תוצאת חיפוש

סרטן הריאה נחשב למגיפה מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת. נכון לשנת 2018 הצפי הוא ליותר משני מיליון מאובחנים חדשים ברחבי העולם ולכ-1.76 מקרי תמותה. שיעור התמותה מסרטן ריאות הוא גבוה יותר מסכום שיעורי התמותה של סרטן שד, ערמונית, כרכשת (מעי גס) וליקמיה.  עישון הוא גורם הסיכון בר המניעה המשמעותי ביותר. הטיפול עשוי לכלול ניתוח, כימותרפיה, טיפול אימונולוגי וקרינה בהתאם לשלב המחלה והאפיון הגנטי של השאת (Tumor).

לשאתות בדופן הבטן יש אבחנה מבדלת נרחבת, והשכיחה ביותר היא שאת מסוג דסמואיד. גרורות ממקור מרוחק לדופן הבטן שכיחות הרבה פחות.

במאמרנו הנוכחי, מובאת פרשת חולה, מטופל עם גוש בשריר הבטן הישר (רקטוס אבדומיניס) שנתגלתה לאחר בירור  כגרורת אדנוקרצינומה ריאתית אנפלסטית. ככל הידוע לנו, טרם פורסמו בעבר מקרים של תהליך בדופן הבטן כהסתמנות ראשונה של סרטן ריאה.

גבר בן 35 שנים אובחן בגיל 16 כלוקה בסוכרת סוג 1 עם הסתמנות של קטואצידוזיס סוכרתית ונוגדנים GAD חיוביים. בפנייתו היה מטופל במשאבת אינסולין ולא היה מאוזן באופן מיטבי. עקב אנמנזה משפחתית ענפה של סוכרת וטרום סוכרת, ללא טיפול תרופתי וללא סיבוכי סוכרת, המטופל ביקש לברר אפשרות של סוכרת מונוגנית.

ואכן, בבדיקת פאנל אקסום NGS אובחן שינוי פתוגני בגן ל-GCK-glucokinase המתאים לסוכרת מסוג MODY2. בני המשפחה טרם נבדקו לגן הספציפי. בספרות נמצאו פרשות חולים דומות ספורות בלבד, עם שני הסוכרת בו זמנית באותו מטופל.

הפגם האנזימטי בסוכרת מונוגנית מסוג MODY2 הוא בביטוי ה-Glucokinase אשר עושה פוספורילציה של גלוקוזה לגלוקוזה 6 פוספט Glucose 6 phosphate))  ומתפקד כחיישן לרמת הגלוקוזה.

הקדמה: טיפול בשיטת עיבוד קוגניטיבי  (CPT) הוא אחד מתוך מספר מצומצם של שיטות טיפול שנחקרו ונמצאו כיעילות לטיפול בהפרעה בתר-חבלתית. ניתן לטפל לפי שיטה זו במסגרת פרטנית או בקבוצה. במרפאתנו התקיימה קבוצה לטיפול בהפרעה בתר-חבלתית לפני פרוץ המלחמה.

מפרשת חולה: מבין משתתפי הקבוצה, ג' נפגע במהלך שירותו הצבאי והגיע לטיפול במרפאה מספר שנים לאחר פגיעתו, בהסתמנות קלינית שבאה לידי ביטוי בתפקוד מצומצם ובתסמינים פעילים של הפרעה בתר-חבלתית. למרות הסתייגויות הוא השתתף והשלים טיפול קבוצתי במרפאה לפי שיטת עיבוד קוגניטיבי ונתרם מהטיפול.

מטרות: מטרת המאמר היא להציג את השיטה דרך חוויה של מטופל עם טראומה משירותו הצבאי, ולדון באפשרות להשתמש בשיטה גם בטיפול בנפגעי הפרעה בתר-חבלתית בעקבות המלחמה.

סיכום: בתקופה זו של ריבוי מקרי טראומה והפרעה בתר-חבלתית, מודל לטיפול קבוצתי לפי שיטה ייעודית ומוכחת מבחינת מחקר, עשוי להוות כלי יעיל לטיפול. טיפול לפי שיטת עיבוד קוגניטיבי במסגרת של קבוצה שיפר באופן חלקי תסמינים של הפרעה בתר-חבלתית במשתתף בקבוצה שחווה טראומה במהלך שירותו הצבאי. מאז מתקיימות במרפאתנו קבוצות נוספות לפי גישה זו, כולל קבוצה לטיפול במטופלים עם הפרעה בתר-חבלתית בעקבות מלחמת חרבות ברזל.

מרפק טניס (Lateral epicondylitis) מאופיין בכאב באזור החיבור של מוצא השריר Extensor Carpi Radialis Brevis  (ECRB) מהאפיקונדיל הלטרלי של ההומרוס. נמצא קשר בין מרפק טניס לבין פעילות חוזרת (רפטטיבית) עם עומס על אזור זה. בחולים הסובלים מכאבים במרפק, מרפק טניס הוא הגורם הנפוץ ביותר. התופעה משפיעה על 1%-3% מהאוכלוסייה הבוגרת בכל שנה. האבחנה הקלינית של מרפק טניס נקבעת בעיקר על פי אנמנזה ובדיקה גופנית. קיימים מספר טיפולים אפשריים, החל מתרופות נוגדות דלקת ופיזיותרפיה, המשך בזריקות מקומיות מגוונות (סטרואידים, חומצה הילורונית ועוד) וכלה בניתוח להטרייה או לשחרור מוצא ה-ECRB.

שברים בראש הרדיוס הם פציעה שכיחה במפרק המרפק אשר לרוב נגרמת במנגנון של נפילה על יד מושטת (FOOSH - Fall onto an outstretched hand). שיעורם של שברים אלו הוא כ-30% מכלל השברים במרפק במבוגרים וכ-11% משברי רדיוס מקורב בילדים. מבחינה קלינית, מטופלים אלו מתלוננים על כאבים במרפק המלווים בנפיחות וסימני חבלה וכאבים בתנועת פרונציה וסופינציה. פגיעות אלו מלוות לעיתים בפציעות נוספות, כגון שברים בעצם הסירה (סקפואיד), פגיעה במפרק הרדיוס-אולנה הרחיקני, שבר קורונואיד ופגיעה ליגמנטרית.

האבחנה והסיווג מבוססים על צילומי רנטגן. כחלק מהבירור בבדיקות הדימות, יש לבצע צילומי אמה ושורש כף יד על מנת לזהות מוקדם פציעות נלוות אשר משפיעות על המשך הטיפול.

לשברים ללא תזוזה יש פרוגנוזה טובה עם טיפול שמרני. עם זאת, חשוב לזהות שברים לא יציבים עם תזוזה בהקדם לטובת התאמת ניתוח מתאים וחזרה מוקדמת לתפקוד, כדי למנוע הגבלה בטווחי תנועה ושינוי ציר התנועה.

האפשרויות לטיפול שמרני כוללות קיבוע במתלה ועידוד תנועה מוקדמת. האפשרויות הניתוחיות כוללות קיבוע, החלפת ראש הרדיוס או הסרה של ראש הרדיוס.

שגשוג מונוציטים מתרחש במצבים תגובתיים, אך גם במחלות ממאירות המטולוגיות עם חד שבטיות בשורת המונוציטים כמו ליקמיה מיאלומונוציטית כרונית CMML. המחלה היא שבטית (קלונלית) המטופויאטית, המתאפיינת בעלייה ממושכת במספר המונוציטים בדם ההיקפי (מספר מונוציטים >1.0 X 10⁹ לליטר ועד >0.5 X   10⁹ לליטר, כאשר שיעור המונוציטים בדם היקפי הוא מעל 10% מכלל התאים הלבנים), מלווה בשינויים חופפים בלשד העצם שיכולים להיות דיספלסטיים או מילופרוליפרטיביים, ופחות מ-20% בלסטים בלשד העצם בנוכחות חד שבטיות. ב-CMML יש סיכון מוגבר במעבר לליקמיה חדה (אקוטית) (15% במשך 5-3 שנים).

ה-French-American-British (FAB) – קבוצה שיתופית שיוסדה בשנת 1976 – הציעה מערכת אחידה לסיווג ומינוח של סוגי ליקמיה ומחלות ממאירות המטולוגיות. הסיווג של מחלות ממאירות המטולוגיות נועדה להקל על בחירת טיפול מתאים מבוסס ראיות והערכה מדויקת של פרוגנוזה.

בשנת 1982 נקבעה האבחנה של CMML לראשונה כתת קבוצה של תסמונת מיאלודיספלסטית (MDS), לפי הצעת קבוצת ה-FAB, אך המיקום שלה בסיווג ומיון להבחנה מבדלת בין אנמיה עמידה (רפרקטורית) +/- סידרובלסטים טבעתיים (RA+/-RS) לבין אנמיה עמידה +/- ריבוי בלסטים במעבר לליקמיה (RAEB/RAEB-T) נראה לא טבעי.

מחלת אוסגוד-שלטר היא פגיעה שכיחה משנית לפעילות חוזרת ונשנית שמופיעה לרוב בילדים ומתבגרים. המחלה מאופיינת בכאב, נפיחות ודלקת באזור גבשושית השוקה. המחלה נגרמת על ידי כוחות מתיחה חוזרים וממושכים הנוצרים כתוצאה מפעילויות ספורט עצימות כמו ריצה וקפיצות, במיוחד בתקופות של גדילה מואצת של השלד. המחלה עוברת שלבים של התלקחות דלקתית ראשונית, לאחריה תלישה חלקית של הסחוס מגבשושית השוקה, ובמקרים קיצוניים יותר – היווצרות עצמים (Ossicles). הטיפול במחלת אוסגוד-שלטר הוא לרוב שמרני, ומתמקד בהפחתת הדלקת וכאב באמצעות מנוחה זמנית מפעילות מאומצת, משככי כאבים, קירור מקומי, פיזיותרפיה ותרגילי חיזוק ומתיחה. ניתוחים נדרשים רק כפתרון אחרון במקרים עמידים של חוסר שיפור גם לאחר גיל הבגרות.

הפקולטות לרפואה בוחנות את המאפיינים האקדמיים והאישיים (לא אקדמיים) של המועמדים ללמוד רפואה. הראשון מבוסס על ראיות לכך שתלמידים עם הישגים אקדמיים גבוהים בעבר טובים יותר מתלמידים אחרים במהלך הסבבים הקליניים. איתור מועמדים עם מאפיינים לא אקדמיים רצויים עונה לציפייה שאלו שנבחרו יהיו רופאים טובים יותר מאלה שנבחרו לפי סטנדרטים אקדמיים בלבד. עם זאת, גם אם תכונות לא אקדמיות תורמות לזיהוי מועמדים עם ביצועים משופרים בעתיד, אני מאמין שיש לבחון מחדש את השימוש בהם משתי סיבות. ראשית, מועמדים שנדחו בגלל הישגים אקדמיים גרועים יבינו מדוע לא התקבלו. לא כך אלה ש"נכשלים" במבחנים לא אקדמיים: דחייתם עלולה להשפיע על הערכתם העצמית. אני מוטרד מכך שהמקצוע שלי, המונחה על ידי העיקרון "אל תזיק", אינו מתחשב בנזק של תהליכי קבלה שמתיימרים לבחור מועמדים בעלי סגולה. שנית, החברה זקוקה לא רק לקלינאים, אלא גם לרופאים בעלי תת התמחויות אחרות הדורשות תכונות שונות: חמלה חשובה להתמחויות מוכוונות אנשים, אך פחות להתמחויות מוכוונות טכנולוגיה. לכן, אני מאמין שהבחירה של סטודנטים לרפואה שמתבססת אך ורק על ביצועיהם האקדמיים בעבר תהיה לא רק זולה יותר, אלא גם עונה יותר לצרכים החברתיים ותואמת יותר את הדרישה האתית לא להזיק.

פלסטיקה של העין (אוקולופלסטיקה) היא תחום העוסק במחלות עפעפיים, ארובת העין ודרכי הדמעות. לאחרונה חלה התפתחות משמעותית בתחום זה, לרבות הקשר בין הניתוחים האוקולופלסטיים לשינויי תשבורת.

גבר צעיר עם רקע של יתר לחץ דם ואנגיומיוליפומה ידועה של הכליה, פיתח דימום סב-כלייתי משמעותי עם תמונה קלינית של כאב עז, המטוריה ודלקת בשתן, ככל הנראה בעקבות הכנסת צנתר (סטנט) לשופכן.

הכאב שבשחיקת החמלה

שם המחבר: ד"ר איתן חי-עם

הוצאה לאור: אופיר ביכורים, ישראל | 116 עמודים

מחיר הספר: 70 ₪

חשיבותו של הכושר הקרדיו-מטבולי ותפקידו המרכזי של פיזיולוג המאמץ בקידום בריאות הציבור

טוקסופלסמוזיס מולד – מה חשוב לרופאי ישראל לדעת?

מערכת הבריאות בישראל, ובפרט תחום האורתופדיה, עומדת בחזית העשייה הרפואית, ומציבה מודל למצוינות, לחדשנות ולמסירות ללא גבול. בשנים האחרונות, חווינו התקדמות טכנולוגית ומדעית מרשימה אשר חוללה מהפכה של ממש ביכולתנו לטפל במצבים מורכבים ולשפר את איכות חייהם של מטופלינו. בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', המוקדש לכירורגיה אורתופדית, מובאים מאמרי מחקר וסקירה המשקפים את הטכנולוגיות החדשות – החל מבדיקות דימות מתקדמות, והמשך ברובוטיקה, שתלים חכמים וגישות ניתוחיות חדשניות – אשר מאפשרות לנו דיוק חסר תקדים, צמצום סיכונים ושיפור משמעותי של תוצאות הטיפול והשיקום.

הקדמה: שברי דחיסה בעמוד השדרה התוראקו-לומברי הם ממצא נפוץ בקרב האוכלוסייה המתבגרת עם אוסטאופורוזיס, וטיפול מקובל הוא ניתוח קיפופלסטיה.

מטרות: נבחן במחקר השינוי בבדיקות הדימות לפני הניתוח ואחריו.  

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שנכללו בו 54 מטופלים עם שבר דחיסה מסוג A1 אשר השלימו מעקב של בדיקות דימות. שתי בוחנות עצמאיות אספו נתונים שנלקחו טרם הניתוח, במהלך הניתוח ואחרי הניתוח מתוך צילומי רנטגן קדימה-אחורה וצילומים צידיים. המידע שנאסף בנוגע לחוליה המנותחת כולל את רוחב החוליה, גובה דופן קדמי ואחורי, גובה חוליה מעל וחוליה מתחת, זווית קוב וזווית קיפוזיס וכן אחוז הדחיסה הקדמית והדחיסה המרכזית של החולייה.

תוצאות: הגיל הממוצע של הנכללים הוא 71.3 שנים (סטיית תקן 11.53), ציון התחלואה הנלוות הממוצע 3.65 (2 סטיות תקן), 80% מהם היו נשים (32) ורוב השברים היו בחוליות T12, L1 (32% ו-22%, בהתאמה). נראתה הסכמה טובה בין שתי המודדות. 37.5% מהמקרים הראו זליגה של הצמנט לאחר הניתוח. נמדד הבדל מובהק בין מדידות אחוז הדחיסה במרכז החולייה בצילומים לפני (M = 65.6, SD = 14.5) ואחרי (M = 84.86, SD = 18.7) p<.001 שאר המדידות.

מסקנות: המחקר מדגים באופן מובהק שיפור במגוון פרמטרים. השיפור המשמעותי ביותר נצפה בשיעור הדחיסה של מרכז החולייה מ-65% ל-84%. לטובת איפיון הצלחת הניתוח, נדרשים מחקרים נוספים עם מאגר גדול יותר ושאלוני שביעות רצון למטופלים.