תוצאת חיפוש

חיים גולן (1), אולגה וולקוב (1), ז'קלין סולקס (2), משה מלול (1)  

(1) המכון לרפואה גרעינית, מרכז רפואי רבין – קמפוס גולדה השרון, (2) היח' לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

תסחיף בריאות (Pulmonary embolism) הוא מצב המחייב איבחון וטיפול מיידיים. בדיקה לנוכחות  D-Dimer (DD) בדם נוספה לאחרונה לבדיקות המבוצעות בחשד לתסחיף בריאות.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לברר את הקשר בין רמת DD לבין תוצאות סריקת הריאות הגרעינית בחולים עם חשד קליני לתסחיף בריאות (ת"ר).

נבדקו 84 תיקים של חולים שאושפזו בחשד לת"ר (גיל 76 + 14, 26 גברים ו-58 נשים). נבדקים אלה סווגו לשתי קבוצות: חולים עם DD בטווח התקין, הנמוך מ-250 נאנוג'/מ"ל (קבוצה B).

נערכה השוואה רטרוספקטיבית בין מימצאי סריקת הריאות לבין רמת DD והאבחנה של ת"ר בשיחרור.

בקבוצה A נכללו 67 חולים, מתוכם 29 (43%) אובחנו כלוקים בת"ר, ובסריקת ריאות הוגדרו 19 (66%) בסבירות גבוהה, 9 (31%) בסבירות בינונית ו-1 (3%) בסבירות נמוכה לת"ר.

שלושים-ושמונה (38) חולים (57%) אובחנו ללא ת"ר, מתוכם 5 (13%) הוגדרו בסבירות גבוהה, 4 (11%) בסבירות בינונית ו-29 (76%) בסבירות נמוכה לת"ר.

בקבוצה B נכללו 17 חולים, מתוכם 16 (94%) אובחנו ללא ת"ר, ובסריקת ריאות 1 (6%) היה בסבירות בינונית ו-15 (94%) היו בסבירות נמוכה לת"ר. חולה אחד (6%) בקבוצה זו אובחן כלוקה בת"ר, למרות שרמת DD הייתה בגדר התקין. חולה זה נמצא בסבירות גבוהה לת"ר בסריקת הריאות, והאבחנה אוששה גם באמצעות CT-אנגיוגרפיה.

DD וסריקת ריאות הן בעלות רגישות דומה (96.7%) וערך מנבא שלילי גבוה (94.1% ו-97.8%, בהתאמה). לעומת זאת, הסגוליות של DD נמוכה (29.6%) בהשוואה לסריקת הריאות (81.5%). מתוצאות עבודה זו עולה, כי ניתן לבצע בדיקת DD לשלילת האפשרות של ת"ר, וכי יש הצדקה בביצועה טרם החלטה על סריקת ריאות.

אורנה אופיר, מוטי וקסמן

בית-חולים מגדל הזהב, בת-ים

במחלקות לגריאטריה בישראל מאושפזים חולים הזקוקים לשיקום, לטיפול סיעודי ולטיפול רפואי ממושך.

בשני העשורים האחרונים, מערכות הבריאות בישראל ובמדינות המערב קשובות יותר לדרישות צרכני הבריאות, ועושות ובמדינות המערב קשובות יותר לדרישות צרכני הבריאות, ועושות מאמץ לספק ככל שביכולתן את דרישות החולים ובני-משפחותיהם.

שביעות-רצון החולים, משפחותיהם ובאי-כוחם, מהווה מדד חשוב לאיכות הטיפול הרפואי-סיעודי ולרמת השירות הניתן. \סקרי שביעות-רצון הם כלי ניהולי לביצוע שינויים ושיפורים בטיפול הרפואי-סיעודי, בטיב המזון והגשתו, בניקיון הכללי של בית-החולים, ואף בצורת המיבנים עצמם ואופן אחזקתם.

סקרים מסוג זה המבוצעים באופן עיתי, רציף ואנונימי, מנוצלים להפקת לקחים מן התוצאות. פירסום הסקרים בין העובדים במיגזרים השונים, מניע לשינוי תהליכי עבודה והטמעתם בנוהלי בית-החולים.

גל פיינר^1,2, אוהד בירק², דניאל לנדאו¹

¹החטיבה לרפואת ילדים, ²והמכון הגנטי, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

מחלה רב-כיסתית אוטוסומית רצסיבית (מרכא"ר) היא מחלת כליות קשה העלולה להביא לתמותה סב-לידתית. המחלה פוגעת בשני אברים חיוניים - הכליה והכבד. אולם חומרת פגיעתה אינה אחידה, ועלולה לנוע בין תסמונת דמויית פוטר (Potter-like Syndrome) לבין יתר-לחץ-דם שערי משני ללייפת הכבד (Hepatic fibrosis). לאחרונה נמצא, כי הגן PKHD1 אחראי למירב מקרי המרכא"ר. עד כה דווח על מספר מוטציות בגן זה בחולים ממוצאים אתניים שונים, אך לא פורסמה ההיארעות וההסתמנות של מרכא"ר בישראל. המטרה בעבודה הנוכחית היא לדווח על ניסיוננו באיפיון קליני וגנטי של מחלה זו באוכלוסיית הנגב בישראל. באיפיון החולים התבססנו על סריקת תיקיהם של חולי מרכא"ר הנמצאים במעקב ממושך במוסדנו. לאישוש האבחנה ולביסוס השיטה לאיבחון טרום-לידה של מרכא"ר בישראל, עברו החולים ניתוח תאחיזה גנטית (Genetic linkage) באמצעות סמנים פולימורפיים הסמוכים לגן PKHD1.

נמצאו 7 משפחות מורחבות ובהן 18 חולי מרכא"ר - כולם ממוצא בדואי. בתישעה ילודים אובחנה המחלה בעודם עוברים, 4 אובחנו בשנת חייהם הראשונה, ואילו הילדים הנותרים אובחנו במהלך הילדות והבגרות. בניתוח התאחיזה הודגם קשר ברור בין המחלה לבין האתר של PKHD1

בכרומוסום 6p. למרות אחידות גנוטיפית זאת, בחלק מהאחים במשפחות גרעיניות הודגמה שונות פנוטיפית. כמו-כן, נמצאו מספר חולים שנשאו גם מחלות נילוות, שאינן קשורות לכאורה למרכא"ר.

לסיכום, מרכא"ר מדגימה גם באזורנו אחידות גנוטיפית ושונות פנוטיפית. לנוכח גודלו הניכר של הגן האחראי למחלה זאת והתפרסותו על-פני למעלה מ-60 אקסונים, במשפחות עם "השפעת מייסד" יש מקום להמשיך ולהסתייע בתבחין התאחיזה לצורך איבחון גנטי של מחלה, והדבר עשוי לסייע באישוש האבחנה בקרב חולים אלה ובאיבחון טרום-לידה של עוברים בסיכון.

אבישי אליס, מיכאל לישנר

המח' לרפואה פנימית א', בית-חולים מאיר, כפר סבא והפקולטה לרפואה סאקלר אוניברסיטת תל-אביב

טיפול בגורמי-הסיכון לטרשת עורקים מביא לירידה בשיעור התחלואה והתמותה ממחלות לב וכלי-דם, אם כי חשיבותם היחסית של גורמי-הסיכון על-פי גיל, מין ורקע אתני אינה ברורה דיה. המטרה במחקר הייתה להגדיר תת-אוכלוסיות בישראל על-פי הרכב גורמי-הסיכון, ובאופן זה למקד ולטייב את מאמצי הטיפול והמניעה.

המחקר היה ניתוח תוצאות סקר אירועי אוטם שריר הלב בישראל בשנת 2000 (The Israeli National Prospective Survey on Acute Myocardial in 2000) כשנבדק הקשר בין גורמי-הסיכון הקלאסיים להתהוות טרשת עורקים לבין גיל ומין החולים.

מתוצאות המחקר עלה, כי 1,683 חולים הלוקים באוטם חד בשריר הלב אושפזו ב-26 בתי-חולים בישראל במהלך פברואר-מרס 2000 – 73% מהם גברים ו-27% נשים. ככל שהחולים היו צעירים יותר נמצאו בהם יותר גורמי-סיכון (P<0.0001) הנשים החולות היו מבוגרות יותר באופן משמעותי ועם פחות גורמי-סיכון מהגברים (12+73 לעומת 14+63 שנה, P<0.001; 1.10+2.02 לעומת 1.03+1.84, P<0.002' בהתאמה). בקרב 128 חולים (7.8%) לא נמצאו כלל גורמי-סיכון. יתר-שומנים בדם (היפרליפידמיה), עישון ואנאמנזה משפחתית של המחלה היו שכיחים יותר בחולים הצעירים, בעוד שיתר-לחץ-דם וסוכרת היו שכיחים יותר בקרב המבוגרים. אנאמנזה משפחתית ועישון היו שכיחים יותר באופן משמעותי בגברים, בעוד שסוכרת ויתר-לחץ-דם היו שכיחים יותר בנשים.

לסיכום, מתוצאות המחקר עולה, כי הפסקת עישון ואיזון יתר-שומנים-בדם בקרב חולים צעירים הם הצעדים החשובים ביותר למניעת טרשת העורקים. כן נמצא, כי יתר-לחץ-דם וסוכרת שכיחים יותר בנשים ובמבוגרים, והשפעתם על תהליך הטרשת איטית והדרגתית יותר. דרושים מחקרים נוספים כדי להבהיר את חשיבותם היחסית של כל אחד מגורמי-הסיכון ואיזונם.

נועה שרייבמן, סרג'יו מרצ'בסקי, מוטי רייס

המרכז לבריאות הנפש באר-יעקב

בני אדם הלוקים במחלות-נפש קשות וזקוקים לאישפוז, מהווים אוכלוסייה בסיכון גבוה להפרת זכויות האדם והאזרח שלהם. אחד הכלים להתמודד עם סכנה זאת הוא מוסד נציב קבילות החולה, הקיים על-פי חוק. במאמר זה מדווח על דגם ההפעלה של הנציב בבית-חולים באר-יעקב ועל תוצאות עבודתו במהלך ארבע שנים. בנוסף מדווח במאמר על היתרונות והחסרונות של עבודה על-פי דגם זה. המסקנה הכללית היא שהנציב, מעבר למילוי תפקיד מתחייב בחוק, מהווה חולייה חשובה בתקשורת בין צוות המטפלים לבין המטופלים, ומאפשר שיפור של דרכי התקשורת בין הצוות, החולים ובני-משפחותיהם של החולים.

ענת צור(1), אילנה הרמן-בוהם(2), חוליו וינשטיין(3), איתמר רז(4) 

(1) מירפאה לאנדוקרינולוגיה ולסוכרת, שירותי בריאות כללית, ירושלים, (2) היחידה לסוכרת, מרכז אוניברסיטאי רפואי סורוקה, באר-שבע, (3) מרכז רפואי וולפסון, חולון, היחידה לסוכרת, (4) האגף לרפואה פנימית, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

סוכרת מסוג 2 היא אחת המחלות הכרוניות השכיחות ביותר בעולם. ההערכה היא כי כ-190 מיליון בני-אדם לוקים במחלקה, והתחזית היא שמספר החולים יוכפל ב-25 השנים הקרובות. חוסר פעילות גופנית, ברות (Diet) עתירת-קלוריות ושומן, והשמנת-יתר הם התורמים העיקריים לעלייה בשכיחות הסוכרת עד לכדי מגפה כלל-עולמית.

שלמה וינקר, רון רם, ששון נקר, אליעזר קיטאי 

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב  

סוכרת היא מחלה כרונית שכיחה המלווה בסיבוכים רבים, אשר מהווים נטל משמעותי על תקציבי הבריאות במדינות המערב. סוכרת היא הסיבה השכיחה ביותר במדינות המערב לכריתת גפיים תחתונים, לאי ספיקת כליות סופנית ולעיוורון בגילאי 18-65 שנה. ידוע שאיזון טוב של מחלת הסוכרת מפחית את שכיחות הסיבוכים. הטיפול בחולה הסוכרת הוא ארוך, מורכב ומחייב מעורבות של אנשי צוות מתחומים שונים, תוך יצירת היענות לטיפול בקרב החולים. בעשור האחרון מתנהל ויכוח נוקב מהו אופי המעקב והטיפול המתאימים לחולה הסוכרת. שיתוף טיפול (Shared care) בין רופא המשפחה לשירותי רפואה שנינוית (מירפאת מומחים לסוכרת) רווח לאחרונה, תוך נסיון להגביר את היעילות ולצמצם את העלויות. בסקירה הנוכחית נבחנות שיטות שנוסו במקומות שונים בעולם ונדונות ההשלכות האפשריות למעקב המומלץ אחרי סוכרת במערכת הבריאות בישראל.

אליעזר ויצטום (1), יעקב מרגולין (2)

(1) מרכז קהילתי לבריאות הנפש, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע ומרכז קהילתי לבריאות הנפש "עזרת נשים", ירושלים, (2) המרכז הירושלמי לבריאות הנפש "איתנים כפר שאול", מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה, ירושלים

במאמר מדווח על תהליך הקמתו של בית-החולים "עזרת נשים" בירושלים ועל שנות פעילותו הראשונות. מודגשת חשיבותו של ההיבט הכלכלי בקיומו השוטף והיומיומי של המוסד, ומצוינים הקשיים הקיומיים שהיו כרוכים בניהולו התקין. בעזרת מסמכים היסטוריים מודגמות פרשיות נבחרות בסוגיות, כגון הקשיים הכלכליים ואחזקת בית-החולים, ומובלט הדימיון שבין הימים הרחוקים ההם למצב כיום.

יובל מלמד^1,2, דוד אלטרמק^2,1, סוזנה אלפיסי^1,2, יבגניה אור¹, פטרישיה סיפריס^1,2, ג'ורג'ינה בזורה^1,2, אבי בלייך^1,2

¹המרכז לבריאות הנפש, לב השרון (פרדסיה), נתניה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

טיפול בנזעי חשמל (ECT) (טנ"ח) מועיל לאורך השנים, אך מעורר התנגדות רבה בקרב המטופלים ובייחוד בציבור הרחב.

החוק, התקנות והמטפלים הגבילו את הטיפול בטנ"ח באופן חריג לטיפול רפואי אחר. נשאלת השאלה מהי עמדת המטפלים לגבי טיפול כפוי בטנ"ח. לשם כך נשלח שאלון בנושא זה לכל היחידות בישראל הנותנות טנ"ח.

הדעות נעו בין שלילה מוחלטת של טיפול כפוי בטנ"ח לבין העמדה כי טיפול זה אפשרי, אך רק אם החולה מאושפז באישפוז כפוי או אם האפוטרופוס מאשר טיפול זה.

דעת ביניים, שהיא דעת מחברי מאמר זה, היא כי יש לפעול בהתאם לחוק זכויות החולה, קרי כשטיפול זה דרוש עבור חולה המצוי בסכנת חיים, ולאחר קבלת הסכמתם של שלושה רופאים. לכן, העילה לטיפול כפוי זה חולפת כאשר החולה אינו מצוי עוד בסכנת חיים.

אף היום נודעת חשיבות לטנ"ח; טיפול זה הכרחי עבור חלק מהחולים – בעיקר אצל אלה המצויים בסכנת חיים. במצבים אלו ניתנת לרופאים סמכות על פי חוק להחליט עבור החולים כי עליהם לקבל טיפול זה.

משה זוננבליק 

המח' לגריאטריה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים 

לרפואה הגריאטרית היבטים שונים, הכוללים הערכה גריאטרית, שיקום גריאטרי, גריאטריה חדה וכדומה.

בשנים האחרונות נדונה מקומה של המחלקה לגריאטריה בבית-חולים כללי. בישראל קיימת מחלקה לגריאטריה במרבית בתי-החולים הכלליים, אך מאפייני המחלקה שונים מבית-חולים אחד למשנהו.

נראה כי מחלקה לגריאטריה בבית-חולים אינה יכולה להוות חלופה למחלקות לרפואה פנימית, אלא משלימה שלהן. במחלקה לגריאטריה צריכים להיות מטופלים חולים קשישים עם צרכים ייחודיים, כגון קשישים עם תחלואה רב-מערכתית, תחלואה חדה המשולבת בירידה תיפקודית וקוגניטיבית, צפי לצורך באישפוז ממושך, צפי לצורך באישפוז כרוני ועוד. במקביל, יש לעודד אינטגרציה בין המחלקה לגריאטריה למוסדות האישפוז הכרוני, כשהמחלקה פועלת "כמטריה מייעצת" למחלקות האישפוז השונות בבית-החולים, שגיל רוב המאושפזים בהן הוא מ-65 שנה ומעלה. מתפקידי המחלקה לגריאטריה גם להכשיר מתמחים וללמד מקצוע זה בפקולטות לרפואה.

קיומה של מחלקה לגריאטריה בבית-חולים כללי תסייע בשמירת מעמדה של הרפואה הפנימית.

עופר קפלן

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

החובה לשמירת סודיות המידע הרפואי היא אחת החובות הבסיסיות והמוכרות ביותר של הרופאים, והיא חקוקה כיום בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. חובת הסודיות חלה לגבי מידע שהגיע לרופא תוך כדי עבודתו, ושלפי טיבו הוא נמסר לרופא מתוך אמון שייוותר סודי, אך שמות החולים והתשלומים שניגבו בעבור השירות אינם מהווים סוד רפואי. רופא המפר את חובת הסודיות עלול להיתבע בתביעה אזרחית, משמעתית או פלילית.

חוק זכויות החולה, והוראות מוגדרות בחוקים נוספים, מסדירים את החריגים לחובת הסודיות, ועל-פיהם רופא רשאי, ולעיתים אף חייב להעביר ידע רפואי אודות חולה הנמצא בטיפולו. אחד החריגים האלה הוא הסכמת החולה למסירת המידע במאמר מוצגת התשתית החוקית לעקרון הסודיות הרפואית ולוויתור עליה, ונדונות הדרכים והנסיבות שבהן יכול המידע להיות מועבר.

ויתור על סודיות רפואית אינו הרשאה למסירת כל המידע לכל מאן דבעי, וחוק זכויות החולה קובע את עקרון המידתיות אשר על-פיו מסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין הדרך שבה מוותר החולה על זכותו לסודיות אינה מוסדרת בחוק או בתקנות, והיא יכולה להיעשות לכאורה בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. נראה כי השיטה הנכונה היא הצהרה על ויתור סודיות בכתב, כאשר המהות והיעד למידע הניתן למסירה יפורטו בבירור בטופס ויתור על סודיות החתום על-ידי החולה, על הרופא מוטלת גם החובה לשמור על סודיות המידע בעת ההעברה ליעדו.

במאמר נדונות גם סוגיות מוגדרות, הקשורות בחובת הסודיות. במצבים שנשקפת בהם סכנה לחיי אדם או לשלומו, גוברת חובת הזהירות של הרופא על חובתו לסודיות, ועליו להעביר את המידע תוך שמירה על עקרון המידתיות - גם אם לא ויתר החולה במפורש על הסודיות. לגבי מחלות מסוימות, כגון תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), גם על החולה חלה חובת זהירות, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי זכותו לסודיות. חובת הסודיות קיימת גם לגבי מסירת מידע לקרובי החולה. קבלת הסכמה בכתב למסירת מידע לקרובים אינה מעשית, אך מומלץ כי רופא ימסור מידע רק לקרובים המוכרים לו, ושעל-פי הנסיבות סביר להניח כי החולה מסכים למסירת המידע.

יעקב בורנשטיין¹, לילי מרדלר-לנדמן², לודמילה אוסטרובסקי³, צבי אלתר³, רנה טנדלר¹, עדה תמיר¹

¹המח' לרפואת נשים ויולדות, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה, ²היח' לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי כרמל, ³היח' לקופוסקופיה, מרכז רפואי כרמל, ⁴המח' לאפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה.

משנות ה-80 של המאה העשרים עוברת מערכת שירותי הבריאות האמבולטוריים בישראל רפורמה, המאופיינת בהעברת שירותי בריאות ממירפאות חוץ וחדרי ניתוח של בתי- החולים למירפאות בקהילה. רפורמה זו מתקיימת גם במדינות אחרות, והכוח העיקרי המניע אותה הוא כלכלי. בישראל, כמו במדינות אחרות, מבוצעת הרפורמה ללא סקר מוקדם של עמדות או תגובות החולים והצוות.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את העמדות השונות של חולים ואנשי צוות כלפי הרפורמה, במספר מירפאות המייצגות היבטים שונים של הטיפול הרפואי האמבולטורי הן בבית-החולים והן בקהילה. במחקר נבדקו אילו מדדים קודמים לחולים ואילו לצוות, כדי לשפר את תהליך המעבר של מתן שירותי בריאות לקהילה.

למטרה זו בוצע בין ינואר2001 לדצמבר 2001 סקר חתך, שכלי המחקר שיושם בו היה מילוי שאלון עמדות לחולים ושאלון עמדות לאנשי צוות. השתתפו בסקר אלף חולים ו-78 חברי צוות במירפאות הקהילה וביחידות אמבולטוריות מקבילות בבתי-חולים.

בתוצאות המחקר נמצא, כי גורם משמעותי להעדפת מקום קבלת הטיפול הוא הכרת הרופא המטפל בחולה. הדבר הוכח גם בבדיקת תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית. לגורמים הבאים אין השפעה על מידת ההעדפה של מקום קבלת הטיפול: קבלת טיפול דומה באותו מקום בעבר, מחלה כרונית ברקע, מין החולה, המצב המשפחתי, איזה טיפול קיבל החולה וגיל החולה. קיימת בקרב החולים התפיסה של בית-החולים כמוסד שבו ניתן לטפל בסיבוכים באופן יעיל יותר מאשר במירפאה, וכן שבבית-החולים הרופאים מיומנים יותר. קיים הבדל בין עמדות החולים לאנשי הצוות בשיקולים להעדפת מקום הטיפול.

לסיכום, מספר שיקולים חשובים לחולים ועשויים להגביר את שביעות הרצון שלהם מהמקום אליו יישלחו לקבלת הטיפול. העובדה שאנשי הצוות מעניקים משקל שונה מאשר החולים לשיקולים שונים מדגישה את החשיבות של בדיקת עמדות החולים עצמם בעת קביעת העדפות לקביעת מיקום הטיפול.

^1,2יובל מלמד, ^2,3מיכאל דוידסון, ^1,2אבי בלייך

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, פרדסיה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א, ³האגף לפסיכיאטריה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

ניסויים קליניים בחולים מעוררים דילמות אתיות ורפואיות-משפטיות, בין השאר, עלול המחקר החיוני של תרופות חדשות לחשוף את החולים לטיפול בתרופות שאינן יעילות ובאינבו (פלסבו).

הבעיה קשה שבעתיים לגבי חולי-הנפש, אשר מחד-גיסא אחד עדיין לא קיים טיפול מרפא למחלתם, ומאידך-גיסא עקב מחלתם עומדת השאלה האם הם מסוגלים להיכלל במחקר תוך כדי מתן הסכמה מדעת.

המטרה במאמר הנוכחי היא גיבוש נייר עמדה בנושא מטעם האיגוד לפסיכיאטריה.

לשם כך הוקמו קבוצות דיון בנושא, נבדק החומר המדעי בעיתונות המקצועית בדגש על השנים האחרונות, נעשה ניתוח של הצהרת הלסינקי על שינוייה השונים ונעשתה פניה למומחים בתחום.

ניסויים בתרופות חדשות הם צו השעה בכל תחומי הרפואה - קל וחומר בתחום הפסיכיאטרייה. הדרישה לשילוב זרוע אינבו בניסויים התרופתיים מציבה דילמות קליניות ואתיות שהן סבוכות במיוחד בכל הנוגע לחולי-הנפש, אשר יכולתם לבחירה חופשית ולהסכמה מדעת מוטלת לעיתים בספק.

מאידך, אין אנו סבורים שיש בכך כדי להצדיק שלילה גורפת של מתן אינבו בפסיכיאטרייה, באשר גלומה בהם תועלת לא מבוטלת עבור החולים. עם זאת, חובתנו לדאוג לסייגים מחמירים אשר יאפשרו בקרה קפדנית על ההיבטים המדעיים, הקליניים והאתיים של הניסוי.

לסיכום, אנו מציעים את המדדים הבאים על-מנת לאשר ניסויים תרופתיים הכוללים זרוע אינבו: הצדקה מדעית; הצדקה קלינית ואתית; קבלת הסכמה מדעת; שיתוף חולים המאושפזים בהסכמה; מניעת נזק; מתן התערבויות נוספות שיש להן פוטנציאל טיפולי; מתן יתרונות לחולה הנכלל במחקר; מנגנון בקרה ומעקב על הניסוי כפי שייקבע על-ידי ועדת הלסינקי המקומית; קביעת מנגנון פיקוח בהנהלת המוסד הרפואי.

* נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטרייה בישראל בנושא ניסויים קליניים בבקרת אינבו בקרב חולי סכיזופרניה.

ח' רוטברט, א' סרולוב

לשכת הבריאות, מחוז צפון, נפת כנרת

מהן זכויותיו של עובר לחיות ולהתקיים?

האם כיבוד זכותה של הרה על גופה וכיבוד עצמאותה, הן הזכויות הראשונות במעלה שעל פיהן יש לנהוג? או שלעובר, בגיל הריון כזה או אחר, זכויות משלו שיש להתחשב בהן ולכבדן במעמד קבלת החלטות לגבי עתידו, דהיינו חייו?

דרור גילוני, מיכאל וולף, יונה קרוננברג

המח' לרפואת אא"ג ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

רקע: הזלפת גנטמיצין לתוך האוזן התיכונה מקובלת בטיפול בחולי מנייר (meniere's disease), הלוקים בהתקפי סחרחורת תכופים. טיפול זה נפוץ במרכזים רבים בעולם כטיפול מקדים לניתוח. דרכי הטיפול ואון הדיווח על תוצאותיו אינו אחיד, ועל כן קשה לערוך השוואת תוצאות מהימנה, בין מרכזים שונים.

מטרות: לבחון את השפעת הטיפול בגנטמיצין על הסחרחורות ועל כושר התיפקוד של חולי מנייר, תוך הצגת הניסיון שהצטבר בעקבות טיפול ב-23 חולים במהלך שלוש שנים, וסקירת הספרות המיקצועית בנושא.

שיטות: שלוש הזרקות גנטמיצין, שהוכן במיוחד למטרה זו, ניתנו לחולה אחת לחודש באופן הדרגתי, תוך מעקב אחר שינויים, בסחרחורות, בתיפקוד הכללי ובשמיעה. המעקב כלל הערכה קלינית, בדיקות שמיעה תכופות לאיתור פגיעה בשמיעה, ובדיקה קלורית להערכת התיפקוד של איבר שיווי המשקל.

תוצאות: ב-20 מקרים (87%) פסקו ההתקפים לחלוטין, ו-16 מתוכם (69.6%) חזרו לתיפקוד מלא. שני חולים (8.7%) ניתוח לאחר כישלון הטיפול, ואחת (4.4%) פרשה במהלכו. בבדיקה הקלורית חלה ירידה משמעותית בפעילות איבר שיווי המשקל בתום הטיפול (P<0.02). חולשת מבוך קשה (51%-100%) נרשמה בתום הטיפול ב-11 (78.6%) מתוך 14 חולים במחלה חד-צדדית. השינוי הממוצע בבדיקות השמיעה לא היה משמעותי סטטיסטית, אף כי 2 מתוך 21 חולים לקו בהחמרת סף השמיעה עד כדי חירשות מלאה (9.5%). לא היה מקרה שחולה לקה בדלקת ואף לא מקרה שנותר נקב בעור התוף.

מסקנות: הזרקת גנטמיצין לאוזן התיכונה היא פעולה פשוטה ובעלה השפעה מיטיבה על חולים במחלת מנייר. שיעור ההצלחה גבוה והסיכוי לפגיעה בשמיעה – נמוך. טיפול זה מומלץ לחולים עם הפרעה תיפקודית מתמשכת, לפני ניתוח.