תוצאת חיפוש

דניאל בן-דיין, מרדכי קרמר

מכון הריאה מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקוה

יתר-לחץ-דם בעורקי הריאה, מתאפיין בתינגודת גבוהה בריאה ובירידה בתפוקת הלב. בתקופה שקדמה לטיפול בפרוסטציקלין, נחשבה המחלה לסופנית, עם חציון הישרדות של 3 שנים. בשנים אחרונות חל שיפור משמעותי ברמת ההישרדות, בזכות הבנה טובה יותר של המחלה ודרכי הטיפול בה.

ההנחיות החדשות לטיפול מבוססות על מימצאי מחקרים אודות הקשר שבין היצרות ועיצוב מחדש של כלי-דם לבין הפרעות בתיפקוד דופן האנדותל, לבין ביטוי-יתר של אנדותלין, ולירידה ביצירה של פרוסטציקלין וותחמוצת חנקן (NO).

במאמר ידווח על הסיווג החדש ועל ההנחיות לטיפול המקובלות כיום בעולם. הנחיות אלו מתייחסות לתפקידי פרוסטציקלין, למעכבי אנדותלין ופוספודיאסתרזה 5, ולערך של מישלבי התרופות.

שמעון יוסף לוין¹, מירה וולבובסקי¹, ששון נקר^1,2, שלמה וינקר^1,2

¹המח' לרפואת המשפחה, מחוז המרכז, כללית שירותי בריאות, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: יתר-לחץ-דם (יל"ד)¹ בחולי סוכרת הוא גורם סיכון ידוע למחלות כלי-דם גדולים וקטנים. איזון לחץ-הדם לערכים הנמוכים מ- 130/80 ממ"כ גורם לירידה משמעותית בשיעורי התחלואה במחלות אלה והתמותה בעטיין.

מטרה: הפעלה של תוכנית טיפול במירפאה לרפואת המשפחה, על מנת לאזן את לחץ-הדם בחולי סוכרת ולהביאם לערכים נמוכים או שווים ל- 130/80 ממ"כ.

שיטות: אוכלוסיית היעד - נכללו בתוכנית חולי סוכרת מסוג 2, ממירפאת "כללית שירותי בריאות" בשוהם אשר אובחנו כלוקים ביל"ד, או מטופלים הנוטלים תרופות לאיזון לחץ-הדם, או חולים שנבדקו ובדיקתם העלתה ערכי לחץ-דם גבוהים מ-130/80 ממ"כ. איתור החולים העומדים במדדי המחקר בוצע על-ידי סקירת התיקים של כלל חולי הסוכרת במירפאה.

טיפול – החולים זומנו למעקב יזום במירפאה. נבדקה ההיענות לטיפול ובוצע שינוי בטיפול בתרופות לפי הצורך. כאשר היה צורך בהוספת טיפול בתרופות, הטיפול המועדף היה באמצעות תרופה מקבוצת חוסמי האנזים המהפך אנגיוטנסין (ACEI)² או מקבוצת המשתנים.

תוצאות: הגיעו למירפאה 115 חולי סוכרת מסוג 2, מהם 91 (79%) אובחנו כלוקים ביל"ד. המיפוי הראשוני העלה שאצל 26% מכלל החולים, לחץ-הדם היה נמוך או שווה לערך המטרה: 130/80 ממ"כ. לאחר הפעלת תוכנית הטיפול ובמעקב של שישה חודשים עלה שיעור החולים שלחץ-דמם אוזן ל-53% (p<0.001). לפני תחילת הטיפול לחץ-הדם הממוצע בחולים עם יל"ד היה 8.3 + 80.6 / 17.6 + 142.1 ממ"כ והם טופלו ב- 1.2 + 1.5 תרופות, 21 (23%) לא טופלו בתרופות כנגד יל"ד. לאחר הפעלת הטיפול ומעקב של שישה חודשים לחץ-הדם הממוצע בחולים עם יל"ד היה 6.1 + 77.6 / 14.2 + 132.2 ממ"כ והם טופלו ב 1.2 + 2.0 תרופות בממוצע, רק 6 (6.5%) היו ללא טיפול בתרופות. לחץ-הדם הסיסטולי והדיאסטולי היו נמוכים יותר באורח משמעותי לאחר הטיפול (p<0.001, p=0.001 בהתאמה), ומיספר התרופות הממוצע לחולה היה גדול יותר ( p<0.001).

מסקנות: תוכנית טיפול המשתפת את כלל צוות המירפאה לרפואת המשפחה יכולה לשפר באופן משמעותי את איזון לחץ-הדם בחולי סוכרת. אנו ממליצים להפעיל תוכנית כזו המשלבת את ההמלצות החדשות לאיזון לחץ-דם בחולי סוכרת בכל מירפאה לרפואת המשפחה.

________________

¹יל"ד – יתר לחץ דם

²ACEI - אנגיוטנסין

אייל וינקלר¹, ערן בר מאיר¹, אריה אורנשטיין¹, דני רוזין²

המח' לכירורגיה פלסטית¹ המח' לכירורגיה כללית והשתלות², מרכז רפואי ע"ש שיבא, תל השומר ביה"ס לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אוסמידרוזיס היא הזעת-יתר המדיפה ריח רע, ואשר נובעת מהפרשת בלוטות אפוקריניות. היא גורמת לאי-נעימות אישית וחברתית. טיפולים בהזעת-יתר בבתי-השחי אינם פותרים את בעיית הריח. הטיפול בבעיה זו באמצעות ניתוח מבוסס על כריתת הבלוטות האפוקריניות, והוא כרוך על-פי רוב בצלקת גדולה, בהחלמה ממושכת ובסיבוכים בתר-ניתוחיים.

מובא להלן ניסיוננו בטיפול באוסמידרוזיס בגישה זעיר-פולשנית. השיטה מבוססת על המסה ועל שאיבה של הבלוטות האפוקריניות מתחת לעור בית-השחי בעזרת אנרגית על-שמע ובהכוונה אנדוסקופית. האנדוסקופ ומכשיר ההמסה מוחדרים דרך חתך קטן בבית השחי. 18 חולים נותחו בשיטה זו. הריח חדל באורח מיידי, ובית-השחי נותר יבש. חזרה חלקית של ההזעה (בצד אחד) אירעה אצל מטופל יחיד, במהלך תקופה של שמונה חודשי מעקב. התוצאות הקוסמטיות מצוינות ולמעט דמומת (המטומה) שיטחית לא ניצפו סיבוכים. שיטה זו מהווה פיתרון יעיל ותחליף לניתוחים.

יובל חלד, אריק זריהן, דני מורן, ערן חדד

חיל רפואה, היח' לפיזיולוגיה צבאית ומכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

תמס שריר (רבדומיוליזיס) הוא שם כולל למיכלול תופעות אשר בעטיין מתרחש הרס של מעטפת התאים בשריר, ותוכנם נשפך אל מחזור הדם. אחד הגורמים לתמס שריר הוא מאמץ גופני עצים הכולל בעיקר כיווץ השרירים המתארכים (אקצנטרים) הנישנה כנגד התנגדות גבוהה. לתמס שריר ממאמץ (להלן - תש"מ¹) גורמים מכאניים המתבטאים בעומס רב וממושך על סיב השריר, וגורמים מטבוליים המתבטאים בהיעדר אספקת אנרגיה זמינה, בפגיעה בשיווי מישקל היונים בתא, ובעיקר בעלייה בריכוז הסידן אשר גורמת נזק לתאים. ההסתמנות הקלינית של תש"מ עלולה לכלול כאבים המגיעים לשיא מיספר ימים לאחר ביצוע המאמץ, ירידה בטווח התנועה ובכוח השריר, שתן כהה ובמיקרים חמורים אי-ספיקה חדה בכליה. בתוצאות של בדיקות המעבדה תיראה עלייה בפעילות של אנזימי שריר בפלסמה, והמזוהה ביותר עם תופעה זו הוא האנזים קריאטין פוסוקינאזה ((CPK שפעילותו עלולה להגיעה לשיא מיספר ימים לאחר תום המאמץ. כמו כן ייתכנו מיוגלובינמיה ומיוגלובינוריה כאשר מרכיבי המיוגלובין רעילים לאבוביות הכליה ובשל כך מהווים את הגורם העיקרי לאי-ספיקה בכליות. תיתכן פגיעה במאזן של רמות אלקטרוליטים בדם ופגיעה בתיפקוד הקרישה אשר במיקרים חמורים תתבטא כקרישה תוך-כלית מפושטת (DIC). בנוסף, עלולה להתהוות "תיסמונת המדור" כתוצאה מהצטברות נוזלים בשריר הפגוע.

הטיפול העיקרי בתש"מ חמור כולל: מתן נוזלים, שימור תכיפות ההשתנה, ותיפקוד כליות באמצעות תרופות. ב"תיסמונת מדור" חמורה ייתכן שיידרש דיקור של מעטפת השריר (פסציוטומיה) לשם הפחתת הלחץ על הריקמה. ידועה שונות בין-אישית בחומרת התסמינים של תש"מ שאינה ברורה דייה אך קשורה בעיקר בכושר הגופני ובמין האדם. לאסטרוגן בנשים יש כנראה השפעה מגנה מפני תש"מ. לשם מניעת תש"מ יש להקפיד בעיקר על אימון הדרגתי ועל התאוששות מספקת, כמו כן להקפיד על שתייה מספקת, ועל הימנעות מהפעלה קיצונית וממושכת של השרירים המתארכים, ומאימון בתנאי עומס חום כבד.

______________________

¹תש"מ – תמס שריר ממאמץ

עידו וולף¹, רפאל קטן¹, צבי סיימון¹, משה פפא², הרמה פידר³

¹המכון לאונקולוגיה, ²המחלקה לכירורגיה אונקולוגית, ³המכון לגסטרואנטרולוגיה, המרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל-שומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאתות בדרכי העיכול, ובראשן שאתות הוושט, הקיבה, הלבלב והכרכשת, הן מהשאתות השכיחות והקטלניות ביותר. בשנים האחרונות חלו התפתחויות רבות בטיפול בשאתות אלו. בכירורגיה פותחו ויושמו שיטות ניתוח חדישות, ובהן ניתוחים לפרוסקופים אונקולוגיים ושינוי שיטת הניתוח בחלחולת. טיפולים אנדוסקופיים חדישים נמצאו כיעילים הן לריפוי, כמו כריתת נגעים שיטחיים, והן להקלה, לדוגמה, על-ידי פתיחת היצרויות בדרכי העיכול והמרה. גם בטיפול האונקולוגי חלו התפתחויות רבות, דוגמת שיפור שיטות הטיפול בקרינה, יישום תרופות כימותרפיות חדישות, הסתייעות בטיפולים ביולוגיים כדוגמת נוגדנים, ופיתוח שיטות לחיזוי התגובה לטיפול האונקולוגי. בסקירה זו מוצגים החידושים העיקריים שבטיפול תוך התמקדות בנושאים שחשיבותם משותפת לכלל הרופאים המטפלים בחולים אלה.

עידו בן- עמי, ראובית הלפרין, אריה הרמן, דוד שניידר

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי אסף הרופא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

סרטן החצוצרות הוא מהנדירים מבין השאתות הממאירות בדרכי הרבייה של האישה. שאת זו מאובחנת לעיתים קרובות באקראי ובשלבים מתקדמים של המחלה. בשנים האחרונות חלה עלייה בשכיחות האיבחון של סרטן החצוצרות בשלבים המוקדמים של המחלה. איבחון מוקדם כזה מאתגר את מערכת הדירוג הקיימת של FIGO ואת ההמלצות הטיפוליות הנגזרות ממנה, באשר זו אינה מפורטת די הצורך לגבי המחלה בשלביה המוקדמים.

במאמר הנוכחי מובאת פרשת חולה, בת 42 שנה, שהתקבלה למחלקתנו לצורך כריתת טפולות עקב מימצאים דו-צדדיים של כיסות (Cysts) בשחלות. בבדיקה זו אובחן באקראי סרטן חצוצרות בשלב התחלתי, שחדר לשיכבת הלמינה פרופריה מבלי לחדור לשיכבת השריר.
בהיעדר מידע מספק על יעילות הכימותרפיה בשלב מוקדם זה של המחלה, הומלץ על המשך מעקב אחר CA-125 בלבד.

יצחק בליקשטיין, לאורה באור

מח' נשים ויולדות, בית-חולים קפלן, רחובות, בית-הספר לעבודה סוציאלית, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן

בעבודה זו נבדקו מגמות הלידה מרובת העוברים בישראל, ונערכה השוואה בין האוכלוסייה היהודית לערבית. נתונים משלושת העשורים האחרונים מצביעים על עלייה בשיעור של 150% במספר הכולל של הלידות מרובות העוברים. מתחת לגיל 20 שנה היו פי שמונה יותר אימהות ערביות שילדו לידה מרובת עוברים מאשר יהודיות, ופי שניים יותר בקבוצת הנשים בגילאי 24-20 שנה. בקבוצת הגיל 44-40 שנה היה מספר היולדות היהודיות גדול פי שניים מזה של היולדות הערביות ופי שישה בקבוצת הגיל שמעל 45 שנה. כצפוי, הייצוג של לידות שלישייה ויותר בקבוצות משקלי הלידה הנמוכים גדול יותר מאשר זה של תאומים. לידות תאומים ושלישיות שכיחות יותר באוכלוסייה היהודית מאשר בערבית. אולם הנתונים מהעשור האחרון מלמדים ששיעור לידת שלישיות באוכלוסייה היהודית נמצא במגמת ירידה לעומת מגמת העלייה במיגזר הערבי. ניתן לתלות את העלייה התלולה בשיעור הלידות מרובות העוברים במספר גורמים: הרצון למימוש האימהות בחברה הישראלית, הרקע החברתי-פוליטי התומך במדיניות טיפולי הפוריות, והזמינות של טכנולוגיות עזר לפוריות. ההבדלים בין המיגזרים במגמות לידות מרובות עוברים מוסברים בחלקם בגילה הצעיר יותר של האם הערבייה בהריונה הראשון.

מיכל לוריא (1), דורית הוכנר-צלניקר (2), משה מוק (3)

(1) המירפאה לתיפקוד מיני, מח' נשים ויולדות, המרכז הרפואי הדסה הר-הצופים, ירושלים, (2) מח' נשים ויולדות, המרכז הרפואי הדסה הר-הצופים, ירושלים, (3) היח' לטיפול מיני וזוגי, בית החולים מאיר, כפר-סבא

ההצלחה בטיפול התרופתי בהפרעות זיקפה העניקה תנופה מחודשת למאמצים למציאת פיתרונות גם להפרעות בתיפקוד המיני בנשים (התמ"נ). מתגבשת והולכת ההסכמה, כי מאפייני התגובה המינית הנשית שונים מהותית מן המקבילה הגברית. בדגם המקובל זה עשרות שנים, של William Masters ו-Virginia Johnson, עם תוספת מאוחרת של Helen Singer Kaplan. ההנחה היא כי חימוד מיני (מחשבות, דימיונות) קודם לעוררות מינית והרחבה של כלי-דם באברי-המין, סיכה של הלדן (Vagina), לאחריהם מופיעה אביונה ולבסוף – ההרפיה. Rosemary Basson מציעה דגם שונה, התקף במיוחד במערכות יחסים ארוכות-טווח. לפי Basson, מחליטה האישה מסיבות שאינן מיניות (כגון רצון לקירבה רגשית ואינטימיות), לחפש אחר גירוי שיעורר את התגובה המינית. החימוד המיני מתפתח בשלב מאוחר יותר - לא כמניע, אלא כתגובה.

העמקת תובנת התהליך הפיזיולוגי גוררת בעקבותיה עידכון של אופן מיון ההפרעות בתפקוד המיני ופיתוח כיווני טיפול חדשים.

התמ"נ הן תופעה שכיחה, ונודעת להן השפעה רבה על איכות חיי האישה. הרקע להפרעות אלו נעוץ בתחומי הביולוגיה, הפסיכולוגיה והחברה. לכן, האיבחון המלא מחייב התבוננות משולבת, הכוללת הערכה פסיכולוגית וגופנית גם יחד, ועל הטיפול השלם להיות מבוסס על חינוך מיני, שיפור התקשורת הבין-זוגית, טיפול התנהגותי ופיתרון בעיות רפואיות.

מספר תרופות לטיפול בהפרעות בתיפקוד המיני נמצאות בשלבי פיתוח, אך טרם נמצאו הוכחות חד-משמעיות לגבי יעילותן.
בסקירה זו מדווח על התגובה המינית הנשית התקינה כפי שהיא מובנת כיום, הגישות השונות למיון ההפרעות בתיפקוד המיני, הגורמים להפרעות אלו, שיטות האיבחון, ההערכה והטיפול הניתן.

דפנה וינשטיין(1), אריאל הלוי(1), מיכאל נגרי(1), נינט לוי(2), אילנית גלרטנר(3,1), יחיאל זיו(1)  

(1)החטיבה לכירורגיה, (2)המירפאה לפרוקטולוגיה, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, (3)המעבדה לסטטיסטיקה, הפקולטה למתימטיקה, אוניברסיטת תל-אביב

סדק בפי הטבעת (פיסורה) היא בעיה שכיחה. אחד האמצעים לטיפזל בסדק בפי-הטבעת ולהלן (סבפ"ט) הוא במריחה מקומית של מישחת ניטרוגליצרין (Nitroglycerin [NTG]).

במחקר פרוספקטיבי, אקראי וכפול-סמיות נכללו 48 חולים עם סבפ"ט שסווגו לשלוש קבוצות. כל קבוצה (16 חולים) טופלה במינון שונה של מישחת NTG במישלב עם מרכך צאייה ועם אמבט ישיבה יומי; קבוצה 1 – 0% (אינבו), קבוצה 2 – 0.2% (0.75 מ"ג), וקבוצה 3 – 0.4% (1.5 מ"ג). פרטים אישיים, מחלות בעבר ובהווה, טיפול תרופתי ומימצאי בדיקה גופנית נרשמו בתיקים האישיים. במהלך המחקר ובסיומו בוצעה הערכת הסבפ"ט, מידת הכאב והשפעות-הלוואי.

לא נמצא הבדל משמעותי (P<0.05) בין הקבוצות בהתייחס לגיל, מין, נתוני רקע, מימצאי הבדיקה הגופנית, כמות המישחה שנצרכה והשפעות-הלוואי. שלושים-ושלושה מתוך 48 החולים (69%) סיימו את המחקר. לא נמצא הבדל משמעותי בין שלוש הקבוצות ביחס לסיבות ושיעורי סיום המחקר טרם הזמן המתוכנן(P=0.494). חמישה-עשר חולים לא סיימו את המחקר: 8 (17%) עקב כאב-ראש, אחד עקב ניתוח ו-6 חולים עקב חוסר היענות מצידם. לא נמצא הבדל בשיעורי הריפוי (P=0.952) או בהפחתת הכאבׁP=0.458-0.8 תלוי בסוג הכאב שנבדק) בין הקבוצות השונות.

לסיכום, אין יתרון לטיפול בסבפ"ט במישחת NTG בתוספת למרכך צאיות ולאמבטיות ישיבה על-פני אותו הטיפול ללא מישחת NTG מבחינת ריפוי הסבפ"ט או הפחתת הכאב.

נאוה זיגלמן-דניאלי(1), אילן רון(2), בלה קאופמן(3), ביאטריס עוזיאלי(4), נטלי קרמינסקי(5), משה ענבר(2) 

(1)המכון להמטולוגיה ואונקולוגיה, מרכז רפואי גייסיגר, ארה"ב, (2)המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, (3)המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, (4)המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי הדסה עין-כרם, ירושלים, (5)המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי וולפסון, חולון 

האיגוד הישראלי לאונקולוגיה כינס ועדה של אונקולוגים העוסקים בטיפול בסרטן השד, במטרה לקבוע מדיניות לגבי מתן טיפול הורמוני חלופי (טה"ח) בנשים שאובחנו עם סרטן השד. בנובמבר 2002 פורסם נייר עמדה שבוסס על סקירת סיפרות עדכנית דאז שנכללו בה נתונים רטרוספקטיביים בלבד. נתונים אלו לא הצביעו על עלייה בהישנות סרטן השד ובשיעור התמותה מהמחלה בנשים שאובחנו עם סרטן השד ונטלו למשך תקופה מוגבלת (עד 3 שנים) טה"ח באסטרוגן, עם או ללא פרוגסטרון. נתונים אלו היוו בסיס לעבודות פרוספקטיביות

בינלאומיות.

בחודש פברואר 2004 פורסם ניתוח-ביניים של מחקר פרוספקטיבי רב-מרכזי מטעם סקנדינביה וכלל-אירופה. נכללו במחקר נשים שסיימו טיפול בסרטן השד ולקו בתיסמונת גיל חדילת-אורח ("תיסמונת גיל המעבר"). הנכללות במחקר סווגו לשתי קבוצות: קבוצה שקיבלה טה"ח (אסטרוגן עם או ללא פרוגסטרון) למשך שנתיים וקבוצה שלא קיבלה טה"ח. בניתוח הזזתה התייחסות ל-345 נשים מבין 434 נכללות שהיו בבדיקת מעקב אחת או יותר. חציון זמן המעקב היה 2.1 שנים. נמצאה עלייה של פי 3.5 באירועים של סרטן השד בקבוצת הטה"ח בהשוואה לקבוצת הבקרה, ובעקבות זאת הופסק המחקר. לכן, בשלב זה טה"ח אינו יכול להיחשב כטיפול בטוח בנשים שאובחנו עם סרטן השד. רופאים המטפלים בנשים ששרדו לאחר שאובחנו כלוקות בסרטן השד ובתיסמונת קשה של גיל חדילת-אורח, צריכים לדון עימן בנתוני מחקר זה ובאפשרויות טיפול חלופיות שאינן הורמוניות, כדי לאפשר להן לקבל החלטה טיפולית מודעת ההולמת את צורכיהן.

ירון ניב, גליה ניב, זהר לוי, יונה ניב  

המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אחד השינויים הבולטים בחלק מחולי השיטיון לקראת סוף חייהם הוא ההתנגדות לאכול. מכיוון שאכילה נתפשת בתרבות שלנו כהכרח בל  יגונה ומזון חשוב כ"אוויר לנשימה", מטפלים רבים סבורים כי יש להאכיל את חולה השיטיון גם כנגד רצונו.

במחקר זה ביקשנו ללמוד על דעותיהם של קשישים לגבי אפשרויות הזנה ופעולות דפואיות מתקדמות אם יחלו בשיטיון.

לשם כך חולק שאלון לתושבי דיור מוגן בני יותר מ-70 שנה. נכללו בשאלון פרטים דמוגרפיים, שאלות על הערכה עצמית ודירוג הנכלל במחקר על-פי סולם אנלוגי בנושאי ניידות, איכות-חיים, רמת תיפקוד, סבל מכאב, השתתפות באירועים, תמיכה משפחתית וסביבתית, פירוט מצבים הגרועים ממוות בעיני הנכללים ודירוג הסכמה אפשרית לביצוע פעולות מקיימות חיים בכל אחד משלבי השיטיון: החדרת גסטרוסטום אנדוסקופי,

הזנה דרך צינור, החייאה, הנשמה מלאכותית או ניתוח. הנכללים במחקר נשאלו אם הם מעונינים לכתוב צוואה המאפשרת התערבות טיפולית מוגדרת על-פי מצבי השיטיון, אשר תנחה את האפוטרופוס לצורך קבלת החלטות בעת הצורך.

חולקו 120 שאלונים והוחזרו 61 שאלוני שמולאו (היענות של 50.8%), מתוכם נכללו 47 נש'ם (77%). הגיל הממוצע היה 83 שנה. מאפייני רוב הנכללים במחקר היו אלמנות, מוצא אירופאי, חילוניים, בעלי מקצוע מנהלי והשכלה ממוצעת של 12 שנה. מעל 70% מהנכללים התנגדו להזנה ולביצוע פעולות מקיימות חיים בדרגות השיטיון הנמוכות, ולמעלה מ-80% התנגדו לכך בדרגות הגבוהות. תשעים-וחמישה אחוזים (95%) מהנכללים במחקר ביקשו לכתוב צוואה המפרטת הסכמה או אי-הסכמה להזנה ולפעולות רפואיות במצבי השיטיון השונים.

תוצאות המחקר הנוכחי מצביעות על רצונם של 95% מאוכלוסיית המתראיינים לכתוב צוואה שייכתב בה הטיפול העתידי במצבי שיטיון. נטיית ליבם של הנכללים במחקר היא לקבל תזונה ותמיכה רפואית מיקטית Minimal)) במצבי שיטיון שבהם הארכת חיים עלולה לגרום לסבל מיותר, הן לחולה והן לסובבים אותו.

בוריס צ'רטין(1), אלון פרידמנס(1), דמיטרי קוליקוב(1), וואהיל אבו-ערפה(1), משה זילברמן(1), עירית הדס-הלפרין(2), עמיצור פרקש(1)

 (1)המח' לאורולוגיה, (2)והמח' לדימות, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לסקור את היעילות ארוכת-הטווח של הזרקה אנדוסקופית לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. החומר המוזרק מגבה את דופן השרירית של שלפוחית השתן ובצורה זו משנה את זווית כניסת השופכן לשלפוחית השתן. הטיפול האנדוסקופי אורך כ-15 דקות ומתבצע במיסגרת אמבולטורית. כיום זהו טיפול מקובל, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ארוך-טווח או לניתוח בטן פתוח. נסקר במאמר ניסיון ארוך-טווח בטיפול האנדוסקופי ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני.

לשם כך נסקרה מערכת מידע רפואי, תוך הסתייעות במילות מפתח כגון רפלוקס שלפוחיתי-שופכני (Vesicoureteral reflux). טיפול אנדוסקופי ותוצאות ארוכות- טווח.

מהסקירה עלה, כי קיימים חומרים שונים המתאימים לטיפול האנדוסקופי. ניסיון רב עד כה נרכש באמצעות Polytetrafluoroethlene (PTEE): מבחינת היעילות וההצלחה ארוכת-הטווח זהו החומר המוזרק האמין ביותר לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שזפכני. Dextranomer/hyaluronic acid copopolymer (Deflux) הו חומר חדש ללא נטייה לפיזור מרוחק ועם תוצאות ראשוניות מבטיחות.

לסיכום, טיפול אנדוסקופי הוא טיפול קל ויעיל להיעלמות רפלוקס שלפוחיתי-שופכני. PTEE עדיין נחשב לחומר היעיל ביותר במעקב ארוך-טווח, אך לא ניתן להתעלם מאפשרות של פיזור מרוחק של ה- PTEE לאחר ההזרקה. דפלוקס הוא חומר הזרקה חדש, והתוצאות הראשוניות בהיבט הטיפולי והבטיחותי מעודדות, אך מחייבות הוכחה נוספת במחקרים פרוספקטיביים ורב-מרכזיים.

ערן בן-אריה¹, אלון רשף², אליוט בארי³

¹היח' לרפואה משלימה ומסורתית, המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון חיפה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה והגליל המערבי, ²המח' לפסיכיאטריה, מרכז רפואי העמק, הפקולטה לרפואה, הטכניון חיפה, ³בית-הספר לבריאות הציבור והמח' למטבוליזם ותזונת האדם, הפקולטה לרפואה הדבה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

צמח הקאווה (Piper methysticum) מנוצל מזה מאות בשנים על-ידי תושבי האיים בפיג'י וסביבותיה למטרות טקסיות וחברתיות. בשנים האחרונות דווח על צריכה נרחבת של הצמח במדינות המערב לצורך טיפול בהפרעות חרדה. במספר מחקרים מבוקרים ואקראיים הודגמו יעילות הטיפול בצמח זה בהשוואה לאינבו, ובטיחותו היחסית בטיפול קצר-טווח.

בשנתיים האחרונות רבה הדאגה ביחס לבטיחות הטיפול שחייבה במיעוט מהחולים השתלת כבד, וחלקם נפטרו.

במאמר זה נבחנים היבטים של יעילות ובטיחות הטיפול בצמח הקאווה, מדווח על המצב החוקי-משפטי של הטיפול בצמח בישראל ובעולם, תוך התייחסות לסוגיות אלה בהקשר הרחב יותר של טיפול בצמחים ושל הקשר מטפל-מטופל.

אלימלך דויטש, אילן חברון

המח' לאף-אוזן-גרון, בית-החולים  ביקור חולים, ירושלים

דלקת גתות אלרגית פטרתית ((Allergic fungal sinusitis (דגא"פ) היא מחלה כרונית, טבה ((Benign ובלתי חודרנית של גתות הפנים (Sinuses), הקשורה לתגובה של רגישות-יתר לאנטיגן פטרתי. המחלה מאובחנת ב-4%-7% מכלל המנותחים שנותחו בגתות עקב דלקת גתות כרונית.

ייחודה של המחלה הוא בהימצאות ריר אלרגי, המכיל אאוזינזפילים ופטריות, וברמות IgE גבוהות בנסיוב של חולים אטופיים. הטיפול במחלה כרוך בניתוח אנדוסקופי של הגתות, ובמקביל בטיפול טרום-ובתר-ניתוחי ארוך-טווח במתן סטרואידים מערכתיים ומקומיים.

בין השנים 1996-2002 טופלו במחלקתנו 16 חולים שאובחנו כלוקים בדגא"פ. במאמר הנוכחי מובאים מאפייני המחלה, אמות-המידה לאיבחונה, שיטות הטיפול ותוצאות המעקב הרב-שנתי ב-11 חולים שטופלו במחלקתנו.

אורית שטיין-רייזנר, אולגה פרייסמן, סוזנה אלפיסי, יובל מלמד, אבי בלייך

מרכז רפואי לבריאות הנפש לב-השרון

סכיזופרניה היא מחלה כרונית המתאפיינת בתסמינים פסיכוטיים ושליליים, כגון צימצום אפקטיבי וחברתי, ונסיגה קוגנטיבית. הטיפול בתרופות נוגדות-פסיכוזה מפחית את הסיכון להתפרצויות נישנות ולאישפוזים. בקרב החולים שכיחה היענות נמוכה לטיפול. לתרופות ארוכות-טווח יתרונות בולטים, כייצוב רמת התרופה ושיפור ההיענות לה. נמצא, כי התרופות נוגדות-הפסיכוזה מדור שני יעילות יותר מתרופות מדור ראשון, בעיקר כנגד תסמיני המחלה השליליים. תרופות אלה גורמות לשיעור נמוך יותר של השפעות-לוואי חוץ-פירמידיות, והיענות החולים אליהן בעקבות זאת גבוהה יותר. עד לאחרונה ניתנו כטיפול תרופות נוגדות-פסיכוזה ארוכות-טווח מדור ראשון בלבד, אולם לאחרונה משווקת בישראל תרופה ארוכת-טווח מדור שני הניתנת בזריקות אחת לשבועיים. במאמר זה מובא סיכום התנסותנו עם חולה סכיזופרניה רדיפתית ראשון שטופל בתרופה זו. החולה טופל בעבר במספר תרופות מדור ראשון שגרמו להשפעות-לוואי חוץ-פירמידיות קשות, והיענותו לטיפול הייתה נמוכה. תחת טיפול ב-Risperidone הושגה הטבה ניכרת במצבו, אולם היענותו לטיפול נותרה נמוכה. תחת טיפול ב-Risperdal Consta במינון של 25 מ"ג בזריקה אחת לשבועיים, הושגה הטבה ניכרת בתסמיני המחלה החיוביים והשליליים, וכן בהיענות לטיפול. נתונים אלה מפיחים תקווה לגבי מטופלים רבים נוספים אשר יוכלו ליהנות מיתרונותיה הבולטים של תרופה מדור שני, בשילוב עם יתרונותיו של טיפול ארוך-טווח.