יוני 2026

מערכות בריאות מוגדרות כתשתיות חיוניות, ולכן נדרשות להמשיך לפעול גם בתקופות של מלחמה ואירועי חירום רחבי היקף. מצב זה מציב את אנשי הצוות הרפואיים בעמדה מורכבת, שבה הם נדרשים להמשיך בתפקודם המקצועי תוך חשיפה לאיום ביטחוני, עומס עבודה חריג ודאגה לבני משפחתם. מאמר זה בוחן את הדפוסים המרכזיים המאפיינים את התנהגותם של צוותים רפואיים במצבי מלחמה, תוך שילוב בין ספרות מחקרית עדכנית לבין ניסיון ארגוני שנצבר במערכת הבריאות בישראל.

סקירת הספרות מצביעה על מספר מאפיינים: תחושת משמעות ושליחות מקצועית גבוהה, עלייה בלכידות צוות ויכולת הסתגלות ארגונית למציאות משתנה. לצד זאת, מתועדים גם עומסים רגשיים משמעותיים, העלולים להוביל לשחיקה מקצועית ותשישות חמלה. ממצאים אלו מדגישים את חשיבותם של גורמים ארגוניים כגון תקשורת ניהולית ברורה, נוכחות הנהלה בשטח, מנגנוני תמיכה לעובדים ולמשפחותיהם ותחושת ביטחון ארגוני.

בנוסף, מובא במאמר ניסיון ארגוני של מערכת הבריאות בישראל, המתאר צעדים שננקטו לשמירה על רציפות תפקודית לצד תמיכה בצוותים בתקופת לחימה. לבסוף, מוצע כיוון למחקר אמפירי שיבחן באופן שיטתי את הקשר בין משתנים ארגוניים לבין תחושת החוסן והמחויבות של אנשי צוות רפואיים בזמן מלחמה.

סיכום ומסקנות: חוסן צוותים רפואיים תלוי במידה רבה באופן שבו הארגון מנהל ומתנהל בתוך מצב החירום ותומך באנשיו.

התמחות-על ברפואת אף־אוזן־גרון בילדים התפתחה בעשורים האחרונים כתחום עצמאי, מתוך ההבנה כי למחלות של דרכי האוויר, האוזן, האף והגרון בילדות מאפיינים אנטומיים והתפתחותיים ייחודיים. ממרכזים חלוציים בעולם בשנות ה־60  וה־70  ועד לייסוד החברה הישראלית לרפואת אא"ג ילדים, נבנה בארץ תחום עשיר ופעיל המשלב חדשנות קלינית, מחקרית וחינוכית. בגיליון מיוחד זה של כתב העת "הרפואה", מובאת אסופה של מחקרים, סקירות ופרשות חולים ממחלקות אא"ג בישראל, המשקפת את רוח החדשנות והעשייה במרכזים הרפואיים בארץ. המאמרים נעים בין זיהומים נדירים ומורכבים, פתולוגיות מולדות של הצוואר ודרכי האוויר, ניתוחים אנדוסקופיים מתקדמים, שיקום שמיעה יצירתי והמלצות מערכתיות לטיפול רב־תחומי בילדים לאחר פיום קנה.

דלקת בזיז הפטמתי (מסטואידיטיס) היא סיבוך זיהומי חמור של דלקת האוזן התיכונה, אשר עשוי להוביל לסיבוכים חוץ-ותוך-גולגולתיים מסכני חיים, ובשנים האחרונות יש דיווחים על שינויים בשכיחות המזהמים מחוללי המחלה עם עליית היארעות מזהמים נדירים יותר. במאמר זה מובאת פרשת חולה של ילד בן שנה וחצי שאובחן עם מסטואידיטיס חריפה וסיבוכיה כולל התפתחות של מורסה על-קשיתית (אפידורלית), אשר לא הגיב לטיפול אנטיביוטי ותרביותיו נותרו עקרות. רק לאחר שימוש בבדיקת תְּגוּבַת שַׁרְשֶׁרֶת פּוֹלִימֵרָזִית כוללנית (polymerase chain reaction, pan-PCR) זוהה החיידק פוסובקטריום נקרופורום (Fusobacterium necrophorum) כגורם המזהם.

המאמר דן במאפיינים הקליניים של פוסובקטריום נקרופורום, מאתגרי האבחון בשל קושי בגידולו בתרבית, הטיפול, מאפייני הדימות הייחודיים ותפקידה של בדיקת דימות מתקדמת במעקב אחר התקדמות המחלה.

פרשת החולה והדיון מדגישים את המאפיינים הייחודיים של מרען (פתוגן) זה במקרים של זיהומים בזיז הפטמתי בילדים. מאפיינים אלו כוללים מהלך מחלה ממושך, קושי בזיהוי המרען בתרביות, הערך של בדיקת PCR, חשיבותן של ישיבות רב-תחומיות לטיוב הטיפול, וחשיבות הדימות ככלי עזר למעקב אחר התקדמות המחלה.  

הקדמה: ידוע כי מחלת החזרת גורמת לדלקת בלוטת בת האוזן בילדים. בעוד שסיבוכים כגון דלקת אשכים או דלקת המוח נחשבים לנדירים, היווצרות של מורסה בבלוטת בת האוזן היא אירוע נדיר ביותר. מובאת במאמרנו פרשת חולה ראשון בספרות עם נצור רוק אשר הופיע כסיבוך של טיפול במורסה בבלוטת בת האוזן משני לתחלואה בחזרת.

מפרשת החולה: פעוט בן 21 חודשים, בריא ולא מחוסן, התייצג עם נפיחות בלחי ימין שהופיעה 15 ימים טרם פנייתו למיון. בביתו, טופל במשך 3 ימים אמוקסיצילין + חומצה קלאוולאנית. בדיקת אולטרסאונד צווארית הדגימה הגדלה של בלוטת בת האוזן הימנית עם מוקד מרכזי היפואקוגני וריבוי כלי דם היקפיים המעידים על היווצרות מורסה. הפעוט עבר פתיחה וניקוז במהלך תקין. במקביל נלקחו בדיקות נוגדנים בדם אשר היו חיוביות לזיהום חריף בחזרת. לאחר הניקוז נצפה שיפור והפעוט שוחרר לביתו. חודשיים לאחר מכן המטופל נזקק לאשפוז חוזר בשל נצור רוק מזוהם אשר הופיעה באזור חתך הניקוז.

דיון: פרשת חולה זה מדגישה את הצורך לשקול היטב את אופן הטיפול באירוע הנדיר של מורסה בבלוטת בת האוזן כתוצאה ממחלת החזרת. מוקדם לקבוע האם מחלת החזרת, בדומה למחוללים אטיפיים אחרים מהווה גורם סיכון להיווצרות נצור רוק. ייתכן כי שאיבה באמצעות מחט (needle aspiration) מאפשרת טיפול בטוח יותר מחתך מסורתי. הטיפול בחולים עם נצור בבלוטת בת האוזן מצריך גישה שמרנית יותר אשר לפיה התקדמות לעבר פעולה כירורגית נרחבת תבוצע אך ורק כמוצא אחרון.

לסיכום: אבחון של מורסה בבלוטת בת האוזן, בעיקר כשמופיע בילדים לא מחוסנים, חייב לגרום לקלינאים לחשוב על האפשרות של חזרת כגורם ודורש שיקולים התערבותיים בהתאם.

הקדמה: אנומליה של הקשת הברנכיאלית הרביעית היא יחסית נדירה ולעיתים קרובות אינה מאובחנת כראוי. ההתייצגות הראשונית היא לרוב גת (סינוס) עם נצור (פיסטולה) היוצאת בגת הפריפורמית. אישוש האבחנה מתבצע בהתבסס על בליעת בריום או על פי תוצאות לרינגוסקופיה ישירה. אנו מציגים את הניסיון שלנו באבחון אנומליה זו.

שיטות: פרשות חולים של שישה ילדים שהגיעו למרכז הרפואי שערי צדק בין השנים 2023-2020 בשל זיהום צווארי שהוכח לבסוף כגת של הקשת הברנכיאלית הרביעית.

פרשות החולים: נכללו 6 ילדים, 4 בנים ו-2 בנות בגילאי 13-1  שנים, כולם עם זיהום צווארי משמאל. חמישה מטופלים התייצגו עם אירוע ראשון של זיהום צווארי בזמן שילד אחד סבל מזיהום חוזר. האבחנה בכלל הילדים הושגה באמצעות לרינגוסקופיה של פתח הנצור בגת הפריפורמית השמאלית. בכל החולים הטיפול כלל צריבה אנדוסקופית של פתח הנצור באמצעות דיאתרמיה. ילד אחד חווה זיהום חוזר לאחר הצריבה ועבר צריבה חוזרת מוצלחת.

סיכום: אנומליה של הקשת הברנכיאלית הרביעית היא אבחנה יחסית נדירה שעשויה לדמות דַּלֶּקֶת מוגלתית של בְּלוּטַת הַתְּרִיס (תירואידיטיס מוגלתית). אבחון אנומליה זו עשוי להיות מאתגר ומחייב לרינגוסקופיה של הנצור בגת הפריפורמית. היכרות עם אבחנה זו חיונית לאבחון וטיפול יעילים ומהירים.

הקדמה: הגישה התוך-אפית (אנדונזלית) האנדוסקופית חוללה מהפכה בגישה לנגעים ונטרליים של בסיס הגולגולת, והפכה להיות גישה מובילה במבוגרים ובילדים כאחד. אם זאת, יש להביא בחשבון את המאפיינים הייחודיים של אוכלוסיית הילדים, לרבות חלל עבודה צר, וגתות (סינוסים) ספינואידיות  שטרם התאווררו,  במערך השיקולים בבחירה בין גישה טרנסקרניאלית לגישה תוך-אפית.

מטרה: המטרה בעבודה זו היא להציג את ניסיוננו בגישה אנדוסקופית תוך-אפית לנגעים ונטרליים של בסיס הגולגולת בקרב אוכלוסיית הילדים.

שיטות וחומרים: נערך מחקר רטרוספקטיבי. נאספו מידע דמוגרפי, אנמנזה, תלונות רלוונטיות בהתייצגות הראשונית, ממצאי מעבדה ובדיקות דימות, תוצאות היסטופתולוגיה, ומהלך ניתוחי ובתר ניתוחי לרבות סיבוכים ותוצאי ניתוח. 

תוצאות: בין השנים 2024-2014 נותחו 50 ילדים במרכז הרפואי סוראסקי (איכילוב), 28 (56%) בנים ו- 22 (44%) בנות. גילם הממוצע היה 12.35±5.09. כמחצית מהשאתות (tumors) היו שפירות, והשאת הנפוצה ביותר אשר בגינה נותחו הייתה קריופרינגיומה 11 ילדים, 22%). כשליש מהילדים התייצגו עם כאבי ראש וכמחצית עם שינויים בבדיקות מעבדה. בקרב כמחצית מהילדים נצפה במהלך הניתוח דלף נוזל מוחי-שדרתי שהצריך רקונסטרוקציה של הפגם האוסטאודורלי. כשליש מהילדים (30%) עברו ניתוח רביזיה מסיבות שונות. שלושה ילדים בלבד (6%) סבלו מסיבוכים משמעותיים לאחר ניתוח, קבוצת הילדים שחוו סיבוך בתר ניתוחי התאפיינו באופן מובהק בגיל מבוגר יחסית בעת ניתוח, ובשיעור גבוה יותר של תסמינים עיניים בהתייצגות הראשונית.

סיכום ומסקנות: בעבודה זו הדגמנו את היעילות והבטיחות של גישה ניתוחית זו באוכלוסיית הילדים, במגוון פתולוגיות ובמגוון גילאים ובמיוחד בגילאים הצעירים. על אף האתגרים הכירורגיים הייחודיים לילדים, הקוהורט שלנו מדגים שיעור סיבוכים מתקבל על הדעת, ובכך מחזק את הספרות הקיימת לגבי הבטיחות והיעילות של גישה זו.

הקדמה: ניתוח לכריתה של בלוטת התריס היא פעולה כירורגית נפוצה מאוד ברפואת אף-אוזן-גרון.  בשיטה הקונבנציונלית הניתוח מתבצע על ידי חתך בעור בקדמת הצוואר. בשנים אחרונות פותחו מספר גישות אנדוסקופיות מרוחקות, ללא השארת צלקת בצוואר, לכריתה של בלוטת התריס. נקיטת גישות אנדוסקופיות צובר תאוצה בשנים האחרונות במטופלים בוגרים, אך דיווחים במטופלים פדיאטריים הם מוגבלים.

מטרה: תיאור של סדרת פרשות חולים, במקרה זה מטופלות צעירות (מתחת לגיל 18 שנים) שעברו כריתה מלאה של בלוטת התריס בגישה אנדוסקופית דרך חלל הפה (TOETVA).

שיטות: נערכה סקירה רטרוספקטיבית של מטופלות מתחת לגיל 18 שנים TOETVA במהלך שנת 2022 במרכז הרפואי תל אביב סוראסקי. הנתונים שנבדקו כללו פרמטרים קליניים, פתולוגיים, נתונים תוך-ניתוחיים, סיבוכים ותוצאות לאחר הניתוח.

תוצאות: נכללו במחקר ארבע מטופלות שעברו TOETVA. הגיל החציוני היה 14 שנים, כל הניתוחים הושלמו בגישה אנדוסקופית, משך הניתוח החציוני היה 239.5 דקות, לא נרשמו סיבוכים תוך ניתוחיים. במהלך הפוסט ניתוחי שתי מטופלות חוו היפוקלצמיה זמנית שטופלה עם תוספי סידן. לא הייתה פגיעה בעצב החוזר באף אחת מהמטופלות. מעקב ארוך טווח הראה כריתה מלאה של הבלוטה תוך שמירה על אסתטיקה מרבית של הצוואר.

מסקנות: ממצאי המחקר שלנו מצטרפים לשורה של דיווחים אודות הבטיחות והיעילות של הגישה האנדוסקופית דרך חלל הפה במטופלים פדיאטריים. בשל היתרונות האסתטיים של הגישה והיעדר צלקת חיצונית בצוואר, שעשויים להשפיע משמעותית על מטופלים צעירים, אנחנו ממליצים לצוות הרפואי לשקול להפנות מטופלים מתאימים למרכזים שמתמחים בביצוע הגישה אנדוסקופית.

מאמר זה מתאר את תהליך השיקום של פרשת חולה, ילדה, שעברה בהצלחה את סינון השמיעה לילודים, אך בעקבות מובנות דיבור ירודה אובחנה בגיל שנתיים ו-10 חודשים עם חירשות חד-צדדית בצד שמאל. היא עברה השתלת שתל שבלול בהתוויה של ליקוי שמיעה חד-צדדי (2018).  כיוון שבאותה תקופה היה ניסיון מועט בשיקום שמיעה במקרה של מושתלים עם ירידה חד-צדדית, האם נתקלה בגישות שונות לשיקום. מטרות השיקום, שנקבעו עם הצוות המטפל, התמקדו בפיתוח יכולות שמיעה דו-צדדיות, כולל שיפור תפיסת הכיוונית והבנת הדיבור בסביבה רועשת, וכן בפיתוח הבנת הדיבור באוזן המושתלת, מבלי שהאוזן השומעת 'תפריע' לתהליך. כדי להרחיב את בסיס הידע הקימה האם קבוצת WhatsApp להורים לילדים במצב דומה בישראל לצורך שיתוף מידע ושילוב תובנות שנאספו מקבוצות דומות ברחבי העולם.

הלמידה השמיעתית התמקדה ב Direct Streaming של דיבור מוקלט וחי, סרטונים ומשחקים אל השתל. הפניה בלעדית של גירויים שמיעתיים אלו לאוזן המושתלת הושגה גם בעזרת אטימת האוזן השומעת באוזנייה שבה מושמעת מוזיקה קלאסית. בהמשך הוכללו בשיקום גם שיפור המיזוג בין המידע השמיעתי משני הצדדים, הגברת הערנות לצלילי סביבה ואיתור מיקום צלילים במרחב – כל זאת תוך התמודדות עם רעשים ממקורות שונים. בנוסף, תרגול הבנת דיבור בתנאי רעש בוצע כאשר אות הדיבור הושמע מצד השתל והרעש מצד האוזן השומעת, או כאשר שניהם הגיעו מקדימה. בניסיונות השימוש הראשונים עם  Direct Streaming לא נצפתה כל תגובה של הילדה, למרות שהאפשרות לכשל טכנולוגי של השתל נשללה. עם הזמן, השימוש העקבי בשתל וההתפתחות, גדלה המודעות של הילדה למידע השמיעתי שהתקבל באוזן המושתלת, ולצורך להקשיב למידע זה. כיום, שש שנים לאחר ההשתלה, מעידה הילדה כי עם השתל היא ״שומעת קצת יותר טוב" ומזהה מהיכן באים הקולות ״הרבה יותר טוב״ בהשוואה למצב שבו אינה מרכיבה אותו. הילדה משתמשת בשתל בכל שעות הערות למעט בסופי שבוע. על פי נתוני השימוש הנקלטים מהמעבד (data logging) נרשם שימוש ממוצע של שמונה שעות ביום. בדיקת שמיעה עדכנית מראה כי האוזן השומעת נותרה בטווח הנורמה, ספי שמיעה הטובים עם שתל מלמדים על נגישות שמיעתית טובה, והשמיעה סימטרית בקירוב לאורך מרבית טווח התדירויות הנדרש. בסיכום הבדיקה נרשם: ״עם מיסוך של 60 דציבל לאוזן הטובה, הילדה מזהה היטב מילים דו-הברתיות ומבעים יומיומיים אך מתקשה בזיהוי מילים חד-הברתיות. במטלת זיהוי משפטי מיל"י (משפטים יום-יומיים לילדים) בקול חי (50 דציבל, יחס אות-רעש מינוס 10 דציבל) נצפתה תועלת מוספת משמעותית עם השתל, זיהוי של 46% מהמשפטים עם האוזן התקינה לבדה, ללא השתל, לעומת 100%עם השתל. מבחינה איכותנית, השיפור עם השתל בא לידי ביטוי גם בריכוז הכללי, ירידה באי-שקט ותנועתיות מיותרת, והפחתה בהטיית האוזן הטובה למקור הקול.  

זיהום של הזיז הפטמתי, מסטואידיטיס, הוא סיבוך מוכר של דלקת אוזן תיכונה חריפה. למרות היעדר תמימות דעים על טיפול אחיד במצב זה, נתונים עדכניים מצביעים על מגמה עולמית לניהול שמרני יותר והתקדמות להתערבויות פולשניות בעיקר בנוכחות סיבוכים או כישלון טיפולי. הופעת מזהם משמעותי ולא אופייני כפוסובקטריום נקרופורום (Fusobacterium necrophorum)  עשויה לאתגר פרדיגמה זו ומעלה את הצורך בערנות בקרב המטפלים.

פיום קנה (tracheostomy) הוא ניתוח להבטחת נתיב אוויר בתינוקות וילדים הסובלים ממחלות קשות בדרכי הנשימה ומאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ ילדים או ילודים. השכיחות של ביצוע הניתוח ביחידות לטיפול נמרץ ילדים נעה בין 5%-0.2% מהמאושפזים, ונושאת סיכון משמעותי לתחלואה ואף לתמותה.

במאמר זה נסקור את הנושאים המרכזיים בפיום קנה בילדים, תוך מתן דגש על היבטים רפואיים וטיפוליים מורכבים במהלך האשפוז וטיפול מותאם אישית. נתייחס בין השאר לבחירת צינורית פיום הקנה (קנולה) המתאימה ביותר עבור כל ילד, תוך התחשבות בגיל, משקל ומאפיינים קליניים ותיאור הטכניקות הניתוחיות השכיחות. הטיפול לאחר הניתוח מבוצע ביחידות לטיפול נמרץ ילדים, תוך מעקב וניטור צמוד. המאמר מדגיש את חשיבות ההכנה המקיפה לקראת שחרור הילד, הכוללת הדרכה פרטנית של ההורים, תרגול השימוש בציוד הרפואי הנדרש והבטחת התנאים המתאימים לטיפול בבית.

הממד הרגשי והנפשי זוכה אף הוא להתייחסות, תוך הבנה שפיום קנה אינו רק אתגר רפואי, אלא גם חוויה משפחתית מורכבת המשפיעה על התפתחות הילד והדינמיקה המשפחתית. הטיפול המיטבי בתינוקות וילדים אלו מתבסס על צוות רב-תחומי הכולל בין השאר רופאי אף-אוזן-גרון, רופאי ילדים וטיפול נמרץ, צוות סיעודי מיומן, קלינאי תקשורת, עובדים סוציאליים ותזונאים. מטרה מרכזית היא מתן טיפול הוליסטי הכולל הן צרכים רפואיים והן תמיכה רחבה אחרת הכוללת היבטים רגשיים, סוציאליים, כלכליים ועוד.

השמנת יתר חולנית היא בעיה רפואית, חברתית וכלכלית רחבת היקף בעולם ובישראל. שיעור של כ־49% מבני 20 שנה ומעלה בישראל סובלים מעודף משקל או השמנה, וכרבע מיליון מוגדרים כבעלי השמנת יתר חולנית. מצב זה מעלה באופן משמעותי את הסיכון לסוכרת מסוג 2, מחלות לב, סרטן ותמותה מוקדמת, ומטיל נטל כלכלי כבד על מערכת הבריאות ועל המשק.

הטיפול בהשמנת יתר חולנית כולל כיום שלוש חלופות עיקריות: שינוי אורח חיים, טיפול תרופתי וניתוחים מטבוליים. שינוי אורח חיים הוא קו הטיפול הראשון, אך יעילותו מוגבלת במקרים רבים, במיוחד בהשמנת יתר חולנית. בעשור האחרון עלה משמעותית הטיפול בתרופות אגוניסטיות של פפטיד דמוי גלוקגון-1  (GLP1RA), המובילות בממוצע לירידה של 10% במשקל ולשיפור משמעותי בתחלואה הנלווית להשמנת יתר חולנית. יחד עם זאת, לטיפול התרופתי יש תופעות לוואי, שיעור הפסקת טיפול גבוה, נגישות מוגבלת ועלויות גבוהות. ניתוחים מטבוליים מובילים לירידה ממוצעת של מעל 25% במשקל, לשיפור משמעותי בתחלואה נלווית ולירידה בתמותה. אף על פי שהם כרוכים בעלות ראשונית גבוהה ובסיכון לסיבוכים, מחקרים עדכניים מראים כי בטווח של חודשים עד שנים הניתוחים משתלמים כלכלית יותר מטיפול תרופתי מתמשך.

לסיכום, הן הטיפול התרופתי באגוניסטים ל-GLP-1 והן הניתוחים המטבוליים מציבים אפשרויות טיפוליות יעילות להשמנת יתר חולנית, כאשר לכל גישה יתרונות, מגבלות וסיכונים ייחודיים. מחקרים שונים מצביעים על כך שניתוחים מטבוליים עשויים להיות קשורים לירידה גדולה יותר במשקל ולשיפור משמעותי במחלות נלוות, ולעיתים גם לכדאיות כלכלית בטווח הארוך. עם זאת, ממצאים אלו תלויים בגורמים כגון אופק הזמן הנבחן, מחירי התרופות, שיעורי ההתמדה בטיפול ומאפייני אוכלוסיית המטופלים. מכאן עולה הצורך בגישה טיפולית מותאמת אישית, המשלבת בין החלופות השונות בהתאם למצב הרפואי ולפרופיל המטופל. על קובעי המדיניות לשקול בחינה מחודשת של מודלי הטיפול, תוך שילוב ראיות ארוכות טווח והתאמה אישית למטופל, על מנת להתמודד בצורה מיטבית עם מחלת ההשמנה – אחד האתגרים המרכזיים של מערכת הבריאות במאה העשרים-ואחת. מאמר זה, המבוסס על סקירת ספרות עדכנית, דן בהיבטים הקליניים והכלכליים של חלופות הטיפול השונות.

בימים אלה אני מסיים שנים מרתקות וסוערות מלאות עשייה בהנהגת האיגוד לרפואה פנימית. במאמר זה מסוכמת תקופה זו בצידה של קריירה רפואית עשירה ומרתקת, שעיקרה האמונה הבלתי מתפשרת והלהט שכותרתם "החולה במרכז" היא הלכה למעשה ולא הצהרה ריקה מתוכן.                                                                                                                                                                

הכותב הוא יועץ משרד הבריאות בנושא הפעלת תחנות לרפואת ספורט