תוצאת חיפוש

נעמה קונסטנטיני (1), עמירה קן-דרור (2), אלון אליקים (1,3), לובה גליצקיה (1), אברהם מורג ז"ל (4), גדעון מן (1,5), ברוך וולך (3), ג'ק אשרוב (6) ודניאל שובל (7)

(1) המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ריבשטיין, מכון וינגייט, (2) שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה, (3)מח' ילדים, בית-החולים מאיר, כפר-סבא, (4)היח' לווירולוגיה קלינית, בית-החולים הדסה, ירושלים, (5)המח' לאורתופדיה, בית-החולים מאיר, כפר-סבא, (6) חדר-מיון, בית-החולים וולפסון, (7) היח' למחלות כבד, בית-החולים הדסה ירושלים

תוכנית האימונים התובענית של ספורטאי עילית גורמת לפגיעה במערכת החיסון ולהגברת הנטייה למחלות זיהומיות. הפגיעה במערכת החיסון מערבת את שלושת זרועות מערכת החיסון: הזרוע התאית, ההומורלית והבלענית, הפגיעה במערכת החיסון בספורטאים מוחמרת בתקופה של משטר אימונים מפרך ובתקופת תחרויות, בשל המישלב של מצב דחק פיסיולוגי ופסיכולוגי, גורמים נוספים המגבירים את הנטייה של ספורטאים ללקות במחלות זיהומיות כוללים שכיחות מוגברת של הפרעות אכילה, חסרים תזונתיים, נסיעות תכופות לתחרויות ומשחקים, הסתגלות לתנאי אקלים שונים, חסך בשעות שינה, מגורים משותפים ותנאי גהות (hygiene) שלא תמיד ניתן לפקח על רמתם. הזיהומים הנפוצים ביותר בקרב ספורטאים הם זיהומים נגיפיים בדרכי הנשימה העליונות, ובמידה פחותה זיהומים בדרכי העיכול. זיהומים קלים מסוג זה לא ישבשו בדרך-כלל את תיפקודו היומיומי של אדם שאינו ספורטאי, אולם לספורטאי עילית עלולים זיהומים אלה לגרום לאובדן יקר של ימי אימון, ובמקרים קיצוניים לפגיעה קשה ביכולתו התחרותית.

יעל אסטרייכר, רפאל פיינמסר

מח' אף-אוזן-גרון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה

מחלת הגרון השכיחה ביותר בראשית המאה העשרים היתה שחפת. עם היעלמות השחפת נעלמה גם שחפת הגרון. בד בבד עם העלייה בשכיחות השחפת בשני העשורים האחרונים, עלתה גם שכיחות שחפת הגרון. לשחפת הגרון מיגוון הסתמנויות נרחב, החל בתהליך מוגבל לגרון ועד למחלה רב-מערכתית. המימצאים בגרון אינם תמיד ייחודיים לשחפת: הם יכולים לדמות למחלות כרוניות ולתהליכים שאתיים בגרון. המישלב של סימנים בלתי-סגוליים מחד-גיסא והניסיון הקליני המועט של הרופאים, בפרט הצעירים, עם המחלה מאידך-גיסא, מקשים על איבחון המחלה.

במאמר זה מובאים השינויים שחלו בשחפת הגרון מבחינת האוכלוסייה הנפגעת, אופן ההדבקה ומיקומה של המחלה בגרון במהלך המאה העשרים. כן מובאות 3 פרשות חולים בשחפת הגרון, הממחישות את הגיוון שבהסתמנויות המחלה.

זיו גיל (1,2), ריבי טאומן (3) , יעקב סיון (3) , אבי אור-אורטרגר (4), שלמה קונסטנטיני (1)

(1) היח' לנירוכירורגיית ילדים, בית-חולים דנה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב, (2) מרכז זלוטובסקי לחקר המוח, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (3)מעבדת השינה לילדים והיח' לטיפול-נמרץ ילדים, בית-חולים דנה, (4) המכון הגנטי, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אכונדרופלזיה היא המחלה הגנטית הנפוצה ביותר מבין המחלות הגנטיות הגורמות להפרעה ביצירת עצם. המחלה מועברת בתורשה אוטוסומית-שולטנית, אולם רוב המקרים נובעי ממוטציה עצמונית. החולים במחלה גנטית זו לוקים בגמדות ובמיבנה אופייני של הגפיים והראש. כמחצית מהחולים באכונדרופלזיה לוקים בתסמינים נירולוגיים בדרגות חומרה משתנות, והסיבוך הקשה ביותר ממחלה זו הוא דום-נשימה פיתאומי, הנובע מלחץ גרמי על גזע-המוח. במאמר זה מדווח על תישעה חולי אכונדרופלזיה שעברו 12 ניתוחים נירוכירורגיים. טווח הגיל של החולים בין 3 חודשים עד 40 שנה. החולים לקו בתסמינים של קושי בהליכה, כאב-גב, חולשת גפיים, אי-שליטה על הטלת-שתן, הפרעות בדיבור ובהתפתחות המוטורית, דום-נשימה בשינה (sleep apnea) וכשל נשימתי מתמשך. ארבעה מהחולים נבדקו במעבדת שינה ונמצא כי הם לוקים בדום-נשימה חסימתי בשינה. בבדיקת תהודה מגנטית (MRI) שבוצעה בתישעה מהחולים הודגם לחץ גרמי על גזע-המוח או חוט-השידרה עקב היצרות הנקב הגדול (foramen magnum), איחוי בסיס הגולגולת עם חוליית הצוואר הראשונה או היצרות של תעלת-השידרה. בחמישה מהחולים הודגמה התרחבות של חדרי-המוח והידרוקן-הראש. בשיבעה חולים בהם הודגם לחץ על גזע-המוח התחתון בוצע ניתוח להרחבה של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות הצוואר C1-C2. בשלושה חולים בהם הודגמה היצרות של חוליות עמוד-השידרה הגבי ולחץ על חוט-השידרה, בוצעה למינקטומיה של החוליות המעורבות (T12-L5). שניים מבין החולים נזקקו למספר ניתוחים עקב הישנות מאוחרים של התסמינים הנירולוגיים. לא נדרשו פתיחה של הקשית (dura) או ביצירת דלף (shunt) בין חדרי המוח לחלל הצפק. משך האישפוז הממוצע לחולה היה 6 ימים. במיעקב מירפאתי אחר החולים המנותחים, שנמשך בין 3-24 חודשים לאחר הניתוח (13.5 חודשים בממוצע), נמצא שיפור ניכר בסימנים ובתסמינים ב-8 מתוך 9 החולים שנותחו.  

נדרש מעקב שיגרתי אחר חולים הלוקים באכונרופלזיה החל מגיל הינקות ועד גיל ההתבגרות, על-מנת למנוע תחלואה ותמותה קשים בחולים אלה. במעקב יש לכלול בדיקה נירולוגית ובדיקות תהודה מגנטית תקופתיות. בחולים מבוגרים נדרשת בדיקת דימות רק בקרב אלה הלוקים בתסמינים נירולוגיים טיפוסיים. בחולים שבהם מאובחנים סימנים רנטגניים או קליניים של לחץ על גזע-המוח התחתון, טיפול הבחירה כולל הרחבה בניתוח של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות עמוד-השידרה המעורבות. זיהוי וטיפול מוקדמים בילדים ובמבוגרים הלוקים באכונדרופלזיה, יכולים למנוע את הסיבוכים הקשים הקשורים בדחיסת גזע-המוח וחוט-השידרה, ביניהם אי-ספיקה נשימתית, דום-נשימה פיתאומי ומוות.

יעקב דרורי,

המכון לשיקום חולי לב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במחקרים אפידמיולוגיים רבים נמצאה עדות לכך, ששתיית אלכוהול מכל סוג שהוא, בכמות קטנה או מתונה, קשורה בסיכון מופחת בשיעור של 20% לערך ללקות במחלות הלב וכלי הדם. המימצאים מתייחסים לגברים ולנשים, לבני-אדם בריאים ולאלו הלוקים במחלת לב כלילית, בסוכרת, ביתר-לחץ-דם או באי-ספיקת לב.

אף-על-פי-כן, קיימת עדיין מחלוקת בסוגייה אם לכלול המלצה לשתייה קלה או מתונה של אלכוהול במסגרת ההמלצות השיגרתיות למניעה ראשונית ומישנית של מחלת לב כלילית. המחלוקת נובעת בחלקה מסיבות מתודולוגיות, ובחלקה – מנזקים בריאותיים העלולים להיגרם כתוצאה משתייה מרובה של אלכוהול. סוגיית-המפתח היא: הגדרת המינון המיטבי של אלכוהול, המבטיח הפקת תועלת ללא סיכון של ממש לנזק בריאותי, דהיינו מאזן תועלת-סיכון חיובי. העדויות המדעיות המצטברות מצביעות על כך, ששתיית פחות מ-30 ג' אלכוהול ליום לגברים ומחצית מכמות זו לנשים, עונה על הדרישות שצוינו לעיל ואינה כרוכה בסיכון בריאותי. ניתן אפוא להמליץ לרוב בני-האדם על שתייה קלה או מתונה של אלכוהול, כאחד ההיבטים של אורח חיים בריא, במסגרת תוכנית כוללנית למניעת מחלות הלב וכלי-הדם. מתן ההמלצות חייב להיעשות באורח פרטני, תוך התחשבות בגילו של המטופל, במינו, במצבו הבריאותי, באישיותו, במצבו הנפשי ובהרגלי השתייה שלו בעבר. כמו-כן מן הצורך לקבוע הגדרה מדוייקת מהי שתייה מתונה שאין לחרוג ממנה ומהם דפוסי השתייה הרצויים ולגלות ערנות לקיום גורמים שבעטיים עדיף להימנע משתיית אלכוהול, דוגמת הריון, פעילות גופנית ונטילת תרופות.

ד' זלצר, ש' ברלינר, י' שפירא

המח' לרפואה פנימית ד' והיח' לטיפול בנוגדי-קרישה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולט הלרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לטיפול ההורמונלי החלופי מספר מטרות, ביניהן מניעה של מחלת לב איסכמית בנשים בתקופה שלאחר חידלון וסת. הקשר שבין טיפול הורמוני חלופי למניעה של מחלת לב נבדק במספר מחקרים. אולם יעילותו של טיפול זה במניעת מחלת לב איסכמית בנשים לאחר חידלון-וסת, אינו ברור. מבחינת המניעה הראשונית מלמדים המחקרים השונים על תוצאות לא עקביות, וקיימים חילוקי דעות בין הטוענים להיעדר השפעה מונעת ראשונית לבין הטוענים, כי ניתוח תוצאות המחקרים השונים אינו מדויק, וכי לטיפול אכן יש השפעה המונעת מחלת לב איסכמית. במחקר HERS בנושא מניעה שניונית של מחלת לב איסכמית הודגמה דווקא עלייה בשכיחות האירועים בעקבות טיפול הורמוני, אם כי עלייה זו חלה בעיקר בשנה הראשונה לטיפול, ובהמשך הסתמנה ירידה בשכיחות אירועים אלה. הסיבות לעלייה בשכיחות האירועים מצד הלב אינן ברורות, אם כי אפשר שהדבר כרוך בהתגברות התהליכים הפקקתיים, הדלקתיים והאיסכמיים בתת-אוכלוסיות מסוימות של נשים עם מחלת לב איסכמית.

אלכסנדר גורשטיין, יהודה שינפלד,

היח' לחקר מחלות אוטואימוניות והמח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

פמפיגוס (פ') היא אב-טיפוס של מחלות אוטואימוניות הפוגעות באיבר אחד. מחלה זו, המושרית על-ידי נוגדנים פאתוגניים, גורמת לשלפוחיות בעור ובריריות. האנטיגנים נגדם מכוונים הנוגדנים העצמיים בפ' הם דסמוגלאינים (ד') – גליקופרטאינים המשתתפים בהיצמדות של תאי האפיתל בדסמוזומים. כתוצאה מקשירת הנוגדנים בעור, חלה היפרדות בין תאי האפידרמיס – תהליך המכונה אקנתוליזיס. במקור דווח על שתי צורות של המחלה: פמפיגוס וולגריס (פ"ו) ופמפיגוס פוליאצאוס (פ"פ).

בניגוד למחלות אוטואימוניות אחרות, כגון זאבת אדמנתית מערכתית (SLE), אין הבדל בין המינים מבחינת ההיארעות של פ'. בדרך כלל, אין יותר מבן-משפחה אחד שלוקה במחלה. המחלה מתפרצת לרוב בעשור הרביעי והחמישי לחיים, אם כי דווח על פ' בילדים ובקשישים. פ"ו נפוצה יותר ביהודים ובבני-אדם ממוצא ים-תיכוני. בברזיל קיימת צורה אנדמית של פ"פ הנקראת פוגו סלבגם (Fogo selvagem, פ"ס). על מוקדים של מחלה דומה לזו דווח גם בקולומביה ובטוניסיה. פ"ס היא אנדמית באזורים כפריים בחלק הדרומי והדרום-מזרחי של ברזיל, בייחוד לאורך נהרות. האוכלוסייה באזורים אלה הטרוגנית מאוד מבחינת המוצא והגזע. עד 3.4% מהאוכלוסייה באזורים אנדמיים נגועים בפ"ס. בניגוד לפ"פ, מאובחנת מפ"ס בעיקר בילדים, במתבגרים ובמספר בני-משפחה; עם זאת, אין היא מועברת מאדם לאדם. הגורם הסביבתי התורם להתהוות המחלה טרם נמצא, אך ההתפלגות הגיאוגרפית של פ"ס דומה לזו של הזבוב השחור – Simulium nigrimanum – הנחשב על-ידי התושבים המקומיים למעביר המחלה. ההסתמנות הקלינית וההיסטולוגיה בפ"ס ובפ"פ, זהות.

רוני שילה (1), דורית יודשקין-פורת (2), אבי ויצמן (1,2),

(1) מח' א', (2) מח' ה', (1,2) המרכז לבריאות הנפש גהה

קלוזפין הוא תרופה ממשפחת הדיבנזודיאזפינים, הנמנית עם קבוצת התרופות נוגדות הפסיכוזה שאינן טיפוסיות (atypical antipsychotics). ייחודו העיקרי של קלוזפין הוא בהיותו בעל יעילות קלינית טובה יותר בדיכוי תסמינים פסיכוטיים בקרב חולים סכיזופרניים העמידים לטיפול בתרופות נוגדות-פסיכוזה טיפוסיות וביכולתו לשפר, בנוסף לתסמינים חיוביים, גם תסמינים שליליים בחולים אלה. יתרון התרופה הוא בהיותה בעלת מיעוט השפעות לוואי חוץ פירמידיות או מסכנות חיים, כדוגמת תיסמונת נירולפטית ממאירה [neuroleptic malignant syndrome (NMS)]. קלוזפין מאופיין, בניגוד לתרופות נוגדות-פסיכוזה טיפוסיות, בדיקה חלשה יחסית לקולטנים דופאמינרגיים קליפתיים מסוג D₂ לעומת D₄ ובפעילות חוסמת (blocker) חזקה בקולטנים סרוטונרגיים מסוג 5-HT₂. כמו-כן, לקלוזפין פעילות חוסמת חזקה בקולטנים אדרנרגיים מסוג אלפא-1 ואלפא-2, כולינרגיים, מוסקריניים והיסטאמינרגיים מסוג H₁.

ערן סגל, יהודה שינפלד,

היח' לטיפול נמרץ כללי, המערך להרדמה וטיפול נמרץ, המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולט הלרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אלח-דם (sepsis) הוא התגובה המערכתית לזיהום על ידי גורמים שונים. הלם אילחי הוא ביטוי קשה יותר של אותה תיסמונת. לעתים קרובות אירוע של אלח-דם או הלם אילחי יופיעו בחולים עם מצבים רפואיים קשים, כמו לאחר פגיעה קשה או מחלות קודמות, ושכיח מאוד שאלח-דם יתהווה לכדי הסתמנות קריטית המחייבת ניטור וטיפול תוקפניים. הביטוי המערכתי לזיהום יכול להופיע בעקבות זיהום חיידקי, פטרתי, נגיפי או טפילי, אך לרוב מדובר באלח-דם על רקע זיהום בחיידקים, בבתי-חולים עולה השכיחות של אלח-דם על רקע חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה מסוגים שונים נוכח הטיפול הנפוץ באנטיביוטיקה רחבת-טווח בחולים מאושפזים. עובדה זו מעלה גם היא את החשיבות של טיפול המכוון כנגד התהליך האילחי עצמו בקרב חולים שלוקים באלח-דם מאטיולוגיות שונות.

ארנון ד' כהן (1,3), חיים ראובני (2,3), נחמה גולדשטיין (1,3) ומיכאל אלקן (1,3)

המכון למחלות זיהומיות (1), המח' לניהול ומדיניות מערכות בריאות (2), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון (3), באר-שבע

זיהומים בדרכי הנשימה העליונות (זדנ"ע) נגרמים במרבית המקרים על ידי נגיפים. עם זאת ידוע, שקיימת נטייה לטיפול יתר באנטיביוטיקה בחולי בזדנ"ע. נערכה עבודה תיאורית במטרה להערכיך טיפול אנטיביוטי במתבגרים עם זדנ"ע במירפאה ראשונית. בעבודה נכללו 394 מתבגרים עם זדנ"ע, ותועדו המדדים הקליניים הבאים: נזלת, שיעול כאב לוע, כאב בליעה, חום, תפליט של השקדיים, הגדלת השקדיים ושריעות קישריות-הלימפה בצוואר. במקביל תועדו התרופות שנרשמו. מישטחי לוע נלקחו מכל החולים, ללא קשר למתן טיפול אנטיביוטי. נמצא, שטיפול אנטיביוטי ניתן ל-99 מ-370 חולים (26.8%) עם מישטחי לוע עקרים. בחולים אלה הועלתה שכיחות גבוהה של המימצאים הבאים: הגדלת השקדיים (66.7%), תפליט על פני השקדיים (48.5%), שריעות קישריות-לימפה של הצוואר (42.4%), היעדר נזלת (40.4%), היעדר שיעול (32.0%) וחום (31.3%). על-סמך תוצאות העבודה ניתן להסיק, שטיפול אנטיביוטי עודף ניתן למתבגרים זדנ"ע. סיבות אפשריות למימצא זה הן מדדים קליניים המחשידים לזיהום סטרפטוקוקי, טיפול אנטיביוטי מוקדם, שאינו מסתמך על תוצאות מישטח לוע, או תבחין אנטיגן סטרפטוקוקי וריבוי רופאים מטפלים. לדעתנו, אין מקום להתחיל בטיפול אנטיביוטי במתבגרים עם זדנ"ע, אלא בהסתמך על תוצאות מישטח לוע או תבחין אנטיגן סטרפטוקוקי. בנוסף מומלץ להימנע מתיפקוד מירפאה ראשונית בעלת ריבוי רופאים מטפלים, מבלי להבטיח את המשכיות הטיפול על-ידי אותו רופא.

רים ביאדסה-עתאמנה (1), שמואל רשפון (1), אירנה וולוביק (2), רונית סגל (2)

(1) לשכת הבריאות המחוזית, חיפה, (2) לשכת הבריאות הנפתית, חדרה

מובאת בזאת פרשת 5 תושבי מחוז חיפה שחלו במלריה בשנת 1999, לאחר חזרתם לישראל מביקור באפריקה. אף אחד מהם לא נטל טיפול מונע.

מלריה ממשיכה להיות סכנה משמעותית בקרב הנוסעים למדינות אנדמיות. ההקפדה על נטילת הטיפול המונע וההגנה מפני עקיצות יתושים. הן הדרכים היעילות ביותר למניעת המחלה.

בנימין פיורה

היח' לגינקולוגיה אונקולוגית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הטיפול המקובל כיום בסרטן השחלה הוא ניתוח נרחב לשם כריתה מרבית של שאת וכימותרפיה קו-ראשון בתר-ניתוחית לתוך הווריד מורכבת ממישלב של טאקסול וציספלטין. למרות שיעור תגובה גבוה לטיפול, ברוב המקרים השאת נשנית ושיעור התגובה לניתוחים חוזרים וקווים נוספים של כימותרפיה תוך-ורידית הוא מיקטי. מכיוון שסרטן השחלה, גם בשלב מתקדם וגם כשהוא נשנה, נותר בדרך כלל מוגבל לחלל הצפק, גברה בשנים האחרונות ההתעניינות בכימותרפיה תוך-ציפקית. כימותרפיה תוך-ציפקית מאפשרת מגע ישיר של ריקמת השאת עם ריכוזים גבוהים של תרופה ציטוטוקסית מבלי שתיגרם רעילות מערכתית ניכרת. התכונות הנדרשות מתרופה על-מנת שתהיה יעילה במתן תוך-ציפקי הן פעילות קודמת מוכחת כנגד סרטן השחלה ומשקל מולקולתי גבוה שאינו מאפשר מעבר קל של המחסום צפק/פלסמה. כימותרפיה תוך-ציפקית יכולה להינתן במהלך הניתוח או אחריו. הסיבוך העיקרי במתן כימותרפיה תוך-ציפקית הוא דלקת הצפק. רק בשניים מתוך חמישה ניסויים קליניים שלב III הודגם יתרון משמעותי של כימותרפיה קו-ראשון תוך-ציפקית על כימותרפיה קו-ראשון לתוך הווריד. בשמונה ניסויים קליניים שלב II מסתמן יתרון של כימותרפיה לשם מיצוק תוך-ציפקית על כימותרפיה לשם מיצוק תוך-ורידית, או על מעקב בלבד. בשלושה עשר ניסויים קליניים שלב II מסתמן יתרון של כימותרפיה לשם הצלה תוך-ציפקית על כימותרפיה לשם הצלה תוך-ורידית, בתנאי שהשאת המישארית (residual) שנותרה בחלל הצפק היא מיקטית. בחמישה ניסויים קליניים שלב I-II של כימותרפיה תוך-ציפקית בחימום-יתר הודגם, שטיפול זה נסבל היטב על ידי החולות ומסתמן יתרון שלו על כימותרפיה תוך-ציפקית שאינה בחימום-יתר. בכל הניסויים הקליניים הודגמה תגובה לכימותרפיה תוך-ציפקית רק לאחר ניתוח מוצלח למטרת כריתה מרבית של שאת, כאשר בחלל הצפק נותרה שאת מישארית מיקטית. דרושים ניסויים קליניים שלב III גדולים ורבים, כולל כימותרפיה תוך-ציפקית בחימום-יתר, כדי להבהיר את מקומה של כימותרפיה תוך-ציפקית בטיפול בסרטן השחלה.

יהודה שינפלד

המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

טרשת-עורקים מוכרת כמחלה שהאטיולוגיה שלה רב-גורמית. על גורמי-הסיכון המסורתיים נמנים: יתר לחץ-דם, עישון, יתר-כולסטרול בדם (יתר-שומנים בדם), סוכרת, השמנה והיעדר פעילות גופנית. קיימים גורמי סיכון מסורתיים פחות מובהקים, כמו דרגת קשיות המים (תכולת הסידן) וכאלו המצויים עדיין במחלוקת (טיפוס התנהגות type A).

בשנים האחרונות דווח על גורמי-סיכון חדשים, כשחלקם רק זה מקרוב זכו לתאור מחודש. על אלה נמנים ריכוז גבוה של הומוציסטאין הניתן לוויסות ברותי (diet) ע"י תוספי ויטמינים (מסוג B) ונוכחות Lp(a), שהוא שבשלב זה סמן תורשתי שאינו ניתן לוויסות תרופתי או ברותי.

בבירור מקיף של הלוקים בטרשת-עורקים, בין אם מדובר באוטם חד של שריר-הלב, באירוע מוחי (CVA) או במחלת כלי-דם היקפיים, נראה שב-40% מהם בקירוב לא ניתן למצוא אף לא אחד מגורמי הסיכון המנויים לעיל. ממצא זה תומך בהנחה, שיש גורמים נוספים על אלו שנמנו לעיל האחראייםב בנסיבות מסויימות להתהוותה של טרשת ובמקרים אחרים מביאים להאצת התהליך (accelerated atherosclerosis).

בסקירתנו נתייחס ל-3 היבטים אטיולוגיים חדשים, באשר להשראתה של טרשת-עורקים ואלו כוללים: דלקות ובעיקר דלקות כרוניות ("טרשת-עורקים כמחלה דלקתית"), זיהומים ("טרשת-עורקים כמחלה זיהומית") וגורמים חיסוניים ("טרשת-עורקים כמחלה אוטואימונית"). לכל אחת מהנחות היסוד הנ"ל היבטים מעשיים-טיפוליים, שבחלקם מיושמים באופן נרחב כבר כיום, גם מבלי שהמנגנונים להשפעתם המיטיבה היו ברורים בעת הכנסתם בטיפול.

Menetrier's Disease in Children

Yossi Rimar, Michael Jaffe, Ron Shaoul

Department of Pediatrics, Bnei-Zion Medical Center, Faculty of Medicine, Technion, Haifa, Israel

Menetrier's disease in children is a rare disorder that is characterized by the presence of marked protein losing gastropathy associated with enlarged and thickened gastric folds. Abnormal regulation of gastric epithelial growth, probably triggered by an infectious agent, has been suggested as an etiology for this disorder. We describe a case of Menetrier's disease in a young child and review the current literature encompassing the different aspects of the disease.

Inflammatory Bowel Disease and Osteoporosis: an Evidence-Based Connection

Eyal Meltzer, Eran Dolev,

Department of Internal Medicine E, Sourasky Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv, Israel

Inflammatory bowel diseases (IBD) often have chronic or remittent course. Control of symptoms and disease activity often requires the administration of glucocorticoids.

Osteoporosis is a frequent finding in patients with IBD. The evidence-based connection between the two conditions relies on a relatively limited number of cross-sectional and longitudinal studies. The cause of this connection has not been defined completely. Probably, both the chronic inflammation and the steroid therapy contribute to the osteopenia, through an increase in bone resorption without a compensatory increase in bone formation. There is little data regarding the efficacy of therapeutic interventions for the prevention of osteoporosis in patients with IBD. Recently, guidelines for the evaluation and treatment of osteoporosis and IBD have been published. There is need for further research on the relation between these conditions and on the efficacy of current therapy for this unique population.

Laparoscopy as Part of the Management of Gynecologic Neoplasms - Report of Our Clinical Experience

Yehuda Ben David, Moshe Bustan, Eliezer Shalev

The Department of Obstetrics and Gynecology, HaEmek Medical Center, Afula

Introduction: Surgery is the treatment of choice in most early stages of cervical cancer and advanced stages of ovarian cancer. Failing to preoperatively diagnose para-aortic and parametrial metastases in cervical cancer or a non-resectable, ovarian cancer, may results in a superfluous laparotomy.

Aim: To evaluate the advantage of using laparoscopy in cervical and ovarian cancer.

Patients and Methods: Study population includes patients with ovarian or cervical cancer referred between 1997-1999. A CT scan and a trans-vaginal sonography were used to detect involvement of pelvic and para-aortic lymph nodes, parametrium and other metastases. In patients with cervical cancer, para-aortic lymph node dissection was laparoscopically performed. When para-aortic nodes were negative and parametrium was clear, radical hysterectomy and pelvic lymph nodes dissection was conducted through laparotomy. When para-aortic lymph nodes or parametrium were positive, patients were referred for radiation therapy. In ovarian cancer patients, the upper abdomen and the pelvis were examined laparoscopically to evaluate the possibility of optimal debulking surgery. Staging was done for patients who were not candidates for optimal debulking surgery and second debulking surgery was considered.

Results: Nine patients with stage lb-lla cervical cancer were included. Preoperatively, 2 of them were suspected for lymph node involvement. Following laparoscopy one was confirmed to have para-aortic lymph node involvement and the other did not. In the remaining 8 patients, one was found to have parametrial involvement and laparotomy was avoided, while the rest were treated surgically.

Eighteen ovarian cancer patients were included in this study. Laparoscopy revealed an extensive disease in 7 patients and therefore staging laparoscopy was completed. In the remaining 11 patients, laparotomy was performed, operable disease was found and complete debulking surgery was conducted. In only one patient of the 11 complete debulking surgeries was not possible.

Conclusions: In accordance with the experience and skills of the surgical team, we propose utilizing laparoscopy in cases where laparotomy may be avoided.