תוצאת חיפוש

הקדמה: נצור בין שלפוחית השתן ללדן (Vesico-Vaginal fistula) הוא סיבוך מוכר העלול להופיע עקב נזק הנגרם לשלפוחית השתן במהלך ניתוחי אגן או לידה ממושכת. אבחון מהיר ומדויק, ותיקון בעיתוי הנכון חיוניים לפתרון מהיר של הבעיה לטובת המטופלת וכמו כן לצמצום התביעות הרפואיות-משפטיות. הצלחת הטיפול דורשת הערכה מדויקת של מיקום וגודל הנצור, קביעת העיתוי והטכניקה הניתוחית. קיימת גישה הדוגלת בדחיית הניתוח למספר חודשים עד לריפוי הרקמות, ויש הדוגלים בתיקון מידי. מטרת העבודה היא להגדיר את ההסתמנות הקלינית של נצור לאחר ניתוח, לנתח הגורמים, ולסכם את הניסיון של תיקון מוקדם.

שיטות מחקר: נאספו נתונים של מטופלות שעברו תיקון נצור שלפוחית-לדן בלבד. נאספו נתונים דמוגרפיים, כירורגים וסיבוכים בתר-ניתוחיים במשך תקופת מעקב של שלושה חודשים לפחות.

תוצאות: 67 נשים עם נצור אורו-גניטלי נכללו במחקר, מתוכן 37 נשים עם נצור שלפוחית-לדן בלבד. פגיעה היאטרוגנית, במהלך כריתת רחם הייתה הגורם העיקרי ב-70.3%. שתי נשים טופלו באופן שמרני. תיקון בגישה לדנית (vaginal) בוצע ב-31 נשים, וב-4 נשים בוצע תיקון בגישה בטנית, מהן שתיים עברו השתלת שופכן בו זמנית. בסיבוכים נכללו אירוע אחד של אלח דם ואירוע אחד של פתיחה (dehiscence) של כיפת גדם הלדן. שיעור הצלחת התיקון היה 92%. 3 נשים חוו הישנות של הנצור, מהן שתיים עם רקע של קרינה לאזור האגן בעברן.

דיון: בסדרתנו, כמו גם בספרות, מרבית הנצורים הם משניים לפגיעה יאטרוגנית במהלך כריתת רחם. נצור שלפוחית-לדן גורם סבל רב למטופלת, ודורש מיומנות בתיקון שחזורי. הגישה הניתוחית והעיתוי לתיקון עדיין מעוררים ויכוחים רבים. אנו דוגלים בגישה לדנית וביצוע מוקדם של הניתוח ללא דיחוי, מיד עם האבחון. תוצאות תיקון מהיר של הבעיה דומות למדווח בספרות, לתיקון המאוחר. הגישה המידית מקצרת את סבל המטופלת ועשויה למנוע הליכים רפואיים-משפטיים.

מסקנה: ניתן לתקן בהצלחה נצור שלפוחית-לדן על ידי ניתוח מוקדם, ללא השתהות ובכך לחסוך למטופלת מצוקה ניכרת ואי נוחות.

בניית שלום באמצעות הרפואה היא תחום חדש המשלב בין תיאוריות במדעי החברה העוסקות ביישוב סכסוכים לבין תחומי בריאות ורפואה. מאמר זה קורא לאמץ חשיבה אסטרטגית בנושא תפקיד הבריאות בבניית שלום בין ישראל לפלסטינים. המאמר סוקר בקצרה מספר סוגיות שעמן מתמודדות מערכות הבריאות הישראלית והפלסטינית ומציע כמה הצעות לפיתוח חשיבה סדורה בתחומים כגון: סיוע הומניטרי, הכשרת סגל רפואי מקצועי מרמת הבסיס ועד תתי התמחויות, שיתופי פעולה בין מוסדות רפואה, הסדרת נושא מזרח ירושלים ועירוב קהילת התורמות.

הנחת המוצא היא, כי למערכות בריאות מתפקדות ומפותחות תפקיד מייצב בחברות מסוכסכות, ולכן יש לעודד לצד פיתוחן העצמאי, שיתופי פעולה ופיקוח מובנה עליהם. המאמר מבוסס על מחקרים שיצאו לאור בנושא, וכן על ניסיון ישיר ועקיף של הכותבים בתחום. המאמר אינו עוסק בשאלת שיתופי פעולה בתחומי בריאות עם גורמים ערביים אחרים שיש מקום לבחון אותם במסגרת דיון אחר

הקדמה: PRRT (Peptide Receptor Radionuclide Therapy) עם [¹⁷⁷Lu]-DOTA-TATE הוא טיפול יעיל בשאתות נוירואנדוקריניות. לאחר כל טיפול מתבצעת בדיקת דוזימטריה, על מנת לחשב במדויק את החשיפה לקרינה של השאתות והאיברים הבריאים, ועל מנת לוודא שהחשיפה המצטברת בכליות, האיבר הרגיש ביותר, אינה עולה מעבר לסף הבטיחות של Gy 25. החשיפה לקרינה של האיברים השונים מחושבת באמצעות שלוש בדיקות SPECT (Single Photon Emission Computed Tomography) עוקבות כמותיות עם תיקון הנחתה באמצעות בדיקת CT (Computed Tomography).

מטרות: מטרת המחקר היא להעריך האם ניתן לחזות לאחר הטיפול הראשון או הטיפולים הראשונים של PRRT את החשיפה המצטברת של הכליות לקרינה בתום שלושה או ארבעה מחזורי טיפול.

שיטות מחקר: על מנת להעריך את כוח החיזוי של המיפוי הראשון לחשיפה המצטברת לכליות, נכללו בדיעבד 187 מטופלים שעברו בדיקות SPECT/CT לצורך חישובי דוזימטריה לאחר כל טיפול PRRT. נבדק התיאום בין החשיפה המצטברת לכליות לאחר סיום מחזורי הטיפול והחשיפה לאחר הטיפול הראשון או הטיפולים הראשונים. באמצעות תסוגה (רגרסיה) מולטי-ליניארית, נחזתה החשיפה המצטברת בכליות בתום סדרת הטיפולים (הסיכון לעבור את סף הבטיחות התקבלה עם ערך של p <0.1 וההסתברות למנוע באופן שגוי מחזור טיפול התקבלה עם p > 0.05). מוצע אלגוריתם המאפשר מעקב אחר חשיפת הכליות לקרינה.

תוצאות: תיאום בין החשיפה המצטברת בכליות לאחר סיום סדרת הטיפולים והחשיפה לאחר הטיפול הראשון מאפשר לחזות שככל שהחשיפה לאחר הטיפול הראשון נמוכה מ 5.6 Gy ניתן לטפל ב- 4 מחזורי טיפול ללא סיכון, כאשר החשיפה מצטברת בכליות נמוכה מ- 25 Gy (p < 0.1). עבור שאר המטופלים ניתן לחזות את החשיפה המצטברת בתום 3 או 4 טיפולים לאחר הטיפול השני. השימוש בפרוטוקול לחיזוי החשיפה לכליות איפשר החלטה מוקדמת, ב-75% מהחולים, מהו מספר הטיפולים שניתן לתת לכל מטופל ללא צורך בבדיקת דוזימטריה נוספת. כמו כן, הפרוטוקול איפשר הפחתה של 34% במספר הסריקות והפחתת משך האשפוז ב-56% מהטיפולים.

מסקנות: ניתן לפשט את המעקב אחר החשיפה לכליות לאחר PRRT באמצעות האלגוריתם המוצג במחקר זה.

דיון: התוצאות המוצגות כאן תקפות עבור פרוטוקול הדוזימטריה הנמצא בשימוש במרכז הרפואי בהדסה עין כרם. יישומן במרכזים אחרים דורש סטנדרטיזציה של הפרמטרים של המיפוי ושל פרוטוקול הדוזימטריה.

סיכום: שימוש באלגוריתם לחיזוי החשיפה של הכליות מאפשר ב-75% של טיפולי PRRT החלטה מוקדמת של מספר הטיפולים שניתן לתת וכן מאפשר הפחתה במספר הסריקות ב-34% והפחתת זמן האשפוז ב-56%. השיטה משפרת את נוחות המטופלים, ובנוסף מאפשרת להפחית את זמן הסריקה במצלמה ואת זמן החשיפה לקרינה של הצוות.

הקדמה: ההוריות לאשפוז של ילדים עם ארגמנת על שם הנוך-שונליין (Henoch Schonlein Purpura) השתנו במהלך השנים, מאשפוז של כל הילדים לאשפוז סלקטיבי. אולם עדיין אין קריטריונים ברורים לגבי הצורך באשפוז של חולים אלו

מטרת העבודה: לבדוק מה היו המאפיינים הקליניים וההוריות לאשפוז של ילדים עם ארגמנת על שם הנוך-שונליין

שיטות מחקר: סקרנו את הרשומות ממחושבות של ילדים שפנו למיון בית החולים שניידר עם אבחנה של ארגמנת על שם הנוך-שונליין בין השנים 2015-2005. השווינו בין חולים שפנו לחדר מיון ואושפזו לחולים שלא אושפזו

תוצאות: נסקרו 116 ילדים שפנו לחדר מיון שניידר בשל ארגמנת על שם הנוך-שונליין. שיעור של 12% מהילדים עם ארגמנת על שם הנוך-שונליין (14 ילדים) אושפזו בפנייה הראשונה למיון, אך בהמשך היו 57 פניות חוזרות למיון, ואושפזו עוד 19% מהילדים (22 ילדים). הגיל הממוצע של הילדים היה 7.4 שנים, 57% היו בנים, ל-10% מהילדים היו מחלות רקע, בעיקר מחלות אוטו-אינפלמטוריות. הסיבות העיקריות לאשפוז היו מעורבות מערכת עיכול (דימום או כאבי בטן), ממצאים בכליות (המטוריה או פרוטאינוריה) וחוסר יכולת ללכת. אולם למעט דמם ממערכת עיכול, סיבות אלו לא היו הוריות מוחלטות לאשפוז

דיון ומסקנות: אושפזו כ-30% מהילדים עם ארגמנת על שם הנוך-שונליין. בפנייה הראשונה לחדר מיון אושפזו 12% מהילדים, בפניות הנשנות אושפזו כמעט כפליים מאשר בפנייה הראשונה (19%). לא נמצאו קריטריונים חד משמעיים לאשפוז הילדים, למעט דמם ממערכת עיכול

יתר לחץ דם הוא גורם משמעותי בתחלואה ותמותה קרדיווסקולרית. למרות מגוון טיפולים פרמקולוגים קיימים, עדיין יש חולים רבים לא מאוזנים. אינרציה רפואית וחוסר רצון של חולים ליטול תרופות הם גורמים משמעותיים לחוסר איזון. פעילות סימפתטית מוגברת היא גורם משמעותי בהתפתחות יתר לחץ דם. אם כך, דנרבציה של עורקי כליות עשויה להפחית פעילות סימפתטית ולהוריד ערכי לחץ דם. מחקרים שפורסמו בין השנים 2013-2010 ותיארו צריבה של עצבים סימפתטיים בעזרת גלי רדיו, דרך צנתר אנדווסקולרי בעורקי הכליה, הדגימו ירידת לחץ דם. אך מחקר מפתח מבוקר שבו הושוותה הפעולה לפעולת אינבו (פלצבו) (sham procedure) לא הצליח להדגים תועלת לדנרבציה של עורקי כליה באיזון יתר לחץ דם עמיד. ייתכן שהתוצאות השליליות של עבודה זו  (simplicity 3) קשורות לטכניקת הפעולה שבה מתבצעות מעט צריבות, למיומנות הנמוכה של חלק מהמבצעים, לבחירה לא נכונה של המטופלים, לחוסר התייחסות למשלב התרופתי ולהיענות לתרופות ועוד

בשנים אחרונות חלה התקדמות טכנולוגית עם אפשרות להגדיל פי ארבעה את מספר הצריבות בכל פעולה. מחקרים חדשים עם קבוצת בקרה בחולי יתר לחץ דם לא מטופלים ו/או מטופלים עד שלוש תרופות הראו ירידה של 5-4 ממ"כ בלחץ הדם הסיסטולי והדיאסטולי, ירידה מתונה אך משמעותית, בהשוואה לקבוצת בקרה. תקופת המעקב הייתה 6-3 חודשים בלבד. לחץ-דם נבדק הן במרפאה, והן בניטור אמבולטורי ל-24 שעות. במקביל, נתונים מה- Global SYMPLICITY Registry (GSR) שכוללים 1,741 חולים, רובם עם יתר לחץ דם עמיד, הראו גם שיפור משמעותי ביתר לחץ דם. אולם בהיעדר קבוצת בקרה יש להתייחס בזהירות לממצאים אלו. בחירת החולה המועמד ל-RDN עדיין לא ברורה מספיק ותידון בסקירה הנוכחית.

לסיכום, RDN מסתמנת כשיטה עם פוטנציאל טיפולי אך עדיין יש צורך במעקב ממושך עם קבוצת בקרה

רקע: התכנית הלאומית למדדי איכות לאוכלוסייה הקשישה בישראל קבעה כמדד איכות את "שיעור המאושפזים במחלקת שיקום לאחר אירוע חד במוח שבוצעה להם הערכת דיכאון". במחקר זה בדקנו אם מדד האיכות לסקירה של דיכאון לאחר אירוע במוח, תרם לעליה בשיעור המאובחנים. דיכאון היא תופעה העשויה להיות תלוית תרבות, לכן בדקנו בנוסף את השינוי בשיעור האבחון של דיכאון באוכלוסייה הערבית ובאוכלוסייה היהודית בנפרד.

שיטות: במרכז הגריאטרי שוהם שתי מחלקות שיקום. נתונים נאספו מהרשומות הרפואיות הממוחשבות של כל החולים אשר אושפזו לשיקום בעקבות אירוע במוח בין ינואר 2015 ואפריל 2019. החל משנת 2016 במסגרת מדד האיכות, מבוצעת סקירה של דיכאון בעזרת השאלון PHQ-2. השוואה נערכה בין שיעור החולים אשר אובחנו כסובלים מדיכאון לפני ואחרי הכנסת המדד.

ממצאים: נתונים נאספו מרשומות רפואיות של 879 חולים, (456 גברים; 423 נשים). מתוכם 633 יהודים ו 246 ערבים. לא נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בשכיחות האבחון של דיכאון לאחר אירוע במוח בין חולים אשר אובחנו באשפוז בתקופה טרם הכנסת מדד האיכות ובתקופה בה המדד היה בשימוש. לא נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בשיעור אבחון דיכאון באשפוז בין יהודים וערבים לפני ואחרי הכנסת המדד. תוצאות השאלון PHQ-2 , נמצאו בהתאמה לאבחון דיכאון.

מסקנות: לא ניתן לומר כי מדד האיכות לסקירה של דיכאון בחולים לאחר אירוע במוח אשר בוצע במחלקות השיקום של המרכז הגריאטרי שוהם במהלך השנים 2019-2016, תרם לשיפור האבחון של דיכאון. לא ניתן לקבוע שלמדד האיכות הייתה השפעה שונה על אבחון דיכאון באוכלוסייה היהודית לעומת האוכלוסייה הערבית. להערכתנו מודעות צוות בית החולים ומיומנותו באבחון דיכאון גבוהה במידה כזו שעצם הכנסת המדד לא תרמה ולא הפריעה לאבחון. מחקר זה מחדד את חשיבות מדידת הערך המוסף של מדדי האיכות לשיפור איכות הטיפול , שימוש נכון במשאבים והפחתת תחושות תסכול ושחיקה בקרב הצוות המטפל.

הפרעות פסיכוטיות מערבות ליקוי תפקודי חמור ומשפיעות על איכות החיים של הפרטים הלוקים בהן. הפרעות אלו מתפתחות לרב כמהלך הדרגתי הנמשך בין ימים בודדים ועד חודשים-שנים, כאשר השלב המקדים את הופעת האפיזודה הפסיכוטית מכונה השלב ה"פרה-פסיכוטי" או שלב ה"פרודרום". פרטים בשלב זה מוגדרים כפרטים בסיכון גבוה לפסיכוזה, וההערכה היא שכ-30% מהם יפתחו מצב פסיכוטי תוך תקופה של שלוש שנים. לשלב זה מספר שמות המתוארים בספרות clinical high risk (CHR), ultra-high- risk (UHR) ו-at risk mental state (ARMS). הקריטריונים להכללה של הפרטים תחת הגדרה זו כוללים: (1) סיכון גנטי המלווה בירידה בתפקוד; (2) אפיזודה פסיכוטית קצרה וחולפת (BLIPS); (3) תסמינים פסיכוטיים מוחלשים אשר אינם בעוצמה של פסיכוזה מלאה. בנוסף לסיכון המתואר למעבר לפסיכוזה, אוכלוסייה זו סובלת ממצוקה משמעותית, מתחלואה פסיכיאטרית נלווית ומליקוי תפקודי מתמשך הפוגעים באיכות חייהם. מסיבות אלו, מאמצים רבים היום מושקעים בגילוי מוקדם של האוכלוסייה הנמצאת בסיכון גבוה לפתח הפרעה פסיכוטית, על מנת לעכב ואף למנוע את המעבר לפסיכוזה. מחקרים שנערכו לאורך השנים הדגישו גורמי סיכון שונים המעורבים במעבר לפסיכוזה ואף נעשו ניסיונות לפתח מודלים לניבוי הסיכון למעבר המתואר לפסיכוזה. נבדקו גם התערבויות שונות כולל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול פסיכולוגי אינטגרטיבי, וטיפולים תרופתיים, ומצאו עדויות לכך שהתערבויות אלו עשויות לסייע בעיכוב המעבר לפסיכוזה. על פי ההנחיות לטיפול בפרטים בסיכון גבוה לפסיכוזה יש להתחיל מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולשמור התערבויות תרופתיות למצבים של תחלואה נלווית או לצורך ייצוב התסמינים אם הם נמשכים. לנוכח הידע המוגבל ומתפתח במהלך השנים, דרושים מחקרים פרוספקטיביים שיאפשרו זיהוי טוב ומדויק יותר של פרטים הנמצאים בסיכון מוגבר לפסיכוזה, ויקדמו פיתוח של התערבויות לצורך מניעה וטיפול בפרטים בסיכון

מטרת סקירה זו להציג את היתרונות שבשימוש שגרתי בעל שמע בחדר הלידה לצד ובמקום הבדיקה הידנית המסורתית.

בדיקת העל שמע היא בדיקה לא פולשנית, אינה מלווה בכאב או אי נוחות ליולדת ועשויה להפחית את שיעור הזיהומים העולים בלידה. הבדיקה אובייקטיבית וניתנת לתיעוד והוכחה כמדויקת יותר מהבדיקה הידנית בקביעת גובה ומנח ראש העובר, עם עקומת למידה מהירה יותר מזו של הבדיקה הידנית.

השימושים בעל שמע במהלך הלידה כוללים: (1) על שמע שבו מונח המתמר על בטן היולדת מעל עצם החיק או בחיץ הנקבים (פרינאלי) לקביעת מנח עורף ראש העובר (position), בדיקה זו מדויקת מהבדיקה הידנית ויכולה לעזור בבחינת קצב התקדמות ראש העובר בתעלת הלידה; (2) על שמע של חיץ הנקבים לקביעת פתיחה ומחיקת צוואר הרחם. בדיקה זו חשובה במיוחד במניעת זיהומים וביולדות עם קושי בבדיקה ידנית פנימית; (3) מדידת גובה ראש העובר והתקדמות הלידה באמצעות מדידת מרחק ראש חיץ (HPD) ומדידת זווית ההתקדמות (AOP); (4) הערכת גודל האגן ביחס לראש העובר על ידי מדידת זווית עצם החיק, (Pubic arch angle) והיקף ראש העובר; (5) חיזוי אופן הלידה והערכת הסיכוי של היולדות ללידה רגילה. חיזוי זה יכול להתרחש בסמוך להתחלת תהליך הלידה וגם במהלך הלידה עצמה; (6) קבלת החלטות לגבי צורת הלידה ביולדות עם עיכוב בשלב השני של הלידה; (7) משוב חוזר ליולדת בזמן הלחיצות וכך סיוע לקיצור שלב הלחיצות, הפחתת קרעים של חיץ הנקבים ושיפור הקשר המידי בין היולדת לתינוקה

הממשק שבין האם לעובר, מתבצע כבר למעלה מ-150 שנים, עם מספר גילויים מרכזיים בהבנה של הקשר שבין האנטומיה והפיזיולוגיה לפתופיזיולוגיה של התסמונות המיילדותיות הגדולות –פרה-אקלמפסיה, המכונה טרום רעלת היריון, האטה בגדילה תוך רחמית של העובר, לידה מוקדמת, ירידת מים מוקדמת, הפלות מאוחרות והיפרדות שליה.

דלקת מעי נמקית (Necrotizing enterocolitis) היא גורם חשוב בתחלואת ובתמותת ילודים, בעיקר בקרב פגים במשקל לידה נמוך. על אף המחקר הרב בתחום זה לאורך העשורים האחרונים, הידע בתחום עדיין לוקה בחסר. לאורך השנים זוהו גורמי סיכון כמו גם גורמים מגנים, אך עדיין אין אסטרטגיית מניעה ברורה והשיעור של דלקת מעי נמקית נשאר קבוע לאורך השנים. ההחלטה על טיפול שמרני או ניתוחי, מלבד במספר הוריות ברורות, היא החלטה הנתונה לשיקול דעת הרופאים המטפלים.

באחר זה מובאת פרשת חולה, פגה, אשר מתחילת חייה הראתה קשיים בקליטת תזונה, עם הידרדרות במצבה לאחר טיפול בעירוי דם. הפגה אובחנה עם דמ״נ וטופלה שמרנית עם שיפור והחמרה במצבה לסירוגין, עד לזיהוי של היצרות במעי, אשר טופל בניתוח. בהמשך נביא סקירה על גורמי הסיכון ואסטרטגיות המניעה, ובנוסף מחקרים לגבי הקשר בין מתן מוצרי דם להופעת דלקת מעי נמקית

הקדמה: בעיות רפואיות נפוצות בקרב בני 65 שנים ומעלה הן פרפור פרוזדורים ושבר בצוואר הירך. דחיית מועד הניתוח עלולה להוביל לשיעורי סיבוכים ותמותה גבוהים, וטיפול קבוע בנוגדי קרישה יכול להיות סיבה לדחיית הניתוח עקב חשש מדימום.

מטרות: לבדוק קשר בין סוגים שונים של נוגדי קרישה ובין תחלואה נלווית, סיבוכים ותמותה בחולים בני 65 שנים ומעלה אשר לקו בפרפור פרוזדורים לפני שבר צוואר ירך ועברו ניתוח לתיקון השבר.

שיטות מחקר: מחקר חתך רטרוספקטיבי כלל חולים בני 65 שנים ומעלה עם שבר בצוואר הירך ופרפור פרוזדורים, אשר הגיעו לחדר מיון של המרכז הרפואי סורוקה. נאסף מידע אודות פרטים סוציו-דמוגרפיים, מחלות רקע, תרופות, זמן המתנה לניתוח, סיבוכים ותמותה קרוב למועד הניתוח ובמהלך שישה חודשים לאחריו, חושבו רמות סיכון לאירוע מוח ולדימום משמעותי.

תוצאות: בתקופת המחקר במהלך השנים 2016-2014, עברו 186 חולים ניתוח לתיקון שבר בצוואר הירך, מהם (60.7%) מהם 13 היו נשים, גיל ממוצע היה 81.9±7.1 שנים. שמונים-ושבעה חולים (47.8%) לא קיבלו נוגדי קרישה כלל, 60 (32.3%) טופלו בנוגדי קרישה פומיים חדשים מסוג NOAC ו-37 (19.9%) טופלו באנטגוניסטים של ויטמין K (VKA-vitamin K antagonists). לא נמצא הבדל מובהק בין שלוש הקבוצות מבחינת זמן ההמתנה לביצוע הניתוח, שיעור הסיבוכים (דימום משמעותי, תסחיף ריאתי או פקקת של ורידים עמוקים) ושיעורי התמותה במהלך ששת החודשים שלאחר הניתוח.

מסקנות: לא נמצא קשר בין טיפול בנוגדי קרישה שונים בחולים בני 65 שנים ומעלה עם פרפור פרוזדורים טרם שבר בצוואר הירך לבין דחיית מועד ניתוח, שיעור הסיבוכים ושיעורי התמותה.

דיון וסיכום: החשש שטיפול בנוגדי קרישה בחולים מבוגרים עם פרפור פרוזדורים עלול לסכנם או לדחות את מועד הניתוח אינו נתמך בממצאי המחקר הנוכחי

הקדמה: מלנומה היא שאת ממאירה, תוקפנית, של תאי המלנוציטים בעור, אשר היארעותה עלתה בעשורים האחרונים. אבחון המחלה בשלביה המוקדמים מאפשר את כריתת השאת טרם שלב הפיזור הגרורתי, ועשוי להוביל להחלמה מסרטן, אשר בשלביו המאוחרים עלול לגרום לתמותה. משמעויות פרוגנוסטיות אלה שופכות אור על החשיבות לאיתור אוכלוסיות בסיכון, ולביצוע מעקב בחולים אלה באופן שגרתי. .

מטרות: מטרת המחקר הייתה להשוות בין היארעות המלנומה בקרב קבוצות אפידמיולוגיות שונות בצפון הארץ, ולהעריך את השפעת ההגירה על העלייה בהיארעות הארצית של המחלה.

שיטות מחקר: סקירה רטרוספקטיבית של הגיליונות הרפואיים של כלל המטופלים שאובחנו עם מלנומה ואשר פנו לטיפול במחלקה לכירורגיה פלסטית בקריה הרפואית רמב"ם בשנת 2016. נתוניהם הדמוגרפיים של 130 מטופלים (מוצא ולאום, שנת עליה, גיל, מין, נתונים היסטולוגיים של המלנומה ומיקום השאת בגוף) נאספו ועברו עיבוד וניתוח סטטיסטי.

תוצאות: עולים ממדינות אירופה או מיבשת אמריקה מצויים בסיכון מוגבר לחלות במלנומה בהשוואה לעולים מיבשות אפריקה או אסיה. הסיכון המוגבר למלנומה נמצא משמעותי סטטיסטית גם בקרב תת קבוצה גדולה של העולים האירופאים, יוצאי חבר העמים לשעבר, אשר היוו 32% מכלל חולי המלנומה בקבוצת המחקר, לעומת שיעורם באוכלוסייה העומד על 9% (p<0.05). מרבית שאתות המלנומה בקרב אוכלוסייה זו של העולים נתגלו בגפיים העליונים והתחתונים (60%), המחלה אובחנה בגיל צעיר בהשוואה לשאר העולים ממדינות אירופה (p<0.05), עם מגמה למחלה מתקדמת יותר ביחס לשאר המטופלים.

מסקנות, דיון וסיכום: על פי ממצאי עבודה זו, עולי מדינות חבר העמים לשעבר מצויים בסיכון מוגבר לפתח מלנומה ביחס לשאר האוכלוסייה. העלאת מודעות אוכלוסייה זו לדרכי המניעה ולחשיבות האבחון המוקדם, עשויה לצמצם את התחלואה והתמותה הנגרמים מן המחלה. מחקר נוסף נדרש לקבוע האם ראוי להחיל בדיקות סקר שגרתיות על אוכלוסייה זו.