תוצאת חיפוש

מוחמד מחאג'נה, שרון צימרמן-אביצרור, רפאל וייץ

היח' לנירולוגיה של הילד, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה

נירופיברומטוזיס סוג 1 (נ"פ-1)* היא אחת המחלות השכיחות על רקע הפרעה בגן יחיד. שכיחות המחלה לפי עבודות שונות נעה בין 1/3,000-1/4,000. התורשה של מחלה זו, היא אוטוסומית שולטנית, אך שכיחות המוטאציות החדשות מגיעה עד ל-50% מהמקרים.

המכון למחלות דרכי העיכול והכבד¹, המח' לאישפוז יום² והמח' לרפואה פנימית³, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב 

TNFα הוא ציטוקין פרו-דלקתי במחלת קרוהן. הפחתה ברמתו מביאה לשיפור במצבם של החולים. Imfliximab הוא נוגדן כימרי חד-שיבטי ל- TNFα

התכשיר ניתן במוסדנו החל בדצבמר 1998 במסגרת פרטנית. עקבנו אחרי החולים ותוצאות הטיפול בהם במטרה להעריך את יעילות ובטיחות התכשיר. התגובה נמדדה על פי מדד פעילות מחלה בחולים שטופלו בשל מחלה פעילה, ועל פי הערכת ההפרשה בחולים שטופלו בשל נצור חיצוני.

יהודה שינפלד

המרכז למחלות אוטואימונית ומח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי "שיבא", תל-השומר, והפקולטה לרפואה "סאקלר", אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 1975, פיתחו קוהלר ומילשטיין את שיטת ההיברידומה, שבאמצעותה ניתן היה לייצר נוגדנים חד-שיבטיים המכוונים (מושרים) ע"י אנטיגן סגולי, לתגלית זו היתה השפעה מדעית ניכרת על כל שטח ברפואה ולכן לא פלא, שלזוג חוקרים זה, שהצעיר שבהם (ד"ר קוהלר) נפטר בינתיים, הוענק פרס נובל ברפואה.

מחמוד אבו-שקרה

היח' למחלות אוטואימוניות שיגרוניות, מרכז רפואי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

בשנים האחרונות, בעבודות מרובות הודגם קשר בין ממאירות ותופעות אוטואימוניות ושיגרוניות. קשר זה הוא דו-כיווני. מחד גיסא, קיימת שכיחות יותר גבוהה של סך הממאירות בחולים עם דרמאטומיוזיטיס, פולימיוזיטיס וסקלרודרמה בהשוואה לכלל האוכלוסייה. כמו כן, בחולים עם דלקת מיפרקים שיגרונתית וחולי זאבת אדמנתית מערכתית, קיים סיכון מוגבר ללקות בממאירות המאטולוגית או לימפו-פרוליפרטיבית.

מאידך גיסא, מיגוון רחב של תופעות אימונולוגיות וביטויים שיגרוניים שונים יכולים להתרחש בחולים עם מחלקה ממארת. תופעות אלו יכולות להוות תוצאה של ייצור נוגדנים עצמיים, חדירה של ריקמה שאתית למיפרקים, תיסמונות פארא-ניאופלסטיות שונות, או ביטויים שיגרוניים מישניים לכימותרפיה.

בגיליון זה של "הרפואה" מדווחים חביב וחב' על חולה עם סרטן הריאה אשר הביטוי הראשוני למחלתו היה כאב בברכיים ותיסמונת אוסטואתרופתיה היפרטרופית.

בבמה זו, אסקור את המנגנונים והתופעות האוטואימוניות השונות בקרב חולים עם מחלה ממארת ואתייחס לתיסמונת אוסאוארתרופתיה היפרטרופית.

ויקטוריה פורר(1), פסח ליכטנברג(1,2), אוריאל הרסקו-לוי(1,2)

הפקולטה לרפואה "הדסה", האוניברסיטה העברית, ירושלים (1), ביה"ח "הרצוג", ירושלים (2)

דיסקינזיה מאוחרת (ד"מ) היא הפרעה מוטורית המאופיינת במיגוון תנועות חריגות, בלתי רצוניות, בעיקר באזור הפנים והפה ולפעמים בגו ובגפיים. ההשפעה דווחה לראשונה בשנות החמישים, כחמש שנים לאחר שתרופות נירולפטיות קלאסיות הוכנסו לשימוש. בשנות ה-70 המוקדמות הוכרה ד"מ כפרי יפול נירולפטי ממושך.

העיוותים בפנים ובתנועות הנגרמים מחמת ד"מ משפיעים לרעה על איכות החיים של החולים ומדרבנים חוקרים להבין את ההשפעה על גורמיה והשלכותיה וגם למצוא טיפולים מתאימים.

(1,2) ניר פלד, (1,2) צ'רלס נקר, (2) שי אשכנזי, (1) פאול מרלוב

(1) המח' לילודים, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, (2) מרכז רפואי "שניידר" לילדים, פתח תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

בשני העשורים האחרונים, נרשמו תנודות חדות בשכיחות העולמית של מחלת העגבת בכלל ועגבת הילוד בפרט. בראשית שנות התשעים, אובחנה עגבת הילוד בכל 1/10,000 לידות של ילודים חיים בארה"ב. התמותה במחלת עגבת הילוד מגיעה לכדי 40% (תוך- וחוץ-רחמית), ואף השורדים לוקים בתחלואה קשה. לפיכך, ממליץ המרכז לבקרת המחלות בארה"ב (CDC) על סקר נוגדנים בלתי סגולי לעגבת לכל אם הרה במהלך השליש הראשון להריון, או בתחילת המעקב ההריוני, הסקר נערך באמצעות תבחין בלתי-סגולי למחולל העגבת, Treponema pallidum, לרוב תבחין VDRL.

נוכח העלייה הנרשמת בשיעור חולים אלה בישראל, דנה סקירה זו במעקב ההריוני וניהול היילוד שאמו בעלת תבחין VDRL המפורש כחיובי.

שרית אביאל-רונן, ברוריה שלמון ודבורה נס

העניין במחלת אלצהיימר (מ"א) חצה זה מכבר את גבולות האקדמיה והקליניקה. שכיחות המחלה העולה בכל עשור מעל העשור השישי ומגיעה לכ-50% מעל גיל 85, הופכת אותה לבעיה רפואית, חברתית וכלכלית בחברה מזדקנת. התסמינים, המתחילים בהפרעות קלות בתיפקודים שיכליים או בהפרעות באפקט, מתפתחים במהלך 5-10 שנים לחוסר התמצאות מתקדם, אובדן זיכרון ואימלות (אפזיה) ובשיאם מגיעים לשיטיון עמוק עם אובדן כושר הדיבור והניידות.

ולדימיר שץ

כרמיאל

הפחתת מאגרים קוגניטיביים במחלת אלצהיימר (מ"א) נובעת מדילדול מוחי, אולם קיים היבט אחר של התופעה המתבטא בכך, שהמאגרים מופחתים עשרות שנים לפני התהוות המחלה. במחקרים אחדים, לא נמצא קשר בין רמת השכלה ובין שיעור וקצב החמרת השיטיון ככל ובמ"א בפרט. אולם ברוב הפירסומים, כולל רב-מרכזיים, נמצא שרמת השכלה נמוכה מעלה את שיעור קצב הירידה הקוגניטיבית לפני התחלתה ואת קצב החמרתה של מ"א. בסקירה זו סוכם מידע בסוגיה זו.

אשר ברק(1), אורי אפרתי(1), מרדכי ר' קרמר(2)

היחידה למחלות ריאות ילדים, בי"ח שיבא תל-השומר(1), המכון למחלות ריאה: מרכז רפואי ע"ש רבין, פתח תקווה(2)

בשנים האחרונות, התפתח הסיווג של מחלות דרכי הנשימה הקטנים: הסימפונונים (bronchioles). מגוון המחלות והגורמים הרבים והמשותפים לחלקם, גורמים לא פעם לבלבול. מחלות הסימפונונים מסוג ברונכיוליטיס חסימתי (bronchiolitis obliterans – ב"ח) וברונכיוליטיס חסימתי עם דלקת בהתארגנות (bronchiolitis obliterans with organizing pneumonia – בחד"ה). מהווה סיבות חשובות למחלות ריאה מפושטות והסננתיות. ההכרה בהבדלים שבין שתי תיסמונות אלו מאפשרת קביעת פרוגנוזה וטיפול מתאים לחולה. בסקירה ספרותית זו מדווח על המיבנה האנטומי של הסימפונונים, הסיווג הפתולוגי והקליני של מחלות הסימפונונים. מושם דגש על המשותף והשונה שבמחלות ב"ח ובחד"ה: מהלך קליני, בדיקות רנטגן, טיפול ופרוגנוזה של כל אחת ממחלות אלו.

אביטל פורטר, אלכסנדר בטלר, דוד חסדאי

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקוה

מחלת לב כלילית מהווה את הגורם העיקרי לתמותה בעולם המערבי בכלל ובאוכלוסיית הקשישים בפרט. באופן כללי, הטיפול הניתן לחולה הקשיש הלוקה בתיסמונת כלילית חדה, הן בשלב החד והן כטיפול ממושך, נרחב פחות ופולשני פחות מזה הניתן לחולה הצעיר ואינו תואם את ההנחיות המקובלות.

חריגויות אלה מבטאות כנראה את תחושת הרופאים, שסיכויי הצלחת הטיפול נמוכים בחולה הקשיש, נוכח מחלות רקע רבות, שכיחות גבוהה של מחלה כלילית רב-כלית, וזמן ממושך יותר, יחסית לצעירים, עד קבלת סיוע רפואי.

המטרות בסקירה זו הן: 1) לבחון את הידוע כיום בספרות אודות טיפול תרופתי ופולשני בחולה הקשיש הלוקה בתיסמונת כלילית חדה; 2) לנסות לענות על השאלה, האם גיל צריך להוות שיקול בגיבוש העמדה הטיפול בתיסמונות כליליות חדות.

שי שרוט¹, יואב צפמן¹, יהודה שינפלד²

¹המח' למחלות עצבים, המרכז הרפואית תל-אביב, ²מח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, בי"ח שיבא, תל-השומר

תיסמונת האנטיפוספוליפידיים, antiphospholipid syndrome (APS) היא מחלה רב-מערכתית שבה מעורבים נוגדנים ואנטיגנים שונים. הפרעה האוטואימונית מתבטאת קלינית באירועים פקקתיים-תסחיפיים נשנים (עורקיים וורידיים), בהפלות עצמוניות נשנות, בתרומבוציטופניה ובכייל גבוה של נוגדנים כנגד פוספוליפידים ((antiphospholipid-antibodies - aPL וכן של נוגד קרישה זאבתי (lupus anticoagulant - LA). התיסמונת יכולה להתרחש משנית למחלות אוטואימוניות אחרות (כמו זאבת אדמנתית מערכתית systemic-lupus-erythematosus (SLE), לממאירויות או לזיהומים וכן כתגובה לתרופות. כשלא נמצאת סיבה ראשונית מעין אלו להתהוות התיסמונת, היא מוגדרת כראשונית (primary APS).

הנוגדנים הנמנים עם משפחת ה- aPL מאותרים בבדיקה שבה נמדדת תגובתיות (reactivity) חיסונית כלפי קרדיוליפין (aCL) ופוספוליפידים למיניהם הטעונים שלילית, בנוכחות או ללא נוכחות  ביתא 2 – גליקופרוטאין או קופקטורים חלבוניים אחרים, או ע"י תגובתיות חיסונית כלפי ביתא 2 – גליקופרוטאין (הידוע כקופקטור חיוני לקישור ה- aPL) או קופקטורים חלבוניים אחרים לבד, או על ידי יכולתם לעכב את מנגנון הקרישה בתבחיני קרישה התלויים בפוספוליפידים (LA=).

לא כל בני-האדם עם aPL יהיו תסמיניים. בסקר פרוספקטיבי של בנק הדם התגלה, שב- 6.5% מהאוכלוסייה הכללית אובחנו בתבחין ELISA נוגדנים מסוג IgP-aPL. לעתים קרובות, יורד כיל-ה- aPLלטווח התקין עם הזמן, ללא אירועים פקקתיים.

בחולים הלוקים ב- APS, דווח על ביטויים קליניים שונים, הכוללים סיבוכים המאטולוגיים, סיבוכים בעור, מחלת מסתמי הלב והיפגעות הכליות. בנוסף, דווח על ביטויים נירולוגיים שונים המערבים בעיקר את מערכת העצבים המרכזית. בסקירה זו, נדונים ההיבטים הנירולוגיים של תיסמונת הנוגדנים האנטיפוספוליפידיים.
 

עבד אלנאסר עזב, יורי ירוסלבסקי,

המח' לפארמאקולוגיה קלינית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המרכז לבריאות הנפש, באר-שבע

כיום, מצויה ספרות רחבת יריעה המתבססת על עבודות קליניות המצביעה על כך, שליתיום (litium) לא יוכל לתת מענה לכל החולים הלוקים במחלה אפקטיבית דו-קוטבית (מא"ד), ומכך נבע הצורך בחיפוש אחר אפשרויות טיפוליות נוספות. התרופות הראשונות שיעילותן הוכחה במחקרים קליניים מבוקרים (כפולי-סמיות) הן התרופות נוגדות הכיפיון (תנ"כ), קארבאמזפין חדישות, כגון לאמוטריגין (lamorigine), שגם לגביו קיימת עדות קלינית מצטברת והולכת שהוא עוזר לטיפול במחלה אפקטיבית דו-קוטבית.

את מנגנון הפעולה של התנ"כ (המשמשות כיום לטיפול במא"ד) ניתן לסווג באופן כללי לשלושה סוגים: 1) הגבלת הירי החשמלי המתמשך (היח"מ, sustained repetitive firing) של הנירונים, המושגת דרך הארכת תקופת האיבטול של תעלות נתרן. 2) הגברת השפעת (GABA) הגורמת להשפעה מעכבת באותן סינאפסות. 3) חסימה של תעלות סידן, בעיקר של תעלות בעלות סף נמוך (T-type). עם זאת, המנגנון שעומד מאחורי היות התנ"כ הנ"ל תרופות שעוזרות לטיפול במא"ד, עדיין אינו ברור.

חשוב לציין, שהמשותף לכל התנ"כ הללו הוא יכולתן לחסות את תעלות הנתרן (voltage-activeted sodium channel blockade), אך למרות זאת, התרופה פניטואין, החוסמת ביעילות אותן תעלות נתרן, עדיין לא ניתנה כטיפול במא"ד, על אף העובדה שהיא משמשת כתרופה נוגדת כיפיון כבר קרוב לשישה עשורים. לכן, היה עניין רב לבדוק את ההפעה הנטימאנית של פניטואין ובסקירה זו, יובאו התוצאות של עבודה ראשונית שנעשתה לבדיקת השפעות אלו של התרופה בקרב חולים עם מא"ד ובחולים סכיזואפקטיביים, שבהם נמצאה השפעה חיובית של התרופה.
 

Surgery for Blepharoptosis in Muscular Dystrophy

Ori Mahler, Asher Milstein, Ayala Pollack, Daniel Hauben

Eye Dept., Kaplan Medical Center, Rehovot; and Plastic Surgery Dept., Rabin Medical Center, Petah Tikva

In some muscular dystrophies there is ocular involvement characterized by blepharoptosis and ophthalmoplegia. These conditions occur in chronic progressive external ophthalmoplegia, oculopharyngeal muscular dystrophy, mitochondrial myopathy, myotonic dystrophy, and ocular myasthenia, among others. Although they differ in their systemic clinical manifestations and in genetic inheritance, ocular involvement is common to all of them. Manifestations include bilateral progressive blepharoptosis with or without extraocular muscle malfunction.

During surgical repair of the ptotic eyelid, consideration must be given to eyeball movements, in addition to maximal eyelid elevation, and to avoiding overcorrection and consequent corneal overexposure, leading to dryness and visual impairment. With these muscular dystrophic disorders, resection of the levator muscle or blepharoplasty alone does not suffice. Follow-up shows that most patients need a secondary repair after a short while. Operative correction uses a frontalis sling for eyelid elevation and support.

A series of 8 patients with these diseases, operated on by various surgical techniques during the past 7 years, is presented.

Dermatitis from Contact with Agave Americana

Haim Golan, Marina Landau, Ilan Goldberg, Sara Brenner

Dermatology Dept., Tel Aviv-Sourasky Medical Center

Various plants induce dermatitis in man. There have been only a few published cases of contact dermatitis caused by Agave americana (AA).

We report intentional exposure to AA in a soldier seeking sick leave, and review our previously reported cases. Treatment with oral antihistamines and topical saline compresses resulted in subsidence of the systemic symptoms within 24h and regression of cutaneous manifestations in 7-10 days.

Physicians should be alert to the possibility of self-inflicted contact dermatitis induced by exposure to plants, especially to A. americana. Systemic signs may accompany the cutaneous lesions.

High-Dose Chemotherapy and Autologous Stem Cell Trans-Plantation for Refractory and Relapsing Hodgkin's Disease

A. Avigdor, I. Hardan, O. Shpilberg, P. Raanani, I. Grotto, I. Ben-Bassat

Hematology Institute and Hemato-oncology Unit, Sheba Medical Center, Tel Hashomer and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

High dose chemotherapy and autologous stem cell transplantation are widely used in relapsed and primary refractory Hodgkin's disease. We transplanted 42 patients with Hodgkin's disease between 1990-1998. Median follow-up was 31 months (range 1-102). 29 (69%) were transplanted after relapse and 13 (31%) were refractory to first line therapy. Median age at transplantation was 29 years (range 19-58) and 23 (55%) were males.

All were treated with the BEAM protocol (carmustine, etoposide, cytarabine and melphelan). 18 who were in remission received radiotherapy following transplantation. The source of the stem cells was bone marrow in 17% and peripheral blood in 83%. At initial diagnosis: 57% had stage III-IV disease and B symptoms were present in 52%. 75% were treated with MOPP, ABVD or with related versions. Radiotherapy followed in 52%. Prior to transplantation, 45% of the relapsed group were in the advanced stage. 33% and 12% of all patients had lung and bone involvement, respectively.

The complete remission rate was 86% for the 2 groups. 2 (5%) died from transplant-related complications and MDS/AML developed in 2 (5%) after transplantation. The 3-year overall survival (OS) and disease-free survival (DFS) were 68% and 60%, respectively. The 3-year OS for the relapsed group was 64% compared with 76% for the refractory group, and the 3-year DFS for the relapsed group was 60% vs. 42% for the refractory group (neither difference significant). Radiotherapy following transplantation did not have a beneficial effect on DFS. No prognostic factors for outcome of transplantation were found, most probably due to the limited number of patients and the high variability of disease characteristics.

We conclude that high dose chemotherapy and autologous stem cell transplantation are effective and relatively safe for relapsed or primary refractory Hodgkin's disease. The DFS at 3 years was longer for those transplanted after relapse than those with primary refractory disease, but not significantly. Patients with primary refractory disease can be salvaged with high dose chemotherapy.