תוצאת חיפוש

יהודה שינפלד, אלי שוורץ, אברהם שטינברג

בקורות על הספרים: "המגפה האוטואימונית" מאת: דונה ג’קסון נקאזאווה; "תרמילאים וסמים" בעריכת חגית בוני-נח; " ’פרו ורבו' בעידן המודרני: משפט והלכה" מאת: ד"ר יוסי גרין.

יהודה שינפלד, שפרה שוורץ, איתן ישראלי

בקורות על 3 ספרים:

השמש שוקעת בדרום מאת גבריאל בן מרון; נשים ציוניות באמריקה – הדסה ותקומת ישראל מאת מירה קצבורג יונגמן; צעירים לנצח- מדריך להאטת ההזדקנות ולהארכת משך חיינו הבריאים והפעילים, מאת סנג'יי גופטה.
 

צבי פרי^1,2, מירב פלויטקל³, נועם ינקלביץ⁴, ליאור קורן⁶, ניר רוזנברג⁵

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המחלקה לכירורגיה א', ³חטיבת הילדים, ⁴מחלקת עיניים, ⁵ו-המחלקה לכירורגיה פלסטית, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁶המחלקה לאורתופדיה ב', המרכז הרפואי האוניברסיטאי רמב"ם

פגיעות כוויה נפוצות מאוד ופוגעות בכ-1% מהאוכלוסייה מדי שנה. הן מהוות מעמסה רצינית על מערכות הבריאות בכל רחבי העולם. בארה"ב, למעלה מ-2 מיליון בני אדם נפגעים מדי שנה מכוויות ופונים לטיפול רפואי. מתוכם, מאושפזים כ-75,000 נפגעי כוויות. תמותה ותחלואה עקב כוויות תלויים במספר גורמים: שטח הכוויה – מבוטא כאחוז משטח הגוף, עומק הכוויה, מיקום הכוויה, גיל הנפגע, רקע בריאותי קודם וחומרת הפגיעות הנלוות (במיוחד פגיעה בריאות).

שטח הכוויה נקבע על פי טבלאות מותאמות לגיל, והוא מתואר כאחוז משטח הגוף הכולל. קיימות מספר שיטות לקביעת הגודל: הפשוטה ביותר היא "חוק התשיעיות". על פי שיטה זו מחולק הגוף לאזורים, וכל אזור מתואר בכפולות של תשע (במבוגרים לדוגמה, לכל יד מיוחס שיעור של 9% משטח הגוף, ואילו לגב או לבטן מיוחס שיעור של 18% משטח הגוף).

הטיפול בפצועי כוויה הוא קשה ומאתגר לצוות הרפואי. הטיפול הראשוני בכוויה כולל הרחקה ממקור החום, אבטחת נתיב אוויר (אם מתעורר חשד לפגיעת שאיפה) והחייאת נוזלים נמרצת. קיימות שיטות רבות להחייאת נוזלים, והנפוצה ביותר מתבססת על נוסחת פרקלנד. הטיפול בעור עם כוויה מחולק לשתי גישות עיקריות: טיפול שמרני (הקפדה על חבישות נִשנות, ניקיון וטיפול אנטיביוטי), וניתוח (התערבות מוקדמת על ידי הטרייה [Debridement], כריתה משיקה וניתוחי השתלת עור). נתונים ממספר מחקרים מצביעים על ירידה בשיעורי התמותה בחולי כוויה קשים שנותחו בשלב מוקדם בהשוואה לחולי כוויה שקיבלו טיפול שמרני.

אילן היינריך

מרפאת רב קוק, שירותי בריאות כללית מחוז חיפה

תִסמונת המוגבלות הכרונית היא מאבני הנגף של הרפואה הראשונית. המערכת הרפואית המטפלת מחד-גיסא והמטופלים מאידך-גיסא, חשים תִסכול רב מהקושי לתייג תחת כותר אִבחוני ברור את תלונות המטופל ובכך להשיג מזור לתעלומת רזי ההסתמנות הקלינית.

הליך האִבחון מחייב זהירות רבה, על מנת שלא להיכשל בהחמצת האבחנה של מחלה פתירה ומועדת לטיפול מסורתי. אולם עם השגת תמהיל נתונים המורים בסבירות גבוהה על מוגבלות מתמשכת, על רופא המשפחה לפעול יחד עם עמיתיו ברפואה המקצועית ובני משפחת המטופל, על מנת לשקף ולהעביר הצעת טיפול הולמת למטופל, גם אם מראש סיכויי ההחלמה זעירים.

שפרה שורץ¹, פנינה רומם², יצחק רומם³,  מרדכי שני⁴

¹המרכז לחינוך רפואי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב ומכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, ²בית הספר רקנאטי למקצועות הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ³שירותי בריאות כללית והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ⁴בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב ומכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות

בשנת 1921 יזמו אִרגון הג'וינט היהודי יחד עם אִרגוני הבריאות היהודיים שבמזרח אירופה אזע וטאז מסע לביעור הגזזת, שהיוותה מִכשול בריאותי מרכזי להגירת יהודים למערב. המסע לביעור הגזזת, שהחל בשנת 1921, נמשך לסירוגין עד ערב מלחמת העולם השנייה. בין השנים 1921-1938 טופלו בהקרנות 27,760 ילדים בקהילות היהודיות במזרח אירופה.

עבודה זו נועדה להציג את המסע הייחודי לביעור הגזזת, שהיה הראשון מסוגו במִסגרת הפעילות לקידום בריאות הציבור בקהילות היהודיות במזרח אירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, את הרעיון שעמד בבסיס החלתו, גורמי הבריאות המרכזיים שלקחו בו חלק והשפעתו ארוכת הטווח על יוזמות לפעילות בריאותית-גהותית דומה בקהילות יהודיות ברחבי העולם מחוץ לפולין ולאירופה. העבודה מבוססת על מסמכים מארכיונים היסטוריים בארץ ובעולם, ועל מסמכים מארכיונים פרטיים של האישים המרכזיים שלקחו חלק בפעילות זו.

אסף אקר¹, צבי פרי^3,2, חיים ראובני^4,5, אסף טוקר^4,5

¹המחלקה לאורתופדיה, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ³המחלקה לכירורגיה א', בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁴חטיבת הילדים, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁵המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון

רקע: שביעות הרצון בקרב רופאים בעולם נמצאת במגמת ירידה בעשורים האחרונים. ירידה זו בשביעות הרצון היא תולדה של ירידה ברמות השכר, פגיעה מתמשכת במעמד המקצועי והחברתי, חוסר תחושת הגשמה עצמית, לחץ זמן בעבודה, ופגיעה באיכות החיים ובתרבות הפנאי. הפגיעה בשביעות הרצון של הרופא מובילה לשחיקה, לעזיבת רופאים את מקצוע הרפואה ולפגיעה באיכות הטיפול בחולים.

מטרות: המטרות במחקר היו לבדוק את מאפייני שביעות הרצון בעבודה, איכות החיים ותרבות הפנאי של רופאים מתמחים במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע.

שיטות: שאלון של 5 חלקים נִבנה לצורך המחקר ועבר בדיקות מהימנות על מחקר חלוץ. לאחר מכן הועבר השאלון ל- 252 מתמחים בבית החולים במהלך המחצית השנייה של שנת 2004. המידע הוקלד למחשב ונותח תוך הסתייעות בתוכנת SPSS (לחלונות, גרסה 12). תחילה נבדקה סטטיסטיקה תיאורית, ועל-פיה נבדקו השאלות המחקריות במבחנים פרמטריים מסוג  Students' t test ומבחנים אי-פרמטריים, דוגמת   Mann Whitneyו- χ2. נקבע כי הבדל מובהק יהיה כאשר P<0.05.

תוצאות: על השאלון ענו 137 מתמחים המהווים 54.36% מכלל המתמחים בסורוקה. שביעות הרצון של המתמחים מהטיפול בחולה, רמת ההגשמה העצמית שלהם ויחסי העבודה הפנימיים הייתה גבוהה, אך שביעות רצונם מעומס העבודה, רמת ההכנסה, איכות החיים ותרבות הפנאי שלהם – הייתה נמוכה. כתוצאה מכך, כאשר יצרנו מדד (אינדקס) שביעות הרצון, המסכם את סך הנושאים, נמצא הלה נמוך יחסית.

לא נמצאו הבדלים בשביעות הרצון בין גברים לנשים בכל התחומים שנבדקו. מתמחים לפני שלב א' היו מרוצים יותר ממתמחים אחרי שלב א' בהתמחותם מרמת ההכנסה (P=0.005), במיוחד מגובה שכרם בהשוואה לשוק ומהסדרי הפרישה העתידיים (P<0.05). ההבדל היחיד שנמצא בין מתמחים ממקצועות כירורגיים למתמחים ממקצועות לא-כירורגיים היה ביחסי העבודה: מתמחים ממקצועות כירורגיים נמצאו פחות מרוצים מיחסי העבודה שלהם (P=0.003) ובמיוחד מיחסיהם עם הממונים עליהם (P=0.015).

לסיכום, ככלל, המתמחים במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע אינם שבעי רצון מאיכות חייהם ומתרבות הפנאי שלהם, אך הם שבעי רצון מסביבת עבודתם. שביעות רצון נמוכה מהווה גורם לשחיקה בעבודה ולכן לפגיעה באיכות הטיפול בחולים. לכן, חשוב לטעמנו לברר כיצד לשפר את איכות החיים ותרבות הפנאי של המתמחים.
 

צבי פרי¹, זיוה בוסיבא², אליה עוזיאל², גל מאירי³

¹המרכז לחינוך רפואי על שם פריבס, אוניברסיטת בן גוריון בנגב והמחלקה לכירורגיה א’, ²השירות לעבודה סוציאלית, ³היחידה לגיל הרך, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

מבוא: רופאים נתקלים במהלך עבודתם הקלינית במצבי חולי קשים ומורכבים, המלוּוִים לעיתים במשבר העשוי להשפיע על חייו של המטופל ובני משפחתו. במחקרים שנערכו בנושא דווח על קושי של רופאים להתייחס לרגשות החולים ומשפחותיהם במצבים אלו, בעיקר כאשר הם נדרשים לבשר בשורה קשה. רוב תוכניות ההוראה בתחום המתפרסמות בסִפרות הרפואית אינן כוללות תוכניות להקניית מיומנויות אלה לסטודנטים. חוק

זכויות החולה ורצונם של מטופלים להיות מעורבים בשיקולים הטיפוליים, העלה ביתר שאת את הצורך לחשוף רופאים ורופאים לעתיד למצבי התמודדות אלה של מטופלים ומשפחותיהם, וללמדם מיומנויות של מסירת מידע קשה בעת הצורך.

שיטות: הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון היא מהחלוצות בגיבוש והוראת תוכניות אשר מקנות מיומנויות נוספות אלה לסטודנטים לרפואה. הסבב הקליני "התערבות במשבר" לסטודנטים לרפואה שנה ב’, המתקיים ברציפות מזה חמש עשרה שנים, הוא  אחד הקורסים הממקדים תכנים אלה. את הקורס מרכזים פסיכיאטר מומחה ועובדת סוציאלית בכירה. התוכנית נועדה להקנות ידע תיאורטי בנושאי התמודדות עם מצבי לחץ ומשבר לחשוף את הסטודנטים למצבי משבר, ולערוך מִפגש בזמן אמת בינם לבין החולים ובני משפחותיהם בשעת משבר. במהלך הסבב, הנמשך 4 ימים, לומדים הסטודנטים כיצד לבשר בשורות קשות ונחשפים לתהודה הנפשית של המשבר המתלווה למצב זה. בתוכנית מודגשות הבעיות האתיות והמשפטיות הנובעות מהטיפול בחולים במצבים קשים. במאמר זה מדווח על הסבב הקליני, שיטות ההוראה ותכני ההרצאות. 

תוצאות: שאלוני משוב אשר מולאו על ידי הסטודנטים ועובדו סטטיסטית, הדגישו שביעות רצון רבה מתוכנית זו.

דיון: על פי התוצאות שעלו בניתוחים הסטטיסטיים ועל פי המשוב שניתן בסוף הקורס, נמצא כי המעורבות של הסטודנטים במחלקות השונות חשפה את הסטודנטים לתהליכי התמודדות שונים של מטופלים ומשפחותיהם בשעת משבר. הליווי שניתן על-ידי רופא המחלקה והעובדת הסוציאלית, הדגיש את המעורבות הרגישה והאִכפתית של צוות המחלקה למצוקות המטופלים. תהליך הלמידה, שהיה חווייתי בעיקרו, וכלל הרצאות פרונטליות ודיונים בכיתה בקבוצות קטנות יותר, אִפשר לסטודנטים להפנים תפיסה אנושית של רופא מטפל, אשר מקצועיותו ניכרת לא רק במיומנויותיו הקליניות.
 

צבי פרי^1,2, אורי נץ², מייק מטר³

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המח' לכירורגיה א', בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, ³היח' לפסיכיאטריה של מבוגרים, בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה

רופאים נדרשים מדי יום להתמודד עם מוות ועם חולים הנוטים למות. אולם מתוצאות המחקרים עולה, כי רופאים מתקשים להתמודד עם היבט זה בתפקידם. כמענה לכך פותחו תוכניות המלמדות כיצד להתמודד עם חולה הנוטה למות. אך אליה וקוץ בה, תוכניות אלו כוונו בעיקר למתמחים, ואילו מומחים בתחום גרסו שיש להתחיל בהוראת הנושא כבר בעת לימודי הרפואה. בהתאם, פותחה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון סדנא שנועדה ללמד סטודנטים לרפואה כיצד להתמודד עם המוות ועם החולה הנוטה למות. במחקר הנוכחי נבדק, האם קיימת נכונות מצד סטודנטים לרפואה לעסוק בתחומים אלו ומהן הדרכים היעילות ביותר ללמדם. לשם כך, נבדקו סטודנטים בשנה השישית ללימודיהם אשר עברו את הסדנא. הסטודנטים נבדקו באמצעות שאלונים שהועברו לפני התוכנית ואחריה, לצורך הערכת הרגשת המסוגלות והמוכנות שלהם להתמודד עם המוות ועם החולה הנוטה למות. מניסיוננו בתחום עולה, כי קיימות שיטות יעילות יותר להעביר נושא זה, וכן שיטות שיעילותן מוטלת בספק והדיון בהן הוא במאמר גופא.
 

אורי נץ¹, צבי פרי^3,2, שמעון ויצמן³

¹המח' לכירורגיה א', בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, ²המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ³המח' לאפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון

המטרות בעבודה הנוכחית היו: 1) לדווח על שיעור גורמי-סיכון ידועים לאירוע מוח, לאפיין גורמי-סיכון לתמותה של אוכלוסיית הנגב שאושפזה עקב אירוע מוח בבית-החולים סורוקה בשנים 1995 ו-1999, ולערוך השוואה בין נתונים השנים הללו; 2) לבצע אומדן לתמותת החולים באישפוז עקב אירוע מוח.

לשם כך נערך מחקר חתך שכלל את השנים 1995 ו-1999. נבדקו גיליונות רפואיים של החולים שאושפזו בבית-החולים סורוקה בשנים הנתונות, עם אבחנה ראשונה של אירוע מוח לפי ICD-9.

הנתונים הרלבנטיים למחקר נלקחו מתוך אותם תיקים ומקובץ האישפוז. תמותה במהלך 30 היום שלאחר אירוע מוח הוגדרה כפטירה מאירוע המוח.

בסך-הכל נכללו במחקר 608 אישפוזים, מהם 385 בשנת 1995 ו-222 בשנת 1999. רוב האישפוזים היו מאירוע מוח איסכמי (86.7%), ואילו השאר (13.3%) היו מאירוע מוח דימומי. הגיל הממוצע של כלל אוכלוסיית המחקר היה 10.9 ± 71.1. במהלך החודש הראשון מהאישפוז נפטרו מאירוע המוח 76 חולים, מתוכם 69.7%  מאירוע מוח איסכמי ו-30.3% מאירוע מוח דימומי. ה-Case fatality היה 12.5%, 10.1% ו-28.3%, בהתאמה. התמותה מאירוע המוח הייתה גבוהה משמעותית בשנת 1999. עלייה זו התבטאה גם באירוע מוח איסכמי ובאירוע מוח דימומי בנפרד. לא היו הבדלים בנתונים הדמוגרפיים בין השנים. כן נמצאו הבדלים בגורמי-הסיכון.

נמצא שממוצע מספר הליקוציטים הראשון היה גבוה במובהק בקרב אלו שנפטרו מאירוע מוח איסכמי לעומת כלל הלוקים באירוע איסכמי. לא נמצאו הבדלים בלחץ-הדם.

לסיכום, החולים שאושפזו בשנת 1999 לקו בשיעור נמוך יותר של מחלות רקע וגורמי-סיכון מאובחנים, אולם הופנו עם אירוע מוח קשה יותר ומסכן-חיים. מתוצאות דגם תסוגה לוגיסטית שנבדק בו הקשר בין גורמי-הסיכון לתמותה, נמצא כי פירפור פרוזדורים, סוג אירוע המוח, מספר הליקוציטים בהתקבלות, גיל ושנת אישפוז – כל אלה תרמו לניבוי התמותה.

לנוכח תוצאות המחקר, מומלץ להסתייע בנתון של ליקוציטים מעל 11,000 בהתקבלות כעזר לזיהוי חולים המצויים בסיכון לתמותה מאירוע מוח.

ארנה טל^2,1, נדב שפר^3,1, שרונה וקנין²

¹משרד הבריאות, ²המרכז להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר, ³המכללה האקדמית יהודה ושומרון, אריאל

השילוב בין התפתחות מהירה של טכנולוגיות רפואיות חדשות ויקרות, התגברות הצרכים והדרישה המתמדת של שירותי רפואה מתייקרים, מביא למתח במערכת הבריאות. מצב זה מחייב הקצאה זהירה של טכנולוגיות העשויות להביא לעלייה בהוצאה לבריאות.

הגבלת מספר המכשירים עתירי העלויות היא אחת השיטות לבלימת ההוצאה. לא אחת נמתחת ביקורת על שיטת ההקצאה של טכנולוגיות יקרות מצד המיניסטריון, ועלה הצורך בבחינת מדדים ייעודיים מייצגים לדירוג צרכים או חלוקת המשאבים. סקירת הסיפרות לא העלתה מדדים מתאימים שיאפשרו החלטה מושכלת, ולפיכך, המטרה בעבודה זו הייתה בחינת מדדים העיקריים להקצאת מכשירים אלה וחשיבותם היחסית כמנגנון רגולציה לאומית.

נערך סקר מובנה בקרב 50 משתתפים ממשרד הבריאות (מעריכי טכנולוגיות וכלכלני בריאות), חוקרים בתחומי מדיניות בריאות וסוציולוגיה של הבריאות, פסיכולוגים, אפידמיולוגים, רופאים קלינאים (רדיולוגים ורופאים כלליים), אחיות ומשתתפי "פרלמנט הבריאות".

נמצא, כי קיים הבדל בחשיבות של מדדים שונים בתהליך קבלת ההחלטות, ומדדים מסוימים דורגו כבעלי חשיבות גבוהה יותר. מדדים בדירוג חשיבות גבוה הם: תפקיד המוסד בחירום, היקף הפעילויות, קיום חלופות ותמהיל הבדיקות. השלכתם של מדדים בדירוג חשיבות בינוני (ניצולת המכשירים, פיזור גיאוגרפי, מספר מיטות אישפוז, והתמחות קלינית) ודירוג נמוך (מאפייני האוכלוסייה, הכשרה מקצועית ושיקולי מדיניות נוספים), היא מצומצמת.

הגבלת מספר המכשירים המיוחדים (CON) והגדלת ניצולם, מהווים מנגנון לבלימת עלויות במערכות בריאות. השיקולים לבחינת הקצאה של מכשירים כוללים מדדים בעלי רמת חשיבות שונה.

לסיכום, קביעת המשקלות של מדדים אלה עשויה להוות דגם משוקלל לקביעת המדיניות להקצאת מכשירים עתירי עלויות, תוך איזון בין תוצאי בריאות ומקורות.

הכינוס ה-12 אודות חינוך רפואי נערך בניו-יורק, ארה"ב, בין התאריכים 20-24 במאי 2006. זהו אחד מהכנסים הגדולים בעולם העוסקים בחינוך רפואי (כך, השתתפו בו יותר מ-1200 רופאים ואנשי צוות ומחקר בתחום). בנוסף לתערוכה מקצועית נרחבת שעסקה בעזרים החדישים ביותר הקיימים בתחום החינוך הרפואי, נכללו בכנס גם הרצאות, סדנאות לימודיות, מיני-קורסים והצגה של ממצאים מחקריים בעזרת הרצאות ופוסטרים.

בשנים האחרונות פותחו שיטות שונות ונהלים חדשניים לביצוע החייאה נכונה, אך עדיין חסרים ידע ומיומנות לרבים מהרופאים ואחרים העוסקים במקצוע הרפואה. לנוכח העובדה שהחייאה דורשת תירגול ועידכון תמידי, עלה הצורך לבצע תירגולי החייאה בסיסית בצורה שיטתית ומובנת ברמה מוסדית. נעשה ניסיון בבית-החולים לגליל המערבי לפתח שיטות שונות כחלק מבקרת איכות בנושא ההחייאה.

מזה מספר שנים מבוצע בכל יחידות בית-החולים מבדק פתע תקופתי, המדמה החייאת אמת.  מבדק זה מנוהל ומתופעל על-ידי רופאים ואחיות, מדריכי החייאה.   

המטרות בעבודה היו שיפור בביצוע ההחייאות, רכישת ידע ומיומנות, שיפור בניהול החייאה, כולל עבודת צוות וזמינות בקרב רוב הצוות הרפואי והפארא-רפואי במיסגרת בית-החולים, וכן לבחון מגמות לאורך שנים בתוצאות מבדקי ההחייאה (תרגילי הפתע), הן ברמת האגפים השונים והן ברמת בית-החולים.

תרגילי פתע מתבצעים מדי שבוע ובהם נבדקות 2-3 מחלקות או יחידות בכל פעם. עבודה זו הסתמכה על 131 תרגילי פתע ב-30 מחלקות שונות בין השנים 2003-2005. מתוך כלי הבקרה נבחרו 9 מדדים לבדיקה ונקבע ציון (0-100). הנתונים הושוו בין השנים ובין האגפים השונים.

מגמת שיפור נמצאה בתוצאות המבדקים בשנים 2003-2005 (s=0.29, n=131, P<0.001). הציון הממוצע לשנת 2003 היה 59, 74 בשנת 2004 וציון ממוצע 77 לשנת 2005. הודגם שיפור בציוני המבדקים בשנים 2004 ו- 2005 בהשוואה לשנת 2003 (0.012 P= וכן 0.001 P=, בהתאמה). חושבו ציונים גבוהים יותר באגף הפנימי ובאגף הכירורגי בהשוואה לאגף המיילדותי, וכן בהשוואה למירפאות והמכונים.

בהשוואה בין השנים במרכיבי ההחייאה השונים הודגם שיפור בהזעקת רופא, במיומנות הצוות, בידע, בעבודת הצוות, במיכשור דה-פיברילטור (P<0.05 לכל תחום). השיפור הודגם כבר בשנת 2004 לעומת 2003 ונמצא גם בשנת 2005. נושא המיומנות השתפר באופן בולט במיוחד בשנת 2005.

לסיכום, נראה כי תרגילי פתע בהחייאה הם נדבך חשוב במערך ההחייאה והם מסייעים לשיפור ביצוע החייאת אמת, ובפרט משפרים את רמת הידע, המיומנות ועבודת הצוות.
 

ריימונד פרח, לודמילה פרידזון ,שפרה סלע, רגינה מיכאליס, בלה גרוס, מיכאל סולה

מח' פנימית ו', המח' לנירולוגיה, מעבדת מחקר על-שם אלישר, בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

מחלות זיהומיות ידועות כגורמות לתגובה דלקתית מערכתית. רמת מתווכי דלקת שונים מסייעת בקביעת חומרת המחלה הדלקתית, פרוגנוזה קלינית, ואבחנה מבדלת בין מחלה החיידקית למחלה הנגיפית. בדלקות של עוצבות המוח קיימים לפעמים מצבים שבהם קשה לקבוע בוודאות האם הבסיס למחלה הוא חיידקי, נגיפי או לא-זיהומי.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לבדוק האם רמות של מתווכי דלקת נבחרים, שאינם מקובלים בבדיקות המעבדות הרפואיות , יסייעו בקביעת אבחנה מבדלת בין דלקת חיידקית של עוצבות המוח, דלקת נגיפית של עוצבות המוח מחלה נירולוגית לא-זיהומית.

נכללו במחקר חולים עם דלקת חיידקית של עוצבות המוח (8 חולים), נגיפית (17 חולים), או עם מחלות נירולוגיות לא-זיהומיות (18 חולים), וכן קבוצת בריאים כבקרה (15 בני-אדם). הסמנים שנבדקו מייצגים מספר מערכות המעורבות בתגובה לזיהום: הרמות של CD14- מסיס (sCD14), ציטוקינים:,IL-6  IL-1β  מולקולות הדבקה מסיסה-1 sICAM- 1. סמנים אלו נבדקו בדמם של כל הנכללים במחקר ובנוזל חוט-השידרה בקרב חולים עם הוריה רפואית לדיקור מותני.

נמצאו הבדלים משמעותיים ברמות מתווכי הדלקת שנבדקו בדם החולים לעומת קבוצת הבקרה, אולם ניצפתה בדם חפיפה של חלק מהסמנים בין קבוצות החולים. רק במקרה של IL-6  לא הייתה חפיפה בין הערכים, והוא היחיד שהראה הבדל משמעותי בין דלקת חיידקית לנגיפית. לעומת זאת, רמת הסמנים בנוזל חוט-השידרה הדגימה הבדל משמעותי בין כל קבוצות החולים.

לסיכום, רמת הסמניםsCD14, sICAM -1  ובמיוחד IL-1 β ו- IL-6 בנוזל חוט-השידרה יכולים לסייע לאבחנה מבדלת  בין המחלות של מערכת העצבים הנגרמות על-ידי גורמים שונים. IL-6  הוא היחיד מבין הסמנים שנבדקו בדם המאפשר להבדיל בין דלקות שונות של עוצבות המוח גם על-ידי מדידת רמתו בדם.

אסף טוקר^2,1, חיים ראובני^2,1, צבי פרי¹, יריב דורון¹

¹אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המח’ לניהול מערכות בריאות, ²המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, חטיבת הילדים

המטרות במחקר הנוכחי היו הערכת ידע של סטודנטים לרפואה והצורך שלהם בקבלת מידע אודות עלויות של בדיקות מעבדה, הליכי דימות וטיפולים. זהו מחקר חתך רוחב, שנערך בתחילת שנת הלימודים תשס"ה. המחקר נערך באמצעות שאלון אנונימי למילוי עצמי שהופץ ונאסף בקרב כל הסטודנטים בין השנים א’-ו’ בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מילאו את השאלון 269 סטודנטים (היענות של 70%). בממוצע, פחות מ- 10% מהסטודנטים העריכו נכון (בטווח טעות של עד 10% מהעלות האמיתית) את העלויות של בדיקות מעבדה, הליכי דימות וטיפולים שכיחים, 69.5% מהסטודנטים לא קיבלו במהלך לימודיהם מידע אודות העלויות, 81.4% מהסטודנטים הביעו עניין בקבלת מידע שכזה, ו- 66.2% סבורים כי ידיעת העלויות עשויה להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות הקליניות שלהם בעתיד.

לסיכום, מתוצאות המחקר עולה, כי: 1) אין התאמה של תוכנית הלימודים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון לצורך של הסטודנטים להתמודדות עם מידע אודות עלויות של בדיקות מעבדה וטיפולים רפואיים; 2) בעידן שבו החלטות קליניות מבוססות גם על מאפייני עלות-תועלת, היכולת להתמודד עם מידע כזה תסייע לרופאים לעתיד לנצל באופן מושכל את המשאבים המוגבלים של מערכת הבריאות; 3) מומלץ לכלול בתוכנית הלימודים של הפקולטות לרפואה בישראל הוראה המשלבת קבלת החלטת קליניות על בסיס של איכות ועלות.

רויטל שורץ-סבירסקי¹, ריימונד פרח², שפרה סלע^1,5, גלינה שפירו¹, רגינה קלמפף¹, תמרה סניטקובסקי³, בתיה קריסטל^4,5

¹מעבדת מחקר על-שם אלישר, ²מחלקה פנימית ו', ³המעבדה הביוכימית הקלינית, ⁴המחלקה לנפרולוגיה ויתר-לחץ-דם, בית-החולים לגליל המערבי, נהריה, ⁵הפקולטה לרפואה, טכניון, חיפה

עקה חימצונית, דלקת ותינגודת לאינסולין נמנות על מנגנונים הגורמים ליתר-לחץ-דם (יל"ד)¹. ניטרופילים (polymorphonuclear leukocytes, PMNLs) משופעלים ביל"ד, משחררים אניון סופראוקסיד אל מחוץ לתא באופן בלתי מבוקר, ותורמים לעקה חימצונית ולדלקת בחולים אלו. שיפעול הניטרופילים בחולים אלו נמצא ביחס חיובי עם תינגודת לאינסולין ועם רמות סידן תוך-תאי. במחקרים עדכניים יוחסו ל-Lercanidipine (Vasodip), חוסם תעלות סידן מהדור השלישי, מאפיינים נוגדי-חימצון, בנוסף לתכונות הורדת לחץ-דם (ל"ד)².

המטרה במאמר הנוכחי הייתה להעריך השפעות חדשות של טיפול ב-Lercanidipine על תהליכי דלקת כרונית הקשורה בניטרופילים ודלקת מערכתית, ועל תינגודת לאינסולין בחולים הלוקים ביל"ד ראשוני.

חמישה-עשר חולים הלוקים בל"ד ראשוני קל עד בינוני נכללו וטופלו ב-Lercanidipine. דלקת שלא על רקע זיהומי (Low-grade inflammation) בוטאה במספרי PMNLs ושיעורי מוות תאי מתוכנת (אפופטוזיס) של PMNLs, על-ידי רמות פיברינוגן בפלסמה, רמות C-reactive protein (CRP) ואלבומין בנסיוב. ערכי אינסולין בצום שיקפו את התינגודת לאינסולין בדמם של החולים. כל הערכים שנמדדו הושוו לקבוצה של תורמים בריאים תואמי גיל ומיגדר.

מהתוצאות עלה, כי מספרי ה-PMNLs, ערכי פיברינוגן בפלסמה וערכי אינסולין בנסיוב של כל הנכללים במחקר, בריאים, חולים הלוקים ביל"ד לפני טיפול ואלו המטופלים במשך חודשיים, נמצא מיתאם חיובי ביניהם לבין ערכי ל"ד. טיפול של חודשיים ב-Lercanidipine, בנוסף להורדה משמעותית של ערכי ל"ד, הפחית משמעותית את מספרי ה-PMNL, את שיעורי המוות התאי המתוכנת של PMNLs, את רמות ה-CRP והאינסולין בנסיוב, בד בבד עם עלייה משמעותית בערכי האלבומין שבנסיוב.

לסיכום, מעבודתנו ניתן להניח שלחוסם הסידן Lercanidipine תכונות נוגדות-דלקת ומורידות תינגודת לאינסולין, בנוסף לתכונותיו כמוריד ל"ד. תכונה נלווית זו יכולה להיות בעלת חשיבות וערך מוסף בטיפול ממושך וכרוני בחולים עם יל"ד.  

______________________

¹יל"ד – יתר-לחץ-דם

²ל"ד – לחץ-דם