יגאל רוטנשטרייך¹, עדי צמרת¹*, ספיר י' קליש^1*, מיכאל בלקין¹, עמיליה מאיר², אברהם טרבס², ארנון נגלר³, יפעת שר<sup>1

1</sup>מכון גולדשלגר לחקר העין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²המרכז לתאי גזע ורפואה רגנרטיבית, המכון לחקר הסרטן, ³החטיבה להמטולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן



* המחברים תרמו תרומה זהה למאמר.

הקדמה: מיליוני חולים בעולם לוקים במחלות ניוון רשתית חשוכות מרפא. במחקרים קודמים שבהם הושתלו תאי גזע בתת רשתית של חולדות RCS עם ניוון רשתית תורשתי מתקדם, חל שיפור בתפקודי הראייה של החולדות. במחקרים אלו נקטו בשיטת השתלה חודרנית הכוללת היפרדות רשתית יזומה לצורך השתלת התאים. מספר התאים שניתן להשתיל בשיטה זו מוגבלת, התאים המושתלים נשארים בגושים באזור ההשתלה, ושיקום מבנה הרשתית מוגבל לאזורים הסמוכים לאזור ההשתלה.

מטרות: לפתח טיפול המבוסס על השתלת תאי גזע מזנכימיים  מלשד עצם של אדם  בשיטה חדשנית וזעיר-חודרנית  לתת רשתית ולחללים החוץ-וסקולריים בדמית.

שיטות המחקר: פותחה מערכת חדשנית להשתלת תאים הכוללת מזרק בעל מחט קטומה וגמישה ופין שניתן לווסת את אורכו, המאפשר יצירת תעלה משולשת בלובן העין (סקלרה). תאי גזע מזנכימיים מלשד עצם של אדם הושתלו בתת רשתית ובדמית בחולדותRCS  ובארנבות   NZW בריאות. לא נעשה טיפול בתרופות לדיכוי התגובה החיסונית. מבנה הרשתית נבדק באמצעות טומוגרפיה אופטית (OCT) וניתוחים היסטולוגיים. תפקוד הרשתית נבדק באמצעות אלקטרורטינוגרם.

תוצאות: התאים המושתלים זוהו בשכבה דקה בתת רשתית ובחללים החוץ-וסקולריים בדמית. השתלת התאים בעיני החולדות מנעה התנוונות הפוטורצפטורים ושיפרה את תפקודי הרשתית במשך חמישה חודשים לאחר ההשתלה. תפקוד הרשתית נמצא תקין בארנבות לאחר ההשתלה, ולא זוהו דימומים או היפרדות רשתית.

מסקנות: המזרק החדשני מאפשר השתלת תאי גזע בתת רשתית ובחללים החוץ-וסקולריים בדמית באופן זעיר-חודרני. השתלת התאים עיכבה משמעותית את ניוון הרשתית בחית המודל, ללא סיבוכים של היפרדות רשתית או דימומים.

דיון וסיכום: שיטת ההזרקה החדשנית עשויה לשפר יעילות טיפולים תאיים ותרופתיים אחרים. מחקר זה צפוי להוביל ישירות לניסויים קליניים ראשוניים של השתלה אוטולוגית של תאי גזע מזנכימיים מלשד עצם בחולי ניוון רשתית.

אסף בן שהם1, ציונה חקלאי², מיכאל דור3, משכית בר-מאיר^1,4

1הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2אגף המידע, משרד הבריאות, ³מנהל רפואה, משרד הבריאות, 4היחידה למחלות זיהומיות ומחלקת ילדים, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

הקדמה ומטרות: קדחת השיגרון ומחלת קוואסאקי הן שני הגורמים השכיחים ביותר למחלות לב נרכשות בילדות במדינות מפותחות. המטרות במאמרנו הנוכחי הן  לאמוד את שיעורי ההיארעות של מחלות אלו בקרב ילדים בישראל ולאפיין את התמורות האפידמיולוגיות בשני העשורים האחרונים.

שיטות: המידע מבוסס על מאגר האשפוזים הלאומי במשרד הבריאות. נבחנו המאפיינים האפידמיולוגיים של קדחת השיגרון ומחלת קוואסאקי בשנים 2012-1996 בקרב ילדים מתחת לגיל 18 שנים. שיעורי ההיארעות חושבו על בסיס נתוני אוכלוסייה מתוך השנתון הסטטיסטי לישראל.

תוצאות: ממוצע שיעור ההיארעות של קדחת השיגרון בשנים 2012-1996 היה שני חולים ל-100,000 ילדים מתחת לגיל 18 שנים. במהלך תקופה זו חלה ירידה של מעל 50% בשיעור ההיארעות של קדחת השיגרון. ממוצע שיעור ההיארעות של מחלת קוואסאקי בשנים אלו היה 2.03 חולים ל-100,000 ובמהלך התקופה חלה עלייה של מעל 40% בשיעור ההיארעות של מחלת קוואסאקי. שיעור האשפוזים בשל שתי האבחנות מתוך כלל האשפוזים העלה מגמות דומות, עם ירידה של מעל 50% באשפוזים בשל קדחת השיגרון ועלייה של כ-75% באשפוזים באבחנה של מחלת קוואסאקי.

מסקנות: שיעורי ההיארעות של קדחת השיגרון ומחלת קוואסאקי מציגים מגמות הפוכות של שינוי בשנים האחרונות. מקור השינויים ככל הנראה בעלייה במודעות למניעת קדחת שיגרון ובעלייה במודעות לאבחון מחלת קווסאקי. התמורות בתחלואה המתוארות כאן מדגישות את הצורך בשמירת המודעות הזו בקרב רופאים ורופאים לעתיד, על מנת למנוע תחלואת לב בילדים.

ענר קינן, גילי הלפטק, פתחיה רייסמן

מחלקה לכירורגיה כללית, מרכז רפואי שערי צדק, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

הקדמה: הגישה הלפרוסקופית הפכה בשנים האחרונות לשיטת הבחירה בכריתת שאתות קטנות וטבות (Benign) של בלוטת הטוחה. עם הצטברות ניסיון בשיטה, הורחבו ההוריות לכריתה לפרוסקופית של הבלוטה, וכיום חלק מהמנתחים בוחרים בגישה זו גם בשאתות גדולות ואף כשעולה חשד לממאירות. עם זאת, הבטיחות האונקולוגית המושגת בגישה הלפרוסקופית שנויה במחלוקת, וחלק מן המנתחים בוחרים עדיין בגישה הפתוחה בחולים אלו.

מטרות: בחינת התוצאות והבטיחות האונקולוגית של גישה לפרוסקופית בכריתת שאתות טוחה גדולות משישה ס"מ.

שיטות מחקר: ניתוח רטרוספקטיבי של נתונים שנאספו באופן פרוספקטיבי של חולים שעברו כריתת טוחה לפרוסקופית במחלקתנו בין השנים 2014-1995 עם שאתות טוחה גדולות משישה ס"מ.

תוצאות: 50 מתוך 230 חולים שעברו כריתה לפרוסקופית של בלוטת הטוחה במחלקתנו, עברו כריתה של שאתות גדולות משישה ס"מ. ההוריות העיקריות לניתוח כללו פאוכרומוציטומה, שאתות לא פונקציונאליות ותסמונת קושינג. הגישה הניתוחית בכל החולים הייתה בטנית תוך צפקית לטרלית. האבחנה ההיסטופתולוגית הסופית הייתה ברוב החולים אדנומה ופאוכרומוציטומה. בשלושה מהחולים התקבלה אבחנה של Adrenocortical carcinoma. 

במעקב של עד חמש שנים לאחר הניתוח, באיש מהחולים עם ממאירות ראשונית של הבלוטה לא נצפתה הישנות מקומית או מרוחקת של השאת.

מסקנות: הגישה הלפרוסקופית בכריתת שאתות טוחה גדולות משישה ס"מ עשויה במקרים רבים להיות בטוחה, הן מבחינת שיעור הסיבוכים התוך והסב ניתוחיים והן מבחינה אונקולוגית. שיעור השאתות הממאירות מתוך שאתות טוחה גדולות נמוך מהשיעור המדווח במחקרים קודמים. במרכזים גדולים עם ניסיון רב בשיטה, ניתן לנקוט בגישה הלפרוסקופית בכריתה של שאתות טוחה גדולות. 

יקיר שגב¹, עופר גמר² , רון אויסלנדר¹, עופר לביא¹

¹מחלקת נשים ויולדות המרכז הרפואי כרמל על שם ליידי דייויס, מסונף לפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, ²מחלקת נשים ויולדות, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, מסונף לפקולטה לרפואה באוניברסיטת הנגב, באר שבע, אשקלון

ממאירות בשחלות מסתמנת בכ-70% מהנשים בשלבים מתקדמים של המחלה (שלב 4-3). הטיפול המקובל בסרטן שחלה מתקדם הוא ניתוח וכימותרפיה בתרכובות על בסיס פלטינום וטקסול, על פי רוב בסדר זה. החולות עם הפרוגנוזה הטובה ביותר הן אלו שבסיום הניתוח הראשוני לא נצפית בהם שארית שאת מאקרוסקופית. לעיתים, כדי להשיג מטרה זו יש צורך בנקיטת גישה תוקפנית, לרבות כריתת מעיים, טחול ו-Diaphragm stripining. חולות העשויות להפיק תועלת מגישה ניאו-אדג'ובנטית ((neoadjuvant chemotherapy –NACT  הן אלו שמחלתן מתקדמת עם סיכוי נמוך להגיע לשארית שאת מאקרוסקופית, או נשים הלוקות במחלות רקע מרובות שניתוח נרחב ותוקפני עלול לסכן אותן. בשנים האחרונות פורסמו מספר עבודות פרוספקטיביות אקראיות רב-מרכזיות שהראו תוצאות דומות מבחינת הישרדות לגישה הכוללת ניתוח ראשוני לכריתת השאת ולאחריו כימותרפיה (Primary debulking surgery-PDS) בנשים עם סרטן שחלה מתקדם. יתרה מזאת, בנשים לאחר NACT ניצפה שיעור נמוך יותר של השפעות לוואי וכן שיעור גבוה יותר של Optimal cytoreduction בסיום הניתוח. בניגוד לעבודות אלו, בעבודות רטרוסקפטיביות ממרכזים בודדים בצפון אמריקה הודגם יתרון הישרדותי ברור לקבוצת הנשים העוברת ניתוח כריתה ראשוני (PDS), בייחוד אם בסיום הניתוח לא ניצפתה שארית שאת מאקרוסקופית, לעומת זו המופנית לגישה NACT. למרות הקושי להשוות בין עבודות פרוספקטיביות אקראיות לעבודות רטרוספקטיביות, אין להתעלם מתוצאות אלו. המטרה בטיפול צריכה להיות היעדר מחלה מאקרוסקופית בסיום ניתוח ראשוני. בכדי להשיג מטרה זו, נשים עם ממאירות מתקדמת בשחלות צריכות לעבור הערכה מקיפה טרם ההחלטה על גישה טיפולית – ניתוח כריתה ראשוני (PDS) או טיפול ניאו-אדג'ובנטי (NACT). על הערכה זו לכלול, בין היתר, את מידת מפושטות המחלה בבטן עליונה, מיקום וגודל ספציפי של הגרורות, מחלות רקע, גיל, וסיכויים לצורך ביצוע פעולות תוקפניות במהלך הניתוח, כדי להגיע לכריתה מיטבית של רקמת השאת. בהתאם לכך, כל מרכז רפואי העוסק בניתוח של נשים עם ממאירות מתקדמת בשחלות צריך לקבוע, בהתאם ליכולותיו הכירורגיות ולניתוח תוצאותיו בניתוחים אלו, את הקריטריונים להפניית נשים עם ממאירות מתקדמת בשחלות ל-NACT.

המטרה בסקירתנו זו היא לנתח את המידע העדכני בנושא יעילות NACT לעומת PDS בנשים עם סרטן שחלה מתקדם.

NACT = Neoadjuvant chemotherapy.

PDS  = Primary debulking surgery.

עמוס נאמן¹, אבנר כהן², בוריס צרטין³, יואל מץ⁴,  נתן איש שלום⁵,  דוד בן מאיר⁶, יעקב בן חיים⁷, ציפי דון⁸, אבישלום פומרנץ⁹

¹שירות אורולוגיה ילדים, בית חולים מאיר, כפר סבא, ²מרכז בריאות הילד, פתח תקווה, ומירפאת הרטבת לילה, בית חולים שניידר, פתח תקווה, ³מחלקת אורולוגיה ילדים, בית חולים שערי צדק, ירושלים, ⁴יחידת אורולוגיה ילדים ומחלקת אורולוגיה, ⁴בית חולים כרמל, חיפה, ⁵יחידת נפרולוגיה ילדים וסגן מנהל מחלקת ילדים בית חולים כרמל, חיפה, ⁶יחידה אורולוגית ילדים, בית חולים שניידר, פתח תקווה, ⁷יחידת אורולוגיה ילדים, בית חולים דנה, תל אביב, ⁸מירפאת הרטבת לילה , בית חולים מאיר, כפר סבא, ⁹יחידת נפרולוגיה ילדים, בית חולים מאיר, כפר סבא

הרטבת לילה היא בעיה נפוצה המאובחנת בכ-15% מילדים בגיל שש שנים. הרטבת לילה מהווה את אחת הסיבות השכיחות ביותר שבגינם מופנה הילד לרופא הילדים

למרות העובדה ששיעור גבוה מהילדים לוקים בהרטבת לילה, נראה כי ההבנה בנושא זה אינה מלאה ורבים מילדים אלה מטופלים באופן שאינו מיטבי. חשוב להדגיש כי זוהי בעיה רפואית המצריכה התייחסות וטיפול רפואי.

הוקמה ועדה מקצועית שכללה מומחים בטיפול בהרטבת לילה ממקצועות הרפואה השונים: אורולוגים ילדים, נפרולוגים ילדים, רופאי ילדים ואחיות. הוועדה בחנה את ההיבטים השונים בטיפול בילד הסובל מהרטבת לילה.

מסמך זה מביא את המלצות הוועדה לאבחון וטיפול בהרטבת לילה חד תסמינית בילדים.

ציפורה מנוביץ, מאיר מועלם

המחלקה לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מחלת הפולימיאלגיה ראומטיקה מתאפיינת בכאב ובנוקשות בוקר של הצוואר, הכתפיים וחגורת האגן. מעורבות מיפרקים היקפיים שכיחה כחלק מהסתמנות המחלה, אך משום מה היא נוכחת פחות בתודעה הרפואית. מדווח במאמרנו על שני חולים במחלה זו שאובחנו במחלקתנו והציגו מעורבות מיפרקים כזו. כמו כן מובא במאמרנו דיון בספרות הכולל את שכיחות התופעה, מאפייניה, הפתוגנזה, והשפעתה על הפרוגנוזה והטיפול.  העלאת הנושא למודעות תביא לקביעת אבחנה מהירה יותר והתאמת טיפול הולם.

גבריאלה גייר, סימונה בן חיים

המכון לרפואה גרעינית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

בטיפול הניתן לחולה, אין היום הסכמה לגבי תפקיד ה- PET/CT בהערכת ובתכנון הטיפול בחולי ממ"ע. יחד עם זאת, מצטברות עדויות על היתרון של אמצעי דימות זה בגילוי גרורות מרוחקות בשלב האבחנה ובשלב המעקב של חולי מלנומה.

אור זהבי^*1, נועה סילבצקי*¹, דוד רווה², רותי הנשקה-בר-מאיר¹, עמוס ינון³, שושנה זווין¹

¹מחלקה פנימית ב', ²היחידה למחלות זיהומיות ³והאגף לרפואה פנימית, המרכז הרפואי שערי צדק, מסונף לפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

* מחברים אלה תרמו באופן שווה לכתיבת המאמר.

רקע: במחלקות פנימיות רבות בישראל נפתחו יחידות ניטור שעלות הפעלתן פחותה מיחידות לטיפול נמרץ, אולם אין מידע על תרומתן להישרדות. המטרה במחקרנו היא לקבוע את תוצאות האשפוז של חולים שטופלו במהלך אשפוזם ביחידת ניטור בהשוואה לקבוצת בקרה.

שיטות: המחקר כלל חולים עוקבים ששהו במהלך אשפוזם ביחידת ניטור בתקופה של כחמישה חודשים. קבוצת הבקרה כללה חולים שאושפזו במחלקות פנימיות עם התאמה (Matching) על פי מין, גיל ± 10 שנים וכן/לא מונשם. המשתנה העיקרי שנמדד היה שיעור ההישרדות ב-28 יום לאשפוז, והמשתנה המשני היה משך האשפוז.

תוצאות: בתקופת המחקר נכללו 100 חולים שטופלו במהלך האשפוז ביחידת ניטור, ו-100 חולים בקבוצת הבקרה שטופלו במחלקה פנימית בלבד. נצפו מספר הבדלים בין הקבוצות: ביחידת הניטור שיעור גדול יותר של חולים נזקק בזמן הגעתו לתמיכה נשימתית כלשהי (83/94, 82%) לעומת קבוצת הבקרה (72/99, 72%) (p<0.05), ובחולים שאושפזו ביחידת ניטור היה שיעור גבוה יותר של אי ספיקת כליות כרונית וחדה, בהתאמה (23% ביחידת ניטור לעומת 8% בקבוצת הבקרה, p<0.05, ו- 20% ביחידת ניטור לעומת 10% בקבוצת הבקרה, p<0.05). מנגד, בחולי קבוצת הבקרה היה שיעור גבוה יותר של חולים עם מדד גלזגו 5-3 (10% ביחידת ניטור לעומת 20% בקבוצת הבקרה, p<0.05). למרות הבדלים אלה, לא היה הבדל בשיעור התמותה המנובא על פי מדד MPM (Mortality Probability Model). למרות זאת, שיעור ההישרדות של החולים ששהו ביחידת הניטור היה גדול יותר (76/100, 76%) מזה של קבוצת הבקרה (64/100, 64%) (P<0.05). לעומת זאת, משך האשפוז של החולים שטופלו ביחידת הניטור היה ארוך יותר (20±42) מזה של קבוצת הבקרה (29±27) (p<0.05).

מסקנה: יחידת ניטור במחלקה פנימית עשויה לתרום לשיעורי ההבראה של חולים. יש מקום למחקר נוסף לזיהוי חולים/מחלות המפיקים תועלת מיוחדת מיחידת הניטור.
 

מאיר פומרנץ

חדר מיון נשים, בית חולים מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

החברה האמריקאית לסרטן פרסמה הערכה, כי ליותר מ-85% מתוך 200,000 חולות סרטן השד המאובחנות מדי שנה,  אין אנמנזה משפחתית של המחלה. שכיחות המחלה גבוהה משמעותית לאחר חדילת אורח (Menopause) מעל גיל 55 שנים, אך עדיין 18,600 נשים צעירות מגיל 45 שנים לוקות במחלה זו. גורמי סיכון נוספים מלבד אנמנזה משפחתית הם: רקמת שד בצפיפות גבוהה, אלכוהול, השמנת יתר, הריונות בגיל מאוחר, אי הנקה או טיפול חלופי בהורמונים. לא ברור לחלוטין האם השראת גירוי יתר של השחלות בזמן טיפולי פוריות וכתוצאה מכך רמות הורמונים  גבוהות, עשויות לגרום לסרטן השד או לזרז את הופעת המחלה. ייתכן שנשים הלוקות באי פוריות ראשונית מייצגות קבוצה בסיכון לפתח סרטן שד גם ללא טיפול, בעיקר נשים שאי הפוריות שלהן נובעת מאי ביוץ.

קרן מאיר¹, יהודית כהן² 

¹המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי הדסה, ירושלים, ²מאגרי רקמות למחקר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

ביו-בנקאות היא דיסציפלינה מדעית חדשה יחסית, הכוללת את פעולות האיסוף של דגימות ביולוגיות מתורמים, עיבודן, ואחסונן, יחד עם מידע קליני-פתולוגי ואפידמיולוגי רלוונטי, ומסירתן לחוקרים עתידיים.  הדגימות הנאספות מהוות בסיס למחקרים הצפויים לקדם הבנה עמוקה יותר של תהליכים ביולוגיים במצבי חולי ובריאות, להוביל לגילוי ביו-מרקרים אבחוניים או פרוגנוסטיים, ולפיתוח בדיקות וטיפולים חדשניים לחולים בסרטן ובמחלות אחרות. למחקרים ביו-רפואיים בעלי משמעות סטטיסטית ורלוונטיות קלינית, דרושות דגימות רבות, המלוות במידע קליני ופתולוגי.

יונתן שחר^1,5, יגאל לייבוביץ^1,5, שרון עמית², ג'ניפר זיצר^3,5, מאירה נוידרפר^1,5, רועי לנדסברג^4,5

¹מחלקת עיניים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ²המחלקה למחלות זיהומיות, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ³המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁴מחלקת אף, אוזן, גרון וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מדווח בזאת על פרשת חולה, אישה בת 57 שנים, שהגיעה לחדר מיון עקב בלט עין שמאל, נפיחות סביב ארובת העין וחוסר תנועה של גלגל העין, ארבעה ימים לאחר ניתוח פאקואמולסיפיקציה לסילוק ירוד במהלך תקין. חדות הראייה הייתה 6/60, בבדיקת מנורת סדק נמצאו בצקת קרנית קלה, מעט תאים בלשכה הקדמית, העדשה המלאכותית במנח תקין ומקטע אחורי תקין. בנוסף היה לחולה חום מערתי, ספירת ליקוציטים גבוהה ורמה מוגברת של C-reactive protein (CRP).

בטומוגרפיה מחשבית עם ונוגרפיה של הראש הודגמו בלט העין משמאל, היפרדנסיות דו צדדית בגתות הפנים הפאראנזאליות וקריש דם מתמשך מווריד העין העליון בארובה השמאלית המחילתית (Cavernous) השמאלי וממשיך לחלל הווריד הטרנסברסלי והסיגמואידי משמאל.

מימין מודגם קריש דם בחלל הווריד המחילתי כמו גם בחלל הווריד הסיגמואידי והווריד הג'וגולרי הפנימי מימין ומשמאל. הסננה קלה נצפתה בשומן סביב וריד העין העליון משמאל ללא סימנים אחרים של דלקת הארובה. בוצע ניתוח גתות פנים אנדוסקופי והוחל טיפול נוגד קרישה ואנטיביוטי. בתרביות דם וגתות אף גדלו סטרפטוקוקים. הטיפול הביא לנסיגה של המימצאים בעיניים והמצב המערכתי לאחר מספר שבועות, ללא נזק שאריתי.

איתן הלדנברג, אריה בס

המחלקה לכירורגיית כלי דם, המרכז הרפואי אסף הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מאמרם של ליאני וחב', המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מעלה שוב על פני השטח את "מחלת כלי הדם הנשכחת" – הבצקת הלימפטית, הידועה גם בשם לימפאדמה. במאמרם נדונה בצקת לימפטית שניונית, המהווה את ההסתמנות הקלינית השכיחה של בצקת לימפטית. שאתות ממאירות (בראש ובראשונה סרטן השד) והקרנות הן הסיבות המרכזיות להתפתחות בצקת לימפטית, בפרט של הגף העליון. שיעור של 30%-20% מהנשים שטופלו בשל סרטן השד לוקות בבצקת לימפטית שניונית במהלך חייהן. שאתות שמקורן במערכת הרבייה הנשית או בדרכי השתן, הן הסיבה השכיחה להופעת בצקת לימפטית שניונית של הגפיים התחתונים [3]. בצקת לימפטית בדרגות חומרה שונות שכיחה גם לאחר חבלות, בעיקר שברים של הגפיים התחתונים, המתוקנים בניתוח, לאחר ניתוחים לשיחזור כלי הדם, לאחר הוצאת דליות ברגליים ולאחר כריתת קשריות לימפה במפשעה.

אלון זהבי¹, רירי ס' מנור¹, מאיר להב², מתי בקון³, הדס קליש¹

¹מחלקת עיניים, היחידה לנירו-אופתלמולוגיה, מרכז רפואי רבין קמפוס בילינסון, פתח תקווה, ²מחלקה פנימית א', מרכז רפואי רבין קמפוס בילינסון, פתח תקווה, ³מכון הדימות,  מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

מיאלומה נפוצה היא מחלת תאי פלסמה ממאירים. הביטוי הראשוני במרבית החולים שמדווח עליהם בספרות כולל כאבים בבית החזה או באזור המותן, נימול או שיתוק, חולשה כללית וכשל כליות. במאמרנו זה אנו מדווחים על פרשת חולה, שבו הסימן הראשון של מיאלומה נפוצה הוא כפל ראייה עקב שיתוק מבודד חד צידי של עצב גולגולתי שישי. 

ערנות להסתמנות קלינית נדירה שכזו – בייחוד ללא האבחנה האטיולוגית המתאימה של מיאלומה נפוצה לאחר בדיקות תהודה מגנטית (MRI) וטומוגרפיה מחשבית (CT) המצביעות על גוש בגולגולת – יכולה למנוע ניתוח לא נחוץ ולזרז התחלת טיפול מתאים.

אילנה גרוס^1,3, קולין בלוק¹, שמואל בננסון¹, מתן יואל כהן², מאיר ברזיס^2,3

¹הצוות למניעת זיהומים, המחלקה למיקרוביולוגיה קלינית ומחלות זיהומיות, המרכז הרפואי הדסה, ירושלים, ²המרכז לאיכות ובטיחות קלינית, המרכז הרפואי הדסה, ירושלים, ³בית הספר לבריאות הציבור והפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הקדמה: זיהום בדם הקשור לצנתר מרכזי מהווה מקור משמעותי לתחלואה, תמותה ותוספת עלויות. חולים המאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ נמצאים בסיכון לרכישת זיהום זה. מעקב מתמשך אחר שיעורי הזיהום ובקרת הליך החדרת צנתרים מרכזיים באמצעות רשימת תיוג (Check list), ממלאים תפקיד מפתח בהפחתת שיעורי הזיהומים ושיפור איכות הטיפול.

מטרות: לבדוק שיעורי היארעות זיהום בדם הקשור לצנתר ורידי מרכזי ומידת היענות הצוות המטפל לביצוע פעולות הנדרשות במהלך החדרת צנתר מרכזי, לפני ואחרי התערבות ביחידות לטיפול נמרץ.       

שיטות: המחקר נערך בשש יחידות לטיפול נמרץ בבית חולים הדסה במשך 15 חודשים. בשלב הראשון נערך מעקב אחר שיעורי זיהום בדם ב-20 חולים עם צנתרים מרכזיים. במקביל, נערכו תצפיות על היענות הצוות המטפל להנחיות הנדרשות בעת החדרת צנתר מרכזי. בשלב השני, בוצעה התערבות חינוכית אשר במהלכה נתנו הדרכות לצוות, נכתבו הנחיות להחדרת צנתר מרכזי והוצגה רשימת תיוג לבקרת הליך החדרת הצנתרים. בשלב השלישי, נערך מעקב חוזר אחר שיעורי זיהום בדם בקרב 336 חולים עם צנתרים מרכזיים, תוך נקיטת אותה שיטת מחקר.

תוצאות: לאחר ההתערבות, נצפתה ירידה מובהקת בשיעור זיהום בדם הקשור לצנתר מרכזי באוכלוסיית המחקר מ-9.66 ל-3.63 זיהומים ל-1,000 ימי צנתר – הפחתה של 62.4% בסיכון לרכישת זיהום (P<0.001). בעקבות ההתערבות, חל שיפור באיכות הליך החדרת הצנתרים המרכזיים ועלה שיעור ההיענות של הצוות המטפל לביצוע הפעולות הנדרשות.

מסקנות: תוכנית התערבות פשוטה ולא יקרה מפחיתה את שיעורי הזיהום בדם הקשור לצנתר מרכזי, ומובילה לשיפור בהליכי החדרה של צנתרים אלה.

דיון וסיכום: מעקב מתמשך אחר שיעורי זיהומים בדם ושימוש ברשימת תיוג בכל הכנסת צנתר מרכזי, עשויים למנוע תחלואה ותמותה, להפחית את משך האשפוז ולחסוך בעלות כלכלית הקשורה לצנתרים מרכזיים.

שני שרמן, קירה אולייניקוב, מאיר מועלם

המחלקה לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי שיבא, תל השומר ומסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

סטרואידים מערכתיים מהווים טיפול שכיח במגוון מצבים דלקתיים ואלרגיים. בעשורים האחרונים מצטברים דיווחים אודות תגובות אלרגיות לסטרואידים. הנדירות יותר הן תגובות אלרגיות מסוג רגישות יתר מיידית, חלקן משמעותיות ואף מסכנות חיים. אנו מדווחים על פרשת חולה, מטופלת בת 86 שנים שפיתחה שירנוק (סטרידור) בעקבות מתן  הידרוקורטיזון לתוך הווריד. הדיון בספרות מעלה את גורמי הסיכון להופעת תגובה אלרגית מן הסוג הזה, דרכי האבחון כשעולה חשד קליני וההחלטה על חלופות טיפול ממשפחת הגלוקוקורטיקואידים. על הרופאים המטפלים להיות מודעים לאבחנה זו ולנקוט במישנה זהירות במתן סטרואידים באוכלוסיות בסיכון.