות: הפרעות קשב וריכוז תורמות להשמנה בגלל האכילה האימפולסיבית, הקשר בין שתי התופעות מקורו במנגנון פסיכופתולוגי משותף.

הפרעות קשב וריכוז מופיעות לרוב בילדות וכוללות אימפולסיביות, מוסחות דעת והיפראקטיביות, וברוב הילדים הללו ממשיכות גם לחיים הבוגרים ומתבטאות בתסכול, חוסר ארגון, ותגובה רגשית גבוהה. הטיפול בהפרעות קשב מחייב לרוב שילוב של טיפול תרופתי לצד טיפול נפשי וסיוע גופני (כגון ריפוי בעיסוק), וכן הנחיה בנוגע לתזונה נכונה. לצד אלו, חשוב גם ייעוץ של גורם מקצועי המעריך את התמונה החברתית והמערכתית (פסיכולוג חינוכי/עובד סוציאלי).

רוב המחקרים על הקשר בין ADHD  והשמנת יתר התבצעו על אנשים שהגיעו לייעוץ לגבי השמנה, ונמצא ששיעור הפרעות הקשב אצלם גבוה משיעור ההפרעות בכלל האוכלוסייה (בילדים ובמבוגרים). אותם מטופלים עם השמנת יתר שטופלו בתרופות בהפרעת הקשב, הצליחו לרדת במשקל בצורה יעילה יותר. בנוסף נמצא, כי מנותחים בריאטריים בעלי הפרעת קשב וריכוז הקפידו פחות על ביקורי המעקב לאחר הניתוח.

נראה שהפתרון לבעיה הוא ראשית באבחון הפרעות הקשב בקרב הלוקים בהשמנת יתר, ובשלב השני על ידי טיפול קוגניטיבי התנהגותי שירתום את הפרעת הקשב לצרכים של הירידה במשקל, כגון זיהוי נקודות המשבר (שעמום, דכדוך, עיסוק באוכל) והסטת תשומת הלב לתהליכים בונים, כמו פעילות גופנית או פעילות אחרת שאיננה קשורה במזון.

אלכסנדר גרינשטיין^1,2, צבי פרמן³, קובי סתו^2,4, אילן גרינולד⁵, חיים מצקין^1,2, יעקב רמון^{2 ,6}

¹המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³שירותי בריאות כללית, מחוז מרכז, ⁴מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ⁵היחידה לנירו-אורולוגיה והפרעות בתפקוד המיני, הקריה הרפואית רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט,  הטכניון, חיפה, ⁶המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

הגדלה טבה של הערמונית הגורמת להפרעות בהטלת שתן היא תופעה שכיחה ומתקדמת בגברים מבוגרים. הפרעות בהטלת שתן יכולות להופיע בשלב האגירה וההתרוקנות או לאחר סיום הטלת שתן, לפגוע באיכות החיים ולהיגרם ממספר גורמים. הבירור הרפואי אמור להתרכז באבחון הגדלה טבה של הערמונית, אבחנה מבדלת למחלות אחרות הגורמות להפרעה בהטלת השתן וזיהוי גורמי סיכון להתקדמות התסמינים. המטרות בטיפול הן לשפר את התסמינים ואיכות החיים אצל המטופל, ולמנוע את החמרת התסמינים והסיבוכים הנובעים מהגדלה טבה של הערמונית. טיפול בתרופות הוא הבסיס לטיפול, כאשר ניתוח או הליך זעיר פולשני מיועד למטופל שאינו מעוניין בתרופות, או למטופל שתסמיניו לא הוקלו משמעותית חרף טיפול תרופתי ומעוניין בטיפול פולשני. בנייר עמדה זה, מגובשת הגישה לאבחון וטיפול בהפרעות בהטלת שתן בקרב גברים עם הגדלה טבה של הערמונית.

איתי איילון¹, שי בן שחר², אורי איל^3,4, נעמי ויינטרוב^3,4

¹מחלקת ילדים, ²המכון הגנטי, ³היחידה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת ילדים, בית חולים דנה-דואק לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, ⁴מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב 

הקולטן האנדרוגני הוא גורם שעתוק תוך תאי המכיל ארבעה אזורים תפקודיים. באזור שבו מתבצע שפעול הקולטן, קיים מקטע המתאפיין בפולימורפיזם של מספר חזרות חומצות הגרעין CAG. בעבודות מעבדה הודגם קשר הפוך בין מספר החזרות לבין פעילותו של הקולטן. בהתבסס על עובדה זו נערכו עבודות מחקר רבות, שניסו לקשור בין פולימורפיזם זה לבין הפרעות שבבסיסן עומדות חסר או יתר פעילות של הורמוני המין הזכריים. במאמר סקירה זה אנו מתארים מקצת מאותם מצבים אשר ביטויים הקליני ולעיתים גם מהלכם נמצא שורים לפולימורפיזם המתואר. אנו סבורים כי בכל הפרעה שבה מעורבים הורמוני המין הזכריים, קיימת סבירות כי מידת פעילותו של הקולטן האנדרוגני כביטוי למספר חזרות ה- CAG, עשויה להוות גורם המשפיע על חומרת ההפרעה.

מיה אמיתי^1,2, ספי קרוננברג^1,2, טלי כהן³, עמוס פריש⁴, אברהם ויצמן^1,2,4, אלן אפטר ^2,3

¹חטיבת ילדים ונוער, המרכז לבריאות הנפש גהה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³המחלקה לרפואה פסיכולוגית, בית חולים, ⁴מרכז פלסנשטיין למחקר רפואי, קמפוס רבין, אוניברסיטת תל אביב

הפרעות חרדה הן הפרעות כרוניות בעלות שכיחות גבוהה באוכלוסייה, הגורמות לתחלואה ומצוקה רבה ללוקים בהן. הטיפול המקובל כיום להפרעות אלו הוא תרופות נוגדות דיכאון, ובראשן תרופות ממשפחת מעכבי הקליטה הברירניים (הסלקטיביים) לסרוטונין, SSRI (Serotonin selective reuptake inhibitors). אולם למרות יעילותן היחסית של תרופות אלו, קיימת שונות גבוהה בתגובה לתרופות אלו, כאשר שליש מן המטופלים אינם מגיבים כלל. כיום אין לנו יכולת לדעת מי מהמטופלים יגיב לתרופות, והתקווה היא כי המחקר הגנטי יאפשר לזהות מי מבין המטופלים צפוי להגיב לטיפול, וכך למנוע ניסיונות טיפוליים כושלים והשפעות לוואי. בנקודה זו נכנסת הפרמקוגנטיקה לתמונה. תחום הפרמקוגנטיקה נחלק לפרמקוקינטיקה (גורמים גנטיים המשפיעים על המטבוליזם של התרופה בגוף) ופרמקודינמיקה (גורמים גנטיים המשפיעים על התגובה לתרופה ברמת הקולטנים באברי המטרה). בניגוד לטיפול בדיכאון, קיים מיעוט מחקרים בתחום הפרמקוגנטיקה של הפרעות חרדה, ורוב המימצאים תואמים לידוע בתחום הדיכאון. עיקר המימצאים הפרמקוגנטיים קשורים לגנים מהמערכת הסרוטונרגית, עם ניבוי תגובה טובה לטיפול בבעלי האלל הארוך של הגן לטרנספורטר לסרוטונין (5-HTT), וכן מימצאים נוספים בוואריאנטים גנטיים של הקולטן לסרוטונין. המימצאים הפרמקוקינטיים מתרכזים במערכת אנזימי ה-CYP450. התקווה היא, כי עם התפתחות מחקר הפרמקוגנטיקה, יתגלו ואריאנטים גנטיים נוספים שבשילוב עם מאפיינים קליניים של הלוקים בהפרעות חרדה, יאפשרו בניית אלגוריתם טיפולי מותאם אישית לכל מטופל.

יובל רווה¹, עמר בונה²

¹היחידה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ²המחלקה לפסיכיאטריה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה

הערכת אובדנות מהווה חלק משמעותי מתחום העיסוק הפסיכיאטרי. המטרה בהערכה זו היא הפחתה בתחלואה ובתמותה כתוצאה מניסיונות אובדניים. הערכת אובדנות היא מאתגרת, מאחר שמחד גיסא לא קיימים כלי ניבוי קליניים או מעבדתיים מספקים לבחינת מידת הסיכון, ומאידך גיסא לעיתים הנבדק אף מסתיר ומטשטש את כוונותיו. לעיתים גם בדיקות פסיכיאטריות קפדניות נשנות אינן מצביעות על גורמי סיכון מובהקים, למרות שהנבדק נמצא בסיכון אובדני משמעותי. לנוכח זאת, על הקלינאי המעריך לשמור על רמת חשד גבוהה ולפעול בהתאם.

במאמר זה אנו מציגים פרשת חולה צעיר אשר ביצע מספר ניסיונות אובדניים חמורים שהעמידו את בריאותו ואת חייו בסכנה. בהיעדר גורמי סיכון בולטים, ובהיעדר שיתוף פעולה בהערכה הפסיכיאטרית, אבחון וטיפול הולמים בחולה זה היוו אתגר קליני משמעותי. בחרנו להציג פרשת חולה זה, על מנת לשוב ולהדגיש את הקושי והמורכבות הכרוכים בהערכת אובדנות מחד גיסא, ועל מנת להדגיש את הצורך והחשיבות בשמירה על רמת חשד גבוהה מאידך גיסא.

דוד ישראלי^1,2*, יאיר בן מנחם²*, מעין ורטמן², ליאון גרינהאוס³

¹היחידה לאשפוז יום, בית חולים כפר שאול, ²המעבדה לדימות וגרייה מוחית, בית חולים כפר שאול, ³המרכז הירושלמי לבריאות הנפש, בתי החולים איתנים - כפר שאול

* שני מחברים אלה תרמו תרומה שווה לכתיבת המאמר.

הפרעות נירו פסיכיאטריות מתרחשות כאשר חל שינוי בפעילות המוח (פעילות יתר או חסר בהשוואה לנורמה). לכן התערבות בפעילות של המוח יכולה להוות טיפול בהפרעות שונות. במאמר זה אנו סוקרים שיטות שונות לגרייה של המוח, חלקן מוכרות ומיושמות שנים רבות כגון: Electroconvulsive therapy (ECT), ו-Transcranial magnetic stimulation (TMS), ואילו חלקן חדשות יותר אשר נמצאות עדיין בשלבי מחקר והוכחת יעילות, אך עם תוצאות ראשוניות מבטיחות כגון: Vagus nerve stimulation (VNS),  Deep brain stimulation (DBS),Magnetic seizure therapy, transcranial direct current stimulation (tDCS) ו- Near-infrared therapy. בסקירה ניתן לקרוא על הליך ההעברה, מנגנונים מוצעים, השפעות לוואי, מצב עדכני וכיווני המחקר עבור כל שיטה.

שלמה ברק

המכון לרפואת שיניים וניתוחי פה ולסת, המרכז הרפואי הלל יפה, חדרה

המטרה בסקירתנו היא להציג את הקשר בין חבלת "צליפת שוט" לבין תסמונת כאב והפרעה בתפקוד הטמפורומנדיבולרי (TMD).

ניסיון קליני ומחקרים מראים על קיום קשר בין חבלת "צליפת שוט" לתסמונת ומתארים את מנגנון החבלה. מדווח בסקירתנו על סימני התסמונת, הבדיקות הקליניות ובדיקות הדימות המקובלות לאבחון.

הטיפול המקובל בתסמונת כולל פיזיותרפיה, תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידים וסד סגרי לשיניים.

איתן אברמוביץ^2,1, עומר בונה^3,2 

^2,1מחלקה פסיכיאטרית, בית חולים הדסה, ירושלים, ²חיל הרפואה, צה"ל, ³הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

במשך מאתיים שנה משמשת היפנותרפיה (טיפול נפשי בעזרת היפנוזה) לטיפול בפסיכו-טראומה ובמיוחד – לטיפול בהפרעת דחק בתר חבלתית (להלן - PTSD) בפגיעות נפשיות על רקע מלחמה. במאמר זה אנו מביאים סקירת ספרות התומכת בכך שפסיכותרפיה היפנוטית יכולה להאיץ ולייעל טיפול בקרב מטופלים הסובלים מתסמונת דחק בתר חבלתית. Panet  היה הראשון שהדגים יעילות ביישום פסיכותרפיה רב שלבית בהפחתת תסמינים פתולוגיים ב-PTSD. פסיכותרפיה היפנוטית מאיצה היווצרות קשר טיפולי ומרחיבה את הישגי הטיפול. היפנותרפיה יעילה במיוחד בהפחתת עצמות חרדה, דיסוציאציה, כאבים סומטופורמיים והפרעה בשינה. שיטות היפנוטיות אף מאפשרות עיבוד זיכרונות וחוויות טראומטיות, ושיקום כוחות ההתמודדות והרגשת השליטה. בסקירה זו מובאים עקרונות הטיפול ההיפנוטי הרב שלבי בהתמודדות עם PTSD. היות שמרבית המידע הנמצא בידינו כיום מבוסס על תצפיות קליניות בלתי מבוקרות, על מנת להוסיף את ההיפנותרפיה לארגז הכלים הרשמי בטיפול ב-PTSD, יש להוכיח את יעילות השיטה על ידי עריכת מחקר קליני העומד בסטנדרטיים מדעיים מקובלים.

עמית רותם^3,2,1, פסח שורצמן²

¹המרכז למניעה וגמילה מעישון, ²מרכז סיאל-מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, המחלקה לרפואת משפחה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³המרכז לטיפול בהתמכרויות ולבריאות הנפש, טורונטו, קנדה

עישון סיגריות שכיח מאוד בקרב מטופלים הלוקים בהפרעות נפשיות.  בשנים האחרונות מתווספות הוכחות מדעיות למנגנוני ההתמכרות לניקוטין, כמו גם לטיפולים יעילים לגמילה מעישון שאף נכללים בסל הבריאות של מדינת ישראל. למרות שיעורי העישון הגבוהים, שיעורי  ניסיונות הגמילה מעישון והגמילה המוצלחת נמוכים בקרב המטופלים הלוקים בהפרעות נפשיות.

במאמרנו הנוכחי נסקרות הסיבות האפשריות לכך, ומובאים מנגנונים ביולוגיים והתנהגותיים אפשריים התומכים בהתמכרות קשה בקרב מטופלים אלה. נסקרות שיטות מבוססות – מחקר לגמילה מעישון, כולל טיפולים תרופתיים והתנהגותיים, ומובאות המלצות ייחודיות עדכניות לגמילה מעישון בקרב מטופלים עם הפרעות נפשיות.

איציק לוי^3,1, אלון גולדשטיין^3,1, צבי פישל^3,2, יסמין מאור^3,1, ולדיסלב ליטצ'בסקי^3,1, גליה רהב^3,1

¹המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המרכז לבריאות הנפש גהה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: הפרעות נירו-קוגניטיביות ופסיכיאטריות שכיחות בנשאי HIV. חלק גדול מהחולים אינם מפתחים תסמינים, אולם בבדיקות נירו-קוגניטיביות ובשאלונים ספציפיים ניתן לאבחן הפרעות תת תסמיניות. 

מטרות: לבדוק את השכיחות של הפרעות נירו-קוגניטיביות, דיכאון וחרדה בקרב נשאי HIV ישראלים, ולמצוא גורמי ניבוי להפרעות אלו.

שיטות: איסוף נתונים סוציו דמוגרפיים וקליניים וביצוע בדיקות שתוקפו לאבחן הפרעות נירו-קוגניטיביות בנשאי HIV, ושאלונים לאבחון דיכאון וחרדה, בקרב 57 נשאי  HIVאי תסמיניים.

תוצאות: שיעור ההפרעות הנירו-קוגניטיביות באוכלוסיית המחקר היה תלוי בשיטת הבדיקה. בעוד שבמבדקי מסלול A ו- B (TMAו- TMB) נמצא שיעור גבוה של חולים עם הפרעה, הרי שבבדיקת החלפת מספר/סימן (Digit symbol substitution test) לא נמצאו כמעט הפרעות. במבחני זיכרון מידי ומושהה (IMT ו-DMT) 47.7% ו-49% זכרו פחות מ-75% מהמספרים. נמצא גם כי 18% מהחולים סובלים מחרדה ו-24% מדיכאון. חציון מדד איכות החיים היה 7. בעיבוד רב משתנים לא נמצאו במחקר זה גורמי ניבוי ספציפיים להפרעה נירו-קוגניטיבית.

לסיכום: הפרעות נירו-קוגניטיביות ופסיכיאטריות נמצאו בשיעור גבוה של נשאי HIV, ללא קשר למשך הנשאות, מצב מערכת החיסון, העומס הנגיפי בעבר או בהווה או הטיפול שקיבלו.

שרון רייספלד, מיכל חוברס

מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

מאז החלת מתן טיפול אנטי-רטרו-נגיפי יעיל, עלתה תוחלת החיים של נשאי HIV בצורה משמעותית. עלייה בתוחלת החיים הביאה לשינוי באופי התחלואה במהלך חייהם, עם עלייה במחלות שאינן קשורות באיידס דוגמת מחלות כבד, ממאירויות ומחלות מטבוליות.

בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, בנשאי HIV מדווח על היארעות מוגברת של אוסטיאופורוזיס. כמו כן קיימת באוכלוסייה זו עלייה קלה בסיכון לשברים. הגורמים לכך משלבים גורמי סיכון מסורתיים, גורמי סיכון הנובעים מההדבקה בנגיף עצמו ובמידה פחותה השפעת הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי עצמו.

במספר עבודות נצפה קשר בין תרופות ממשפחת ה- Protease inhibitors (PI) ו-מקבוצת ה-Tenofovir Nucleotide reverse transcriptase inhibitors (NRTIs) ובין שכיחות מוגברת של ירידה בצפיפות עצם. לא נמצא מיתאם קליני עם להופעת שברים.

ההמלצות האמריקאיות כיום הן לסקור אנשים מעל גיל 50 שנה עם גורם סיכון נוסף לאוסטיאופורוזיס. ההמלצות האירופאיות הן לבצע הערכת סיכון לשברים בכל נשא HIV מעל גיל 50 שנה. הסקירה נעשית באמצעות בדיקת צפיפות עצם. נודעת חשיבות לאיתור החולים בסיכון, אבחונם וטיפול בהם, בהתאם להנחיות המקומיות באוכלוסייה הכללית. אין המלצה להחליף את הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי, אלא במקרים חריגים.

גילי גבעתי¹, אסתר גנלין-כהן²

¹המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²היחידה לנירולוגיה והתפתחות הילד, בית חולים לילדים אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

מחלת הנירדמות (Narcolepsy), היא אחת מהפרעות השינה המתאפיינת בנטייה מוגברת לישנוניות במהלך היממה למרות שינה מספקת. השינה אינה נשלטת ומתרחשת לעיתים גם במצבים פעילים המחייבים ערנות מלאה – עובדה העשויה להעמיד את החולים בה בסכנה. בישראל מוערכת שכיחות המחלה בכ-0.002%.

ממחקרים שונים עולה, כי חסר תאי עצב המפרישים אורקסין הוא הגורם להופעת הנירדמות. אורקסין הוא נירופפטיד האחראי, בין היתר, על מנגנון שינה-ערות ורעב. מוערך, כי מנגנונים אוטואימוניים מעורבים בהרס תאי העצב המפרישים אורקסין. בספרות קיימות עדויות נסיבתיות הקושרות מצבים אוטואימוניים עם הופעת המחלה. לדוגמה, מדווח על קשר בין נירדמות להימצאות הפלוטיפים סגוליים (ספציפיים) ב-HLA או להימצאות פולימורפיזם בקולטן לתאי  T בקרב החולים. בנוסף, נמצאה עלייה בהיארעות של נירדמות לאחר חיסון כנגד שפעת החזירים –H1N1. בנוסף, דווח על הימצאות נוגדנים עצמוניים בקרב חולים בנירדמות המכוונים כנגד אנטיגן TRIB , המתבטא בתאי עצב המפרישים אורקסין.

יחד עם זאת, עדיין אין תמימות דעים בדבר נכונות ההשערה, שכן טרם הוכח קשר ישיר בין מנגנון אוטואימוני להופעת נירדמות, וניסיונות לטיפול בתרופות אימונומודולטוריות לא הדגימו יעילות משמעותית עד כה.