תוצאת חיפוש

בנימין גזונדהייט

המרכז לרפואה תאית ואימונו תרפיה של סרטן בע"מ, טופ איכילוב, מרכז ויצמן, תל אביב

ישראל כץ וחב' העלו במאמרם המתפרסם בגליון הנוכחי של "הרפואה"  נושא חשוב מאד ורלוונטי

"הלכה למעשה": מבחינה הלכתית, רפואית ופסיכולוגית, יש לדון בכובד ראש בכשירותם של חולים שונים לצום ביום הכיפורים. המחברים דנו במאמרם בחולי סוכרת, אשר עלולים להיכנס למצב של היפוגליקמיה מסכנת חיים עקב הצום.

ישראל כץ¹, דוד צנגן², גיל ליבוביץ³, אוריאן שליט³

¹המחלקה לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית, ירושלים ²המחלקה לאנדוקרינולוגיה ילדים, בית חולים הדסה, ירושלים, ³המחלקה לאנדוקרינולוגיה, בית חולים הדסה עין כרם, ירושלים

יהודים ברחבי העולם צמים ביום הכיפורים. אורכו של צום זה 25 שעות, והוא מהווה אתגר משמעותי בפני חולי הסוכרת ורופאיהם. ההלכה היהודית החמירה בצום זה ואינה פוטרת ממנו אלא מי שנמצא בסכנת חיים. מאידך, מי שאכן מסתכן בצום אסור לו לצום. הגדרת הסכנה בצום לחולי סוכרת נתונה ביד הרופא, ולכן עליו להבין את הסכנות הכרוכות בצום, ומתי ובאיזה אופן ניתן לאפשר לחולים אלו לצום.

במאמר סקירה זה נדונים הסיכונים האפשריים בצום לחולי סוכרת ומוצע פרוטוקול טיפולי עבורם. ההמלצות מבוססות על המידע הקיים אודות הטיפול בחולי סוכרת בזמן צום. ברוב המחקרים בנושא עסקו החוקרים בצום הרמאדאן, הקצר יותר, ונערך גם מחקר שעסק בחולי סוכרת מסוג 1 בצום יום הכיפורים. מתוך הבנת העקרונות ההלכתיים של צום יום כיפור ובעזרת המידע הרפואי שיובא, נוסחו המלצות המגדירות מיהם החולים שיכולים לצום וכיצד צריך לנהוג חולה סוכרת שצם. לכל חולה סוכרת שמתכוון לצום  מומלץ מאוד להיוועץ קודם לכך ברופאו המטפל. בחולים המקבלים טיפול מתמשך באינסולין או מטופלים בתרופות פומיות ממשפחת סולפונילאוראה נחוצה זהירות מרבית, ולחלק מהחולים מומלץ לא לצום. חולי הצמים זקוקים לניטור קפדני של ערכי גלוקוזה למניעת היפוגליקמיה קשה.

שרון פלג נשר, ברוריה יכיני, משה ענבר

המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

מיניות האדם מהווה מקור לחום, מגע, קירבה ואהבה, צורך בסיסי שכל אדם רוצה לחוש כל עוד הוא חי, ללא קשר לגילו או למצבו הבריאותי. כ- 23,500 בני אדם מאובחנים בכל שנה כחולים בסרטן בישראל. הם מצטרפים ל- 120,000 חולי הסרטן החיים כיום בישראל. תוצאות הטיפולים בסרטן נמדדות באופן מסורתי על בסיס תמותה ותוחלת חיים. יש לייחס מידת חשיבות רבה להיבט איכות החיים. אחד השינויים הכאובים המתרחשים באיכות חייהם של חולי הסרטן הוא פגיעה במיניות.

המטרה בסקירה זו היא לפרוש בפני הרופאים סוגיות בתחום המיניות, שאיתן מתמודדים החולים בסרטן ובני או בנות זוגם, החל משלב גילוי המחלה במהלך הטיפולים השונים עד לשלבי השיקום וההחלמה, או לחלופין, השלבים הסופיים, ובכך לספק מידע בסיסי.

חלק גדול מהמטופלים מתקשים להתמודד עם נושא המיניות. הם רוצים לדון בהשפעת המחלה על תפקודם המיני ורואים בכך היבט חשוב של איכות חייהם. לרוב הם נבוכים וחוששים מתגובת הצוות לשאלות בנושא שאיננו כרוך בהצלת חיים. יתר על כן, גם בני הזוג חשים מבוכה ורגשות אשם, בשל העיסוק במין, בעת שבן או בת זוגם חולה במחלה מסכנת חיים. עבור חלקם, מיניות, אינטימיות וקשר רגשי הם הכוח המניע להישרדות, והתייחסות לבעיות אלו במהלך הטיפול יכולה להעניק למטופלים הרגשת ביטחון, מניעת מבוכה והחמרת הבעיות בהמשך.  למרבה הצער, למרות תשומת הלב והתובנה המתגבשות והולכות בעשורים האחרונים בדבר הקשר הישיר שבין הטיפול בממאירויות לבין פגיעותיו בתפקוד המיני, נעשה אך מעט ליצירת תוכנית התערבות מיטבית שתקל על הפגיעה המצטברת. למרות שטיפולים מיניים סטנדרטיים הוסבו בעבר לטיפול בבעיות אונקולוגיות, הרי שחסרים ניסויים ותוצאות קליניות פרוספקטיביות. לרשות הרופאים קיים דגם ה-PLISSIT (1978), דגם קלאסי המסייע ליזום התערבות בתחום המיני ברמות התערבות שונות. ה-BETTER (2004) הוא דגם חדשני המספק אף הוא יכולת לפתח תקשורת בנושא המיניות ברמות התערבות שונות. הדגם מחזק את המסר כי למחלה יש השפעה על המיניות והאינטימיות.

משה מוק^2,1, לנה קורץ^3,2, רונית רוט-חנניה¹, יעקב ממט²

¹היחידה לטיפול מיני וזוגי, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ²היחידה לאונקו-סקסולוגיה, מרכז רפואי לניאדו, נתניה, ³האגודה הישראלית למלחמה בסרטן, גבעתיים

למרות שמחלת הסרטן מהווה עדיין גורם מרכזי לתמותה במדינות המערב, הרי שבשנים האחרונות, לנוכח התקדמות בשיטות הטיפול, מחלת הסרטן הופכת למחלה כרונית עם שיעור מחלימים גדל והולך. מחלת הסרטן והטיפול בה משפיעים על חיי המטופל, בן או בת זוגו, והסובבים אותו. עקב המחלה והטיפולים (כימותרפיה, הקרנות וניתוחים), מדווחים קשיים בתפקוד בקרב חולים במישור האישי (ברמה הפיזיולוגית והמנטלית) ובמישור הבינאישי (קשיים בזוגיות, באינטימיות ובתפקוד המיני). בעיות בתפקוד המיני מזוהות ברוב חולי הסרטן, במיוחד בקרב חולות בסרטן הקשור למערכת הגינקולוגית ובקרב גברים עם סרטן אורולוגי. למרות השכיחות הגבוהה של ליקויים בתפקוד מיני בקרב החולים האונקולוגיים, ממד זה אינו זוכה להתייחסות מקצועית וטיפולית הולמת מצד הצוות המטפל. בנוסף, החולים עצמם לרוב אינם מודעים, ואינם מקבלים מידע מספק לגבי הקשיים שהם חווים בתחום המיני ודרכי הטיפול האפשריות. מערך ההתערבות האונקו-סקסולוגי מאגד בתוכו אנשי צוות טיפוליים מדיסיפלינות שונות (רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים מיניים וזוגיים, אחיות אונקולוגיות וכדו') – המתמחים במתן מענה אינפורמטיבי וטיפולי מותאם בתחום המיני והזוגי, הן לחולי הסרטן והן לבני זוגם. יש צורך להגביר את המודעות בקרב רופאים, אחיות ואנשי מקצוע אחרים המעניקים טיפול לחולי סרטן ביחס לקשיים בתפקוד מיני של חולים אלו, ולהכשיר צוותים מיוחדים במרפאות לאונקולוגיה, על מנת שיוכלו לספק טיפול הולם ומותאם בתחום התפקוד המיני, וכדי לשפר ולקדם את איכות חייהם של החולים.
 

אמיליה לוברט, רפאל סגל, מריאנה פנקין, ז'ק מג'ר, ארתור ליבוביץ

מרכז רפואי גריאטרי, בית חולים שמואל הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מחלת השיטיון (Dementia disease) נפוצה באוכלוסיית הקשישים. יותר משני שלישים מחולים אלה מטופלים בביתם, בדרך כלל על ידי קרובי משפחה. טיפול בבן משפחה חולה בשיטיון מהווה אתגר והתמודדות קשה עבור בן המשפחה המטפל. להערכת הנטל על המטפל העיקרי בחולה שיטיון פותח תבחין יעיל המכונה Screen for Caregiver Burden   (SCB) ומיושם באופן נרחב בארצות הברית. SCB מורכב מ-25 סעיפים (שאלות) שמפורטים בהם סוגי נטל שונים, והמטפל העיקרי אמור להגדיר עוצמת הנטל שהוא חש.

בעבודת מחקר שנערכה בארה"ב התברר, כי ל-7 מתוך 25 השאלות (Rapid Screen forCaregiver Burden [RSCB]) היה מתאם גבוה עם השאלון כולו. לנוכח נתונים אלה, נראה שמקבץ השאלות המקוצר יכול לסייע בהערכת נטל המטפל העיקרי, וכך מקוצר הזמן לתשאול ומפושט התהליך.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה להעביר שאלון SCB בקרב המטפלים העיקריים של חולי שיטיון קשישים בישראל, לבחון את מהימנות השאלון המקוצר RSCB לגבי מטפלים העיקריים בישראל, ולבחון האם קיים מקבץ שאלות מקוצר דומה נוסף (מתוך ה-25) שיענה על מטרת המבחן.

בסקר זה נכללו 94 חולים מאושפזים במחלקות לגריאטריה של בית החולים שמואל הרופא, שמטפליהם העיקריים תושאלו. מהממצאים עלה, כי הרצף של אותן 7 השאלות משקף בישראל את העומס על המטפלים העיקריים, בדומה לממצאים שעלו במחקרים בארה"ב, חרף סביבה אתנית, חברתית ולשונית שונה.

הגישה הקלינית, המבוססת על העיקרון הביו-פסיכו-חברתי, מחייבת ביתר שאת את המטפלים בקשישים חולי שיטיון. המבחן המקוצר העמיד לרשות מחברי מאמר זה כלי פשוט ונוח לאומדן הנטל על המטפל העיקרי של חולים אלו, המהווה מרכיב יסודי במארג הקיום שלהם בקהילה.

יורי גימלפרב, ציפי נתן

המרכז לבריאות הנפש אברבנאל, בת ים, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: מדווח במאמר זה על מטופלים עם הפרעה נפשית במקביל להתמכרות לחומרים ממכרים – בעיקר סמים או אלכוהול. התמכרות לחומרים ממכרים קשורה להתנהגות אובדנית. למרות הרחבת הידע אודות התמכרות לחומרים ממכרים והתנהגות אובדנית, המידע אודות אובדנות בתחלואה כפולה לוקה בחסר.

מטרות: 1) להשוות בין שיעורי ניסיונות אובדניים של מטופלים עם תחלואה כפולה לבין חולי נפש שלא צרכו סמים או התמכרו לסמים, 2) לקבוע גורמי סיכון לניסיונות אובדניים בקרב החולים בתחלואה כפולה.

שיטות: ניתוח 3,433 אִשפוזים עוקבים: גברים ונשים בגילאי 18-65 שנה במרכז לבריאות הנפש (בין ה-6.2003 ל-5.2005).

תוצאות: מתוך 848 אִשפוזים של מטופלים עם תחלואה כפולה, 197 (23.2%) היו לאחר ביצוע ניסיונות אובדניים, ומתוך 2,558 אִשפוזים של מטופלים עם הפרעה נפשית ללא התמכרות לסמים, 403 (15.8%) היו לאחר ביצוע  ניסיונות אובדניים (יחס צולב = 1.6, רווח בר סמך 95% 1.3 - 1.9). לאחר תקנון יחס צולב = 1.4, רווח בר סמך 1.1 - 1.8, כלומר לא השתנה באופן משמעותי. על סמך תסוגה רבת משתנים, בדיקת שתן עם  Tetrahydrocannabinol (THC) מהווה גורם מגן, ואילו אבחנת הפרעות אישיות והתנהגות (לפי סיווג הפרעות פסיכיאטריות מתוך סיווג המחלות הבינלאומי, גרסה 10 (ICD - 10) מהווה גורם סיכון לניסיונות אובדניים.

סיכום ומסקנות: מטופלים עם תחלואה כפולה נמצאים בסיכון מוגבר לניסיונות אובדניים לעומת חולי נפש ללא התמכרות לסמים. נחוצה תוכנית הכשרה מורחבת לצוות הרב מקצועי, על מנת לצמצם שיעור ניסיונות אובדניים באוכלוסיית חולים עם תחלואה כפולה.

יעל להט, אלי שילוח, מיכה רפופורט

מחלקה פנימית ג', מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

גבר בן 58 שנים אושפז פעמים רבות במשך שנים במחלקות לרפואה פנימית וביחידות לטיפול נמרץ לב עקב רמת טרופונין אי גבוהה. עם זאת, הכאבים שהתלונן עליהם בבית החזה היו בעלי אופי שאינו תעוקתי ולא נִצפו שינויים איסכמיים באק"ג. בשני צִנתורים של העורקים הכליליים ובבדיקות דימות רבות של הלב במשך השנים לא הודגמה מחלה כלילית. רמת הטרופונין המוגברת נותרה ללא שינוי גם בין אִשפוזים וכאשר החולה היה ללא תסמינים. בירור מעמיק יותר העלה, כי בדיקת טרופונין אי שבוצעה בערכת מעבדה אחרת הייתה בגדר התקין ורמת טרופונין טי הייתה אף היא תקינה. פרשת חולה זה ממחישה את הבעייתיות שבהסתמכות על בדיקת טרופונין כמרכיב יחיד בקביעת אבחנה של מחלה כלילית חדה.

אירינה אולנובסקי¹, פולו סוחוב¹, זאב ויינר², אלי שחר³, עימאד מחול¹

מחלקות ¹פגים וילודים, ²נשים ומיילדות, ³נירולוגיה ילדים, בית חולים מאייר לילדים, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

מדווח במאמר זה על תאומות זהות (Monochorionic biamniotic). כעוברים, הודגמה בשתיהן הן בסריקת על שמע (Ultrasound) והן בתהודה מגנטית (MRI) עדות להרחבה דו צדדית של חדרי המוח. כמו כן, בסריקת על שמע של המוח לאחר הלידה, הודגמה בשתי התאומות הרחבה זהה דו צדדית של חדרי המוח הצדדיים (Lateral). הזהות בבדיקת דימות של המוח נשמרה ללא שינוי גם בהמשך המעקב. למיטב ידיעתם של המחברים, זהו הדיווח הראשון על הרחבה זהה של חדרי המוח בתאומות זהות. הנחת המחברים היא, כי המקור למִמצאים הזהים הללו בתאומות הזהות הוא גנטי. אם וכאשר ידווח בעתיד על מקרים נוספים של הרחבה זהה של חדרי המוח בתאומים זהים, אזי יוכל המִמצא של הרחבת חדרי המוח להתווסף לרשימת מִמצאים זהים במערכת העצבים המרכזית, שכבר דווח עליהם בעבר בתאומים זהים.

צבי שטרן, אלי מרזל, נחום גדליה

מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

"כִּי מֶה הוֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ, שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ב', כב)

רקע: בסעיף 25 בחוק זכויות החולה הוטל על כל מנהלי המוסדות הרפואיים למנות עובד שיהיה אחראי לזכויות המטופלים, ושעליו מוטל יהיה לבדוק את התלונות ולטפל בהן. החוק בא לחזק את מעמדו של המטופל אל מול ספקי השירותים. אשר על כן, רצוי שבעל התפקיד, המטפל בין היתר בתלונות מטופלים על ספקי השירותים, יפעל בעצמאות מרבית, ללא מורא וללא משוא פנים.

מטרות: עם חלוף למעלה מעשור מאז חוקק החוק ביקשו מחברי מאמר זה לבדוק: האם מונו אחראים לזכויות המטופלים כנדרש? מיהם הנושאים בתפקיד? באילו נושאים הם עוסקים? מהו המשקל היחסי של שלושת מרכיבי התפקיד כפי שהוגדרו בחוק, מסך פעולותיהם? האם הם נהנים מקיומם של מנגנונים המבטיחים את עצמאותם ואת אי תלותם במערכת הנילונה? כיצד הם תופסים את תפקידם – על רצף שבין היותם נציגי המטופלים לפי רוח החוק, או כנציגי ההנהלה?

שיטות: נערכו ראיונות אישיים באמצעות שאלון אחיד, לכל 26 מנהלי בתי-חולים כלליים במדינת ישראל ולכל האחראים לזכויות המטופלים במוסדותיהם.

תוצאות: בכל בתי החולים הכלליים מונו אחראים לזכויות המטופלים. אולם לרוב הם ממלאים תפקיד זה בנוסף לתפקידי ניהול או מטה באִרגונם. כנובע מכך, תלותם בהנהלות בתי החולים כמעט מוחלטת. בנוסף, לרשות רובם לא הועמדו אמצעים הנדרשים למילוי כל תפקידיהם לפי חוק. תפיסת התפקיד של רוב האחראים לזכויות המטופלים אינה עולה בקנה אחד עם רוח חוק זכויות החולה, שנועד לחזק את המטופל מול ספקי השירותים הרפואיים. נמצא מִתאם בין תפיסות כאלה לבין היות האחראים לזכויות המטופלים בו זמנית בעלי תפקידי ניהול נוספים ואף בכירים בהיררכיה האִרגונית, וכן לוותק שלהם במוסד ובתפקיד, אשר העצימו את הזדהותם עם האִרגון.

מסקנות: ההגנות הניתנות בחוק לנושאי תפקיד האחראים לזכויות המטופל אינן מאפשרות להם עצמאות מספקת אל מול הנהלות מוסדות הבריאות. מוצע להביא לחיזוק מעמדם העצמאי בחקיקה או בתקנות, ולהעמיד לרשותם אמצעים הנדרשים למילוי תפקידיהם על פי חוק, ובכלל זה לנושא ההדרכה וההנחיה של חברי הסגל הרפואי בנוגע לשמירה על זכויות המטופלים. יש לשאוף לכך שלא יוטלו עליהם תפקידי ניהול בנוסף לתפקידיהם כאחראים על זכויות המטופלים, וכן להגביל את משך כהונתם בתפקיד.

אריה אוליבן¹, נוה טוב², מאג'ד עודה³, אורי שטיינפלד⁴, רון אוליבן⁵, אלן שוורץ⁶, לואיס גייטיני⁷

המחלקה לרפואה פנימית ב¹, ג² ו-א³, והמח' להרדמה⁷, מרכז רפואי בני ציון והטכניון, חיפה, רפואת המשפחה, חיפה⁴, הפקולטה לרפואה, הטכניון⁵, והמרכז לרפואת שינה, אוניברסיטת Johns Hopkins, בולטימור, ארה"ב⁶

גירוי חשמלי של שריר הגניוגלוסוס (GG), השריר מקדם הלשון, מביא להרחבת הגרון ולשיפור בזרימת האוויר בחולים עם דום נשימה בשינה (דנ"ש)1, הן בשינה והן בעת הרדמה. אולם קיימים הבדלים ניכרים בתגובה לגירוי בין החולים, ואם הגירוי החשמלי יהווה בעתיד אמצעי טיפול, יהיה צורך לברור את החולים המתאימים לטיפול זה. בעבודה זו הושווה תגובת זרימת האוויר לגירוי חשמלי של ה-GG בחולי דנ"ש בעת שינה והרדמה. תשעה חולי דנ"ש שנבדקו בעת שינה הותאמו למספר זהה של חולים שנבדקו בעת הרדמה קלה בפרופול. הגירוי החשמלי בוצע באמצעות חוטי מתכת דקים שהוחדרו לתוך ה-GG. זרימת האוויר נמדדה בעת שהחולים נשמו בעזרת לחץ אוויר חיובי ברמות שונות, ולחץ התמט (Pcrit) נקבע כלחץ שבו חדלה זרימת האוויר, כביטוי לתמט הגרון וחסימתו. גירוי חשמלי הסיט את עקומת הלחץ : זרימה לכיוון זרימות גבוהות יותר בכל החולים ולאורך כל טווח הלחצים, ובמידה דומה בעת שינה והרדמה (מ-1.6±2.0 ל--1.6±2.5, ומ- 1.8±1.8 ל-0.2±1.8- ס"מ מים בשינה והרדמה, בהתאמה, P<0.01 עבור שניהם). התִנגודת מעל אזור התמט לא הושפעה מהגירוי. מִמצאינו תומכים בכך, שהתגובה לגירוי חשמלי של שריר ה-GG בעת הרדמה קצרה משקפת את התגובה בעת השינה, ויכולה לסייע בהערכת מידת התגובה לגירוי שריר זה בחולי דנ"ש.

נאוה זיסאפל

המחלקה לנירוביולוגיה, הפקולטה למדעי החיים אוניברסיטת תל אביב, וחברת נעורים פרמצבטיקה, תל אביב

סירקדין הוא תכשיר בשִחרור מושהה של 2 מ"ג מלטונין, וכאשר הוא ניטל לפני השינה, הוא מחקה את הפעילות ופרופיל השִחרור הפיסיולוגי של המלטונין האנדוגני במהלך הלילה. התכשיר אושר לשיווק באיחוד האירופי על ידי רשות התרופות האירופאית (EMEA) ביולי 2007, כטיפול בבני 55 שנים ומעלה הלוקים בתִסמונת נדודי שינה (אינסומניה) ראשונית המאופיינת באיכות שינה ירודה (שינה לא משחזרת). תוצאות מחקרים קליניים מבוקרים הראו, כי טיפול בתכשיר זה משפר בו-זמנית את  איכות השינה, הערנות ביום שלמחרת  ואיכות החיים, בנוסף לקיצור חביון השינה המקובל בתרופות ההיפנוטיות הקיימות. יתרה מזו, ובניגוד לתרופות השינה המקובלות, הטיפול בסירקדין אינו פוגע בזיכרון-קוגניציה ובתִפקוד הפסיכו-מוטורי. התכשיר אינו  ממכר, לא מתפתחת סבילות לפעילותו, והפסקת נטילתו אינה מלווה בתסמיני גמילה. לא נמצאו השפעות לוואי מיוחדות לסירקדין בהשוואה לאינבו (פלסבו). 

סירקדין ניתן לטיפול יחד עם תרופות אחרות, אם כי הוא יכול להגביר משמעותית את השפעתן של תרופות שינה הפעילות על קולטני GABA. פילוח המִמצאים המדווח במאמר זה מראה, כי אין הבדל ביעילות ובבטיחות של סירקדין בחולים שטופלו ושלא טופלו בעבר בתרופות היפנוטיות.

כרמל שלו

ייעוץ לאתיקה של בריאות ומחקר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב

אישה בשם נ', בת 93 שנה, אושפזה לצורך ניתוח של עצם הירך, ולאחר מכן הועברה לשיקום שהחזיר לה את יכולת ההליכה. עם תום השיקום חזרה להתגורר בדירתה, וכעבור זמן העלתה את נושא המוות תוך כדי שיחת חולין עם בתה, ר', כאשר היא מתכוונת להביע את רצונה לגבי טיפול רפואי בעתיד. הדבר הביך את ר', שהתקשתה לשוחח על כך, אבל לאחר ש-נ' הזכירה את הנושא פעם נוספת, היא פנתה למחברת מאמר זה לצורך התייעצות. בתום ההתייעצות חתמה נ' על ייפוי כוח רפואי. במאמר זה מדווח על התבניות של הנחיות רפואיות מקדימות וייפוי כוח רפואי מכוח חוק החולה הנוטה למות, התשס"ה-2005. נטען בו, כי תבניות אלו לוקות בהבניה רפואית-משפטית של רצון החולה, ואינן מתאימות לתהליך הפסיכו-חברתי של מתן הנחיות מקדימות. כמו כן, מתוארים במאמר טופס של ייפוי כוח רפואי לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ו-"צוואה בחיים" של עמותת ליל"ך – למות ולחיות בכבוד. המטרה בתהליך ההתייעצות הייתה לאפשר ל-נ' להביע את רצונה בשפתה היא, ולאפשר תקשורת בינה לבין בתה ר' בנושא הרגיש של מותה הצפוי של האם. במאמר מוצע ליצור סביבה תומכת להידברות עם קרובים, תוך מודעות לקושי הרגשי של המחשבה והדיבור על המוות, אם הכוונה היא לברר מהם רצונות הקשיש בקשר לטיפול רפואי בסוף החיים.
 

עפרה גולן

היחידה למדיניות גנטית וביו-אתיקה, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות

הטיפול בחולה הנוטה למות הוא אחד הנושאים הבעייתיים והמורכבים ביותר ברפואה המודרנית. הוא מחייב קבלת החלטות גורליות של חיים ומוות, הכרוכות בהכרעות קשות ברמה הרפואית, המוסרית, המשפטית וההלכתית.

אפרת שרייר¹, נדב דוידוביץ'², סלמאן זרקא^3,1

¹ענף בריאות הצבא, מקרפ"ר, צה"ל, ²המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, ³אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לרווחה ובריאות, בית הספר לבריאות הציבור

אבן היסוד המרכזית למניעת גורמי סיכון לתחלואה היא קידום הבריאות. קידום בריאות הוא עיסוק רב-תחומי הכולל מקצועות שונים. בתוך מכלול זה ממלא הרופא תפקיד חשוב במניעה ובייעוץ לאורח חיים בריא, במטרה להפחית את שיעורי התחלואה והתמותה. מנגד, קיימים גורמים רבים המונעים מהרופא מלעסוק בייעוץ לאורח חיים בריא. המטרה בסקירה זו היא לבחון את מקומו של הרופא כמקדם בריאות. סקירה זו תתמקד באורח חיים בריא ובעיקר בייעוץ לתזונה נכונה, לגמילה מעישון ולפעילות גופנית. בסקירה יש התייחסות ליכולת הרופא ולמסוגלות העצמית שלו לקדם בריאות, סוג הייעוץ הניתן, הזמן המוקדש, יעילות הייעוץ, הדגם לייעוץ בזמן המפגש הרפואי, וגורמים מעכבים ותומכים לייעוץ על ידי הרופא. הבנת העמדות, עוצמת הראיות לגבי יעילות הייעוץ, הגורמים המעכבים והתומכים במתן ייעוץ על ידי רופאים בתחום הרפואה המונעת – תסייע בהסרת מכשולים קיימים ובפיתוח תוכניות הכשרה, אשר תעודדנה רופאים לעסוק במניעה ראשונית ושניונית גם בזמן המפגש הרפואי.

רפאל איטח, איאן וויט, רון גרינברג

המחלקה לכירורגיה כללית א', מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נצורים בפי-הטבעת והחלחולת ((Anorectal Fistula מקשרים בין תעלת פי-הטבעת או החלחולת לחיץ הנקבים (Perineum). הטיפול המקובל כיום בנצורים בפי הטבעת ובחלחולת הוא ניתוח, כאשר העיקרון המנחה בניתוחים הוא הימנעות מגרימת נזק ושמירה על תִפקוד תקין של מנגנון סוגר פי-הטבעת. לאחרונה פורסמו מספר מאמרים שבהם דווח על החדרת פקק המכיל קולגן לאיטום הנצור בחולים עם נצורים מורכבים.

שיטות: במהלך השנים 2006-2007 טיפלו מחברי מאמר זה ב-10 חולים הלוקים בנצור מורכב על ידי איטום הנצור באמצעות פקק קולגן. במהלך הניתוח זוהו פתחי הנצוֹר, ולאחר מכן הוחדר הפקק וקובע למקומו באמצעות שני תפרים, פנימי וחיצוני.

תוצאות: 10 חולים טופלו בגיל ממוצע של 40.8 שנים (טווח גילאים 28-60 שנים), מתוכם 4 נשים ו-6 גברים. תקופת המעקב הממוצעת הייתה 12 חודשים, (טווח בין 8 ל-16 חודשים). בתקופת המעקב נאטמו 50% מהנצורים, והחולים נותרו ללא תסמינים. בכל החולים שטופלו לא היו סיבוכים לאחר הניתוח, ולא הייתה פגיעה בתִפקוד הסוגרים.

מסקנות: איטום נצורים בפי-הטבעת-חלחולת (Ano-rectal) באמצעות פקק קולגן הוא פעולה בטוחה, עם שיעור הצלחה של 50%. על מנת לקבוע את מקומו של טיפול זה בחולים עם נצורים מורכבים מאטיולוגיות שונות, יש לערוך מחקר השוואתי בקבוצת חולים גדולה יותר.