תוצאת חיפוש

אשר בשירי, בוריס פורמן ומשה מזור

זיהום בנגיף הוואריצלה זוסטר (varicella zoster) בהריון הוא אירוע נדיר, ונחשב מאז ומעולם כבעל יכולת לגרום מומים בעובר, בעיקר במחצית הראשונה להריון. לזיהום בהריון יש גם השלכות הקשורות בתחלואה ותמותה אימהית. לכן, למרות שהזיהום נדיר, יש התייחסות רבה לכל אפשרות של זיהום מנגיף הוואריצלה זוסטר במהלך הריון. בסקירה זו תובא הספרות העדכנית בנושא אבעבועות רוח בהריון, תוך התייחסות לשכיחות, לאיבחון טרום-לידתי, לטיפול ולמניעה.

במאמר זה נדגיש, שבדיקת דם לקביעת המצב החיסוני לאבעבועות רוח מהווה שיטה מספקת על מנת לקבוע מי תקבל טיפול סביל בנוגדנים, ויש לדאוג למערך מתאים שבאמצעותו ניתן יהיה לבצע את הבדיקה במהירות. נוכח השיעור הגבוה של מחוסנות, ניתן בגישה זו למנוע את רוב המקרים של צורך במתן חיסון סביל, כמו גם סילוק מתח ודאגה מיותרים.

 

(1) זאב ארינזון, (2) רינת פרידמן,

(1) מרכז גריאטרי פרידה שייף וורבורג, נתניה, (2) דיור מוגן "נופי השרון", נתניה

פרופפנון הידרוכלוריד (propafenone hydrochloride) הוא תכשיר נוגד הפרעות-קצב. בדרך כלל תרופה זו נסבלת היטב. יחד עם זאת, קיימות השפעות-לוואי כלליות וקרדיוואאסקולריות מנטילת תכשיר זה. השפעות הלוואי מתרחשות בד"כ במערכת העיכול ובמערכת הנירולוגית. השפעת הלוואי הנדירה ביותר היא פגיעה מסוג עימדון המרה. בספרות המקצועית דווח עד כה על חמישה חולים שלקו בעימדון מרה. תופעה זו מלווה בד"כ בסימנים קליניים, ועם הפסקת הטיפול בפרופפנון, חוזרים תיפקודי הכבד לערכים תקינים.

במאמר זה נסקרת הספרות המקצועית העוסקת בפגיעה בכבד עקב טיפול בפרופפנון, ומובאת פרשת חולה בת 73 עם שלושה אירועים של פגיעה בכבד על רקע טיפול בפרופפנון. דיווח על סקירת הספרות ופרשת החולה מטרתם להגביר את מודעות הרופאים לתופעה זו, על אף היותה נדירה.

ד' זלצר, ש' ברלינר, י' שפירא

המח' לרפואה פנימית ד' והיח' לטיפול בנוגדי-קרישה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולט הלרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לטיפול ההורמונלי החלופי מספר מטרות, ביניהן מניעה של מחלת לב איסכמית בנשים בתקופה שלאחר חידלון וסת. הקשר שבין טיפול הורמוני חלופי למניעה של מחלת לב נבדק במספר מחקרים. אולם יעילותו של טיפול זה במניעת מחלת לב איסכמית בנשים לאחר חידלון-וסת, אינו ברור. מבחינת המניעה הראשונית מלמדים המחקרים השונים על תוצאות לא עקביות, וקיימים חילוקי דעות בין הטוענים להיעדר השפעה מונעת ראשונית לבין הטוענים, כי ניתוח תוצאות המחקרים השונים אינו מדויק, וכי לטיפול אכן יש השפעה המונעת מחלת לב איסכמית. במחקר HERS בנושא מניעה שניונית של מחלת לב איסכמית הודגמה דווקא עלייה בשכיחות האירועים בעקבות טיפול הורמוני, אם כי עלייה זו חלה בעיקר בשנה הראשונה לטיפול, ובהמשך הסתמנה ירידה בשכיחות אירועים אלה. הסיבות לעלייה בשכיחות האירועים מצד הלב אינן ברורות, אם כי אפשר שהדבר כרוך בהתגברות התהליכים הפקקתיים, הדלקתיים והאיסכמיים בתת-אוכלוסיות מסוימות של נשים עם מחלת לב איסכמית.

הלן שיינפלד, פאולה רושקה, אירנה פינקלשטיין, הלל דיוויס

המרכז לבריאות הנפש טלביה, ירושלים

הוואגיניסמוס הוא הפרעה המשויכת לגינקולוגיה ולפסיכיאטריה. רק חלק מהלוקות בוואגיניסמוס מגיעות לטיפול פסיכיאטרי. ייתכן שמקורה הנפשי של ההפרעה שכיח יותר מהאבחנות בפועל. במאמר זה מובאים הנסיבות והגורמים הפסיכולוגיים שבבסיס תופעה זו, בחמש פרשות חולות. בשלוש פרשות החולות הראשונות – נשים צעירות מרקע תרבותי שמרני או דתי – אובחן ואגיניסמוס ראשוני שגרם לנישואים בלתי-ממומשים. התגלה שלאותן נשים היה "סוד" הקשור לחוויה מינית מוקדמת. פרט זה הוא משמעותי ואף עשוי להוות נקודת-מיפנה בטיפול. שתי פרשות החולות הנותרות הן של נשים מבוגרות יותר שלקו בתופעה של ואגיניסמוס מישני לאחר שנים של חיי-מין ללא ואגיניסמוס. במאמר נדונות דרכי הטיפול, השונות בדרך-כלל, בכל אחד משני סוגי ואגיניסמוס מישני עשויה להתגלות הפרעה משמעותית ברקע האישיותי או הזוגי, שיחייב טיפול נרחב וממושך יותר. נודעת חשיבות רבה לכך שרופאים יתנו את דעתם לאותן נשים הזקוקות לטיפול פסיכיאטרי, ולא גינקולוגי.

בנימין פיורה

היח' לגינקולוגיה אונקולוגית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הטיפול המקובל כיום בסרטן השחלה הוא ניתוח נרחב לשם כריתה מרבית של שאת וכימותרפיה קו-ראשון בתר-ניתוחית לתוך הווריד מורכבת ממישלב של טאקסול וציספלטין. למרות שיעור תגובה גבוה לטיפול, ברוב המקרים השאת נשנית ושיעור התגובה לניתוחים חוזרים וקווים נוספים של כימותרפיה תוך-ורידית הוא מיקטי. מכיוון שסרטן השחלה, גם בשלב מתקדם וגם כשהוא נשנה, נותר בדרך כלל מוגבל לחלל הצפק, גברה בשנים האחרונות ההתעניינות בכימותרפיה תוך-ציפקית. כימותרפיה תוך-ציפקית מאפשרת מגע ישיר של ריקמת השאת עם ריכוזים גבוהים של תרופה ציטוטוקסית מבלי שתיגרם רעילות מערכתית ניכרת. התכונות הנדרשות מתרופה על-מנת שתהיה יעילה במתן תוך-ציפקי הן פעילות קודמת מוכחת כנגד סרטן השחלה ומשקל מולקולתי גבוה שאינו מאפשר מעבר קל של המחסום צפק/פלסמה. כימותרפיה תוך-ציפקית יכולה להינתן במהלך הניתוח או אחריו. הסיבוך העיקרי במתן כימותרפיה תוך-ציפקית הוא דלקת הצפק. רק בשניים מתוך חמישה ניסויים קליניים שלב III הודגם יתרון משמעותי של כימותרפיה קו-ראשון תוך-ציפקית על כימותרפיה קו-ראשון לתוך הווריד. בשמונה ניסויים קליניים שלב II מסתמן יתרון של כימותרפיה לשם מיצוק תוך-ציפקית על כימותרפיה לשם מיצוק תוך-ורידית, או על מעקב בלבד. בשלושה עשר ניסויים קליניים שלב II מסתמן יתרון של כימותרפיה לשם הצלה תוך-ציפקית על כימותרפיה לשם הצלה תוך-ורידית, בתנאי שהשאת המישארית (residual) שנותרה בחלל הצפק היא מיקטית. בחמישה ניסויים קליניים שלב I-II של כימותרפיה תוך-ציפקית בחימום-יתר הודגם, שטיפול זה נסבל היטב על ידי החולות ומסתמן יתרון שלו על כימותרפיה תוך-ציפקית שאינה בחימום-יתר. בכל הניסויים הקליניים הודגמה תגובה לכימותרפיה תוך-ציפקית רק לאחר ניתוח מוצלח למטרת כריתה מרבית של שאת, כאשר בחלל הצפק נותרה שאת מישארית מיקטית. דרושים ניסויים קליניים שלב III גדולים ורבים, כולל כימותרפיה תוך-ציפקית בחימום-יתר, כדי להבהיר את מקומה של כימותרפיה תוך-ציפקית בטיפול בסרטן השחלה.

רונן ש' גולד, יוסף ב' לסינג, דוד פאוזנר ודוד גורדון

היחידה לאורגינקולוגיה וריצפת האגן, ביה"ח ליולדות ליס, מרכז רפואי תל-אביב, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

התהוות נצור בין שלפוחית השתן והלדן (נשש"ל) גורמת להשפעות קשות הן על התיפקוד הגופני והן על מצבי הנפשי של החולה. במדינות מתפתחות מהווה נשש"ל סיבוך שכיח של טראומה מיילדותית. במדינות אלו, מתלווה לבעיה זו גם בעיה חברתית קשה. במדינות מפותחות נשש"ל הוא נדיר יותר ורוב החולות לוקות בו עקב ניתוח גינקולוגי. אין ספק, כי נשש"ל יכול להיגרם גם בידיו של מנתח מוכשר ביותר ובעל ניסיון רב. מרגוליס טוען, כי כל שדרוש הוא מספיק זמן ומספיק ניתוחים כדי שנשש"ל ייגרם על ידי כל מנתח. למרות שנשש"ל מוכר עוד מתקופות קדומות, הרי שניתוח מוצלח דווח לראשונה רק בשנת 1952: ג'ימס מירון סייס דיווח על סגירת נשש"ל בגישה לדנית באמצעות חוטי כסף. הטיפול העדכני בנשש"ל החל רק באמצע המאה ה-20, תחילה בגישה ביטנית ובהמשך בגישה לדנית. למרות ההתקדמות בשטח זה, בחירת הדרך הטוב ביותר לטיפול וקביעת התיזמון לפעולה נותרו גם היום בגדר אתגר רפואי.

בן עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

השפעות שליליות של עישון פעיל אך גם סביל על ההריון ותוצאותיו, ידועות ומתועדות מעל שלושים שנה. בסקירתם של זיידרמן ומשיח ב"הרפואה", הודגש ריבוי הפלות עצמוניות, נזקים לשיליה כהיפוקסיה והסתיידות השיליה, הגורמים לשיעור גבוה של היפרדות מוקדמת של השיליה בקרב מעשנות, פגיעה בקצב הגדילה התוך-רחמית ולידת ילודים שמשקלם הממוצע נמוך בכ-150 ג', סיכון מוגבר למומים מלידה בגין ריבוי מוטאגנים בטבק והשפעה טראטוגנית על העובר, ואף השפעה של מיפגעים נשימתיים והתנהגותיים בתינוקות בחודשי חייהם הראשונים. לצד עלייה מאוד משמעותית במקרי הריון חוץ-רחמי בנשים מעשנות, שעלולה להגיע ל-OR=3.5 בנשים המעשנות מעל חפיסת סיגריות ליום, יש לציין לכף זכות את השפעתו החיובית של עישון בהפחתה משמעותית של תופעת רעלת ההריון, בקרב נשים המעשנות בתקופת ההריון, ואף בקרב אלה שעישנו תקופות ארוכות טרם ההריון.

בסקירה זו, מוצגת השפעת העישון על פוריות האישה בהיבט של פגיעה ביכולת להרות, המתבטאת בפרק זמן מוגבר החולף מתחילת הניסיונות של בני זוג להביא להריון מלא. במדינות המתועשות, הגדרת אי-פוריות מתייחסת בדרך כלל לתקופה של שנה ומעלה הנדרשת לתחילת הריון, ממועד תחילת קיום יחסי-מין רצופים שמטרתם להביא להריון. כ-15% מכלל הזוגות המנסים להביא לפרי-בטן, נכשלים לחוות הריון במהלך השנה הראשונה לניסיונותיהם והגורמים לכך רבים: פגימות אנטומיות של מערכת הרבייה הנקבית, נזקים מכאניים, כגון אלה הנגרמים מהתקן תוך רחמי והפרעות ביוץ. ב-20%-30% מכלל המקרים של פוריות פגומה, הסיבה נעוצה בבן הזוג, כתוצאה מפגם תיפקודי של תאי הזרע בהפריית הביצית.

אבי בן-הרוש, בוריס קפלן, ציון בן-רפאל, דוב פלדברג

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס ביילינסון, פתח-תקווה

כעשרים שנה לאחר לידת יילוד ההפריה החוץ-גופית (הח"ג) (IVF–IN Vitro Fertilization) הראשון, נולדים ברחבי העולם כ-40,000 ילודים באופן זה מדי שנה. הריונות אלה שונים מהריונות "עצמוניים", בעיקר בשיעור גבוה יותר של הריונות מרובי-עוברים (המ"ע), לאחר החזרת יותר מעובר אחד לרחם. במרבית המדינות מדווח, כי שיעור המ"ע לאחר הח"ג נמדד כדי 40%-30%, בהשוואה לשיעור של 3%-2% באוכלוסייה כללית. שיטות ההפריה החדישות (ART- Assisted Reproductive Technology), בהן מתבצעת הח"ג והחזרת מספר עוברים לרחם (ET- Embryo Transfer), יחד עם שיטות חדישות להשראת ביוץ, נחשבים לגורם המוביל לעליית שיעור לידות מרובות עוברים – עליה דווח בעשורים האחרונים. מגמה זו מעוררת דאגה רבה, לנוכח ההשלכות הרפואיות החברתיות, הכלכליות והאתיות, מאחר שנשים הנושאות ברחמן שני עוברים או יותר, נמצאות בסיכון מוגבר לסיבוכי הריון ולידה ואף ליילודים צפויים שיעורי תחלואה או תמותה גדולים יותר – הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך (כמו פגות קיצונית ו- cerebral palsy), בהשוואה להריונות יחיד. בסקירה זו, נציג את נושא החזרת העוברים ותוצאה אפשרית של המ"ע – על היבטיו השונים.

Laparoscopy as Part of the Management of Gynecologic Neoplasms - Report of Our Clinical Experience

Yehuda Ben David, Moshe Bustan, Eliezer Shalev

The Department of Obstetrics and Gynecology, HaEmek Medical Center, Afula

Introduction: Surgery is the treatment of choice in most early stages of cervical cancer and advanced stages of ovarian cancer. Failing to preoperatively diagnose para-aortic and parametrial metastases in cervical cancer or a non-resectable, ovarian cancer, may results in a superfluous laparotomy.

Aim: To evaluate the advantage of using laparoscopy in cervical and ovarian cancer.

Patients and Methods: Study population includes patients with ovarian or cervical cancer referred between 1997-1999. A CT scan and a trans-vaginal sonography were used to detect involvement of pelvic and para-aortic lymph nodes, parametrium and other metastases. In patients with cervical cancer, para-aortic lymph node dissection was laparoscopically performed. When para-aortic nodes were negative and parametrium was clear, radical hysterectomy and pelvic lymph nodes dissection was conducted through laparotomy. When para-aortic lymph nodes or parametrium were positive, patients were referred for radiation therapy. In ovarian cancer patients, the upper abdomen and the pelvis were examined laparoscopically to evaluate the possibility of optimal debulking surgery. Staging was done for patients who were not candidates for optimal debulking surgery and second debulking surgery was considered.

Results: Nine patients with stage lb-lla cervical cancer were included. Preoperatively, 2 of them were suspected for lymph node involvement. Following laparoscopy one was confirmed to have para-aortic lymph node involvement and the other did not. In the remaining 8 patients, one was found to have parametrial involvement and laparotomy was avoided, while the rest were treated surgically.

Eighteen ovarian cancer patients were included in this study. Laparoscopy revealed an extensive disease in 7 patients and therefore staging laparoscopy was completed. In the remaining 11 patients, laparotomy was performed, operable disease was found and complete debulking surgery was conducted. In only one patient of the 11 complete debulking surgeries was not possible.

Conclusions: In accordance with the experience and skills of the surgical team, we propose utilizing laparoscopy in cases where laparotomy may be avoided.

Sentinel Lymph Node Biopsy in Breast Cancer: A Validation Study and Preliminary Results

Aviram Nissan, Ram M. Spira, Roland Chisin, Oded Zamir, Diana Prus, Martin Klein, Mahmoud Badriyyah, Herbert R. Freund

Departments of Surgery. Biophysics and Nuclear Medicine, and Pathology. Hadassah University Hospital Mount Scopus and Hebrew University - Hadassah Medical School, Jerusalem

Introduction: Sentinel lymph node biopsy (SLNB) has been recently proven to be an accurate staging method for breast cancer, replacing axillary lymph node dissection (ALND) in selected cases. We present our initial experience and the process of introduction and implementation of SLNB in a University Hospital setting.

Material and methods: 46 SLNB were performed in 42 consecutive female patients with invasive breast cancer. Treatment included 0.4mCi-2mCi of Tc-99m rhenium colloid injected either 2 hours before surgery (0.4 mCi) or the night before surgery (2 mCi). Four milliliters of Patent Blue V were injected peritumoral 10 minutes prior to skin incision in all patients. Following SLNB all women underwent subsequent ALND. Sentinel nodes were processed both with multiple (10-15) H&E sections and immunohistochemistry with cytokeratin antibodies stain.

Results: Blue dye, isotope or the combination of both identified 43/46 (93%) of the sentinel lymph nodes. ALND was performed only unilaterally in 4 patients with bilateral breast cancer bringing the total evaluable SLNB to 39. In the 39 patients in whom the sentinel node was successfully identified and underwent ALND, the SLNB was true positive (TP) in 17/39 (44%) true negative (TN) in 20/39 (51%) and false negative in 2/39 [(5%), both T2 lesions] with overall accuracy of 95%. In the last 10 cases all sentinel nodes were successfully identified with 70% TP and 30% TN.

Conclusions: Experience with at least 30-40 consecutive cases for safe implementation of SLNB in clinical practice. Specific training and dedication is required for the entire team involved, including surgeons, nuclear medicine physicians and technicians and pathologists.  

שרית אשכנזי, טליה לוי, ציון בן-רפאל

מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

זה כשני עשורים מושקע מאמץ רב בפיתוח תכשירים סינתטיים המעכבים את פעילות ההורמון פרוגסטרון. מראשית פיתוחם עוררו תכשירים אלה מחלוקת מאחר ושימושם הראשון היה לצורך הפסקת הריון בשלביו המוקדמים. מעכבי הפרוגסטרון הפכו את תהליך הפסקת ההריון לזמין יותר תוך שמירה על פרטיות מרבית ונוצר חשש שמא התהליך יהפוך לבלתי מבוקר וייעשה שימוש לרעה בתכשירים אלה.

מיפפריסטון, המכונה גם RU 486 (Romainville, France, Roussel-Uclaf) הוא סטרואיד סינתטי בעל תכונות אנטי פרוגסטטיביות ואנטי גלוקוקוטיקואידיות. תכשיר זה יוצר לראשונה ב-1981 ומאז נעשה בו שימוש בתחומים שונים בגינקולוגיה ובמיילדות. מלבד יתרונותיו בהשראת הפלה, מיפפריסטון נמצא יעיל גם בדיכוי מחלת רירית הרחם (endometriosis), בהקטנת שרירנים ברחם, וכאמצעי למניעת הריון. מיפפריסטון מסייע גם בהבשלת צוואר הרחם ובהשראת לידה בשליש השני והשלישי להריון.

בסקירה זו מובא מיגוון האפשרויות הטיפוליות הכלולות בטיפול במיפפריסטון בתחום הפוריות, הגינקולוגיה והמיילדות. לאחרונה, הותר הטיפול במיפפריסטון במישלב עם פרוסטגלאנדין מיזופרוסטול על ידי משרד הבריאות לצורך הפסקת הריון ש לעד גיל 49 ימים. לאור זאת, עיקר הדגש בסקירה יהיה על הטיפול במיפפריסטון בהוריה זו.

אליהו לויטס

היחידה לפוריות והפריה חוץ-גופית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

יותר ויותר מתבהר הצורך לאבחן ולטפל בחוסר הביוץ. אי-הפוריות היא רק תוצאה אחת, קביעת האבחנה וטיפול בתאם יכולים למנוע תופעות שליליות נוספות לבריאות האשה. תוצאות של חוסר ביוץ כוללות ירידה בצפיפות העצם, ירידה בחימוד (ליבידו), תופעות בלתי רצויות בעור ובשיער, שיגשוג בלתי מבוקר של רירית הרחם (endometrium), מצב קרדיוואסקולרי מעורער ושינויים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים. התוצאות הסוציאליות והפסיכוסוציאליות של חוסר הביוץ לא תמיד בתודעתנו, למרות חשיבותן הרבה. על כן, כדי לייעץ נכון למטופלת, דרושה אבחנה מדויקת, ככל האפשר.

המושג הבסיסי להבנת הפתוגנזה של הפרעות ביוץ קשור בהבנת העובדה, שהפרשה פעימתית מתאימה של GnRH (Gonadotropin Releasing Hormone) מההיפותאלאמוס במוח קובעת את מועד הביוץ והווסת. פעימות של GnRH מהירות או איטיות מדי יגרמו לחוסר ביוץ או להרס הגופיף הצהוב השחלתי טרם זמנו...
 

Cells-Preliminary Report Immunohistochemical Identification of Testicular Germ

Batia Bar-Shira Maymon, Gedalia Paz, Leah Yogev, Ron Hauser, Letizia Schreiber, Amnon Botchan, Haim Yavetz

Institute for Fertility Study, Lis Maternity Hospital; Pathology Institute, Tel Aviv-Sourasky Medical Center; and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

The use of testicular spermatozoa for intracytoplasmic sperm injection introduced a new treatment modality for management of male infertility.

Since testicular biopsies of non-obstructive azoospermic men are not homogenous in their histological patterns, identification with certainty of focal spermatogenesis might be difficult, particularly in those with small foci of spermatogenesis. We used an immunohistochemical marker of the male germ line, an antibody generated against RBM (RNA-binding-motif), to recognize with high precision the presence of germ cells in the biopsy. Biopsies of 30 men with azoospermia, most with non-obstructive azoospermia and a few with obstruction of the vas deferens, were evaluated.

Immunohistochemical staining for RBM protein contributed to the detection and accuracy of the identification of germ cells. Furthermore, this immunohistochemical technique aided the histopathologist to focus on even small foci of spermatogenesis. Absence of the protein expression confirmed the diagnosis of Sertoli-cell-only syndrome. The results indicate that expression of RBM can be a diagnostic marker for identifying the germ cells of small concentrations of spermatogenesis. This method can enhance the accuracy of histopathological evaluation of testicular biopsies that had formerly relied mainly on hematoxylin-and-eosin staining.

Testicular Cancer: Self-Awareness and Testicular Self-Examination in Soldiers and Military Physicians

Thomas Tichler, Rony Weitzen, Aharon Feinstone, Raoul Orvieto, Marian Moskovitz, Adam Singer

Depts. of Oncology and Medicine B, Sheba Medical Center, Tel Hashomer; Medical Corps, Israel Defence Forces; Gynecology Dept., Hasharon Medical Center, Petah Tikvah; and Medical Dept. B, Fleaman Hospital, Haifa

Testicular cancer is the most common malignancy in young men. To evaluate knowledge and awareness of that cancer, and of the practice of testicular self-examination (TSE), we developed a questionnaire which was distributed to 717 male soldiers and 200 of their military physicians.

21% of the soldiers had received some explanation of the importance of TSE, but only 16% were actually instructed how to perform TSE, and only 2% practiced it regularly. 24% had never examined their testicles before, 185 only rarely, and 6% often. With increased age, TSE frequency increased, but previous education, type of military unit, and ethnic origin had no affect. 99% of military physicians had been taught how to examine breasts, but only 70% had been taught routine testicular examination. 22% performed it, but 27% never did. 84% had never taught their soldiers the importance of TSE, although 51% taught female soldiers breast self-examination.

There was a significant lack of awareness of the importance of regular practice of TSE among both soldiers and their army physicians.

Autologous Chondrocyte Transplantation - from Science Fiction to Routine Clinical Practice

Dror Robinson, Hana Ash, David Aviezer, Gabriel Agar, Nahum Halperin, Zvi Nevo

Dept. of Clinical Biochemistry, Sackler Medical School, Tel Aviv University, Ramat Aviv; Dept. of Orthopedic Surgery, Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin; and CTI Ltd., Science Park, Kiriat Weizmann, Nes Ziona

Adult articular cartilage lacks the capacity for self-repair. The limiting factor appears to be the inability of chondrocytes to proliferate while embedded in the extracellular matrix typical of hyaline cartilage. Cartilage defects larger than 1 cm² change articular biomechanics and lead to eventual osteoarth-ritis and joint destruction.

During the past decade, several competing techniques have evolved to stimulate articular cartilage repair. Small lesions can be successfully treated by either micro-fracture or osteochondral cylinder grafting. The latter technique allows immediate weight bearing but leads to damage of previously uninvolved areas of articular cartilage, which limits its application to lesions of less than 2 cm².

When the damaged area is more extensive, grafting of autologous chondrocytes should be considered. First a diagnostic arthroscopy is performed to assess the damaged area and a small cartilage biopsy is taken. 6 weeks later, arthrotomy and chondrocyte transplantation are performed. In the interval, the antologous chondrocytes have expanded by 2 to 3 orders of magnitude. Our experience to date includes 10 cases with follow-up of 6 months to 5 years. Preoperative complaints of crepitation and locking disappear. There is functional improvement and pain reduction of approximately 50%. This procedure, currently limited to patients under 55 years of age with limited damage to an articular surface, for the first time allows reconstruction of damaged articular areas without resorting to allografts.