תוצאת חיפוש

תומר סעד¹, ננסי אגמון לוין¹, יהודה שינפלד^2,1

¹המחלקה לרפואה פנימית ב', והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

סרקואידוזיס היא מחלה דלקתית גרגירומתית רב-מערכתית, המערבת בעיקר את הריאות. גאמופתיה חד-שבטית עם משמעות לא ברורה (Monoclonal gammopathy of undetermined significance), להלן גח"ש¹, היא הפרעה המטולוגית המאופיינת בשגשוג תאי פלסמה משבט אחד. הפרעה זו עלולה לעבור התמרה ממארת למיאלומה נפוצה. האטיולוגיה של סרקואידוזיס אינה ברורה, אולם מקובל להניח כי הוא נגרם עקב גירוי כרוני של מערכת החיסון. גירוי כרוני שכזה עשוי לגרום לשגשוג לימפוציטים מסוג B ותאי פלסמה, ולהתרבות רב-שבטית שלהם. שגשוג זה עשוי להפוך בחלק קטן מהחולים לתהליך חד-שבטי שיביא להתפתחות גח"ש. במאמר זה מועלה קשר אפשרי בין שתי מחלות אלו בעקבות פרשת חולה וסקירת הספרות הרפואית בנושא.

צבי פרי^1,2, דן תירוש², אורי נץ², סולי מזרחי²

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן גוריון, ²המחלקה לכירורגיה א', בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

אוויר חופשי בחלל הבטן נחשב כמצב חירום רפואי. אולם קיימות הפרעות היכולות לחקות אוויר חופשי ובכך לשנות מהותית את הטיפול בחולה. אחת מהאבחנות המבדילות הנדירות היא פקלומה (Fecaloma). פקלומה היא מצב קיצוני שבו נוצר גוש צואה גדול, היכול להידמות לגוש ממאיר. תופעה זו שכיחה בגיל המבוגר. פקלומה מחייבת טיפול רפואי מיידי, שכן היא יכולה להוביל למצב חירום רפואי.

מובאת במאמר זה פרשת חולה בת 29, הלוקה בפיגור שכלי, והתקבלה בשל תלונה על הקאות ושלשולים. מספר ימים טרם התקבלותה סבלה מעצירות עם התרשמות של נפיחות בטן. החולה טופלה במוסד שבו היא שוהה באמצעות חוקן ניקוי, אך השפעתו הייתה חלקית, ולאחריו הופיעו הקאות וחום. בבדיקה שנערכה בהתקבלותה לחדר מיון נמצאה בטן תפוחה, ללא סימני גירוי הצפק. בצילום הודגמה בטן במצב חד, דהיינו, לולאות כרכשת ("מעי גס") מורחבות, עם תוכן רב וחשד לאוויר חופשי בכמות מעטה באזור הכבד מימין. עקב החשד לאוויר חופשי בבטן, נערכה בדיקת טומוגרפיה מחשבית שהודגמה בה פקלומה ענקית של הכרכשת (Colon) והפרשדון (Sigmoid colon). לנוכח זאת הוחל במתן טיפול שמרני בנוזלים דרך הווריד, במשלשלים, בחוקנים ובפירוק ידני של הפקלומה. כתוצאה מטיפול היו לחולה יציאות מרובות וחל שיפור ניכר במצבה. פקלומה (Fecaloma) היא מצב קיצוני שבו נוצר גוש צואה גדול, אשר עשוי להידמות לגוש שאתי. תופעה זו שכיחה במבוגרים. פקלומה מחייבת טיפול רפואי מיידי, שכן היא עלולה להוביל למצב רפואי מסכן חיים.

אבחון פקלומה מהווה אתגר לרופא. לצורך קביעת האבחנה ניתן, בנוסף ללקיחת ההיסטוריה הרפואית ולבדיקה הגופנית,  להיעזר בבדיקות דימות דוגמת צילומי רנטגן, טומוגרפיה מחשבית וסקירת על שמע.  

הטיפול הראשוני בפקלומה הוא לרוב שמרני, ללא ניתוח, אשר כולל מתן נוזלים לתוך הווריד, משלשלים וחוקנים. בחולים רבים נדרש גם פירוק ידני של גושי הצואה. אם הטיפול השמרני אינו מביא לשיפור, יש לשקול טיפול אנדוסקופי או ניתוח, הכולל לעיתים אף כריתה חלקית או מלאה של הכרכשת.

ניקולא מחול¹, פואד ג’ובראן², ריימונד פרח²

¹טיפול נמרץ נשימתי, בית חולים לגליל המערבי, נהרייה, ²מחלקה פנימית ב’, בית חולים רבקה זיו, צפת

רקע: מחלת ריאות חסימתית כרונית (להלן COPD) נפוצה בעולם וכוללת בדרך כלל שתי בעיות המתפתחות בריאות: דלקת סימפונות כרונית ונפחת (אמפיזמה). מבחינה פיזיולוגית, מבטאת COPD הפרעה באוורור ובחילוף הגזים בריאות. בדיקות מעבדה מעידות על עליה ברמת דו תחמוצת הפחמן, ירידה הדרגתית ברמות החמצן וה-pH בדם העורקי, ועלייה ב-PeCO2. בסקר זה לא נכללו הפרעות חסימתיות אחרות, כגון גנחת או ברונכיאקטזיות.

יעד: חולים עם COPD מהווים חלק גדול מהחולים המונשמים ביחידות לטיפול נמרץ. בניסיון לקבוע את משך ההנשמה ומשך השהות בטיפול נמרץ, נערכה השוואה של אורך ההנשמה, הגמילה, הצנרור (Intubation) הנשנה והשחרור במשך תקופה של 10 חודשים.

שיטות: נכללו במחקר זה 73 חולים עם הנשמה מלאכותית עקב COPD קשה, אשר לא התאימו לטיפול נשימתי לא פולשני. בכל חולה בוצעה בדיקת דם עורקי לגזים בעת האשפוז, ו-PeCO2 נמדדו במכשיר DATEX S/5.

תוצאות: כל החולים שנכללו במחקר נזקקו להנשמה מלאכותית. שישים-ושבעה הונשמו מ-5 שעות עד 161 שעות (ממוצע 40±47), שישה חולים הונשמו יותר משבוע, ושלושה מתוכם נפטרו עקב דלקת ריאות נרכשת. לא נמצא מתאם בין ערכי ה-pH וה-PCO2 בהתקבלות לבין משך ההנשמה המלאכותית. ממצאים אלו אינם תורמים להערכת מצב החולה ולא לניבוי אורך הטיפול הנדרש.

מסקנות: רוב החולים (92%) שהונשמו עקב אי ספיקת נשימה מ-COPD נזקקו להנשמה למשך 40±47 שעות.

מור'יר ח'מאיסי¹, שמואל הימן²

¹המכון האנדוקריני ומחלקה פנימית ג', בית החולים רמב"ם והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה, ²מחלקה פנימית, בית החולים הדסה הר הצופים והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

היפוקסיה בפרנכימת הכליה תועדה לאחרונה במגוון מחלות כליה, המתאפיינות בהחמרה הדרגתית ומתמשכת בתפקוד הכליות. בסקירה זו יפורטו המהות של היפוקסיה זו והשיטות לאיתורה, תוך עמידה על הסיבות לירידה במתח החמצן ברקמת הכליה. בנוסף, תפורט תגובת הכליה לעקה ההיפוקסית, המתווכת בין היתר על ידי Hypoxia Inducible Factors  (HIF). תגובה זו כוללת השראת מנגנוני הגנה וסבילות לעקה ההיפוקסית (כגון אריתרופויאטין או Heme oxygenase-1), במקביל להשראת מתווכים מזיקים המשתתפים בהתקדמות הפגיעה הכרונית בכליה. שיפור בחמצון הכליה והבנה טובה יותר של דרכי ויסות תהליכים סותרים אלו, עשויים לסייע בפיתוח אסטרטגיות לעיכוב ההתקדמות במחלת כליה כרונית.

שרי טל¹, אלכסנדר גורביץ², ולדימיר גולר¹

¹המחלקה לרפואה פנימית-גריאטרית, מרכז רפואי קפלן, ²המחלקה לרפואה גריאטרית חדידה (Sub-acute), בית-חולים הרצפלד, מרכז רפואי קפלן

כאב כרוני שכיח בקשישים, ועלול להשפיע על תפקודם ואיכות חייהם. הכאב הכרוני הוא תִסמונת המשפיעה על מרכיבים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים, ומושפעת מהם. טיפול מיטבי בכאב כולל כל אחד מהמרכיבים הללו. הכאב הכרוני ניתן לטיפול, אך תת-דיווח, תת-אִבחון ותת-טיפול מאפיינים מצב זה, ומונעים טיפול מיטבי בחלק גדול מהחולים. הסיבות לתת-טיפול בכאב כרוני בקשישים כוללות, בין השאר, תת-הערכה של כאב והימנעות מטיפול באופיאטים. הגישה להערכת הכאב והטיפול בו מורכבת יותר בקשישים בהשוואה לצעירים, שישים לוקים לעיתים קרובות בבעיות רפואיות רבות, וייתכנו מקורות רבים לכאב. שכיחות גבוהה של פגיעה בחושים, דיכאון, נכות ושיטיון בחולים קשישים מקשים על הערכת הכאב והטיפול בו. בנוסף, בשל פרמקוקינטיקה ופרמקודינמיקה הייחודיות לקשישים, רגישים הם להשפעות לוואי של תרופות – רגישות המקשה אף היא על הטיפול בכאב. טיפול מושכל בתרופות במִשלב עם טיפול לא-תרופתי עשוי להקל על הכאב. השיפור ביכולת התִפקוד עשוי לעיתים קרובות לעלות באופן משמעותי על מידת ההפחתה בחומרת הכאב.

אילן היינריך

מרפאת רב קוק, שירותי בריאות כללית מחוז חיפה

תִסמונת המוגבלות הכרונית היא מאבני הנגף של הרפואה הראשונית. המערכת הרפואית המטפלת מחד-גיסא והמטופלים מאידך-גיסא, חשים תִסכול רב מהקושי לתייג תחת כותר אִבחוני ברור את תלונות המטופל ובכך להשיג מזור לתעלומת רזי ההסתמנות הקלינית.

הליך האִבחון מחייב זהירות רבה, על מנת שלא להיכשל בהחמצת האבחנה של מחלה פתירה ומועדת לטיפול מסורתי. אולם עם השגת תמהיל נתונים המורים בסבירות גבוהה על מוגבלות מתמשכת, על רופא המשפחה לפעול יחד עם עמיתיו ברפואה המקצועית ובני משפחת המטופל, על מנת לשקף ולהעביר הצעת טיפול הולמת למטופל, גם אם מראש סיכויי ההחלמה זעירים.

הדס גיפס, קונסטנטין זייצב, יהודה היס

המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: קביעת סיבת המוות על ידי רופא משפטי במקרי מוות פתאומי ובלתי צפוי מבוססת בדרך כלל על מִמצאים מורפולוגיים חולניים או חבלתיים בנתיחה, ועל תוצאות בדיקת רעלנות (בדיקה טוקסיקולוגית). במצבים חריגים, כאשר לא מאותרים שינויים חבלתיים או חולניים המביאים למוות, ונסיבות מותו של הנפטר היו במצב של דחק רגשי, ניתן לקבוע כי האירוע הנסיבתי גרם למוות מהפרעה בקצב הלב.

מפרשת החולים: בשנתיים האחרונות נבדקו במרכז הלאומי לרפואה משפטית עשרה אירועים של בני-אדם שנפטרו באופן פתאומי במהלך אירוע מעורר דחק, כגון שוד או ויכוח, אשר בנתיחה ובבדיקות מעבדה לא נמצאו סימני חבלה או מחלה אשר יכלו להסביר את המוות. בכולם נמצאה פתולוגיה כרונית של הלב, שככל הנראה תרמה להפרעת קצב לב ולמוות.

דיון: משנות השִׁבעים של המאה הקודמת רשאי רופא משפטי לקבוע, כי מוות נגרם מהריגה או מרצח עקב אירוע לב חד שאינו ניתן לאִבחון בנתיחה ושנגזר מנסיבות מעוררות דחק שקדמו למוות. המוות נגרם על רקע מחלת לב כרונית, ובהיעדר נזק גופני מכאני משמעותי. בשנים האחרונות שונו אמות המידה במטרה לכלול גם נפטרים שלא הוכח כי לקו במחלת לב כרונית או שמותם נדחה בעקבות טיפול רפואי. המנגנונים הפיזיולוגיים האחראים לכך נבדקו בבני אדם שלקו בתסמיני אי ספיקת לב חדה בעקבות דחק רגשי ונִצפתה בהם עלייה משמעותית של קטכולאמינים, וכתוצאה מכך עלייה בלחץ הדם, איגור טסיות דם (Aggregation), ועיכוב בהתאוששות הלב וכלי הדם ממצבי דחק.

מסקנות: קורבנות מוות פתאומי עקב דחק רגשי בעקבות אירוע פלילי, מייצגים פלג באוכלוסייה הלוקה במחלת לב כרונית או בתגובה פיזיולוגית מוגזמת לדחק. מותם נחשב מבחינה משפטית כהריגה או רצח, אם קיימת סמיכות זמנים בין האירוע המחולל והפטירה.
 

שמואל רייס¹, אמנון להד²

¹המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ושירותי בריאות כללית, ²החוג לרפואת המשפחה של האוניברסיטה העברית בירושלים ושירותי בריאות כללית

המטרה בקווים מנחים ((Clinical practice guidelines אלו היא להתוות גישה אחידה, המבוססת על עדויות מחקר (Evidence-based) לאיבחון וטיפול בכאב גב תחתון כרוני. עד כה לא פורסמו בישראל הנחיות שכאלו, וההנחיות הקודמות עסקו בכג"ת חד בלבד.

השנה מופצות הנחיות קליניות לאיבחון וטיפול בכאב גב תחתון כרוני (להלן כגת"כ)¹ על-ידי הר"י. במאמר זה מובאת תמצית ההנחיות לאיבחון וטיפול בכגת"כ בלתי סגולי. לכל המלצה הוצמדה דרגת המהימנות המחקרית, המאפשרת למטפל לבחון את שיקוליו יחסית לסרגל המהימנות. להנחיות תוקף של קבוצה רב-לאומית ורב- מקצועית מן השורה הראשונה בטיפול וחקירת התחום. התוקף יישמר בכפוף לעדכון עיתי של הקווים המנחים, תוך מעקב שקדני אחר ההתקדמות בהבנת תחום מורכב זה. אין קווי הנחיה תחליף לשיקול הקליני הזהיר ולהיכרות האישית עם המטופל. יש בהם כלי עזר לתמיכה בהחלטות על-ידי דיווח של תמצית הידוע מדעית לגביהן.

אופיואידים הם אבני פינה בטיפול בכאב ממקור ממאיר ובשנים האחרונות גם בכאב ממקור שאינו ממאיר. מידת צריכת המורפין של כל מדינה מהווה על-פי אירגון הבריאות העולמי סמן חשוב לאיכות הטיפול בשיכוך הכאב. בקרב כמחצית ממדינות העולם קיימת צריכה נמוכה ואף אפסית של מורפין.

המטרה במאמר הייתה לבחון את השינוי במגמות צריכת אופיואידים בקרב מבוטחי שירותי בריאות כללית (שבכ"ל)¹ במשך חמש שנים (2000-2004) בישראל.

לשם כך הופקו ממאגרי המידע המחשביים של שבכ”ל נתוני ניפוק של תכשירי האופיואידים המאושרים לטיפול רפואי במדינת ישראל בין השנים 2000-2004. הופקו גם נתונים דמוגרפיים של החולה ונתונים על תחלואה (כאב ממקור ממאיר או כאב כרוני שאינו ממקור ממאיר).  בניתוח הנתונים נעשה תרגום לשווה ערך מינון מורפין הניטל בדרך פומית (Oral morphine equivalents), על-מנת שניתן יהיה להשוות את צריכת האופיואידים של התכשירים השונים (הידרומורפון, מטאדון, פנטניל, אוקסיקודון).

בין השנים 2000 ו- 2004 נמצאה עלייה של 68% בסך מ"ג המורפין שנצרך בשנה (מ- 56.4 ק"ג ל- 94.9 ק"ג) ובמ"ג מורפין לנפש (מ-15.7 ל-25.3 מ"ג). סך כמות מורפין למירשם עלתה מ-   834.2מ"ג ל- 892.9 מ"ג. מספר החולים שקיבלו מירשם לאופיואידים גדל פי 1.47 (מ- 18,551 ל- 27,302) כשבאותו זמן עליית מספר המבוטחים הייתה קטנה יותר משמעותית (בכ-4% בלבד). בבחינת מאפייני החולים לא נמצאו לאורך השנים הבדלים משמעותיים במין ובגיל של מקבלי האופיואידים. בהשוואת צריכת האופיואידים בין חולים עם כאב  ממקור ממאיר לחולים עם כאב כרוני שאינו ממאיר, נמצא כי בשנת 2004, חולים עם כאב ממקור ממאיר צרכו מינון הגבוה פי 2.74 לחולה לעומת חולים עם כאב ממקור שאינו ממאיר (6110.8 מול 2225.6 מ"ג/חולה בשנה).

לסיכום, מהנתונים ניצפתה מגמת עלייה בטיפול באופיואידים בשבכ”ל בישראל. עלייה זו מהווה סמן לשיפור הטיפול בשיכוך כאב על-פי מדדי אירגון הבריאות העולמי.

______________________________

¹ שבכ"ל – שירותי בריאות כללית.
 

שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אף-על-פי שמזה לפחות חמש-עשרה שנה קיימות הנחיות קליניות לטיפול בגנחת שיעילותן המדעית מוכחת, ולמרות שקיימים גם טיפולים מונעים בתרופות שהוכחו כיעילים מאוד, הרי שעדיין קיימים פערים עצומים בין המצוי לבין הרצוי בטיפול היומיומי, וכתוצאה מכך נגרמת תחלואה גבוהה מאוד שבאופן פוטנציאלי ניתן היה לצמצמה באופן ניכר. מאחר שגנחת היא מחלה כרונית העלולה ללוות את החולה משחר ילדותו ועד אחרית ימיו, הטיפול בחולה מערים קשיים רבים הנובעים בין היתר מיכולת ההתמודדות של החולה עם מחלתו, מגורמים התלויים ברופא הקהילה ובמימסד הרפואי, וכנראה גם בשל חוסר תמימות-דעה בין הרפואה לבין החולים באשר למהות הגדרתה של גנחת מאוזנת. המטרה בסקירה זו היא לעמוד על הסיבות הידועות והאפשריות שעדיין מנציחות את הפערים הללו כפי שהתגלו במחקרים כלל-עולמיים אחרונים, להציגן בפני רופא הקהילה ולנסות ולגשר על אותם פערים, על-מנת להביא לשיפור איכות-החיים הקשורה בגנחת מחד-גיסא ולשמר את תיפקוד הריאות לאורך שנים במקביל להקטנת התחלואה מאידך-גיסא.

שלמה וינקר^2,1, חני שיפמן-פורן¹, אליעזר קיטאי^3,1

¹החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²שירותי בריאות כללית - מחוז המרכז, המחלקה לרפואת המשפחה, ³קופת-חולים לאומית, המחלקה לרפואת המשפחה 

בשנים האחרונות נשטפה מדינת ישראל גל טרור קשה וממושך שגבה מעל אלף קורבנות ואלפי פצועים. רבים מתושבי המדינה נחשפו לטרור ישירות או בעקיפין. השפעת החשיפה לדחק הנובע מפיגועים אלה על התחלואה הגופנית הכרונית בישראל טרם נבדקה. דחק יכול לגרום למחלות, כמו יתר-לחץ-דם ומחלת לב כלילית, או להחמרה של מצבי חולי קיימים, כגון קצרת הסימפונות ומחלות מעי דלקתיות. בעבודות שנערכו באזורי אלימות בעולם נמצאה עלייה בתחלואה המתבטאת בפניות רבות יותר לטיפול רפואי, סיבוכי הריון ותחלואת לב, זאת מעבר לעלייה המוכרת בתחלואה הנפשית כמו דיכאון, תיסמונת בתר-חבלתית (פוסט-טראומטית), ותיסמונות נפשיות אחרות.

לסיכום, המטרה במאמר הנוכחי היא לסקור את הסיפרות העולמית שנדון בה הקשר שבין דחק הנובע מאלימות ואירועי אסון לבין התחלואה הגופנית, ולעורר עניין בקרב החוקרים לבדוק את הנושא בישראל. 

דניאל מעוז¹, יהודה שינפלד^2,1

¹המרכז למחלות אוטואימוניות, המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²מופקד-הקתדרה לחקר מחלות אוטואימוניות על-שם לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב  

תיסמונת העייפות הכרונית (Chronic fatigue syndrome) (להלן תע"כ) טומנת בחובה קשיים רבים הן לחולה והן לקלינאי מבחינת האיבחון, איפיון הגורם למחלה והטיפול. לכל אלו אין עדיין תשובות ברורות, והידע באשר אליהם מצטבר והולך. אף-על-פי שבתחומים רבים הנוגעים למחלה קיים עדיין חוסר ודאות, דבר אחד ברור: לא ניתן לשלול ולבטל כלאחר יד את תסמיני החולים, ויש להתייחס אליהם במלוא הרצינות בעת האיבחון.

שי גרינברג¹, מרדכי פריד²

¹היח' למניעת מחלות לב, ²המירפאה לתשישות כרונית, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

אחד המאפיינים העיקריים של תיסמונת העייפות הכרונית (תע"כ)¹ הוא ירידה בסיבולת המאמץ והחמרה בתסמיני העייפות לאחר ביצוע מאמץ גופני. מסקירת המחקרים שנערכה בהם השוואה בין קבוצת החולים לקבוצת הבריאים עולה, כי קבוצת החולים מאופיינת בהספק אירובי מרבי נמוך, בקצב לב גבוה במאמץ תת-מרבי, בתפיסת מאמץ סובייקטיבית גבוהה, בכוח שרירים מרבי נמוך ובהזדקקות לפרקי זמן התאוששות גדולים, למרות שחלק מן המאפיינים ניתן לייחס לחוסר ממושך בפעילות גופנית. במספר מחקרים עלו הפתולוגיות הבאות העשויות להסביר תופעות אלו: הפרעה בקיצוב הלב, ירידה ביכולת תהליכי החימצון של השריר, ירידה באספקת דם לשרירים הפעילים והפרעה בתיפקוד מערכת העצבים.

פעילות גופנית, באופן מבוקר, היא הכלי היעיל ביותר לשיפור יכולתם הגופנית של החולים ולהפחתת תסמיני העייפות, והיא בעלת השפעות חיוביות על תיפקודם בחיי היומיום.

_________________________________

¹תע"כ – תיסמונת העייפות הכרונית.

מאיה פריצקי, ראול רז, זיכריה זכאי-רונס, עדית פלטאו

מכון לגסטרואונטולוגיה, בית חולים העמק, עפולה, היחידה למניעת מחלות זיהומיות, בית חולים העמק, עפולה והפקולטה לרפואה, טכניון, חיפה, המח' לוירולוגיה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה עין כרם, ירושלים, המח' לרפואה פנימית ב', בית חולים העמק, עפולה והפקולטה לרפואה, טכניון, חיפה

שפעת היא מחלה שכיחה, זיהום בשפעת גורם לתסמינים של מחלה נגיפית חדה, להופעת סיבוכים שונים ולהחמרה בתיפקוד מערכות שפעילותן גבולית. ניתן למנוע הידבקות במחלה על ידי מתן חיסון.

מנחם רותם¹, דניאל אלבירט², זאב שטגר² (בשם קבוצת מחקר הדסלורטדין ישראל)

¹היח' לאלרגיה אסתמה (גנחת) ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק עפולה, ²המח' לרפואה פנימית ב' והמערך לאלרגיה, אימונולוגיה ואיידס, מרכז הרפואי קפלן רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

חרלת כרונית אידיופתית (חכ"א)¹ (Chronic idiopathic urticaria [CIU]) היא תופעה שכיחה ומתסכלת המאופיינת בהישנות של תיפרחת מגרדת מפושטת במשך תקופה העולה על שישה שבועות. המחלה פוגעת באופן משמעותי באיכות-חייו של המטופל. חוסמי הקולטן להיסטמין מסוג H1 מקלים בדרך-כלל על הגרד של חולים עם חרלת כרונית, והם מומלצים כקו הראשון לטיפול בחולים אלו. בחלק מהחולים טיפול זה אינו יעיל דיו. המטרות במחקר היו לבחון את יעילות הטיפול בדסלורטדין בחולים ישראלים עם חכ"א.

לצורך זה נערך מחקר פתוח, רב-מרכזי, ב-10 מרכזים שונים בישראל. לאחר סקירה של חולים מתאימים במשך 3-14 ימים, טופלו חולים מתאימים בדסלורטידין במינון 5 מ"ג ליום במשך 4 שבועות. שאלון למדד איכות-החיים (DLQI) וחומרת החרלת נבדקו לפני תחילת הטיפול ולאחריו, ובכל שבוע במהלך ארבעת שבועות המחקר.

מאה-וארבעה (104) מטופלים בגילאים 19 עד 85 שנה (ממוצע ± סטיית-תקן 45.6 ± 15.6) עם חרלת בדרגת חומרה בינונית גויסו למחקר זה וטופלו בדסלורטידין במינון 5 מ"ג ליום במשך 28 ימים. החולים טופלו בעבר בתרופות נוגדות-היסטמינים (חוסמי קולטן מסוג H1) עם הטבה חלקית בלבד. ניצפה שיפור קליני ניכר בתיפרחת (Rash) וכן בכל אחד מעשרת המדדים בשאלון איכות-החיים של המטופלים. כן ניצפו שיפור בפוריות המטופלים בעבודה, וירידה משמעותית בתלונות ובתסמיני החרלת, ובכללם גודל הנגעים בעור ומספרם. בסיכום כללי של התגובה לטיפול נמצא, כי 51% מהמטופלים דיווחו על הקלה מלאה או משמעותית במצבם, ורק 20% מהם דיווחו על היעדר הקלה. על השפעות-לוואי, שניתן לייחסן לדסלורטדין, דיווחו 12 חולים, מתוכם דיווחו 10 על השפעות-לוואי קלות, ורק 2 חולים דיווחו על כאב-ראש קשה אשר גרם להפסקת הטיפול.

לסיכום, הטיפול בדסלורטידין בחולים עם חרלת כרונית אידיופתית (חכ"א) בישראל נמצא יעיל, ולכן הוא מומלץ כטיפול בחולים אלו.

¹ חכ"א – חרלת כרונית אידיופתית.