תוצאת חיפוש

זיו גיל (1,2), ריבי טאומן (3) , יעקב סיון (3) , אבי אור-אורטרגר (4), שלמה קונסטנטיני (1)

(1) היח' לנירוכירורגיית ילדים, בית-חולים דנה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב, (2) מרכז זלוטובסקי לחקר המוח, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (3)מעבדת השינה לילדים והיח' לטיפול-נמרץ ילדים, בית-חולים דנה, (4) המכון הגנטי, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אכונדרופלזיה היא המחלה הגנטית הנפוצה ביותר מבין המחלות הגנטיות הגורמות להפרעה ביצירת עצם. המחלה מועברת בתורשה אוטוסומית-שולטנית, אולם רוב המקרים נובעי ממוטציה עצמונית. החולים במחלה גנטית זו לוקים בגמדות ובמיבנה אופייני של הגפיים והראש. כמחצית מהחולים באכונדרופלזיה לוקים בתסמינים נירולוגיים בדרגות חומרה משתנות, והסיבוך הקשה ביותר ממחלה זו הוא דום-נשימה פיתאומי, הנובע מלחץ גרמי על גזע-המוח. במאמר זה מדווח על תישעה חולי אכונדרופלזיה שעברו 12 ניתוחים נירוכירורגיים. טווח הגיל של החולים בין 3 חודשים עד 40 שנה. החולים לקו בתסמינים של קושי בהליכה, כאב-גב, חולשת גפיים, אי-שליטה על הטלת-שתן, הפרעות בדיבור ובהתפתחות המוטורית, דום-נשימה בשינה (sleep apnea) וכשל נשימתי מתמשך. ארבעה מהחולים נבדקו במעבדת שינה ונמצא כי הם לוקים בדום-נשימה חסימתי בשינה. בבדיקת תהודה מגנטית (MRI) שבוצעה בתישעה מהחולים הודגם לחץ גרמי על גזע-המוח או חוט-השידרה עקב היצרות הנקב הגדול (foramen magnum), איחוי בסיס הגולגולת עם חוליית הצוואר הראשונה או היצרות של תעלת-השידרה. בחמישה מהחולים הודגמה התרחבות של חדרי-המוח והידרוקן-הראש. בשיבעה חולים בהם הודגם לחץ על גזע-המוח התחתון בוצע ניתוח להרחבה של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות הצוואר C1-C2. בשלושה חולים בהם הודגמה היצרות של חוליות עמוד-השידרה הגבי ולחץ על חוט-השידרה, בוצעה למינקטומיה של החוליות המעורבות (T12-L5). שניים מבין החולים נזקקו למספר ניתוחים עקב הישנות מאוחרים של התסמינים הנירולוגיים. לא נדרשו פתיחה של הקשית (dura) או ביצירת דלף (shunt) בין חדרי המוח לחלל הצפק. משך האישפוז הממוצע לחולה היה 6 ימים. במיעקב מירפאתי אחר החולים המנותחים, שנמשך בין 3-24 חודשים לאחר הניתוח (13.5 חודשים בממוצע), נמצא שיפור ניכר בסימנים ובתסמינים ב-8 מתוך 9 החולים שנותחו.  

נדרש מעקב שיגרתי אחר חולים הלוקים באכונרופלזיה החל מגיל הינקות ועד גיל ההתבגרות, על-מנת למנוע תחלואה ותמותה קשים בחולים אלה. במעקב יש לכלול בדיקה נירולוגית ובדיקות תהודה מגנטית תקופתיות. בחולים מבוגרים נדרשת בדיקת דימות רק בקרב אלה הלוקים בתסמינים נירולוגיים טיפוסיים. בחולים שבהם מאובחנים סימנים רנטגניים או קליניים של לחץ על גזע-המוח התחתון, טיפול הבחירה כולל הרחבה בניתוח של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות עמוד-השידרה המעורבות. זיהוי וטיפול מוקדמים בילדים ובמבוגרים הלוקים באכונדרופלזיה, יכולים למנוע את הסיבוכים הקשים הקשורים בדחיסת גזע-המוח וחוט-השידרה, ביניהם אי-ספיקה נשימתית, דום-נשימה פיתאומי ומוות.

אריאל רוגין, שלמה עמיקם

המח' לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

מטרת הטיפול בהשתלת קוצב-לב מטרתו לתקן את ההפרעה של דופק לב איטי תסמיני, הנגרם בעיקר עקב חסם פרוזדורי-חדרי או תיסמונת הסינוס החולה (sick sinus syndrome). קוצבי-הלב הראשונים הושתלו בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, ומאז חלה התפתחות ניכרת בטכנולוגיה שלהם: משקלם וניפחם קטן בהרבה, הם ניתנים לתיכנות חיצוני, יש בהם חיישנים המשנים את קיצבם לפי דרגת המאמץ,  ניתן לקבל מהם מידע על מצב הסוללות והאלקטרודות ועוד. בשנות השישים והשיבעים היה הקוצב החדרי (סימונו – VVI) הפיתוח היחיד בנמצא. בהמשך פותחו קוצבים פרוזדוריים (סימונם – AAI), שגם הם חד-לישכתיים, אך מפעילים את הלב דרך הפרוזדורים.  בתחילת שנות השמונים נכנס לשימוש הקוצב הדו-לישכתי DDD)), המווסת את הקצב הן בפרוזדורים והן בחדרים, באמצעות שתי אלקטרודות מושתלות (פרוזדורית וחדרית).  קוצב זה נחשב לקוצב "פיסיולוגי", מאחר ששיטת פעולתו היא הקרובה ביותר לפעילות החשמלית הטבעית בלב.

פול פרום (1), יוסף ריבק (1), חיים כהן (2)

(1) המכון הארצי לבריאות תעסוקתית וסביבתית, רעננה, (2) שירותי בריאות כללית – המחלקה לרפואה תעסוקתית, חולון

זיהומים המועברים דרך הדם בתי-חולים, מוגבלים בדרך-כלל לנגיפים של דלקת כבד נגיפית מסוג B, דלקת נגיפית מסוג C ונגיף הכשל החיסוני באדם (HIV). קיים סיכון משמעותי להעברת זיהום מחולה נגוע לעובד בריאות. לפיכך, מן הצורך לנקוט בכל פעולות המנע האפשריות, לרבות 3 זריקות חיסון כנגד דלקת נגיפית מסוג B, ווידוא קיום הגנה באמצעות בדיקות סרולוגיות וטיפול נוסף, לפני הצורך. מאחר שלא ניתן להפחית את הסיכון לחולה במגע עם רופא מנתח שהוא נשא של דלקת כבד נגיפים מסוג B או C או נשא של נגיף הכשל החיסוני (HIV), לרמה מתקבלת על הדעת, על רשויות הבריאות לדון ולהחליט לגבי כשירותו של רופא כזה להמשיך לנתח. במאמר זה נסקרים הסיכונים שבזיהומים אלו והדרכים למניעתם.

י' הייניק, א' סולומיש

המכון לפסיכוגריאטריה מרגולץ, בית-החולים איכילוב, תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

רופאים נוטלים חלק בהליך המשפטי של מינוי אפוטרופוס בכותבם תעודת רופא לעניין אפוטרופסות. אין הוראות או דרכי בדיקה חד-משמעיות באשר לקביעת כשרותו של אדם לטפל בענייניו (רכוש וגוף) בעצמו או להערכת מסוגלותו להביע דעתו בעניין אפוטרופסות – אולם קיימות מספר גישות לבדיקה ואיבחון בנושא.

במאמר זה מובאים מימצאים מ-16 תעודות רופא ממקורות מגוונים (13 מוסדות שונים, רופאים ממקצועות אחדים), שנאספו באופן אקראי, ושלגביהן ידועה היתה החלטת בית המשפט בנדון. בדקנו האם תעודות הרופא ממלאות אחר הדגשים קליניים ורפואיים-משפטיים בסיסיים המובאים בספרות המקצועית.

מצאנו, כי נתונים דמוגרפיים מלאים הובאו רק בתעודה אחת (6.2%). זהות מבקש התעודה ב-3 מקרים (18.7%) ואיזכור מקורות מידע ב-6 מקרים (37.5%). מימצאי בדיקה קוגניטיבית-נפשית מליאה (מצב נפשי) צוינו ב-4 מקרים (25%), אבחנה פסיכיאטרית ב-12 מקרים (75%) וקביעת דרגת חומרתה ב-9 מקרים (56.2%), התייחסות לזמניות התופעות במקרה אחד והערכת תיפקודי היומיום הבסיסיים ב-2 מקרים (12.5%). באף לא אחד מהמקרים הובאה הערכת תיפקודי יומיום מורכבים יותר (מכשירניים). באופן דומה, באף לא אחת מהתעודות צוין אם נעשה שימוש במדדים משפטיים כלשהם להערכת המסוגלות לטפל בענייני רכוש וגוף או המסוגלות להביע דעה בעניין אפוטרופסות. מאידך, התייחסות רשמית למסוגלות כללית לדאוג לעניינים (רק ב-7 מקרים (43.7%) נעשתה הבחנה בין רכוש לגוף) ולהביע דעה בעניין אפוטרופסות, היתה קיימת ב-15 מקרים (93.75%). תעודת הרופא כללה 13.8 שורות בממוצע (סטיית תקן 10.1 טווח 4-41); שלוש עשרה מהתעודות נכתבו במסגרות ציבוריות וממוצע השורות בהן היה 9.9 (סטיית תקן 4.6, טווח 4-20), לעומת 31 שורות (סטיית תקן 9.5, טווח 22-41) במסגרות הפרטיות.

מהמימצאים עולה, כי תעודות הרופא חסרות בהיבטים הקליניים שנבדקו, ובעיקר בהיבטים הקליניים שנבדקו, ובעיקר בהיבטים הרפואיים-משפטיים. אעפ"כ, רובן המכריע של התעודות (15/16, 93.7%) התקבלו על-ידי בית-המשפט, אולי מאחר שברובן המכריע של התעודות היתה התיחסות רשמית לשאלות המשפטיות הסגוליות המועלות בבית-המשפט (המסוגלות לדאוג לעניינים, המסוגלות להביע דעה בעניין אפוטרופסות). לדעתנו, מימצאים אלה, אם יאומתו בקבוצות גדולות יותר ובבתי-משפט אחדים, מחייבים הערכה רב-מערכתית מחודשת של נושא כתיבת תעודות רופא לעניין אפוטרופסות בחולה הקשיש.

ח' מצקין, י' קוור, א' שטנגר, ר' אגאי, נ' אסנה, ע' מרימסקי

המחלקות לאורולוגיה ואונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, והפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

סרטן הערמונית הוא השאת השכיחה ביותר בגברים מבוגרים. הטיפול בלוקים במחלה מוקדית המוגבלת לבלוטה הוא בניתוח או בהקרנות. בעשור האחרון הוכנסה שיטת הטיפול בקרינה מייננת פנימית – ברכיתרפיה באמצעות גרגירי יוד רדיואקטיביים. אנו מדווחים במאמר זה על 150 חולים ראשונים שטופלו בברכיתרפיה והיו במעקב שנע בין 3-24 חודשים (חציון 15 חודש). בעשרים מהחולים שולבה גם קרינה חיצונית, בהתאם למדדי קבלה מקובלים.

במעקב שנערך ב-89% מהחולים נצפו ערכי PSA נמוכים מ-0.5 נאנוג'/מ"ל, כעדות להחלמה. רק ב-6 חולים נצפתה עלייה מתונה בערכי PSA – כעדות להישנות המחלה או לאי-החלמה ממנה.

התחלואה היתה בינונית, והתבטאה בהפרעות בהטלת שתן כתוצה מחסימה ובגירוי (irritability), שנמשכו כ-3 חודשים בממוצע. לאחר תקופה זו, ערכי ה-IPSS – ניקוד לתסמינים של מוצא השלפוחית – חזרו לערכים טרם הטיפול.

שליש מהחולים התלוננו על אין-אונות, שהופיעה רק לאחר הטיפול. הערכים נמדדו באמצעות שאלון למילוי עצמי (IIEF). החולים לא לקו בסיבוכים קשים, ולכן לא היו זקוקים לניתוח, אישפוז או צנתור ממושכים, ולא הובחנו נזקי קרינה באזור החלחולת.

לסיכום, במאמר זה מדווח לראשונה בישראל על שיטת הטיפול בברכיתרפיה באמצעות יוד-125 בלוקים בסרטן הערמונית. תוצאותיה לטווח קצר ולטווח בינוני מצויות במתאם עם הדיווחים בספרות, ופגיעתה באוחר-החיים של החולה היא מיקטית (minimal), דהיינו הפגיעה בהרגלי ההשתנה והזיקפה של החולים היא נמוכה (רק בשליש מהחולים) ובהשוואה להשפעות-הלוואי והסיבוכים המדווחים בטיפולים חלופיים, כגון ניתוח רדיקלי או קרינה חיצונית.

א' שחר, ג' חסון, ש' פולק

המכון לאלרגיה, אימונולוגיה ואיידס, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

רקע: בשנים האחרונות גדל והולך בבתי-החולים בישראל השימוש בכפפות לטקס, בעקבות עלייה ניכרת בשיעור המחלות הזיהומיות המועברות דרך דם והפרשות, כגון דלקת כבד מסוג B ו-C ומחלת האיידס. אולם השימוש הגובר בכפפות לטקס וגומי גרם לעלייה במספר מקרי האלרגיה ללטקס בין עובדי מערכת הבריאות. בשני סקרים שנערכו לאחרונה בישראל בבית חולים כללי ובבית חולים לילדים, נמצאה שכיחות נמוכה של אלרגיה ללטקס.

מטרה: לבדוק שיעור אלרגיה ללטקס בין עובדי בית חולים כללי בישראל החשפוים למגע עם כפפות לטקס.

שיטות: נכללו במחקר 203  עובדים של מרכז רפואי רמב"ם, ממחלקות שבהן יש שימוש רב בכפפות לטקס. כל עובד ענה בשאלון על פרטים דמוגרפיים, פרטים הקשורים למחלקתו ולפקידו, אנאמנזה אישית ומשפחתית על אלרגיות ופרטים קליניים הקשורים לחשיפה לכפפות לטקס. דגימות-דם ניטלו מכל הנכללים במחקר למטרת בדיקה כמותית של נוגדן IgE כללי ושל נוגדן IgE סגולי ללטקס, שנבדק בשיטת DPC Alastat-ELISA.

תוצאות: 75 מבין 203 העובדים (36.9%) הצהירו על תופעות קליניות העלולות להיות קשורות לחשיפה ללטקס. רק 32 עובדים (15.8%) הצביעו על תופעות קליניות שניתן ליחסן לתגובת רגישות-יתר מיידית (אלרגיה מטיפוס I), כגון נזלת, התעטשויות, דמעת והפרעות-נשימה, בקרב 30 מהם (המהווים 14.8% מכלל העובדים) נמצאו נוגדני IgE סגוליים ללטקס (מעל 0.35 יב"ל/מ"ל), וב-21 מהם (המהווים 10.3% מכלל העובדים) נמצאו רמות גבוהות מאוד של IgE סגולי ללטקס (1.5 יב"ל/מ"ל). כמחצית מהעובדים (43.4%) עם נוגדני IgE סגוליים ללטקס היו רופאים והשאר אחיות (23.3%), עובדי משק (20.0%) ועובדי מעבדה (13.3%). המאפיינים המשמעותיים ביותר בקרב 30 עובדים עם אלרגיה ללטקס מטיפוץ I היו אנאמנזה אישית ומשפחתית של אלרגיה, רמות גבוהות של IgE כללי וחשיפה ללטקס מעל שעתיים ביום.

מסקנות: היארעות תגובת יתר של רגישות מיידית ללטקס בקרב עובדי בית חולים כללי בישראל (14.8%) דומה לזו שנמצאה במרכזים רפואיים אחרים בעולם. עובדים עם אנאמנזה אישית או משפחתית של אלרגיה, החשופים ללטקס מעל שעתיים ביום ושבדמם נמצאה רמה גבוהה של IgEכללי, היו בסיכון גבוה ללקות בתופעות קליניות של אלרגיה ללטקס מטיפוס I. על סמך נתונים אלה, ניתן לאתר עובדים במערכת הבריאות שיש למנוע את המשך חשיפתם ללטקס, על-מנת למנוע או להפחית התהוות תופעות קליניות הקשורות באלרגיה ללטקס.

(1) ד' כהן, (2) ש' כהן, (3) ד' שילר

(1) בית-חולים נוף-הגפן, חיפה, (2) יח' למיקרוסקופ-אלקטרון, הפקולטה לרפואה ב' רפפורט, הטכניון, חיפה, (3) המרכז לשירותים לקשיש בעמקים, עפולה

גרגירי בירבק (ג"ב) (birbeck granules), המכונים גם גרגירים של תאי לאנגרהאנס (ת"ל), הם אברונים מיוחדים המצויים בציטופלסמה של ת"ל ומשמשים כאחד הסימנים לזיהויים. אברונים אלה נבדקו בת"ל באפידרמיס של חולים מבוגרים עם פצעי לחץ והושוו לאלה שבת"ל באפידרמיס של קבוצת בקרה. נמצאה עלייה בשיעור של כ-47% p<(0.001) במספר ג"ב בת"ל מהאפידרמיס ה-sacral הסמוך לנגע של החולים, ועלייה בשיעור של כ-68% p<(0.005) במספר ג"ב בת"ל התקין של החולים. בהשוואה לקבוצת הבקרה. חלק מג"ב בת"ל של החולים נראו בדמות הגרגירים בת"ל בקבוצת הבקרה. הם היו מפוזרים בתוך הציופלסמה של התא בצורת מקלות יחידים או מחבטי טניס. בנוסף, אובחנו באפידרמיס של החולים גם מבנים בלתי-סדירים של ג"ב, כגון מבנים שלפוחיתיים הקשורים לשניים או שלושה מבנים דמויי-מקלות הקשורים למיטוכונדריה, לליזוזום או זה לזה בצורת מעגל. כן נראו ג"ב בקשר ישיר עם קרום הפלסמה של ת"ל והודגמו מבנים של קבוצות או ערמות של ג"ב, בצורת מקלות מקבילים הסמוכים זה לזה. שני סוגי המבנים האחרונים שיקפו מצבי היווצרות של ג"ב. ריבוי ג"ב הדגים, ככל הנראה, מצב פעיל של ת"ל באפידרמיס של החולים. לא ברור אם השינויים בצורתם (morphologic changes) של ג"ב משפיעים על תיפקודם של ת"ל בהצגת אנטיגן; ייתכן שהם אחראים באופן חלקי לזיהומים המאובחנים בחולים עם פצעי לחץ. ייתכן גם שריבוי ג"ב והשינויים המבניים שלהם מבטאים תגובת ת"ל לדלקת.

ארדון רובינשטיין, אלנה יצחקוב

האגודה הישראלית לסוכרת

חולים הלוקים בסוכרת מסוג 2 מצויים בסיכון של פי 2-4 ללקות בטרשת-עורקים ובאוטם שריר-הלב ובשכיחות-יתר לתמותה בעת אירוע של אוטם שריר-הלב ואחריו. שיעור התמותה ממחלת לב בחולי סוכרת דומה לזו של אוכלוסייה שאינה לוקה בסוכרת, ושחוותה אוטם בעבר. ב- 80%-75% מהלוקים בסוכרת מתים מטרשת-עורקים וסיבוכיה. סוכרת מהווה גורם סיכון עיקרי למחלת לב ולטרשת-עורקים, ואחד הגורמים העיקריים התורמים להיותה כזו הן ההפרעות במשק השומנים, ההמלצות המובאות בזאת מהוות השלמה להמלצות למניעת מחלות לב, שפורסמו מעל דפי "הרפואה" בגיליון הראשון של המילניום.

Sentinel Lymph Node Biopsy in Breast Cancer: A Validation Study and Preliminary Results

Aviram Nissan, Ram M. Spira, Roland Chisin, Oded Zamir, Diana Prus, Martin Klein, Mahmoud Badriyyah, Herbert R. Freund

Departments of Surgery. Biophysics and Nuclear Medicine, and Pathology. Hadassah University Hospital Mount Scopus and Hebrew University - Hadassah Medical School, Jerusalem

Introduction: Sentinel lymph node biopsy (SLNB) has been recently proven to be an accurate staging method for breast cancer, replacing axillary lymph node dissection (ALND) in selected cases. We present our initial experience and the process of introduction and implementation of SLNB in a University Hospital setting.

Material and methods: 46 SLNB were performed in 42 consecutive female patients with invasive breast cancer. Treatment included 0.4mCi-2mCi of Tc-99m rhenium colloid injected either 2 hours before surgery (0.4 mCi) or the night before surgery (2 mCi). Four milliliters of Patent Blue V were injected peritumoral 10 minutes prior to skin incision in all patients. Following SLNB all women underwent subsequent ALND. Sentinel nodes were processed both with multiple (10-15) H&E sections and immunohistochemistry with cytokeratin antibodies stain.

Results: Blue dye, isotope or the combination of both identified 43/46 (93%) of the sentinel lymph nodes. ALND was performed only unilaterally in 4 patients with bilateral breast cancer bringing the total evaluable SLNB to 39. In the 39 patients in whom the sentinel node was successfully identified and underwent ALND, the SLNB was true positive (TP) in 17/39 (44%) true negative (TN) in 20/39 (51%) and false negative in 2/39 [(5%), both T2 lesions] with overall accuracy of 95%. In the last 10 cases all sentinel nodes were successfully identified with 70% TP and 30% TN.

Conclusions: Experience with at least 30-40 consecutive cases for safe implementation of SLNB in clinical practice. Specific training and dedication is required for the entire team involved, including surgeons, nuclear medicine physicians and technicians and pathologists.  

Eosinophilic Ascites - Presenting Symptom of the Hypereosinophilic Syndrome

Sofia Rimbrot1, Michael Bennett², Marina Komorovski², Yishai Levy³

¹Department of Medicine A, ²Department of Haematology, Haemek Medical Center, Afula and ³Technion Faculty of Medicine, Haifa, Israel

We report a case of a 22 year old man with a history of bronchial asthma, suffering from diarrhea, eosinophilic ascites and prominent blood and bone marrow eosinophilia. The patient responded to corticosteroid treatment.

Later, hydroxyurea was added to this treatment because of recurrence of eosinophilia, ascites and hepatosplenomegaly.

Eosinophilic ascites is rarely the outstanding symptom of the hypereosinophilic syndrome.

Following the exclusion of other reasons for eosinophilia, concomitant unexplained hepatosplenomegaly suggested the diagnosis of a hyperereosinophilic syndrome.

Following 90 Patients with Antiphospholipid Syndrome: Manifestations of the Disease, Follow-Up of Antibodies Titers and Correlations with Clinical Manifestations in the Israeli Population - Patients in the Sheba Medical Center, Tel Hashomer

Ibrahim Marai, Yair Levi, Gezal Godard, Yehuda Shoenfeld

Department of Medicine B and Research Unit of Autoimmune Diseases, Chaim Sheba Medical Center (affiliated to Tel-Aviv University), Israel.

The antiphospholipid syndrome (APS) is defined by the presence of antiphospholipid antibodies (aPLs) with venous or arterial thrombosis, recurrent pregnancy loss or thrombocytopenia. The syndrome can be either primary or secondary to an underlying condition, most commonly systemic lupus erythematosus (SLE).

The purpose of the study was to review the manifestations of the APS in Israeli patients and to investigate the difference between patients with primary or secondary syndrome. Analysis of the correlation between the manifestations of the disease and the antibody titers [LA (lupus anticoagulant), IgG aCL (anticardiolipin), IgM aCL] was also performed.

In the study there were 90 patients with APS in the Sheba Medical Center. The clinical findings for all patients were recorded according to established protocol.

Results: Arterial thrombotic events were present in 51.1% of the patients; cereberal ischemic attacks were the most frequent arterial events. Venous thrombotic events were present in 45.6% patients; deep venous thrombosis was the most frequent venous event. Obstetric complications were found in 37.3% of patients; the most frequent complication was abortions. The clinical findings of patients with primary or secondary syndrome were similar. Patients with APS associated with lupus had a high prevalence of hemolytic anemia (28.6% v 3.3%; P=0.001), and ANA (antinuclear antibody) (75% v 12.9%; P=0.0001). There was no correlation between the antibody titers (LA, IgG aCL, IgM aCL) and clinical manifestations. The patients received anticoagulant treatment and antiaggregant drugs to prevent recurrence of symptoms. Clinical manifestations in Israeli patients did not differ from those in non-Israeli patients.

Conclusions: Venous or arterial thrombosis and obstetric complications are the most frequent clinical findings in APS. There was no different in clinical manifestations between primary and secondary syndrome. The findings of autoimmune hemolytic anemia and ANA were more frequent in patients with secondary APS. There was no correlation between antiphospholipid antibody titers and manifestations of disease. Overall, the patients require therapy with anticoagulant treatment and antiaggregant drugs. The clinical manifestations were similar in Israeli and non-Israeli patients.

רחל לוינזון, משה הורוביץ ומיכה י' רפופורט

המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

כשל הכבד המתבטא בצהבת, היפוגליקמיה, אנצפלופתיה, הפרעות בקרישה ועליי הניכרת בטרנסאמינזות, הוא סיבוך מאוחר מוכר של אלח-דם. פחות מוכרת היא פגיעה כולסטטית בכבד שיכולה להקדים אלח-דם. במקרים אלה, אופיינית עלייה של בילירובין ישיר עם עליי הפחותה יותר באנזימי הכבד. עבודות בחיות-מעבדה מראות שעימדון מרה על רקע אלח-דם מתווך על ידי האנדוטוקסין של חיידקים גראם-שליליים ומיגוון ציטוקינים, המשפיעים על ביטוי ותיפקוד נשאים שונים של חומצות מרה ואניונים אורגאניים בתא הכבד. חרף שכיחות התופעה, קיים חוסר בהירות לגבי המאפיינים הקליניים והפרוגנוסטים שלה. אי-בהירות זו גורמת לא פעם לקושי איבחוני ולביצוע הליכים מיותרים. מובאת בזאת סקירת ספרות בנושא הפתופיזיולוגיה והמאפיינים הקליניים של עימדון מרה על רקע של אלח-דם.

Antidepressive Effect of Pyridoxine (Vitamin B₆) in Neuroleptic-Treated Schizophrenic Patients with Co-Morbid Minor Depression - Preliminary Open-Label Trial

Roni Shiloh¹, Abraham Weizman¹, Nechama Weizer¹, Pnina Dorfman-Etrog¹, Hanan Munitz¹ 

¹Geha Psychiatric Hospital, Felsenstein Medical Research Center, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva; Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University, Tel Aviv, Israel

Background: Minor depression is reported in 20-60% of schizophrenic patients during various stages of their disorders; impairing patients' compliance, response to treatment and worsening their overall prognosis. Various anti-depressive treatments have been proposed for such cases but response rates are usually poor. Pyridoxine (Vitamin B⁶) in essential for the proper metabolism of various neurotransmitters that are considered relevant to the pathophysiology of depression and/or schizophrenia and it has been reported beneficial in ameliorating depressive symptoms as part of major depression, premenstrual syndrome or 'Chinese restaurant syndrome'. We hypothesized that addition of pyridoxine to on-going neuroleptic treatment could improve minor depression in schizophrenic patients.

Method: Nine schizophrenic patients with co-morbid minor depression participated in this study. All participants had a stable unchanged clinical state (changes in Brief Psychiatric Rating Scale (BPRS). Scale for the Assessment of Positive Symptoms (SAPS), and Scale for the Assessment of Negative symptoms (SANS) scores <5%) and all were maintained on unchanged doses of anti-psychotic drugs for at least 4 consecutive weeks prior to initiation of the study.

Participants received, open-label, pyridoxine 150 mg/day in addition to their anti-psychotic treatment for 4 consecutive weeks. Mental status was evaluated before, during, and at the end of 4 weeks of pyridoxine administration using the BPRS, SAPS, SANS and HAM-D.

Results: Two of the nine patients (22%), characterized by higher initial HAM-D and SANS scores, and by older age and longer duration of illness, experienced marked improvements in depressive symptoms (23% and 28% decrease in HAM-D scores) following 4 weeks of pyridoxine administration. In one of these two, the improvement in depressive symptoms was accompanied by a parallel decrease in SANS Scores.

Conclusion: A subgroup of schizophrenic patients with co-morbid minor depression may benefit from pyridoxine addition to their on-going anti-psychotic treatment.

The Effect on Family Members of Treating Home-Hospitalized Patients

Netta Bentur, Avivit Moualem

JCD-Brookdale Institute, Jerusalem

Background: In recent years, chronic patients being treated at home are being joined by increasing numbers of acute and sub-acute patients. Although there has been a considerable expansion of formal services for home hospitalization, nevertheless a significant part of the burden of caring for these patients falls on their families. Many studies have examined the effect on the family of treating chronic patients at home, but very little is known about the effects on the family caregiver of treating an acute or sub-acute patient at home.

Goals of the study: a. To determine the main areas of care involving family members within the framework of home hospitalization. b. To assess the caregivers' sense of burden. c.To identify the causes of the feelings of burden. d. To examine the caregivers' specific difficulties. e. To identify the areas in which they are particularly interested in additional guidance.

Methodology: The study population included 179 primary caregivers of patients registered in four home hospitalization units. The data were collected during face-to-face interviews with the primary caregivers, in the patients' homes.

Findings: Half (49%) of the caregivers were the patients' spouses, and the rest were other family members, 67% were women. The average age was 56, and about a third were over 65. On average, they were involved in six areas of care. Fifty three percent reported that the burden they had to contend with was too heavy, 28% said it was not so heavy, and 19% said it was not heavy at all. A multi-variate analysis revealed that the feeling that the burden was too heavy had a statistically significant correlation with caring for another family member at home, being involved in 3+ areas of treatments, being married, 9+ years of education, the patients suffering from frequent pain or unable to reach the bathroom independently. Most (75%) of the caregivers reported three or more areas of burden which include the time devoted to care giving, and the effect of the treatment on the patient's health, mental and physical condition. Although 77% of them had received instruction on how to treat the patients, 29% cited at least one area in which they would have liked to receive more instruction, noting in particular the need to learn how to deal with changes in the patient's mental status.

Conclusions: Family members caring for home-hospitalized patients require more instruction and advice from the formal agencies during the daily care of the patient, particularly in specific subjects. There is a need to develop additional instruments for advice and instruction, in a broad range of areas, in order to assist the caregivers in their complex role. There is a need to continue to examine specific areas in which the family members require additional counselling and instruction, in order to better plan these services, and help improve the quality of care for home-hospitalized patients.
 

Intravenous Immunoglobulins Treatment of Patients with Graves' Ophthalmopathy

Adi Leibe, Yair Levy, Yehuda Shoenfeld

Department of Medicine B and Research Unit of Autoimmune Diseases, Chaim Sheba Medical Center, Affiliated to Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv University

Graves' ophthalmopathy is an autoimmune disease manifested as exophthalmus, lid lag and diplopia. As in the accompanying autoimmune thyroid disease, there is an autoimmune homoral and cellular attack on the orbita, mainly the retro-orbital tissues.

Steroids are the comerstone of therapy. We reviewed the evidence for a similar therapeutic effect of I.V., immunoglobulins (IVIGs) and their better side affect profile as compared to steroids. We also described an impressive therapeutic success with IVIG given to a patient with resistant ophthalmopathy. The clinical picture of Graves' ophthalmopathy is attributed to a pathologic hyper - activation of orbital fibroblasts, deposition of collagen and glycosaminoglycans in the extra-cellular matrix and eventually fibrosis. These are mediated by leucoregulin, IL-1, IFN-gamma, and TGF-beta - all secreted by lymphocytes and mast cells in the retorbital space.

Another mode of cell activation is by binding of autoantibodies (presumably thyroid stimulating Ab's) to an antigenic determinant on the surface of fibroblasts.

I.V. immunoglobulins, known today to be active in a variety of autoimmune processes, exert their effect on autoantibodies, complement, phagocytic cells etc. IVIGs also inhibit orbital lymphocytes and fibroblasts through inhibition of IL-1 or/and TGF-beta.