מרדכי שמעונוב, פנחס שכטר, ויקטוריה פרידמן, עדה רוזן, הנרי היאט ואברהם צ'רניאק

בין השנים 1998-2000 הופנו למחלקתנו 18 חולים הלוקים בשאת בכבד שאינה בת-כריתה לטיפול בהקפאה לאפארוסקופית. נתוני החולים עובדו על-פי פרוטוקול איבחוני קבוע ונמצאו בלתי מתאימים לניתוח לכריתת השאת.

בקבוצה נכללו 9 גברים ו-9 נשים בגילי 62-81 שנה (ממוצע של 72 שנה). עשרה חולים לקו בתהליכים משניים בכבד כשמקור השאת הראשונית מהכרכשת, ו-8 חולים לקו בתהליכים ראשוניים של הכבד (הפטומה ו-  hepatocellular carcinoma). חמישה חולי הפטומה לקו בנוסף צמקת כבד עקב דלקת כבד מסוג C, בשמונה חולים אובחנה מעורבות דו-צדדית של הכבד ובעשרה חולים אובחנה מעורבות חד-צדדית של הכבד.

הניתוח בוצע בהרדמה כללית. בשלב ראשון בוצעה הערכה לאפארוסקופית, תוך הסתייעות בבדיקת על-שמע לאפארוסקופית. חולים עם שאת שאינה ניתנת לכריתה בניתוח וללא מעורבות מחוץ לכבד טופלו בהקפאת הנגעים בכבד בגישה לאפארוסקופית. חולה אחת נפטרה במהלך הבתר-ניתוחי עקב מחלת לב. הסיבוכים השכיחים היו חום (4 חולים), בעיקר עקב תמט (אטלקטזיס) ודמם (2 חולים).

מנחם בן חיים

המצוקה הקשה במצאי שתלי כבד מתורמים לאחר מוות מוחי, העלייה בשיעור התמותה בזמן ההמתנה להשתלה והניסיון המצטבר בהשתלות כבד מתורם חי בילדים – כל אלה מצביעים על השתלות מתורם חי (living donor) בין בוגרים כחלופה המתבקשת. במאמר זה מובאות התוצאות של עשרים ההשתלות הראשונות מסוג זה במרכז הרפואי "הר סיני", תוך השוואה בין שתלי אונה ימנית לשתלי אונה שמאלית.

עשרים בוגרים (גיל ממוצע 15+-46 שנה; משקל ממוצע 12+-68 ק"ג) עברו השתלת כבד; בעשרה חולים הושתל שתל מאונה שמאלית (מיקטעים II, III, IV, במשקל ממוצע של 115+-805 ג').

התורמים (גיל ממוצע 10+-38 שנה, משקל ממוצע 9+-85 ק"ג) היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה (8), שניה (3) בני זוג (4) או מקורבים רגשית (5). כריתת הכבד החלקית בתורמים בוצעה ללא חסימה של אספקת הדם (inflow occlusion), תוך הסתייעות במספרי על שמע (ultrasonic scissors) ומיחזור דם (cell saver). כריתת הכבד השלמה במושתלים בוצעה בחדר ניתוח צמוד ובתיאום זמנים. ההשתלה בוצעה תוך השקה ורידית לגדמים של ורידי הכבד (piggy-back). בשמונה מושתלים (אונה שמאלית) נדרשה הסתייעות במיקרוסקופ לביצוע ההשקה העורקית. בשתלי אונה שמאלית נדרש חיבור בין צינוריות המרה למעי (hepatico-enterostomy) עם מיקטע IV יחיד, זאת לעומת הצורך בהשקה לשתיים (בשמונה חולים) או לשלוש (בשני חולים) צינוריות מרה בשתלי אונה ימנית.

כל התורמים החלימו, ללא סיבוכים משמעותיים, ללא צורך בעירוי-דם זר וללא סימנים של אי-ספיקת כבד. שיעור התמותה הסב-ניתוחי בקרב המושתלים היה 15%, ושיעור הישרדות השתל (graft survival) – (70%-80% בשתלי אונה ימנית לעומת 60% בשתלי אונה שמאלית; זמן מעקב ממוצע – 8 חודשים). תיסמונת ייחודית (small for size syndrome) ניצפתה בארבעה מושתלים בשתלי אונה שמאלית קטנים יחסית [יחס בין משקל: שתל=מושתל (GRWR) < 0.8%].

שיעור הסיבוכים בקרב מושתלי אונה שמאלית היה גבוה יותר: דלף מרה (billary leak) היה 50% לעומת 20%, ופקקת עורק הכבד (hepatic artery thrombosis) היתה 20% לעומת 10%.

בהשתלת כבד מתורם חי בין בוגרים, מאפשרים שתלי אונה ימנית התאמת גודל מיטבית וכרוכים בפחות סיבוכים, כל זאת מבלי לפגוע בבריאותו של התורם.

אורן שבולת, רפעת ספדי, יפה אשור, אחמד עיד וירון אילן

סיבוכים עצביים בעקבות השתלת כבד מתרחשים בשכיחות גבוהה – ב-30%-90% מהמושתלים. סיבוכים אלה מייצגים מיגוון רחב של אטיולוגיות ומציבים לעתים בעיה איבחונית. סיבוכים עצביים יכולים להוות ביטוי למחלת כבד ראשונית שבעטיה עבר החולה השתלת כבד, או לנבוע ממיגוון רחב של הפרעות בחילוף- החומרים או בכלי-הדם. הטיפול מדכא החיסיון הניתן למושתלי כבד יכול אף הוא לגרום להפרעות עצביות, אם באופן ישיר כהשפעת-לוואי תרופתית ואם באופן עקיף בעקבות דיכוי חיסוני וזיהומים מזדמנים של מערכת העצבים המרכזית. במאמר זה יובאו שתי פרשות חולים לא שיגרתיות של סיבוכים נירולוגיים לאחר השתלת כבד.

מרדכי שטלריד (1), מיכל הרן (1), אברהם קלפפיש (1), יואב לוריא (2), סטיב מלניק (3),

(1) המכון להמטולוגיה, (2) המכון לגסטרואנטרולוגיה, (3) המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי קפלן

כימותרפיה בלוקים במחלות לימפופרוליפרטיביות שהם גם נשאי דלקת כבד B, עלולה לגרום להתעוררות דלקת כבד B, ובעקבות זאת למוות עקב אי-ספיקת כבד.

במאמר זה מובאות 2 פרשות חולים שטופלו לאחרונה בכימותרפיה ולקו בסיבוך זה. החולה הראשונה אובחנה עם לימפומה אימונובלאסטית וטופלה במישלב כימותרפיה ProMACE CytaBOM. בעקבות הטיפול חלה התעוררות של דלקת כבד B, ובסיום הטיפול הופיעה דלקת כבד סוערת עם יתר-בילירובינמיה, תת-אלבומינמיה, הפרעות קרישה ומיימת.

החולה השני הוא גבר בן 34 שאובחן שלוקה ב- T ALL, טופל במישלב BFM 95 ובמהלך הטיפול לקה בדלקת כבד B. שני החולים טופלו בלמיבודין והחלימו. מתן למיבודין למטרת מנע בהמשך, איפשר כימותרפיה בחולה הראשונה לאחר הישנות מחלת הלימפומה והמשך טיפול לפי מישלב BFM 95 בחולה השני. טיפול בלמיבודין מפסיק את שיכפול הנגיף המחולל דלקת כבד B, וכך נמנע שיפעול המחלה בעקבות כימותרפיה. כמו-כן, למיבודין מקל ככל הנראה את עוצמת המחלה בחולים שלקו בדלקת כבד B עקב שיפעול.

נעמה קונסטנטיני (1), עמירה קן-דרור (2), אלון אליקים (1,3), לובה גליצקיה (1), אברהם מורג ז"ל (4), גדעון מן (1,5), ברוך וולך (3), ג'ק אשרוב (6) ודניאל שובל (7)

(1) המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ריבשטיין, מכון וינגייט, (2) שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה, (3)מח' ילדים, בית-החולים מאיר, כפר-סבא, (4)היח' לווירולוגיה קלינית, בית-החולים הדסה, ירושלים, (5)המח' לאורתופדיה, בית-החולים מאיר, כפר-סבא, (6) חדר-מיון, בית-החולים וולפסון, (7) היח' למחלות כבד, בית-החולים הדסה ירושלים

תוכנית האימונים התובענית של ספורטאי עילית גורמת לפגיעה במערכת החיסון ולהגברת הנטייה למחלות זיהומיות. הפגיעה במערכת החיסון מערבת את שלושת זרועות מערכת החיסון: הזרוע התאית, ההומורלית והבלענית, הפגיעה במערכת החיסון בספורטאים מוחמרת בתקופה של משטר אימונים מפרך ובתקופת תחרויות, בשל המישלב של מצב דחק פיסיולוגי ופסיכולוגי, גורמים נוספים המגבירים את הנטייה של ספורטאים ללקות במחלות זיהומיות כוללים שכיחות מוגברת של הפרעות אכילה, חסרים תזונתיים, נסיעות תכופות לתחרויות ומשחקים, הסתגלות לתנאי אקלים שונים, חסך בשעות שינה, מגורים משותפים ותנאי גהות (hygiene) שלא תמיד ניתן לפקח על רמתם. הזיהומים הנפוצים ביותר בקרב ספורטאים הם זיהומים נגיפיים בדרכי הנשימה העליונות, ובמידה פחותה זיהומים בדרכי העיכול. זיהומים קלים מסוג זה לא ישבשו בדרך-כלל את תיפקודו היומיומי של אדם שאינו ספורטאי, אולם לספורטאי עילית עלולים זיהומים אלה לגרום לאובדן יקר של ימי אימון, ובמקרים קיצוניים לפגיעה קשה ביכולתו התחרותית.

(1) זאב ארינזון, (2) רינת פרידמן,

(1) מרכז גריאטרי פרידה שייף וורבורג, נתניה, (2) דיור מוגן "נופי השרון", נתניה

פרופפנון הידרוכלוריד (propafenone hydrochloride) הוא תכשיר נוגד הפרעות-קצב. בדרך כלל תרופה זו נסבלת היטב. יחד עם זאת, קיימות השפעות-לוואי כלליות וקרדיוואאסקולריות מנטילת תכשיר זה. השפעות הלוואי מתרחשות בד"כ במערכת העיכול ובמערכת הנירולוגית. השפעת הלוואי הנדירה ביותר היא פגיעה מסוג עימדון המרה. בספרות המקצועית דווח עד כה על חמישה חולים שלקו בעימדון מרה. תופעה זו מלווה בד"כ בסימנים קליניים, ועם הפסקת הטיפול בפרופפנון, חוזרים תיפקודי הכבד לערכים תקינים.

במאמר זה נסקרת הספרות המקצועית העוסקת בפגיעה בכבד עקב טיפול בפרופפנון, ומובאת פרשת חולה בת 73 עם שלושה אירועים של פגיעה בכבד על רקע טיפול בפרופפנון. דיווח על סקירת הספרות ופרשת החולה מטרתם להגביר את מודעות הרופאים לתופעה זו, על אף היותה נדירה.

אורן שבולת (1), יוסי קליש (2), שמואל גיליס (2), ירון אילן (1)

(1) יח' הכבד, האגף לרפואה פנימית, (2) המח' להמטולוגיה, בית-החולים האוניברסיטאי הדסה עין-כרם, ירושלים

אקסטזי (3.4–Methylenedioxymethamphetamine) הוא סם הניטל למטרות המרצה והגברת תחושת העילוי (ophoria). במאמר זה מדווח על בחור בן 23 שלקה בפקקת ארגמנתית של מיעוט טסיות ובדלקת כבד חדה מישנית לנטילת אקסטזי. נסקרו הסיבוכים בכבד הכוללים דלקת כבד חדה, צמקת, כשל הכבד וסיבוכים המטולוגיים. מן הצורך לכלול נטילת אקסטזי באבחנה המבדלת של חולים הלוקים במחלת כבד או בסיבוך המטולוגי מסיבה לא ידועה.

רוברט דרגו, יהודה עדות

המח' לרפואה פנימית ג' מרכז רפואי רמב"ם והטכניון, הפקולטה לרפואה, חיפה

בשנת 1956 דיווח Edmondson על נערה בת 14 שלקתה בשאת בכבד; בבדיקה היסטופתולוגית של השאת שנכרתה, הודגמו מימצאים המצביעים על קאצינומה הפטוצלולרית של הכבד (קה"צ), שכונה בשמות שונים:

1) hepatocellular carcinoma with laminar fibrosis.

2) hepatocellular carcinoma with polygonal cell type and fibrous stroma.

3) Oncocytic hepatocellular tumor.

4) Eosinophilic hepatocellular carcinoma with lamelar fibrosis.

המונח המקובל היום הוא קאצינומה הפטוצלולרית לייפתית-לוחיתית של הכבד (fibrolamellar hepatocellular carcinoma) להלן קפל"ה. בספרות האנגלית דווחו על כ-150 חולים שלקו בקפל"ה. המטרות בסקירה הנוכחית הן:

1) להעלות את מודעות הקלינאי לסוג זה של שאת.

2) לסכם את המידע העדכני בנושא מבחינה אפידמיולוגית, היסטופתולוגית, הסתמנות קלינית, אמצעי דימות אבחנתיים, טיפול, מעקב ותחזית.

פול פרום (1), יוסף ריבק (1), חיים כהן (2)

(1) המכון הארצי לבריאות תעסוקתית וסביבתית, רעננה, (2) שירותי בריאות כללית – המחלקה לרפואה תעסוקתית, חולון

זיהומים המועברים דרך הדם בתי-חולים, מוגבלים בדרך-כלל לנגיפים של דלקת כבד נגיפית מסוג B, דלקת נגיפית מסוג C ונגיף הכשל החיסוני באדם (HIV). קיים סיכון משמעותי להעברת זיהום מחולה נגוע לעובד בריאות. לפיכך, מן הצורך לנקוט בכל פעולות המנע האפשריות, לרבות 3 זריקות חיסון כנגד דלקת נגיפית מסוג B, ווידוא קיום הגנה באמצעות בדיקות סרולוגיות וטיפול נוסף, לפני הצורך. מאחר שלא ניתן להפחית את הסיכון לחולה במגע עם רופא מנתח שהוא נשא של דלקת כבד נגיפים מסוג B או C או נשא של נגיף הכשל החיסוני (HIV), לרמה מתקבלת על הדעת, על רשויות הבריאות לדון ולהחליט לגבי כשירותו של רופא כזה להמשיך לנתח. במאמר זה נסקרים הסיכונים שבזיהומים אלו והדרכים למניעתם.

א' שחר, ג' חסון, ש' פולק

המכון לאלרגיה, אימונולוגיה ואיידס, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

רקע: בשנים האחרונות גדל והולך בבתי-החולים בישראל השימוש בכפפות לטקס, בעקבות עלייה ניכרת בשיעור המחלות הזיהומיות המועברות דרך דם והפרשות, כגון דלקת כבד מסוג B ו-C ומחלת האיידס. אולם השימוש הגובר בכפפות לטקס וגומי גרם לעלייה במספר מקרי האלרגיה ללטקס בין עובדי מערכת הבריאות. בשני סקרים שנערכו לאחרונה בישראל בבית חולים כללי ובבית חולים לילדים, נמצאה שכיחות נמוכה של אלרגיה ללטקס.

מטרה: לבדוק שיעור אלרגיה ללטקס בין עובדי בית חולים כללי בישראל החשפוים למגע עם כפפות לטקס.

שיטות: נכללו במחקר 203  עובדים של מרכז רפואי רמב"ם, ממחלקות שבהן יש שימוש רב בכפפות לטקס. כל עובד ענה בשאלון על פרטים דמוגרפיים, פרטים הקשורים למחלקתו ולפקידו, אנאמנזה אישית ומשפחתית על אלרגיות ופרטים קליניים הקשורים לחשיפה לכפפות לטקס. דגימות-דם ניטלו מכל הנכללים במחקר למטרת בדיקה כמותית של נוגדן IgE כללי ושל נוגדן IgE סגולי ללטקס, שנבדק בשיטת DPC Alastat-ELISA.

תוצאות: 75 מבין 203 העובדים (36.9%) הצהירו על תופעות קליניות העלולות להיות קשורות לחשיפה ללטקס. רק 32 עובדים (15.8%) הצביעו על תופעות קליניות שניתן ליחסן לתגובת רגישות-יתר מיידית (אלרגיה מטיפוס I), כגון נזלת, התעטשויות, דמעת והפרעות-נשימה, בקרב 30 מהם (המהווים 14.8% מכלל העובדים) נמצאו נוגדני IgE סגוליים ללטקס (מעל 0.35 יב"ל/מ"ל), וב-21 מהם (המהווים 10.3% מכלל העובדים) נמצאו רמות גבוהות מאוד של IgE סגולי ללטקס (1.5 יב"ל/מ"ל). כמחצית מהעובדים (43.4%) עם נוגדני IgE סגוליים ללטקס היו רופאים והשאר אחיות (23.3%), עובדי משק (20.0%) ועובדי מעבדה (13.3%). המאפיינים המשמעותיים ביותר בקרב 30 עובדים עם אלרגיה ללטקס מטיפוץ I היו אנאמנזה אישית ומשפחתית של אלרגיה, רמות גבוהות של IgE כללי וחשיפה ללטקס מעל שעתיים ביום.

מסקנות: היארעות תגובת יתר של רגישות מיידית ללטקס בקרב עובדי בית חולים כללי בישראל (14.8%) דומה לזו שנמצאה במרכזים רפואיים אחרים בעולם. עובדים עם אנאמנזה אישית או משפחתית של אלרגיה, החשופים ללטקס מעל שעתיים ביום ושבדמם נמצאה רמה גבוהה של IgEכללי, היו בסיכון גבוה ללקות בתופעות קליניות של אלרגיה ללטקס מטיפוס I. על סמך נתונים אלה, ניתן לאתר עובדים במערכת הבריאות שיש למנוע את המשך חשיפתם ללטקס, על-מנת למנוע או להפחית התהוות תופעות קליניות הקשורות באלרגיה ללטקס.

Liver Failure with Coagulopathy in an Infant with Tyrosinemia

Moshe Nussinovitch, Gadi Campino, Rivka Shapira, Benjamin Voluvitz, Jacob Amir

Department of Pediatrics, Schneider Children's Medical Center of Israel, Petah Tikva, Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv University, Tel-Aviv, Israel

Tyrosinemia is an inherited autsomal recessive condition. We present a 5 week-old boy with this disorder. He was admitted because of a fever, vomiting and lethargy. The laboratory tests confirmed a coagulopathy with prolonged prothrombin time (PT), partial thromboplastin time (PTT) and a decreased serum fibrinogen. The a-fetoprotein level was markedly elevated. To confirm the diagnosis of tyrosinemia, quantitative urinary succinylacetone was measured. Although overt liver failure with coagulopathy may be part of the representation of tyrosinemia, a significant coagulopathy in the absence of overt signs of liver disease has not been emphasized as a clue to the diagnosis of this condition.

Selective Embolization of Hepatic Arteries in the Management of Severe Liver Trauma

Avraham Yitzhak¹, Gadi Shaked², Liliana Lupu³, Soli Mizrahi, Yoram Kluger⁴

¹Department of Surgery A, ²Trauma Service, ³Interventional Radiology, Soroka Medical Center, Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer-Sheva, and Trauma Service⁴, Tel Aviv Medical Center, Tel Aviv University, Tel Aviv, Israel

Two cases of severe hepatic injury in which selective hepatic artery embolization was used to control hemorrhage are presented. The first case is that of a 35 year old patient who sustained a severe liver injury after a car accident. A CAT scan of the abdomen revealed an AAST grade 5 liver injury, pooling of contrast material within the liver parenchyma, and blood within the peritoneal cavity. The patient was given fluid resuscitation and taken to angiography where bleeding from branches of the right hepatic artery was demonstrated. While angiography was being undertaken the hemodynamic status of the patient deteriorated, blood transfusion was started, and a selective embolization of the right hepatic artery was performed. The bleeding stopped promptly and hemodynamic stability was regained.

The second case is that of a 40 year old pedestrian run over by a car. Abdominal ultrasound revealed free fluid in the peritoneal cavity and the patient was rushed to the O.R. Crushed right lobe of the liver, and inferior vena cava and bowel tears were found. After perihepatic packing and resection of the right and sigmoid colons retrohepatic vena cava tear was repaired and perihepatic packing restored. The abdominal cavity was closed and the patient was taken to the ICU for the correction of hypothermia, metabolic acidosis, and coagulopathy that had developed during the surgery. After 8 hours in the ICU the patient was transferred for angiography and a selective embolization of branches of the right hepatic artery was performed.

The clinical course of the patients after angiographic embolization of the hepatic arteries is described and the literature that discusses the use of angiography and embolization of hepatic arteries after traumatic hepatic bleeding is reviewed.

Experience with 100 Liver Transplant Recipients 

Ezra Shaharabani, Ziv Ben-Ari, Nathan Bar-Nathan, Alex Yusim, Rivka Shapira, Ran Tur-Kaspa, Zaki Shapira, Eytan Mor

Transplantation Dept., Liver Institute, Rabin Medical Center; and Pediatric Gastroenterology Institute, Schneider Children's Medical Center, Petah Tikva

Liver transplantation is the treatment of choice for end- stage liver disease. During the past 8 years we performed 102 liver transplants in 84 adults and 16 children. In the adults, 9 were combined transplants: 1 a liver-pancreas transplant for type I diabetes, and 8 liver-kidney transplants. In the children, transplants included 5 whole-livers, 5 left-lateral liver segments from living-related donors, 4 reduced-grafts of right or left lobes, and 2 split left-lateral segments.

At a mean follow-up of 31 months (range 1-96) 70 were alive, 3 had died during surgery and 15 during the first postoperative months. Mortality was due to primary graft non-function (7), sepsis (10), intracranial hemorrhage (1), tumors (4), recurrent hepatitis B (2), biliary strictures (2) and chronic rejection (1). The 1- and 4-year survival rates were 79.5% and 69.6%, respectively.

After transplantation, 10 developed biliary stricture (5 corrected by balloon dilatation) and 8 anastomotic stricture (7 corrected by surgery), and there were 2 multiple intra-hepatic strictures. There was hepatic artery thrombosis in 5, including 4 children. In 3, grafts were salvaged by thrombectomy and 2 others underwent re-transplantation. In those who survived transplantation by more than 1-month, recurrent hepatitis B was seen in 6 of 17 (35%) and recurrent hepatitis C in 12 of 19 (63%).

Thus, results of our first 100 liver transplants are similar to those reported by larger centers, showing that in an appropriate setting good results can be achieved by small transplant programs.

Tacrolimus does not Accentuate Hepatic Damage due to Hypoperfusion 

Ron Ben Abraham, Ivgeni Isartal, Richard Nakache, Vallery Rudick, Daniel Ogorek, Gideon Paret, Avi Weinbroum

Dept. of Anesthesiology and Critical Care Medicine, Organ Transplantation and Postoperative Care Units, Tel Aviv-Sourasky Medical Center; and Pediatric Intensive Care Units, Sheba Medical Center, Tel Hashomer; and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Deterioration of hepatic function following liver transplantation is a known complication, sometimes attributed to the use of cyclosporin A. Reaction to tacrolimus (Prograf), a relatively new and effective immunosuppressant drug, is thought to result in a much lower grade of organ dysfunction, especially in the transplanted liver.

Using the ex-vivo rat model of isolated perfused liver, we evaluated hepatocellular damage and oxygen extraction when tacrolimus was administered following liver hypoperfusion. Tacrolimus did not worsen hepatic dysfunction caused by the hypoperfusion. Therefore using tacrolimus in the perioperative period might be safer than cyclosporin A, which tends to worsen hepatic damage in the presence of hypoperfusion.

Laparoscopic Approach in Treating Hepatic Cysts 

P. Schachter, V. Sorin, M. Shimonov, A. Rosen, A. Czerniak

Dept. of Surgery A, Wolfson Medical Center, Holon

Solitary and multiple hepatic cysts are now more commonly found because of advances in imaging techniques. Most hepatic cysts are asymptomatic, but when they do cause symptoms they require surgical intervention. The advent of laparoscopy and of laparoscopic ultrasonography allow comprehensive evaluation and treatment of the cysts.

12 patients with hepatic cysts were treated laparoscopically. 8 with single cysts underwent successful subtotal cyst resection without signs of recurrence (up to 20 years of follow-up). 4 with polycystic liver disease underwent sub-total resection of superficial cysts. Deep cysts were unroofed and drained under laparoscopic ultrasound guidance. In this group, 1 experienced recurrence of symptoms and required partial hepatectomy of the involved segment. In another, a connection between a deep cyst and bile ducts was demonstrated and cystojejunostomy was performed.

The laparoscopic approach in the management of patients with liver cysts is effective and safe, and we recommend it as the procedure of choice for single hepatic cysts. In polycystic liver disease the procedure is much less successful.