תוצאת חיפוש

(1) פול פרום, (2) דורון חרמוני, (1) מירה ברק

(1) מעבדה מחוזית, מחוז חיפה, שירותי בריאות כללית, (2) המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון ושירותי בריאות כללית

ההוריות הנפוצות ביותר לטיפול ב-Warfarin הן פירפור פרוזדורים, נוכחות של מסתם מלאכותי ופקקת תסחיפית (thromboembolism) בורידים. הסכנות והיתרונות שבטיפול בגורמים אלו אופיינו היטב, וקווי הנחיה כמעט זהים פורסמו על-ידי מספר קבוצות. למרות שניתן להגדיר את טווח הטיפול הטובות ביותר לשמור את ה-INR, קיים קושי גם בנסיבות הטובות ביותר לשמור את ה-INR בטווח הרצוי. הרופאים לעתים קרובות אינם מזהים את המגבלות של בדיקת ה-INR. בנוסף, המטופל אינו תמיד מטמיע את קיומה של סכנה מתמשכת של סיבוכים כתוצאה מדימום ותסחיף, למרות שקיבל את הטיפול הטוב והמעודכן ביותר. כל אלה חושפים את הרופא לסכנה של תביעות רשלנות רפואית ומדגישים את הצורך בהסכמה מדעת של המטופל עם התחלת הטיפול.

רותי ספיר-פיצ'חדזה, איתן בלומנטל

המח' לרפואת עיניים, בית החולים האוניברסיטאי הדסה עין כרם, ירושלים

ברקית כרונית פתוחת-זווית היא מהסיבות השכיחות ביותר לעיוורון. גורם הסיכון החשוב ביותר למחלה זו הוא לחץ תוך-עיני מוגבר. כיום נהוג להתחיל בטיפול תרופתי להפחתת הלחץ התוך-עיני 'כערך המטרה', במטרה להאט את הנזק לעצב הראייה. עד העשור האחרון ניתנו כטיפול תרופות ממשפחת חוסמי ביתא, אגוניסטים אדרנרגיים ופארא-סימפטומימטיים במתן מקומי וחוסמי carbonic anhydrase במתן בדרך פומית. בשנים האחרונות נוספו תרופות חדשות לטיפול מקומי ממשפחת ה-  carbonic anhydrase inhibitors ועוד. תרופות אלו מאופיינות בפחות השפעות-לוואי מערכתיות, ויעילותן בהפחתת הלחץ התוך-עיני רבה. אין עדיין קונצנזוס חדש לגבי תרופת הבחירה לטיפול ההתחלתי בברקית, ולכן עדיין רווחת הגישה המסורתית, שבה נהוג להתחיל בטיפול מקומי בחוסמי ביתא כקו טיפול ראשון. המטרה בסקירה זו היא להביא לידיעת ציבור הרופאים על התרופות החדשות לטיפול בברקית.

יעקב שבירו (1), רומליה קורן (2), ליזה זוהר (3), טוביה הדר (1), רפאל פיינמסר (1), קרול סגל (1)

(1) המח' לרפואת אא"ג ניתוחי ראש וצוואר, (2) המח' לפתולוגיה, (2) המח' להרדמה, מרכז רפואי רבין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הטיפול המקובל בשאתות ממאירות של מיתרי הקול בשלבים מוקדמים הוא הקרנות. בשנים האחרונות צבר הטיפול בלייזר CO2 תאוצה רבה, ובחלק מהחולים הוא מחליף את הטיפול בהקרנות.

מזה כארבע שנים מטפלים המחברים במרכז הרפואי רבין בשאתות של מיתרי הקול באמצעות לייזר CO2, ובמאמר הנוכחי מובא ניסיון המחברים בטיפול בשאתות ממאירות של מיתרי הקול מסוג סרטן האפיתל הקשקשי בשלבים מוקדמים (T1 ו-T2) באמצעות לייזר בלבד, ללא תוספת קרינה.

21 חולים עם שאתות במיתרי הקול בשלבים מוקדמים טופלו באמצעות לייזר 2CO. תשעה-עשר מהם לקו בשאת בדרגה 1T הממוקמת על מיתר קול אחד, בשלושה מהם התפשטה השאת לשליבה הקדמית – באחד מהם עם מעורבות של המיתר השני בחלקו הקדמי.

שני חולים לקו בשאת בדרגה 2T, באחד מהם התפשטה השאת למיתר הקול המדומה ובאחד הייתה מגבלה קלה של תנועתיות ממיתר נגוע.

החולים נמצאים במעקב בין חודש לארבע שנים.

בחולה אחד בלבד שלקה בשאת בדרגה 1T חלה הישנות מקומית כעבור חצי שנה, ואף חולה לא נפטר במהלך המעקב.

לסיכום, בחירה זהירה וקפדנית של החולים (בדרגות 1T ו-2T), כריתה של השאת בגבולות בריאים ומעקב ארוך-טווח הם המישלב הנדרש להצלחת הטיפול בלייזר 2CO כטיפול יחיד לשאתות מוקדמות במיתרי הקול.

אבי עורי (1,2), קטיה סלוצקי (1), אבי לזרי (1), יפה לרמן (1,2), ולדימיר צ'יסטיק (1)

(1) מרכז רפואי רעות, תל אביב, (2) הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אונ' ת"א

מדווח במאמר זה על גבר שנחבל בראשו מפגיעת מוט ברזל. בעקבות הפגיעה נגרם לחולה שיתוק בגפיים התחתונים(paraplegia) שמקורו במוח. שיתוק בגפיים התחתונים הנגרם מחבלה קהה הוא נדיר ביותר. התיסמונת מופיעה בדרך-כלל עקב מנינגיומה של ה-falx cerebri או מפגיעה חודרת טראומטית של קליעים או רסיסים באזורים שבין המיספרות, קרי בגת הפארה-סגיטלית הארוכה או בשני אזורי Rolando. בדרך-כלל החולים מתאוששים היטב נירולוגית ותיפקודית, כפי שניצפה בפרשת החולה המדווח במאמר זה.

רון גרינברג, נחום ורבין, יהודה סקורניק, עופר קפלן

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נצורים בפי-הטבעת והחלחולת (נפט"ח) (anorectal fistula) מקשרים בין תעלת פי-הטבעת או החלחולת לחיץ-הנקביים (perineum). הטיפול המקובל בנצורים אלו הוא ניתוח, והעיקרון המנחה את המנתח הוא הימנעות מגרימת נזק לשרירי סוגר פי-הטבעת, על-מנת לשמור על תיפקודו. תוצאות הניתוחים בנצורים מסובכים עלולות להיות הרסניות ומלוות באי-שליטה על סוגרים. דבק הפיברין מורכב מתרומבין ופיברינוגן המתגבשים ליצירת קריש יציב. לאחרונה פורסמו מספר מאמרים על יעילותו של דבק הפיברין בטיפול בחולים עם נפט"ח.

בעבודה זו מובא הניסיון הראשוני בתוצאות הטיפול בדבק פיברין מתוצרת ישראל בחמישה-עשר חולים שלקו בסוגים שונים של נפט"ח.

חמישה-עשר חולים שלקו בנצורים שלא נגרמו עקב סיבוך ממחלה אחרת, טופלו בהדבקת הנצור באמצעות דבק הפיברין. הערכת החולים לפני הניתוח כללה בדיקה מדוקדקת והדגמה של אזור פי-הטבעת והחלחולת, וכן צינרור הפתח החיצוני של הנצור ובדיקת דימות של נתיב הנצור. הטיפול בוצע בחדר הניתוח, באילחוש כללי או בעמוד-השידרה. בניתוח זוהו הפתח החיצוני והפנימי של הנצור, בוצעה הטרייה של נתיב הנצור והוחדרה צינורית חלולה שדרכה הוזרקו ארבעה סמ"ק של דבק הפיברין לאורך כל נתיב הנצור. החולים נותרו באישפוז להשגחה עד למחרת הניתוח, ושוחררו עם המלצה לחזור לפעילות רגילה באורח מיידי.

באחד-עשר חולים (73.3%) שטופלו בהזרקת דבק פיברין, הושג ריפוי של הנצור במשך מעקב ממוצע של 4 חודשים.

שיעור הצלחה בריפוי בנצורים שנתיבם בין השרירים היה 50%, בנצורים חוצי שרירים הגיע השיעור ל-77.7% ובנצורים מעל השרירים- ל-100%. בחמישה מבין ששת החולים שנותחו בעבר הושג ריפוי של הנצור בהזרקת דבק הפיברין (83.3%). באיש מהחולים לא הייתה פגיעה בשרירי הסוגרים, וכל החולים דיווחו על שליטה מלאה בסוגרים ללא פליטת צואה או גז.

לסיכום, המחברים ממליצים על ניסיון טיפול בדבק פיברין בחולים עם נצורים ארוכים שמקורם בין השרירים או

כאלה החוצים את השרירים בחולים ללא מחלות רקע נלוות ובחולים שכבר נותחו מסיבה זו בעבר.

ורד בלוש-קליינמן (1, 4), מיכאל פוירובסקי (2, 4), דני קורן (3), מיכאל שניידמן (4), אברהם ויצמן (5), דן שניט (1)

(1) בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב, (2) הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, (3) החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה, (4) המרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, (5) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

היענות (adherence) לטיפול התרופתי בתכשירים נוגדי- פסיכוזה מהווה בסיס לטיפול הכוללני הפסיכו-חברתי-שיקומי בתסמיני מחלת הסכיזופרניה. מימצאי מחקרים מעידים על כך, שלתופעת ההיענות לטיפול התרופתי השלכות רבות-משמעות עבור מהלך המחלה והפרוגנוזה. אולם למרות זאת, כ-50% מחולי הסכיזופרניה מגלים חוסר היענות לטיפול.

במאמר הנוכחי נסקרת סוגיית ההיענות של חולי סכיזופרניה לטיפול התרופתי והגורמים המשפיעים על היענות

או אי-היענות לטיפול, תוך שימת-דגש על ארבע קבוצות גורמים: גורמי מחלה, גורמים הקשורים לחולה, גורמי טיפול וגורמים סביבתיים. בנוסף יוצג דגם האמונות הבריאותיות, המשמש אחת המסגרות התיאורטיות להבנת התופעה ותידונה שיטות ההתערבות לשיפור ההיענות לטיפול.

אמנון צונג, צבי צדיק

היח' לאנדוקרינולוגיה פדיאטרית, מרכז רפואי קפלן

הניסיונות בשנים האחרונות לשפר את גובהם של ילדים נמוכי קומה, הניבו שורה של מחקרים שנבחנו בהם גישות חדשות בטיפול. בתחום של הזרקת הורמון גדילה (ה"ג) הוכנסו אמצעים טכניים המקלים על הטיפול, כמו עטי הזרקה המוטענים בהורמון המוכן לשימוש. לאחרונה נבחן תכשיר חדש של ה"ג בשיחרור איטי, המאפשר הזרקה חד- או דו-חודשית בלבד. כמו-כן נעשה ניסיון להקל על הטיפול במתן תכשירים מגרי הפרשת ה"ג, הניתנים במתן לתוך האף או בדרך פומית.

בעקבות ההכרה בחשיבות האסטרוגנים בסגירת מירווחי האפיפיזה בעצמות ובעצירת הגדילה, נעשה לאחרונה ניסיון חלוצי בשילוב מעכבי האנזים ארומטזה בטיפולי גדילה, והתוצאות הראשוניות מבטיחות. את הסקירה השלמנו בהערכת יעילות הטיפול בה"ג בילדים נמוכי-קומה ללא חסר הורמוני, כפי שניתן ללמוד מעבודות שבהן הגיעו המטופלים לגובהם הסופי.

קרלוס גורדון, ויטלי יופה, רונן לויטה, נתן גדות

המח' למחלות עצבים, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים "מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב         

ההערכה היא, כי 15%-18% מכלל הלוקים בסחרחורת תנוחתית טבה לסירוגין (Benign paroxysmal positional Vertigo) (סתט"ל) נפגעו בראשם זמן קצר טרם הופעת התיסמונת. למרות שכיחות גבוהה יחסית של התופעה, לא זכתה תת-קבוצה זו של חולים להתייחסות הראויה, והתיעוד באשר למאפייניה ותוצאות הטיפול בה לוקים עדיין בחסר.

בעבודה הנוכחית נכללו 20 חולים בסתט"ל לאחר פגיעת ראש; שנים-עשר מהם אותרו מבין 150 חולים בסתט"ל הנמצאים במעקב במירפאתנו ו-8 האחרים מבין 75 חולים עוקבים עם פגיעת ראש המלווה בסחרחורת שנבדקו בחדר-המיון. האבחנה הוודאית של סתט"ל התבססה על קיום ניד (nystagmus) סיבובי או סיבובי-אופקי במבחן Dix ו-Hallpike. כל החולים טופלו מיד לאחר שנקבעה האבחנה בשיטה גופנית, כפי שדווח על ידי Epley. שיבעה מהנפגעים בראשם היו מעורבים בתאונת-דרכים, ובשניים מהם תועדה פגיעה בצוואר במנגנון 'צליפת השוט'; 5 נחבלו בעת נפילה; 5 הוכו בראשם; והשלושה הנותרים לקו בפגיעות מסוגים שונים. רק ב-2 מקרים היתה הפגיעה מלווה באובדן הכרה קצר מאוד. האבחנות שעמן הופנו החולים למירפאה כללו סחרחורת בלתי-סגולית (unspecified dizziness) ב-7 חולים, סחרחורת שמקורה בצוואר ב-4 חולים ואירוע מוחי חולף בחולה אחד. שני חולים בלבד הופנו למירפאה עם אבחנה משוערת של סתט"ל. בחמישה מ-20 החולים היתה הסתט"ל דו-צדדית.

לאחר טיפול גופני יחיד חלפו לחלוטין כל התסמינים והסימנים ב-8 חולים (40%). שנים-עשר החולים הנותרים נזקקו לשני טיפולים או יותר, עד להיעלמות הסתט"ל. במהלך המעקב נישנתה הסתט"ל ב-11 חולים (55%). יעילותו של טיפול גופני יחיד ב-40 החולים עם סתט"ל וללא פגיעת ראש היתה גבוהה יותר, והביאה להיעלמות מלאה של כל ההתסמינים והסימנים ב-34 (85%) מהם. מתוצאות אלו ניתן להסיק, כי הופעת סתט"ל לאחר פגיעת ראש אינה נדירה אולם לעתים קרובות אינה מאובחנת. טיפול גופני מיידי, פשוט ולעתים חד-פעמי, עשוי להביא להחלמה מהירה, אם כי חלקם של החולים יזדקקו לטיפולים נישנים. מבחן לפי Dix ו-Hallpike הכרחי לאיבחון סתט"ל, ויש לבצעו בכל חולה המתלונן על סחרחורת לאחר פגיעת ראש.

אייל מלצר

המח' לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התפרצויות של גרדת (scabies) במוסדות, ובכללם במיסגרות רפואיות וסיעודיות, הן תופעה שכיחה. התפשטות הטפיל בתוך מיסגרות רפואיות מתרחשת לעתים קרובות בגלל עיכוב בקביעת האבחנה, עקב הסתמנות בלתי-אופיינית בחולים קשישים עם מערכת-חיסון חלשה. בעיה מיוחדת מהווה הגרדת המגלידה (crusted scabies) – צורת זיהום-על של המחלה. הטיפול הרווח בגרדת רגילה, באמצעות תכשירים שונים לטיפול חיצוני, הוא יעיל, אך מתאפיין בבעיות היענות, בנסיגה איטית של התסמינים ובכישלון אם הטיפול אינו קפדני. לטיפול שיעורי כישלון גבוהים בחולים עם גרדת מגלידה. איוורמקטין (ivermectin) הוא תכשיר יעיל כנגד טפילים פנימיים וחיצוניים. במאמר זה מובאות פרשות חולים אופייניים של גרדת מגלידה: בפרשת החולה הראשון הובילה המחלה להתפרצות גרדת במחלקה לרפואה פנימית, ובפרשת החולה השנייה מדווח על הטיפול באיוורמקטין.

סקירת הבסיס העובדתי ליעילות הטיפולים השונים כנגד גרדת, מעלה כי יעילותו של התכשיר איוורמקטין אינה נופלת מזו של טיפולים אחרים נגד גרדת, ואף יש לתכשיר זה יתרונות מבחינת קלות הטיפול באוכלוסיות שונות, וכן היענות מצוינת ורמת בטיחות גבוהה. יש מקום לבחון את אישור התרופה להוריה זו.

יולנדה בראון, אלכנדרה בלביר-גורמן

המח' לרימטולוגיה ב' שיין, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

ספונדילוארתרופתיות (spondyloarthropathy) (ספא"פ) הן מיכלול מחלות מיפרקים דלקתיות, הכוללות דלקת מיפרקים מיקשחת (ankylosing spondylitis) (דמ"מ), מחלת מיפרקים דלקתית תגובתית (reactive arthritis), צורות מסוימות של דלקת מיפרקים ספחתית (psoriatic sponsylitis), דלקת מיפרקים הקשורה למחלות מעי דלקתיות, ספא"פ של הגיל הצעיר (juvenile), דלקת חדה קידמית של הענבייה (uveitis) וספא"פ מסוג בלתי מוגדר (undifferentiated).

למיכלול הנ"ל מאפיינים קליניים ואימונגנטיים משותפים, הכוללים מעורבות דלקתית של עמוד-השידרה (אקסיאלית), מעורבות אי-סימטרית של מיפרקים היקפיים, אנתזופתיות (enthesopathies), מחלות עיניים דלקתיות, שכיחות-יתר בגברים ובחולים עם האנטיגן הריקמתי HLA B27, היעדר גורם שיגרונתי (rheumatoid factor), קשר אפשרי לזיהומים של דרכי-המין והשתן וכן תהליכים דלקתיים במעיים. המדדים לקביעת אבחנה הם לפי ה-Modified New York Criteria. השכיחה מבין תת-הקבוצות של ספא"פ היא דמ"מ, ולה המהלך הקליני הקשה ביותר. על-פי הדיווחים בעבודות שונות, השכיחות של כלל הספא"פ באוכלוסייה מבוגרת נעה בין 0.6%-1.9%, ולמעשה היא דומה לזו של דלקת מיפרקים שיגרונתית (rheumatoid arthritis).

נייר עמדה של האיגוד לאונקולוגיה 2002

(1)נאוה זיגלמן-דניאלי, (2)אילן רון, (3)בלה קאופמן, (4) ביאטריס עוזיאלי, (5)נטלי קרמינסקי, (2)משה ענבר

(1) המכון לאונקולוגיה והמכון לבריאות השד, מרכז רפואי אסף-הרופא, (2)המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, (3)המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, (4) המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי הדסה עין-כרם, ירושלים, (5)המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי וולפסון, פתח תקווה

האיגוד לאונקולוגיה בישראל כינס ועדה של אונקולוגים העוסקים בטיפול בסרטן השד, על-מנת לקבוע מדיניות לגבי מתן טיפול הורמוני חלופי (טה"ח) בנשים שאובחנו כלוקות בסטן השד. ההמלצות שתוצגנה מתבססות על סקירת ספרות רפואית עדכנית שנכללו בה נתונים רטרוספקטיביים בלבד. נתונים אלו אינם מצביעים על עלייה בהישנות סרטן השד ובשיעור התמותה מהמחלה בנשים שנטלו טה"ח (באסטרוגן, עם או ללא פרוגסטרון). לנוכח זאת מצאה הוועדה, כי אין למנוע טה"ח בנשים עם תיסמונת חדילת-אורח (post menopausal syndrome) המעוניינות לקבל טיפול זה, למעט נשים בגיל הפוריות או בתקופה טרם חדילת-אורח, שבהן הפסקת פעילות השחלה מהווה מרכיב משמעותי בטיפול המשלים. יש לתת את הטיפול למטופלות לאחר הסבר על מיגבלות הנתונים המדווחים בספרות הרפואית.

הוועדה הסתייגה ממתן טיפול הורמוני לנשים שהשאת בשד הופיעה אצלן בזמן נטילת טה"ח, למעט נשים עם תלונות קשות המשבשות את איכות-חייהן, לגבי נשים עם תיסמונת חדילת-אורח חלקית או נשים שאינן מעוניינות בקבלת טה"ח, ציינה הוועדה אפשרויות טיפול אחרות. ההמלצות צפויות להתעדכן עם פירסום נתונים מעבודות פרוספקטיביות המתנהלות בימים אלה.

פלטיאל וינר, רסמי מגדלה, נועה ברר-ינאי, מרינלה בקרמן

המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה

ידוע שקיימים הבדלים גדולים בקרב חולי גנחת-הסימפונות בתפיסת קוצר-הנשימה (תק"ג). הסיבה להבדלים אלו אינה ברורה עדיין, אך נודעת לה חשיבות רבה בשל היותה מכוונת את הטיפול העצמי במרחיבי-סימפונות ואת הפנייה של החולה לסיוע רפואי.

תפיסת קוצר-הנשימה וצריכת מרחיבי-סימפונות נבדקו ב-80 חולי גנחת-הסימפונות (ג"ס) הלוקים בגנחת קלה-בינונית (FEV₁>60% מהצפוי לפחות בשני ביקורים), בתקופה יציבה של מחלתם, שאובחנו על-פי המדדים של החברה האמריקאית למחלות ריאה. כל החולים טופלו באופן קבוע בקורטיקוסטרואידים בשאיפה ובמרחיבי-סימפונות בשאיפה, אך ורק על-פי הצורך. בדיקה של תק"נ בוצעה הן במנוחה והן בזמן נשימה באמצעות התנגדויות גדלות והולכות שבמהלכן החולה מדרג את התק"נ שלו לפי סולם דירוג קוצר-נשימה מקובל. דרגת קוצר-הנשימה הושוותה לנתוניהם של 60 נבדקים בריאים שגילם תואם את גיל החולים.

תשעה חולים הוצאו מן המחקר, ולכן התוצאות המדווחות מתבססות על נתוניהם של 71 חולים. בשלושים-ותשעה מהחולים (55%) נמצא תק"נ תקין, ב-12 חולים (17%) תק"נ משמעותי בין דרגת ה- FEV₁לדרגת התק"נ. נמצאה צריכה ממוצעת של 2.9+-0.4 (טווח 0-7.2) שאיפות ליום ממרחיבי-סימפונות. כמו-כן, נמצא הבדל סטטיסטי משמעותי בין צריכת מרחיבי-הסימפונות בקבוצת החולים במחלה בדרגה קלה לבין החולים במחלה בדרגה בינונית (0.01>p). בשתי הקבוצות היתה צריכת מרחיבי-הסימפונות גבוהה משמעותית בחולים עם תק"נ גבוה לעומת החולים עם תק"נ תקין (0.05>p) ולעומת החולים עם תק"נ נמוך (0.01>p).

לסיכום, במחצית לערך מהלוקים בגנחת-סימפונות בדרגה קלה-בינונית נמצא תק"נ הדומה לזו של בריאים, ובמחציתם השנייה נמצא תק"נ גבוה או נמוך מהתקין. כצפוי, נמצא שחולי גנחת במצב קשה יותר צורכים יותר מרחיבי-סימפונות, אך בכל דרגת חומרה של המחלה קיים מיתאם ישיר בין דרגת התק"נ לבין צריכת מרחיבי-סימפונות.

הראל ארזי (1), גד בן-דרור (2), יורם מיזיריצקי (2)

(1) הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית ירושלים, (2) המח' לרפואה פנימית ב', בית-החולים רבקה זיו, צפת

אנגיואדמה של הלשון, הפה-והלוע (oropharynx) והגרון (larynx) היא השפעת-לוואי קשה ונדירה עקב נטילת תרופות מעכבי אנזים המהפך (ACE inhibitors) (מא"ה).

במאמר זה מדווח על חולה שלקה באנגיואדמה של הלשון לאחר נטילת קפטופריל במתן תת-לשוני, ונדונות שכיחות התופעה, האפשרויות למניעתה והטיפול בה.

פרשת החולה הנדונה במאמר זה מתווספת למספר מצומצם של פרשות חולים דומות, ועקב חומרתה היא מדגישה את הצורך במעקב אחר חולים המטופלים בתרופות מקבוצה זו ואת הערנות הנדרשת לאפשרות הופעתה.

מנחם פישר (1,2), ברכה רגר (3), בוריס קפלן (4,5), גדי רנרט (2,6)

(1) מינהלת גליל עליון, שירותי בריאות כללית, החברה לרפואת נשים בקהילה, (2)הפקולטה לרפואה, הטכניון, (3) המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, (4) המח' לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, (5) המח' לבריאות הקהילה ואפידמיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, שירותי בריאות כללית, חיפה

טיפול הורמוני בנשים לאחר חדילת-אורח (menopause) כתחליף להפרשת אסטרוגנים מהשחלות, מוכר ומקובל כטיפול לתיסמונת סב-חדילת-אורח (perimenopausal syndrome) מזה למעלה מ-60 שנה.

בשני העשורים האחרונים נוספו הוריות לטיפול הורמוני חלופי (טה"ח) בעקבות עשרות מחקרים שנמצאו בהם עדויות לערכו המוסף של טיפול זה במיסגרת הרפואה המונעת.

רונן לקר (1), בלה גרוס (2), אלכסנדר גור (3)

(1) המח' לנוירולוגיה, בית-החולים האוניברסיטאי הדסה, ירושלים, (2) המח' לנירולוגיה, בית-החולים הממשלתי, נהריה, (3) המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

דמם ראשוני במוח (דר"מ) אחראי לכ-10% מכלל האירועים המוחיים, וכרוך בסיכון גבוה במיוחד לתחלואה כרונית ולתמותה.

המטרות בסקירה הנוכחית הן ליידע את קהל הקוראים בחידושים האחרונים בתחומי האפידמיולוגיה, המנע, האיבחון והטיפול בדר"מ.

לשם כך נסקרה הספרות הרפואית בנושא ב-Medline והתקיים הרכב מומחים של החוג למחלות כלי-הדם של המוח מטעם החברה לנירולוגיה בישראל, על-מנת להביא המלצות בכתב לכלל הרופאים בישראל.

לסיכום, דר"מ הוא מחלה שכיחה יחסית ומסכנת-חיים. היום ניתן למנוע חלק גדול מהדימומים במוח על-ידי מתן טיפול מקדים בגורמי-הסיכון, במיוחד ביתר-לחץ-דם.

הטיפול השמרני היעיל בחולים שכבר לקו בדימום במוח משפר אך במעט את מצבם. אולם ניתוחים לא הוכחו עדיין כיעילים יותר מטיפולים שמרניים, ולכן אין ניתן להמליץ על ניתוח לניקוז שטף-הדם. למעט במצבים חריגים כמפורט מטה. עם זאת, ייתכן כי שיטות ניתוח חדשות, הנבדקות בימים אלה במחקרים אקראיים, יתרמו לשיפור התיפקוד ולירידה בשיעור התמותה של חולים אלו.