תוצאת חיפוש

יגאל הלביץ¹, גדעון נשר² , גבריאל שמעון ברויאר²

¹היחידה לטיפול נמרץ כללי, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ²האגף לרפואה פנימית, היחידה לריאומטולוגיה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

הקדמה: חוק החולה הנוטה למות מתייחס לחולים שצפוי כי ימותו בתוך חצי שנה או בשלב הסופני – בתוך שבועיים.

מטרות: ערכנו מחקר  פרוספקטיבי, שנבדקה בו יכולת הניבוי של הצוות הרפואי והסיעודי לגבי תוחלת החיים של המטופלים לטווח זמן של שבועיים.

שיטות: בין התאריכים 1 בנובמבר 2008 ועד 6 בינואר 2009, התבקשו אנשי הצוות באגף לרפואה פנימית למלא שאלון קצר בעילום שם לגבי כל חולה שבטיפולם תוך 72 שעות מהתקבלותו לאשפוז. השאלון כלל את הגדרת תפקידו של איש הצוות והאם לדעתו החולה ישרוד במשך שבועיים. בהמשך נבדקו גיליונות המאושפזים, נאסף מידע דמוגרפי ונבדקה תוחלת החיים של החולים בפרק זמן זה.

תוצאות: נאספו שאלונים המתייחסים ל-599  חולים. נתונים ודאיים לגבי תמותה או חיות בפרק הזמן שהוגדר התקבלו לגבי 466 מתוכם. הנתונים של חולים אלו נלקחו לצורך העיבוד הסטטיסטי. אנשי הסיעוד מילאו שאלונים לגבי 259 מן חולים, מתמחים לפני בחינת שלב א' מילאו לגבי 436 חולים, מתמחים אחרי בחינת שלב א' ורופאים בכירים מילאו שאלונים לגבי 75 ו-329 חולים, בהתאמה. סך הכול נפטרו 69 חולים בתוך שבועיים ממועד מילוי השאלון. הרגישות של הערכת הסיכון לתמותה תוך שבועיים הייתה נמוכה (0.38), אך הסגוליות הייתה גבוהה מאוד (0.95). הערך המנבא החיובי היה 0.61 לכלל הצוות. בקרב המעריכים מבין הרופאים, הערך המנבא החיובי עלה במקביל לוותק ולבכירות במקצוע, אולם הערך המנבא החיובי היה הגבוה ביותר בקרב הצוות הסיעודי (0.73). הערך המנבא השלילי היה 0.89 לכלל הצוות, ללא הבדלים ניכרים בין ארבע הקבוצות שנבדקו.

מסקנה: לצוות המטפל יש יכולת מוגבלת להעריך בתחילת האשפוז את תוחלת החיים של חולים שהתקבלו למחלקה באגף לרפואה פנימית לפרק זמן של שבועיים.

בנימין גזונדהייט¹, איתן זלוטניק², מיכאל ויגודה³, פסח יהושע רוזנצווייג, אברהם שטינברג⁴

¹לימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטה עברית, ירושלים, ³תחום משפט עברי, משרד המשפטים, ⁴היחידה לאתיקה רפואית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

מחבר מכותב: בנימין גזונדהייט, ת.ד.411, 90433 אלון שבות. 

הגדרת האמת ואמירתה לחולה מהוות נושא מרכזי בפילוסופיה, במשפט ובפסיכולוגיה עם השלכות רבות ברפואה. במאה שנים האחרונות, עם המעבר מרפואה פטרנליסטית לדגש על האוטונומיה של החולה, ההחלטה על היקף המידע הרפואי שחושפים לחולה נעשית מורכבת ומחייבת שיקול דעת רב ורגישות מיוחדת של הרופא. במדינת ישראל נקבעו בחוק זכויות החולה (1996) כללים לצוות הרפואי בנוגע לאמירת אמת לחולה, עם האצלת סמכות מיוחדת לרופא להחליט לפעמים לטובת החולה לפי שיקול דעתו ובאישור ועדת האתיקה המוסדית, אך בפועל קיימים גם קשיים ליישום החוק. במאמר זה, נסקור מבחר מקורות ממורשת ישראל לדורותיה העוסקים באמירת אמת או בהסתרתה בהקשרים רפואיים ואחרים. מובאים מקורות מהמקרא, משנה-תלמוד וספרות הפוסקים, מהם ניתן להפיק לקחים לסוגיה זו. לדעתנו, ממקורות אלה עולים מסרים וערכים רלוונטיים גם לעולם הרפואה המודרני. דבר זה נכון במיוחד לסביבה רב תרבותית כמו בישראל, המחייבת את הרופא לפעול בהתחשבות ברקע שממנו מגיע החולה, ולדעת להעביר לו מידע בהתאם לרצונו, בצורה מועילה ורגישה.

 

איריס שושני הלביץ, יהורם זינגר

המחלקה לרפואת משפחה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

מדווח במאמרנו על פרשת חולה, מטופלת הנוהגת באלימות ומפגינה חוסר אמון כלפי רופא המשפחה וצוות המירפאה. האם רופאים מחויבים לקיים יחסי טיפול עם מטופל אלים? מהם גבולות יחסי הטיפול ומה עשויות להיות השלכות יחסי טיפול כאלה? הדיון מתייחס להנחיות אתיות ולדיווחים ראשונים על יוזמות לסיום יחסי טיפול של רופאי משפחה בדרום ישראל.

יעקב מרגולין¹, רוברטו מסטר²

¹המרכז הירושלמי לבריאות הנפש "איתנים – כפר שאול",  המרכז הקהילתי לבריאות הנפש – יפו, לשכת הפסיכיאטר המחוזי למחוז תל-אביב-יפו, והחברה לפסיכיאטריה משפטית בישראל, ²המחלקה לבריאות נפש, משפט ואתיקה, המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מובאת במאמרנו פרשת חולה, יולדת, אשר במהלך הלידה סירבה לעבור בדיקות חיוניות לבירור מצב העובר. בשל הסכנה שנשקפה ליולדת ולעובר, ובהיעדר אפשרות לכינוס דחוף של ועדת האתיקה, נעשתה פנייה אל בית המשפט. הדיון המשפטי נערך בבית החולים. לאחר שמיעת כל הצדדים המעורבים, נכתב פרוטוקול וגובשה הכרעה שיפוטית. לפיה, ניתן היתר לצוות הרפואי לבצע כל בדיקה או טיפול רפואיים ביולדת, אף בהיעדר הסכמה, ככל שיידרש, על מנת למנוע כל סיכון לעובר וליולדת, בכלל זה הרדמתה, ויילוד העובר בכל דרך, כולל בניתוח לחיתוך הדופן ("קיסרי").

יהונתן שרעבי

המכון ליתר לחץ דם, מחלקה פנימית ד', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

בשנים האחרונות, מעניק עיתון "הרפואה" במה למאמרים העוסקים בתהליכים השליליים שעוברים על הרפואה הפנימית המסורתית. במאמרים שפורסמו, נדונו הצעות לשינוי והובאו דיווחים על הארגון מחדש שהתרחש הלכה למעשה במספר בתי חולים. בגיליון זה של "הרפואה", מדווחים יינון (Yinnon) וחב' על המודל של המרכז הרפואי שערי צדק המסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

שחף שיבר ^1,3, מרק גלזרמן ^2,3

¹רפואה דחופה, בית החולים בילינסון, פתח תקווה, ²הנהלת היחידה לרפואה מגדרית, בית החולים בילינסון, פתח תקווה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מאמר זה נועד לבחון את  מושג ההסכמה מדעת (Informed consent) בעולם הרפואה והמחקר. הסכמה מדעת היא עשייה (פרקטיקה) מורכבת שעניינה הגנה על זכויותיו החוקיות של החולה ושמירה על ערכים אתיים, וכן תמיכה באוטונומיות החולה ובקבלת החלטות הקשורות לטיפול הרפואי.

חתימת החולה על מסמך ההסכמה מדעת יכולה אמנם לבטא הסכמה, אך אין בה כדי להצביע  בהכרח על הבנה. לכן נדרשים הרופאים  לספק לחולה מידע מלא על מצבו, וכאשר הוא נכלל במחקר רפואי, נדרש הסבר מלא על התועלת והסיכונים שבהליך ובמענה על שאלות החולה.

החתמת החולה על טופס ההסכמה מדעת אינה צריכה להיות הליך רשמי (פורמאלי) בלבד, בגדר יציאת ידי חובה ותו לא, אלא יש לשים דגש על מסירה ברורה של המידע הרלוונטי, באופן המותאם למקבל המידע. אם הרופא אינו טורח לוודא כי ההסבר שנתן היה מובן לחולה, אזי הופכת ההסכמה מדעת למעמסה ביורוקרטית חסרת תועלת. לכן, קיים צורך דחוף בהתקנת מנגנון מובנה בתהליך ההסבר, שיאפשר לוודא עד כמה הבין המטופל את  משמעות ההסכמה שעליה הוא חותם.

אריה אוליבן¹, רחל נווה¹, דליה חסון-גלעד², אדם ברוך³

¹הפקולטה לרפואה, טכניון, חיפה, ²הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה, ³המחלקה למדעי המחשב, מכללת תל-חי

הקדמה: מקרים קליניים המוצגים במערכת ממוחשבת ("מטופלים וירטואליים", מו"ר) מאפשרים לתרגל ולבחון ידע, חשיבה קלינית, וכן כישורי החלטה והנמקה של סטודנטים לרפואה במגוון מצבי מחלה. עם זאת, חשוב לבחון כיצד תופסים הסטודנטים את שילוב תוכנת מו"ר בהוראה ובהערכה, כדי שכלי זה יוטמע במערכת הלימודים. בעבודה זו, בחנו את תפיסותיהם של סטנטים לרפואה לגבי היבטים שונים של תוכנת מו"ר שפותחה בפקולטה לרפואה של הטכניון. תוכנה זו מאפשרת שיחה חופשית (בכתב) עם המו"ר לצורך לקיחת אנמנזה וציון מימצאים שיש לחפש בבדיקה הגופנית. נוסף לכך היא מאפשרת להציג תמונות וסרטונים, להשמיע קולות לב ונשימה, ולהזמין בדיקות מעבדה, בדיקות דימות וכדומה. התוכנה עוצבה כך שתאפשר לימוד עצמי ותרגול "החולים", תוך קבלת משוב מיידי על הביצועים בזמן ובמקום המתאימים ללומד.

שיטות: לאחר שימוש בתוכנה ככלי לתרגול מגוון מקרי מו"ר והערכת הביצוע בעזרת התוכנה בבחינת סיום קורס מבוא לרפואה קלינית, התבקשו הסטודנטים לענות על שאלונים כדי לקבל את חוות דעתם ותפיסותיהם את שיטת התרגול וההערכה החדשים.

תוצאות: רוב הסטודנטים (יותר מ-95%) הסכימו באופן מלא או חלקי, כי למדו באמצעות תוכנת התרגול גישה למקרים קליניים שלא נחשפו אליהם די הצורך במהלך הקורס, ושהתוכנה סייעה להם לשנן את האבחנה המבדלת ולשפר את ידיעותיהם וניסיונם הקליני. כמו כן, הסטודנטים הסכימו כי התוכנה מלמדת ומתרגלת גישה לחולה וחשיבה קלינית. שיעור דומה הסכימו בצורה מלאה או חלקית כי תוכנת הבחינה בוחנת באופן הוגן ואובייקטיבי את דרישות הקורס, כמו גם הבנה קלינית.

דיון וסיכום: מהתשובות לשאלונים עולה, כי תוכנת מו"ר אינטרנטית מקובלת מאוד על הסטודנטים כאמצעי לתרגול ובחינה. מאידך, סטודנטים רבים מצפים להערכה גם ליד מיטת החולה, בכדי להשלים היבטים שלא ניתן להעריכם באמצעות תוכנת מחשב.

גיל סיגל

המרכז למשפט רפואי, ביו-אתיקה ומדיניות בריאות, הקריה האקדמית אונו, היחידה למדיניות גנטית וביו-אתיקה, מכון גרטנר,הפקולטה למשפטים אוניברסיטת וירג'יניה, ארה"ב

·              המחבר הוא חוקר בכיר ביחידה למדיניות גנטית וביו-אתיקה, מכון גרטנר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה ארה"ב, וראש המרכז למשפט רפואי, ביו-אתיקה ומדיניות בריאות, הקריה האקדמית אונו.

·              הצהרת ניגוד עניינים:  המחבר הוא CEO  בחברת "הסכמה MD", אשר עוסקת במתן מידע רפואי בפלטפורמה ממוחשבת. המאמר לא דן בכך ישירות אך למען הסדר הטוב והסרת ספק, מצוינת עובדה זו.

ההשפעה הניכרת של מערכות מחשוב ותקשוב על העשייה הרפואית מוגדרת כמהפכה, המשפיעה על  כל שלב בתהליך בעשייה הרפואית. במאמר זה אסקור חלק מן המשמעויות המשפטיות של יכולת ופריסה מתגברת של מערכות מחשוב ותקשוב ברפואה, תוך הפניית תשומת לב לתפיסה משפטית הרואה במערכות אלו נדבך חשוב בהעצמת מטופלים, בניהול סיכונים של מטפלים ומטופלים, בניהול משאבי הבריאות הציבורית ובהפיכת יכולות המחשוב המודרניות ל-Standard-of-Care לא רק בעיניים מקצועיות-רפואיות, אלא גם מנקודת מבט משפטית מחייבת.

אריה הרמן

האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה, מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

שיעור הלידות המבוצעות בניתוח לחיתוך הדופן (Cesarean section) עולה בהתמדה והוא הגיע בישראל עד לשיעור של 20%. הסיבות לכך רבות ומגוונות, וביניהן יולדות המבקשות ללדת בחיתוך דופן ללא הוריה רפואית. אף כי מעצבי מדיניות בריאות בעולם חלוקים בדעתם אם הדבר ראוי ונכון מבחינה רפואית, אתית וציבורית, איגודים מקצועיים נתנו לכך הכשר תוך כיבוד מיילדים השוללים גישה זו. בדומה, בחלק מבתי החולים בישראל יש המאפשרים ניתוח חיתוך הדופן ללא הוריה רפואית ויש המתנגדים לכך. כאשר עולה סוגיה זו לדיון, רצוי לתעד את הנימוקים להחלטה להיענות או לסרב לפנייה, כדי שזו לא תהפוך לחרב פיפיות במקרה של תוצאה לא רצויה בדרך שנבחרה. יש להתייחס ללידה לדנית (Vaginal) בסיכון נמוך כאל תהליך טבעי ולא כאל טיפול רפואי, ושמירה על איזון ומידתיות בהחלטות תכיל את התופעה, ותימנע מצב לא רצוי ולא ראוי שבו "גולם" זה, שנוצר על ידי המערכת הרפואית, יקום על יוצרו.

עופר קפלן^1,3, ענת בלנק^2,3

¹המחלקה לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ²המחלקה לדימות, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

טומוגרפיה מחשבית (Computed tomography – CT) היא אחד מאמצעי הדימות היעילים ביותר, והיא ממלאת גם תפקיד חשוב בביצוע ביופסיות וטיפולים מונחים.  הרחבת היישום של טומוגרפיה מחשבית מלווה לעיתים בהתעלמות מכך שמדובר בהליך חודרני ומכללי בטיחות המטופלים. הסיכון העיקרי קשור לקרינה מייננת ולהתפתחות מחלות ממאירות. טומוגרפיה מחשבית מבוססת על קרינת רנטגן, הנושאת בחובה סיכונים לפגיעה בדנ"א ולהתמרה ממארת. בעבר, רמת הקרינה הכרוכה בטומוגרפיה מחשבית אבחונית הייתה על פי רוב נמוכה, אולם עם הכנסת מכשירי טומוגרפיה מחשבית ספירליים והרחבת ההוריות, גדלו מאוד היקף הקרינה לבדיקה וסך הקרינה המצטברת למטופל מסוים. אין עדיין נתונים ממחקרים ישירים על הסיכון להתפתחות שאתות מטומוגרפיה מחשבית, ולכן ההערכות כיום מבוססות על מודלים והשלכות מנתונים היסטוריים, ובמיוחד משורדי פצצות האטום שהוטלו על יפן בשלהי מלחמת העולם השנייה. יחד עם זאת מוסכם, כי גם אם הסיכון למטופל יחיד נמוך, מספר לא מבוטל של נבדקים יחלו במחלות ממאירות לאחר שנים רבות בשל המספרים העצומים של בדיקות טומוגרפיה מחשבית, והסיכון גדול במיוחד בקרב ילדים.

חלק מבדיקות הטומוגרפיה המחשבית מבוצעות כיום ללא הוריות מבוססות. בין הסיבות לכך: א. עומסי עבודה והציפייה מהמטפלים להגיע לאבחון מדויק בתוך זמן קצר, ב. מטופלים לא מעטים דורשים מרופאיהם הפניות לטומוגרפיה מחשבית ללא מודעות לנזקים האפשריים, והרופאים מתקשים להתמודד עם דרישות אלה, ג. מכוני דימות פרטיים מציעים לפונים אליהם לעבור בדיקות טומוגרפיה מחשבית ב"מחירי מבצע", גם אם אין הוריה לבדיקה, ואף ללא הפניית רופא. היבט נוסף של ריבוי בדיקות טומוגרפיה מחשבית הם ממצאים לא צפויים בבדיקות סקירה, דהיינו באנשים בריאים וללא תסמינים. מרבית הממצאים חסרי חשיבות רפואית, אך כרוכים בעלויות גבוהות ובבדיקות נוספות.

אין ספק כי היישום של טומוגרפיה מחשבית ילך ויתרחב עם פיתוח טכנולוגיות חדשות. לתהליך זה חייבים להילוות אמצעים לשיפור בטיחות המטופלים, הכוללים: א. ביצוע טומוגרפיה מחשבית בהתאם להסתמנות ולהוריות הקליניות, ב. הפחתת מינון הקרינה, ג. איסוף נתונים, הכשרת המטפלים והדרכת המטופלים. המלצות מעשיות להפחתת הסיכון  מפורטות במאמרנו זה.

ששון מנחם, אינה רויטגרץ, פסח שורצמן

המחלקה לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית מחוז דרום, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: אשפוז בבית החולים הוא מצב משבר למטופל ומשפחתו, העלול גם לפגוע ברצף הטיפולי ולטעויות, עקב תקשורת לקויה בין הרופא הראשוני וצוות בית החולים. 

מטרות: להעריך את הקשר בין הרופא הראשוני המטפל לצוות הרפואי בבית החולים, למטופל ומשפחתו בזמן האשפוז.

שיטות: נשלחו 269 שאלונים לכל רופאי מחוז הדרום של שירותי בריאות כללית. מאה ותשעה עשר (119) שאלונים (44.2%) הוחזרו מלאים.

תוצאות: מחצית הרופאים הראשוניים סברו שיש צורך ליצור קשר תמיד או כמעט תמיד עם המחלקה המאשפזת במקרים של אשפוז פנימי, אונקולוגי, כירורגי או ילדים, אך שמירת הקשר בפועל לפי הצהרתם הייתה רק בשליש מהאשפוזים. שמירת קשר טלפוני שכיחה יותר מאשר ביקור אצל המטופל במחלקה. תקשורת ממוחשבת בין רופאי בית חולים לרופאים הראשוניים עדיין אינה מפותחת דיה, אך 96.6% מהרופאים הראשוניים מתחברים לתוכנה ממוחשבת לשם קבלת מידע על מטופליהם המאושפזים. הסיבות העיקריות לביקור המטופל המאושפז הן מצב בריאותי חמור או ספק באבחנה. 79% מהרופאים סברו שביקור המטופל המאושפז מחזק את האמון בין הרופא למטופל. קיימים קשיי תקשורת ומחסומים בין הרופא הראשוני לרופאי המחלקה, לעיתים עקב מסירת מידע חלקי ודחייה מצד רופאי בית החולים. המחסומים העיקריים לביקור הרופא את מטופלו הם עומס בעבודה וחוסר הקצאת זמן לכך בתוכנית העבודה. בהשוואה בין רופאים ראשוניים עם מאפיינים אישיים ודמוגרפיים שונים, לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית ביניהם בשמירת קשר עם הצוות המטפל באשפוז.

מסקנות: יש לשפר את הקשר של הרופא הראשוני עם רופאי בית החולים, במטרה לשפר את איכות הטיפול, להשגת מטרה זו, על המוסדות האקדמיים, קופות החולים ומשרד הבריאות לקיים סדנאות משותפות ולפתוח ערוצים מקדמי תקשורת.

גבע ושיץ¹, נדב דוידוביץ'², יוסף פליסקין^2,1

¹המחלקה להנדסת תעשייה וניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

חוות דעת שנייה מהווה כלי לאשרור או שינוי של טיפול המוצע על ידי רופא. לחו"ד שנייה יכולה להיות השפעה קריטית על האבחנה, התוכנית הטיפולית והפרוגנוזה. לפנייה מושכלת לחו"ד שנייה חשיבות רבה, הן ברמת החולה – באופטימיזציה של הטיפול ובהפחתת סיכונים מיותרים, הן ברמת הרופא – בבקרת איכות החלטות ובצמצום החשיפה לתביעה משפטית, והן ברמת קופות החולים ובתי החולים – בחיסכון בהוצאות של ניתוחים וטיפולים לא הכרחיים. מאידך, יישום לא מושכל של כלי זה עלול להביא להוצאות מיותרות לחולה ולמערכת הבריאות. בשנים האחרונות, בוחרים חולים רבים לפנות לרופא נוסף כדי לקבל חוות דעת שנייה על מחלתם ועל דרך הטיפול הכדאית. חברות ביטוח רפואיות פרטיות וציבוריות בארה"ב מנסות לבקר את הוצאות הניתוחים, בעודדן ואף בדורשן לקבל חוות דעת נוספת לפני ניתוח. למרות שחוות דעת רפואית שנייה מהווה שיטה שכיחה בעולם הרפואה ומיושמת במשך שנים רבות, הידע בנושא מועט יחסית. מרבית ספרות המחקר בנושא עוסקת בתועלת ובכדאיות הקלינית של הפעלת מדיניות חוות דעת שנייה, בחקר הסיבות לחיפוש חוות דעת שנייה על ידי חולים ובמאפיינים של אותם חולים, בטכנולוגיית המידע כאמצעי לקידום חוות דעת שנייה, ובסוגיות אתיות ומשפטיות. עם זאת, יש מקום להעמיק את הידע המחקרי בנושא מנקודת מבטם של הרופאים ובדפוסי פעולה וחסמים של הרופאים ביחס למתן חוות שנייה, השפעתה על יחסי רופא-חולה, וכדאיותה הכלכלית של חוות דעת שנייה. במאמר זה מובא סיכום של ספרות המחקר בנושא חוות דעת שנייה, מתוך מודעות לחשיבות שיש לכלי זה ברמת מדיניות בריאות, ולצורך בעדכון ציבור הרופאים בספרות המחקר בתחום.

שלמה מרסל מוניקנדם^2,1 , מנחם מוניקנדם^3,1

¹המחלקה לרפואת המשפחה ב', מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³בית הספר לעבודה סוציאלית על שם לואיס וגבי וייספלד, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן

עוני ואי שוויון בבריאות מהווים חלק גדל והולך מחוויות הרופא. עוני ואי שוויון משפיעים על אורח החיים, על התחלואה ועל איכות החיים. מחקרים שנערכו בנושא העלו שרופאים מתייחסים אחרת לחולים עניים, אך אינם תמיד מודעים לכך. יחס זה בולט במיוחד בכל הנוגע למתן טיפול בתרופות, אך הוא גם נכון לגבי הפנייה לבדיקות ולתקשורת רופא-חולה. רופאים נוטים להתייחס לחולה עני במונחים כלליים ולא למקרה הפרטני הניצב לפניו. חלק מהרופאים מעדיפים להימנע מטיפול בחולים עניים.

לעומתם, רופאים שגדלו בתוך אוכלוסיה חלשה ורופאים שבאו בעבר במגע עם אוכלוסיה נצרכת, נוטים לטפל יותר בחולים עניים. נמצא, כי סטודנטים לרפואה שטיפלו באוכלוסיה ענייה לפני הלימודים או במהלכם, התייחסו באופן חיובי יותר לחולים עניים לאחר מכן. בנוסף, בתי פקולטות לרפואה שהגו תוכניות מיוחדות לחינוך עם דגש על הטיפול בחולה העני, הצליחו להביא לשינוי תפיסתי והתנהגותי בקרב בוגריהן.

פתרונות לצמצום הפערים הבריאותיים כוללים: מערכת רפואה ראשונית חזקה, העצמת מטופלים, הקמת מסגרות להקטנת אי-השוויון והצדק בבריאות, וצמצום פערים בתשתיות ובאיכות השירות. יש צורך בהגברת המודעות להיבטים הרלוונטיים במפגש של הרופא עם החולה העני ובפיתוח תוכניות מתאימות בחינוך הרפואי .
 

אורלי טמיר¹, נעמי פרידמן¹, שרון פורמן-אסף¹, אלי מרום², מיקי אריאלי², יהושע שמר^4,3,1

¹המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי הבריאות, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, ²אגף הרוקחות, משרד הבריאות, ³אסותא מרכזים רפואיים, ⁴בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

זיוף תרופות הוא תופעה עולמית משמעותית ומדאיגה, אשר מתרחבת והולכת, ותובעת מחיר בריאותי וכלכלי כבד מצרכני התרופות ומהחברה כולה. על מנת להילחם בתופעה, חשוב להעלותה למודעות הצוותים הרפואיים בפרט ולמודעות הציבור בכלל. במאמר זה, המהווה חלק ראשון מתוך שניים העוסקים בזיוף תרופות, מוגדר מהן תרופות מזויפות ומתוארות הסכנות לבריאות הציבור הנובעות מנטילתן. כמו כן, נדונים במאמר סוגי התרופות שאותן נוטים לזייף, מדוע בחלק מהמדינות הזיוף נפוץ יותר ומהם הגורמים המאפשרים את זיוף התרופות.

צבי שטרן, אלי מרזל, נחום גדליה

מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

"כִּי מֶה הוֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ, שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ב', כב)

רקע: בסעיף 25 בחוק זכויות החולה הוטל על כל מנהלי המוסדות הרפואיים למנות עובד שיהיה אחראי לזכויות המטופלים, ושעליו מוטל יהיה לבדוק את התלונות ולטפל בהן. החוק בא לחזק את מעמדו של המטופל אל מול ספקי השירותים. אשר על כן, רצוי שבעל התפקיד, המטפל בין היתר בתלונות מטופלים על ספקי השירותים, יפעל בעצמאות מרבית, ללא מורא וללא משוא פנים.

מטרות: עם חלוף למעלה מעשור מאז חוקק החוק ביקשו מחברי מאמר זה לבדוק: האם מונו אחראים לזכויות המטופלים כנדרש? מיהם הנושאים בתפקיד? באילו נושאים הם עוסקים? מהו המשקל היחסי של שלושת מרכיבי התפקיד כפי שהוגדרו בחוק, מסך פעולותיהם? האם הם נהנים מקיומם של מנגנונים המבטיחים את עצמאותם ואת אי תלותם במערכת הנילונה? כיצד הם תופסים את תפקידם – על רצף שבין היותם נציגי המטופלים לפי רוח החוק, או כנציגי ההנהלה?

שיטות: נערכו ראיונות אישיים באמצעות שאלון אחיד, לכל 26 מנהלי בתי-חולים כלליים במדינת ישראל ולכל האחראים לזכויות המטופלים במוסדותיהם.

תוצאות: בכל בתי החולים הכלליים מונו אחראים לזכויות המטופלים. אולם לרוב הם ממלאים תפקיד זה בנוסף לתפקידי ניהול או מטה באִרגונם. כנובע מכך, תלותם בהנהלות בתי החולים כמעט מוחלטת. בנוסף, לרשות רובם לא הועמדו אמצעים הנדרשים למילוי כל תפקידיהם לפי חוק. תפיסת התפקיד של רוב האחראים לזכויות המטופלים אינה עולה בקנה אחד עם רוח חוק זכויות החולה, שנועד לחזק את המטופל מול ספקי השירותים הרפואיים. נמצא מִתאם בין תפיסות כאלה לבין היות האחראים לזכויות המטופלים בו זמנית בעלי תפקידי ניהול נוספים ואף בכירים בהיררכיה האִרגונית, וכן לוותק שלהם במוסד ובתפקיד, אשר העצימו את הזדהותם עם האִרגון.

מסקנות: ההגנות הניתנות בחוק לנושאי תפקיד האחראים לזכויות המטופל אינן מאפשרות להם עצמאות מספקת אל מול הנהלות מוסדות הבריאות. מוצע להביא לחיזוק מעמדם העצמאי בחקיקה או בתקנות, ולהעמיד לרשותם אמצעים הנדרשים למילוי תפקידיהם על פי חוק, ובכלל זה לנושא ההדרכה וההנחיה של חברי הסגל הרפואי בנוגע לשמירה על זכויות המטופלים. יש לשאוף לכך שלא יוטלו עליהם תפקידי ניהול בנוסף לתפקידיהם כאחראים על זכויות המטופלים, וכן להגביל את משך כהונתם בתפקיד.