תוצאת חיפוש

הקדמה: מכתבי הפניית חולים הם דרך תקשורת בין רופאי הקהילה לבין רופאים במסגרת רפואה שניונית ושלישונית. מכאן החשיבות הרבה לדרך ניסוח ההפניה, לאפיון החולה ובעיותיו ולהגדרת הנדרש להמשך בירור וטיפול רפואי.

מטרות: לבדוק את המיתאם בין מטרת הפניית ילדים למחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) כפי שהוגדרה על ידי רופא הקהילה לבין הבנת מטרה זו על ידי רופא המלר"ד, וכן מה מידת הבנת ההורים את מטרת ההפניה.

שיטות: נכללו במחקר ילדים שהגיעו עם הפניה למלר"ד ילדים אסף הרופא במהלך ארבעה שבועות עוקבים בחודש יולי 2013. עבור כל ילד שהתקבל עם הפניה רפואית מולאו שלושה שאלונים, על ידי רופא המלר"ד, הורי הילד וכן שאלון טלפוני לרופא המפנה. בשאלונים נשאלו הרופאים וההורים מהי מטרת הפניית הילד למלר"ד.

תוצאות: בקרב 261 מהמקרים נאספו לפחות שני שאלונים כבסיס להשוואה. בהשוואת המטרות כפי שהוגדרו על ידי הרופא המפנה וכפי שהובנו על ידי הרופא במלר"ד נמצא, כי ב-41.6% לא הייתה התאמה כלל, ב-24.8% נמצאה התאמה חלקית, ורק ב-33.7% נמצאה התאמה מלאה. בהשוואת כוונת הרופא המפנה והבנת ההורים את ההפניה, ב-34.2% לא הייתה התאמה כלל, ב-30.3% נמצאה התאמה חלקית, ורק ב-35.5% נמצאה התאמה מלאה.

מסקנות וסיכום: בעבודה זו מצאנו יכולת הבנה נמוכה של ההפניות הכתובות. מעל 65% מההפניות הובנו באופן חלקי בלבד או לא הובנו כלל על ידי הרופא במלר"ד. יש לנסות לשפר את התקשורת בין רופאי הקהילה לבין רופאי המלר"ד כדי לשפר את הטיפול הניתן במלר"ד.

הקדמה: תוצאות מחקרים מלמדות כי לרמות גבוהות של דיכאון וחרדה יש השלכות שליליות על אורח חייהם של חולי אי ספיקת לב, והן עלולות להיות אחת הסיבות להחמרתן של בעיות לב. תמיכה חברתית ומשפחתית היא מקור עיקרי וחשוב ליכולתו של אדם להתמודד בהצלחה עם מצוקות נפשיות. נודעת חשיבות רבה להעמקת הידע בנוגע לקשר שבין תמיכה חברתית ומשפחתית לבין רמות דיכאון וחרדה בקרב קבוצת חולים זו.

מטרות: לבחון את הקשר בין קשיים בתפקוד ותמיכה חברתית ומשפחתית לבין דיכאון וחרדה בקרב חולי אי ספיקת לב, כדי לפתח תוכניות התערבות מותאמות ולסייע לחולים ולמשפחותיהם בהתמודדות עם העומס הרגשי והגופני הכרוך במחלה.

שיטות מחקר: נערך מחקר חתך בקרב 50 חולי אי ספיקת לב המטופלים במסגרת היחידה לאשפוז יום של המחלקה לקרדיולוגיה במרכז הרפואי רמב"ם. הם ענו על שאלון שכלל מדדים של דיכאון וחרדה, קשיים בתפקוד, תמיכה חברתית ומשפחתית.

תוצאות: כ-15% (n=7) מהנכללים דיווחו על רמת חרדה גבוהה וכ-33% (n=16) דיווחו על רמת דיכאון גבוהה. ממוצע קשיים בתפקוד נמצא גבוה על סולם שבין 12-1 Mean=7.16;SD=2.86)). הנכללים דיווחו על תמיכה משפחתית גבוהה על סולם שבין 7-1 Mean=6.21;SD=1.14)), אך על תמיכה חברתית נמוכה מאוד Mean=3.20; SD=2.06)). קשרים חיוביים מובהקים נמצאו בין קשיים בתפקוד לבין דיכאון (r=.54) וחרדה (r=.39), וקשר שלילי מובהק נמצא בין תמיכה חברתית ומשפחתית לבין חרדה (r=-.30).

דיון וסיכום: חולי אי ספיקת לב ומשפחותיהם עלולים לחוות עומס רגשי ותפקודי בהתמודדות היומיומית עם המחלה. על כן, נודעת חשיבות רבה להתערבות מוקדמת ולטיפול כלל מערכתי המותאם לחולים ולבני משפחותיהם. הטיפול בחולי אי ספיקת לב מחייב עבודה משולבת של רופא ועובד סוציאלי שיוכלו להתייחס ולטפל בהיבטים הרפואיים, הרגשיים והחברתיים, תוך שיתוף החולה ומשפחתו ותוך רגישות לצרכים שלהם, מיצוי זכויותיהם והתאמת המענים ליכולות ולרקע התרבותי ממנו הם מגיעים.

בסקירת מערכות שגרתית של עובר בגיל 36 שבועות נראתה תמונה של סקירת על שמע (אולטרה סאונד) שהעלתה חשד לחסימת מעיים. לאחר הלידה התינוק לא הראה סימני חסימה ושוחרר לביתו עם הזנה פומית, לאחר שהבירור הראשוני שלל חסימת מעיים. מגיל שבועיים החל התינוק לסבול מהקאות ושלשולים, עבר בירורים שונים ולאחר אשפוזים נשנים (חוזרים) נתגלתה בניתוח בטן סוקרת היצרות של המעי הכרוך (אילאום). לאחר ניתוח לכריתת החלק המוצר וההחלמה מהניתוח פסקו ההקאות, אך השלשולים נמשכו. ההחלפה לתזונה עם שרשראות שומן בינוניות (MCT) הביאה להפסקת השלשולים.

פרשת חולה זה נועדה להדגיש, כי הביטוי הקליני של חסימה חלקית של המעי, בניגוד לחסימה מלאה של המעי (כמו באיטמות) עשוי להתרחש בשלב מאוחר יותר בחיי התינוק (ימים, שבועות ואף יותר). יש להיות ערניים לאפשרות זו, בעיקר אם סקירת מערכות טרום לידה מעלה אפשרות זו באבחנה המבדלת. כמו כן, בניגוד לתסמינים הקלאסיים של חסימה מלאה (הקאות מרתיות, בטן תפוחה ועצירות), התסמינים בחסימה חלקית עשויים להיות דווקא שלשולים, אשר עלולים לגרום לאיחור באבחון.

אוהד רונן, נדאל אסדי, אייל סלע

מחלקת אף-אוזן-גרון – ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי לגליל, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בר אילן

הקדמה: מזה כשנתיים מדינת ישראל מטפלת בפצועים ממלחמת האזרחים בסוריה. המרכז הרפואי לגליל בנהרייה הוא בית החולים העיקרי שאליו מפונים הפצועים.

מטרות: להעריך את הנתונים הדמוגרפיים והמאפיינים הקליניים של הפצועים שפונו למחלקתנו בעקבות מלחמה זו.

שיטות מחקר: מידע הוצא מהתיקים הרפואיים של כל הפצועים הסוריים שפונו לטיפול במרכז הרפואי לגליל ונבחן בדרך רטרוספקטיבית.

תוצאות: בין מרץ 2013 עד דצמבר 2014, פונו 450 פצועים סורים למרכז הרפואי לגליל. מהם 45 טופלו במחלקת אף-אוזן-גרון – ניתוחי ראש וצוואר. תקופת האשפוז הייתה בין ימים בודדים ועד 16 שבועות. מתוך 45 החולים שטופלו במחלקת אא"ג, 43 היו גברים (95.5%) בגיל ממוצע של 30.4 שנים (טווח 79-1 שנים). היה הבדל משמעותי מבחינת מין (p<0.0001). נמצא כי רוב החולים (42.1%) היו בין הגילים 27-21 שנים. ההסתמנות השכיחה ביותר הייתה של פצע ירייה. 35 חולים (77.7%) התקבלו לחדר הלם עם פציעות מורכבות של עצמות פנים ודרכי נשימה עליונות. בשמונה חולים (18%) בוצעה טרכיוסטומיה עוד טרם הגיעם לבית החולים.

משך השהות הממוצע בבית החולים היה 15 ימים (טווח: 141-1). מכלל הפצועים שטופלו בבית החולים, 438 (97.3%) שוחררו חזרה לסוריה ו-12 נפטרו.

מסקנות: מבין כל הפצועים הסוריים שטופלו במחלקת אא"ג, הרוב המכריע היו גברים צעירים, לוחמים ככל הנראה, שנפגעו מפציעות ירי, רוב הפצועים שוחררו חזרה לסוריה לאחר קבלת טיפול מתאים.

דיון וסיכום: סביר להניח כי היעדר אמצעי מיגון הקיימים בצבאות סדירים בעולם המערבי היה בין הגורמים לפציעות המורכבות של החולים שטופלו במרכז הרפואי לגליל.

שקמה ויסברג, נג'ם חטיב, שירה גינסברג, אמל נסר, אלעד שיף, יניב דותן

מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי בני ציון, חיפה

הקדמה: אירועים של תסחיפי קרישים מהווים גורם משמעותי בתחלואה ותמותה בקרב מאושפזים, ו-75%-50% מאירועים אלה בבתי החולים מתרחשים במחלקות הפנימיות. למרות היעילות המוכחת של טיפולים למניעת אירועים של תסחיפי קרישים, יישומם בבתי חולים אינו מיטבי ובתת שימוש. במספר מחקרים נמצא, כי 50%-30% בלבד מהחולים הנמצאים בסיכון גבוה לפתח אירועים של תסחיפי קרישים מטופלים באופן מונע. הוכח, כי התערבות להעלאת המודעות לטיפול מונע מעלה את יישומו. יחד עם זאת, אין בנמצא תוכנית סדורה להטמעת הטיפול המונע לאירועים של תסחיפי קרישים בקרב הצוות הרפואי בבתי החולים בישראל.

שיטות מחקר: ערכנו מחקר פרוספקטיבי שבו נדגמו חולים באופן אקראי במחלקה הפנימית לצורך אומדן הסיכון לאירועים של תסחיפי קרישים ומתן הטיפול. בישיבת הצהריים של ימי הדגימה האקראיים בוצעה בדיקה פתוחה מול הרופא המטפל של ניהול החולה מבחינת הסיכון לאירועים של תסחיפי קרישים ומתן טיפול מונע. בדיקה זו בוצעה במשך שלושה חודשים רצופים ולאחר כחצי שנה, על מנת לבדוק את מידת הטמעת התהליך.

תוצאות: במהלך תקופת המחקר נדגמו 205 חולים המאושפזים במחלקה פנימית. שיעור החולים עם הוריה לקבלת טיפול מונע וללא הוריות נגד אשר אכן טופלו בחודש הראשון של המחקר היה 35%. בחודש השני עלה שיעור החולים המטופלים ל-50% , ל-60% בחודש השלישי ול-86% כעבור חצי שנה (p<0.0001).

מסקנות: קיימת מודעות נמוכה לטיפול מונע לאירועים של תסחיפי קרישים טרם התערבות, וכשליש מהחולים עם הוריה לטיפול מונע אכן טופלו. הטמעת התהליך להעלאת המודעות היא יעילה, הדרגתית ואיטית, והמודעות לטיפול מונע עלתה מ-35% ל-86% מתחילת ועד סוף המחקר, משמע שלתהליך הבקרה יש השפעה משמעותית וארוכת טווח.

מיכאל מ' קראוס, עורוואה יונס, אחמד מחאמיד, מירי בידר, ריקרדו אלפיסי

המערך לכירורגיה כללית במרכז הרפואי הלל יפה, חדרה, והטכניון-חיפה

הקדמה: יתר תריסיות (PHPT) נגרמת ביותר מ-80% מהחולים מאדנומה של בלוטת יותרת התריס. כריתה זעיר פולשנית של בלוטת יותרת התריס (MIP) היא כיום ניתוח הבחירה לטיפול ב-PHPT הנגרמת מאדנומה. במחקר זה, מדווח על ניסיוננו בביצוע (MIP Minimally Invasive –(Parathyroidectomy תחת אלחוש מקומי (Local anesthesia), ההוריות לביצוע הניתוח, תוצאות הניתוח ובטיחותו, ושכיחות הסיבוכים המופיעים בעקבות ניתוח זה.

שיטות המחקר: הניתוח בוצע בגישה זעיר פולשנית (MIP) ב-454 (91.5%) מתוך 496 חולים עם אדנומה. מתוך קבוצה זו, 170 חולים (37.4%) עברו את הניתוח באלחוש מקומי (Local anesthesia). ניתוח בגישה זעיר פולשנית בוצע רק בחולים עם התאמה במיקום האדנומה בסקירת על שמע (Ultrasound) ובמיפוי Sestamibi, או שאותר בבדיקה ברירנית של PTH לתור הווריד או בבדיקת דימות מחשבית ארבע-ממדית (D-CT4). הניתוח בוצע באלחוש מקומי בחולים שמצבם הבריאותי חייב זאת או שהביעו את רצונם לביצוע הניתוח בשיטה זו.

תוצאות: ביצוע ניתוח בגישה זעיר פולשנית תחת אלחוש מקומי הביא לריפוי מ-PHPT של 162 (95.3%) מתוך 170 חולים, בשמונה חולים היה צורך בהיפוך (Conversion) להרדמה כללית, ובשלושה מהם (1.8%) לא אותרה האדנומה גם בהרדמה כללית והם נזקקו לבירור נוסף. הסיבוכים שנצפו בעקבות הניתוח היו צרידות זמנית ב-15 חולים (8.2%), היפוקלצמיה זמנית ב-20 חולים (11.8%) וזיהום מקומי בעור בשלושה חולים. איש מהחולים לא לקה בהיפוקלצמיה או בצרידות קבועה.

מסקנות: הניתוח שבוצע באלחוש מקומי הוא בטוח, הביא לריפוי ב-95.3% מהחולים, עם שכיחות נמוכה של סיבוכים.

דיון וסיכום: ביצוע ניתוח בגישה זעיר פולשנית (MIP) באלחוש מקומי אינו מיושם עדיין באופן נרחב בישראל ובעולם. תוצאות עבודה זו ועבודות ספרות נוספות שנערכו בספרות העולמית, תומכות בביצוע ניתוח בגישה זעיר פולשנית תחת אלחוש מקומי כטיפול ב-PHPT הנגרמת מאדנומה, כאשר הניתוח מבוצע על ידי מנתח המיומן בביצועו.

שירה שגיא¹, עינת מונוביץ'²

¹המעבדה לרפואה מולקולארית, מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

מראשית המאה הקודמת, עסקו החוקרים במחקר הגנטי בשאלה: מהו המנגנון האחראי לביטוי שווה של גנים היושבים על כרומוזוםX , בין זכרים ונקבות, אף על פי שלנקבות יש מנה כפולה של כרומוזום זה לעומת זכרים. בשנות ה-50 התרחשו גילויים רבים בתחום הציטוגנטיקה לגבי כרומטין המין של נקבות יונקים. בד בבד, הצטבר מידע גנטי רב אודות דפוסי ביטוי של גנים עם תאחיזה ב-X בנקבות עכברים, וכן מידע אודות השפעה של טרנסלוקציות בין אוטוזומים לכרומוזום X על ביטוי גנים בנקבות. בנוסף, התפרסמו מקרים רבים של משפחות עם מחלות אחוזות במין. המדענית Mary F Lyon, שנפטרה לאחרונה, העלתה בשנת 1962-1961 תיאוריה כוללת המאחדת את כל המימצאים יחדיו. במאמרה הידוע Gene action in the X-chromosome of the mouse (Mus musculus L.) ובמאמר ההמשךSex chromatin and gene action in the mammalian X-chromosome, היא הציעה את התיאוריה שכללה שלוש הבחנות: (1) כרומוזום ה-X המכווץ שנצפה בתאי נקבות יונקים אינו פעיל גנטית, (2) מוצאו של כרומוזום זה יכול להיות מהאם או מהאב בתאים שונים של אותו פרט, (3) ההשתקה האקראית מתרחשת בשלב מוקדם בהתפתחות העובר. תגליתה הביאה לפריצת דרך מיידית בהבנת המנגנונים הבסיסיים האחראים למחלות בתאחיזה ב-X באדם ולהבנת מקרי מחלה רבים שהיו בלתי מוסברים עד אז. יתרה מכך, ההתעמקות במנגנון התופעה קידמה את ההבנה המדעית במנעד רחב של תחומים בביולוגיה מולקולארית: מתילציה של דנ"א, מנגנון ההשתקה על ידי XIST, מודיפיקציות בהיסטונים, זמן שכפול דנ"א ועוד. במאמר זה יפורט אודות המדענית פורצת הדרך Mary F Lyon, על רקע המחקר והתיאוריה שהציעה במאמריה הקלאסיים, ועל התפתחות התחום מאז ועד היום.

יואב ברגר, אורית עזרא  נמני, אלון סקעת, מירי פוגל, אהרן גרינבאום, אירית ברקת

מכון העיניים על שם גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה  לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הקדמה: קרטוקונוס היא מחלה ניוונית של הקרנית המופיעה בגיל צעיר, וגורמת לקוצר ראייה ואסטיגמטיזם בלתי סדיר העלולים לגרום להפרעה בראייה. הפגיעה בראייה בחולים אלו עלולה להחמיר עד כדי צורך לעיתים בהשתלת קרנית. הצלבת סיבי קולגן הקרנית (Corneal collagen cross linking) היא שיטת טיפול חדשנית שמטרתה  לעצור את תהליך התקדמות המחלה.

מטרות: להעריך  את תוצאות הטיפול 12 חודשים לאחר הטיפול בהצלבה בקבוצת חולים הלוקים בקרטוקונוס פרוגרסיבי.

שיטות מחקר: סקירה רטרוספקטיבית שבה נכללו 15 עיניים של 14 חולים הלוקים בקרטוקונוס  פרוגרסיבי אשר טופלו בהצלבה על פי פרוטוקול סטנדרטי.  מטופלים נבדקו טרם ההצלבה ובמהלך מעקב עד 12 חודשים לאחריו. נבדקו חדות הראייה ותשבורת (רפרקציה), וכן מימצאי הבדיקה במנורת סדק, בבדיקת עובי הקרנית (בסקירת על שמע – US) ובמיפוי הקרנית (טופוגרפיה).

תוצאות: הושוו המימצאים טרם ההצלבה למימצאים 12 חודשים לאחריה, הודגמה התייצבות של ערכי הקרטומטריה הממוצעים 51.2 דיופטר ו-50.67 דיופטר (0.605=P) וכן הובחנה התייצבות בחדות הראייה עם תיקון אופטי, 0.47 דצימל ו-0.57 דצימל (0.6626=P).

מסקנות: הצלבת סיבי קולגן הקרנית היא שיטת טיפול המאפשרת לעצור את העיוות בקרנית  המופיע במחלת הקרטוקונוס. תוצאות הפעולה מעידות על האטת מהלך המחלה בקבוצת החולים  שנסקרה במעקב עד 12 חודשים. בחלק מהחולים בקרטוקונוס שטופלו בהצלבה הובחנו ירידה בערכי הקרטומטריה  ושיפור בחדות הראייה. ההצלבה מאפשרת לעצור את תהליך התקדמות הקרטוקונוס וככל הנראה למנוע הרעה בחדות הראייה.

יגאל האס, ערן זילברברג, אלון קדם, גיל ירושלמי, שיר דר, ראול אורביטו

היחידה לפוריות והפרייה חוץ גופית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מטרות: המטרה במחקר היא להעריך את תוצאות מחזורי ההפריה החוץ גופית בקרב נשים שטופלו במינון יומי גבוה של גונדוטרופינים (300 יחידות) במהלך גירוי השחלות, ולבחון האם הגדלת המינון היומי ל-450 יחידות ביום תשפר את תוצאות הטיפול.

שיטות מחקר: במחקר נכללו כל הנשים שטופלו ביחידת ההפריה החוץ גופית במוסדנו במשך אחת-עשרה שנים ואשר מינון הגונדוטרופינים הראשוני שבו טופלו היה 300 יחידות ליממה. מאפייני הטיפול במחזורים שבהם המטופלות הרו הושוו למחזורי טיפול שלא הניבו הריון. בנוסף, בנשים שלא הרו ועברו מחזור טיפול נוסף עם גירוי שחלות שכלל גונדוטרופינים במינון יומי של 450 יחידות,  הושוו מאפייני הטיפול של מינון יומי 300 יחידות לעומת המחזורים עם המינון של 450 יחידות.

תוצאות: הוכללו במחקר 949 שטופלו בגונדוטרופינים במינון יומי של 300 יחידות. במחזורי הטיפול שהניבו הריון (133 מחזורים, שיעור הריון של 14%), משך גירוי השחלות היה ארוך יותר (11.2 ימים לעומת 10.5 ימים, P=0.049), מספר הביציות שנשאבו היה גבוה יותר ( 9.8 לעומת 7.4,  P<0.001), עובי רירית הרחם היה עבה יותר (10.7 מ"מ לעומת 10 מ"מ, P=0.009), שיעור ההפריות היה גבוה יותר ( 62.7% לעומת 56.4%, P =0.002), ומספר העוברים המוחזרים היה גבוה יותר (2.7 לעומת 2.5, P=0.01). בהשוואת מחזורי הטיפול שבהם הוחל גירוי השחלות ב-300 יחידות לעומת המחזורים העוקבים שהחלו במינון של 450 יחידות (117 מחזורים), נמצא כי לאחר העלאת המינון ל-450 הושגו יותר ביציות (6.2 לעומת 5.3, P=0.03), נמצאה מגמה של עלייה במספר הביציות המופרות (3.6 לעומת 3, P=0.08) ומספר העוברים המוחזרים היה גבוה יותר (2.7 לעומת 2.4  P=0.2), אך ללא משמעות סטטיסטית. לא נמצא הבדל במשך גירוי השחלות ובעובי רירית הרחם. במחזורים שבהם הוחל הטיפול במינון של 450 יחידות ליממה  היו תשע לידות חי (7.7%).

מסקנות: בנשים עם תגובת שחלות ירודה שלא הרו בעקבות טיפול עם מינון התחלתי גבוה של גונדוטרופינים (300 יחידות), קיים יתרון בהעלאת המינון ההתחלתי ל-450 יחידות ליממה, המתבטא בעלייה במספר הביציות ובהשגת שיעור סביר של לידות חי.

ארנה טל ^1,2, שירה אוברלנדר¹, מירי זיבצנר^1,2

¹האגף למדיניות טכנולוגיות רפואיות, משרד הבריאות, ²המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר

קביעת מדיניות לאומית מגובשת בסוגיות חלוקות, היא אתגר למערכות הבריאות בעולם. דיון קבוצתי שבו מעורבים כל בעלי העניין מהווה גישה מקובלת במדינות שונות להשגת הסכמות למדיניות לאומית מקיפה. מודל מובנה של דיון בטכנולוגיות רפואיות מופעל משנות ה-70 בעיקר בצפון אמריקה, משם התפשטה השיטה לאירופה, ובעשור האחרון גם להודו, דרום אמריקה וישראל. כנס הסכמה כשיטה של דיון ציבורי הוא תהליך מורכב הכולל הערכת טכנולוגיה באמצעות סקירת ספרות מעמיקה, שילוב המידע האקדמי בהתייעצות עם מומחים באמצעות טכניקה של שיח קבוצתי, ודיון נרחב בהרכב (פאנל) בשיתוף אנשי ציבור. בסופו של התהליך נקבעת הסכמה רחבה המאפשרת הטמעת מדיניות ברמה לאומית. ריבוי הגורמים המעורבים, הסוגיה שנדונה, אופי מערכת הבריאות אליה מיועדות התוצאות, כמו גם מאפיינים חברתיים ופוליטיים ייחודיים – כל אלה מניבים הבדלים ביישום ההמלצות בין מדינות שונות. לפיכך, נדרשת התאמת המודל הקלאסי למדיניות הייחודית תוך גמישות הפעלה לתחומים שונים בהתאם לצורך המתעורר. יתרונות המתודולוגיה כוללים עידוד היישום הנכון של טכנולוגיות קיימות, הערכה עכשווית על ידי מיטב המומחים, יישור קו בין כל המעורבים, שיתוף הציבור ועוד.

המודל הראשוני של כנס הסכמה שיצא לפועל בישראל נוהל כתהליך שיטתי, מסודר ומובנה שאיפשר דיון רחב היקף, ושיתוף גורמים רבים בזכות הכנה מדוקדקת. חסרונותיו התאפיינו במורכבותו, אורכו ועלותו. על מנת להתמודד עם הדינאמיקה הקיימת במערכת הבריאות בישראל, המאלצת את  קובעי המדיניות לקבל החלטות בזמן אמת, הותאמו חלקים מהמודל במטרה לתת מענה לבעיות המתעוררות. כך התפתחה שיטה שהיא נגזרת של המודל הישראלי המקורי, תוך שימת דגש על חוות דעת מקצועיות, דיון קבוצתי ושיתוף גורמים מובילים במערכת. חלקם של מטופלים והציבור בתהליך מחייב בחינה מעמיקה.

¹משרד הבריאות, ²המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר

כנס הסכמה הוא שיטה מקצועית לגיבוש מדיניות בסוגיות בריאות שנויות במחלוקת, המבוססת על הערכת טכנולוגיות רפואיות באמצעות סקירת ספרות מעמיקה, התייעצות עם מומחים ודיון נרחב בהרכב של אנשי ציבור ואנשי מקצוע. המטרה היא להביא לתהליך המניב הסכמה רחבה לגיבוש קווים מנחים ליישום מדיניות. לתהליך יתרונות רבים, אולם גם נמתחה ביקורת על הפעלתו. מחד גיסא, מודל כנס ההסכמה משקף עקרונות דליברציה דמוקרטית, והביא לצמצום פער העמדות בין קובעי המדיניות לבין הציבור. הוא מאפשר לאזרחים להיות מעורבים בהחלטות מדיניות ויכול להתניע תמיכה בקרב הציבור לגבי האמצעים ליישום ההחלטות, כדרך של הממשלה להיות קשובה לרחשי הציבור ולהגברת השקיפות בתהליכי קבלת החלטות. מאידך גיסא, המבקרים מצביעים על קושי בהבנה של האזרחים המשתתפים והשפעה פוליטת מתונה בלבד לגבי יישום ההמלצות, אך קיים טווח נרחב של הצלחה לעורר שינוי ולהתוות מדיניות בין מדינות שונות.

אילוצים שונים מחייבים התאמת השיטה, כדי לשמר את יתרונותיה לנוכח האתגרים ביישומה המתמשך בישראל ובעולם. המודל הראשוני שפותח בארה"ב שמר על אופיו המדעי והמקצועי, וממשיך להיות כלי יעיל לגיבוש מדיניות לאומית ועשייה רפואית. המודל הקלאסי לא נשמר במלואו, התפתחות השיטה באירופה ואחר כך ברחבי בעולם, הביאה למתווים שונים בהפעלת השיטה ובסוגיות הניצבות לדיון. כיום, קיימת שונות בין מדינות באופן התכנון, הביצוע והיישום של כנסי הסכמה, הנובעת מהבדלים במדיניות, שינויי באופי הנושאים הנדונים, אילוצי ביצוע והתאמת לשינויי הזמן. המתודולוגיה הנפוצה היום ברחבי העולם היא "פאנל אזרחים" (Citizen jury), המשקפת את מעורבות ציבור והעדפותיו, בנוסף לדיון בהיבטים קליניים ואפידמיולוגים שהם בסיס לקווים מנחים. על אף ההסתייגויות, מתודולוגיה זו, על סוגיה השונים, משמשת זה יותר מ-30 שנה כמודל מוצלח לגיבוש מדיניות בריאות בסוגיות רפואיות שנויות במחלוקת, בישראל ובעולם. בשנת 2009 הורחב השימוש בכנסי הסכמה לרמה הגלובלית והכנס כלל נציגים מ-38 מדיניות.

בסקירה זו מובאת התפתחות כנס ההסכמה בעולם ככלי עזר ליישום מדיניות לאומית.

מנחם לאופר¹, טומס קלר², ולדימיר גרשמן², צבי פרמן², מירי שריד³, אילן ליבוביץ⁴

¹מח' אורולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²שירותי בריאות כללית, ³מכון שריד לשירותי מחקר, ⁴מח' אורולוגית, בית חולים מאיר, כפר סבא

הקדמה: אוסטיאופניה ואוסטיאופורוזיס פוגעות בגברים רבים בגיל המבוגר ובשכיחות רבה יותר בקרב חולים בסרטן הערמונית. טיפול הורמונאלי בחולי סרטן הערמונית מעלה את הסיכון לירידה בצפיפות העצם ולשברים. למרות זאת, קיימת מודעות נמוכה לצורך באבחון אוסטיאופורוזיס בגברים ולצורך בטיפול בה.

מטרות: העלאת המודעות לאוסטיאופורוזיס בחולי סרטן הערמונית בקרב הרופאים המטפלים, ובדיקת היענות החולים ורופאי המשפחה להמלצת האורולוג לטיפול בביספוספונאטים.

שיטות מחקר: נכללו גברים עם אבחנה של סרטן הערמונית שמילאו אחד משלושה תנאים: (א) גיל מעל 70 שנה, (ב) גיל מעל 60 שנה אם נמצאו במהלכו של טיפול ב-GNRH-Analogue מעל ל-12 חודשים או (ג) חולים עם אבחנה ידועה של אוסטיאופורוזיס או אוסטיאופניה שטרם טופלו. החולים הופנו על ידי האורולוג לבדיקת צפיפות עצם. לחולים עם אבחנה של אוסטיאופניה או אוסטיאופורוזיס, ניתנה המלצה לביספוספונטים פומיים. ההיענות לטיפול וההתמדה בו נבדקו במהלך תקופת מעקב של שישה חודשים.

תוצאות: השתתפו במחקר 28 רופאים אורולוגים מ"שירותי בריאות כללית" ו"מכבי שירותי בריאות". בקרב 180 חולי סרטן הערמונית נמצאה אבחנה של אוסטיאופניה קשה (52%) או אוסטיאופורוזיס (48%) וניתנה המלצה לטיפול. 153 חולים החלו בטיפול (85%) ומתוכם 147 חולים (82%) ו-136 חולים (76%) התמידו בטיפול בביספוספונאטים כעבור שלושה חודשים ושישה חודשים, בהתאמה. רופאי המשפחה אימצו המלצות אורולוגים לטיפול בביספוספונאטים ב-123 חולים (68%).

מסקנות: הודגמו היענות גבוהה של החולים לאבחון ולהמלצה טיפולית באוסטיאופורוזיס והתמדה בטיפול בביספוספונאטים. קיימת רמת הסכמה גבוהה של רופאי המשפחה להמלצות האורולוגים.

דיון: זהו מחקר ייחודי שבו הודגמו תוצאות גבוהות מהצפוי בתחום ההיענות וההתמדה בטיפול תרופתי לבעיה רפואית שאינה אורולוגית. המימצאים מפתיעים לטובה גם בקשר המקצועי בין אורולוגים לרופאי משפחה. במחקר הודגמה בנוסף היכולת לגייס חולים רבים בפרק זמן קצר במערך הרפואה השניונית בקהילה.

סיכום: במחקרנו זה, מודגם ההכרח למודעות גבוהה לאוסטיאופורוזיס בגברים מבוגרים הלוקים בסרטן הערמונית, ומוכח קשר מקצועי מועיל בין הרופא השניוני לרופא המשפחה.

הערה: המחקר נערך במימון ובחסות חברת "סנופי ישראל". ד"ר מירי שריד הועסקה על ידי חברת "סנופי ישראל" לצורך קליטת הנתונים והעיבוד הסטטיסטי.

אדם דלאל¹, שירה בן ברק², אברהם זלוטוגורסקי³, נעמה קונסטנטיני⁴

¹ענף מיון רפואי ורפואה תעסוקתית, מפקדת קצין הרפואה הראשי, צה"ל, ²מסלול "צמרת", הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ³מחלקת עור, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ⁴המרכז לרפואת ספורט, מחלקה אורתופדית, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

איזוטרטינואין חולל מהפיכה בטיפול בחטטת (אקנה) עם התחלת הטיפול בו בתחילת שנות ה-80. התרופה פועלת כנגד הגורמים העומדים בבסיס המחלה ומביאה לריפוי בשיעור גבוה מהמטופלים.

בפרשות חולים, מרביתן מהעשור הראשון של הטיפול באיזוטרטינואין, קשרו החוקרים בין הטיפול בתרופה  להתפתחות תמס שריר בכלל ותמס שריר ממאמץ בפרט. סמיכות זו הביאה רופאים להימנע ממתן הטיפול לחולים המבצעים פעילות גופנית או להתנות את הטיפול בתרופה בהפסקת האימון הגופני.

השפעות הלוואי של איזוטרטינואין המשפיעות על מערכת שריר-שלד מגוונות, ועיקרן כאבי שרירים ומיפרקים. עלייה ברמת האנזים קריאטין פוספוקינאזה (CPK) בקרב המטופלים בתרופה היא מימצא שכיח, אשר מסתמן לרוב כעלייה מתונה בערכי האנזים בדם.  HyperCKemia משנית לטיפול אינה מלווה בהכרח בתסמינים בשרירים, אולם גם קיומם של תסמינים אלו אינו מחייב חריגה מערכי ה-CPK התקינים.

התפתחות תמס שריר ממאמץ בזמן טיפול באיזוטרטינואין היא השפעת לוואי נדירה של הטיפול בתרופה. המנגנון העומד בבסיס הסתמנות זו איננו ברור, כמו גם ההשפעה של המישלב בין הטיפול בתרופה וביצוע פעילות גופנית להתפתחות תמס שריר ממאמץ.

בחולים עם תמס שריר ממאמץ בזמן טיפול באיזוטרטינואין, ניתן לאפיין חריגה של האימון הגופני מפעילות גופנית שגרתית כגורם הדק (טריגר) אפשרי. מבין הדיווחים, נמצאו שתי פרשות חולים עם דיווח על הפרשת מיוגלובין בשתן, ולא דווח על אף פרשת חולים עם ירידה בתפקוד הכליות.

על סמך הספרות המדעית הקיימת, אנו סבורים כי אין מניעה מטיפול באיזוטרטינואין גם למטופלים המבצעים פעילות גופנית מאומצת. יש להמליץ למטופלים אלו להימנע מחשיפה לגורמי הדק נוספים לתמס שריר ממאמץ, לרבות חריגה משיגרת האימונים, ולהנחותם לדווח לרופא המטפל במקרה של הופעת תסמינים בשרירים.

חיים המרמן

המרכז הרפואי רמב"ם

שירה שגיא¹, יהודה אליאסי³, עידו לבנה², יוסי ברט³, עינת מונוביץ'³

¹המעבדה לרפואה מולקולארית, ²מרכז המחקר לסרטן וביולוגיה וסקולרית, ³הפקולטה לרפואה ומרכז המחקר רפפורט, טכניון-מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

המריחואנה, המוזכרת במהלך ההיסטוריה בטקסי דת ועוד, נחשבת כיום לסם הנפוץ בעולם, עם הערכה של מיליוני צורכים. עולם הרפואה חלוק בדעותיו לגבי השפעותיה השליליות והחיוביות של המריחואנה, ולאחרונה מאמץ רב מופנה אל תחום זה במחקרים. המרכיב המשפיע העיקרי בסם הוא THC, אשר פועל על המערכת הקנבינואידית ונקשר לקולטן CB1. תגלית הקולטן הביאה למציאת ליגאנד אנדוגני, האננדמיד, וקולטן נוסף – CB2.

עוד גילו החוקרים כי למריחואנה פעילות ביולוגית מקיפה, והשפעותיה לטווח הקצר והארוך אחראיות בין היתר לפגיעות קוגניטיביות ונפשיות. מימצאים במחקרים העלו, כי ההשפעות קצרות הטווח של הקנאביס הן הפיכות: קנאביס עלול לפגוע בתפקוד הקוגניטיבי, בעיקר בזיכרון לטווח הקצר בתחום הלמידה המילולית, וזו נחשבת הפגיעה המשמעותית ביותר. לעומת זאת, למרות הצטברות של עדויות על נזקים קוגניטיביים ארוכי טווח עקב צריכת קנאביס, עולה קושי בקבלת תוצאות חד משמעיות לגבי נושא זה, הנובע מקיומם של משתנים רבים. יתר על כן, השוני הגדול בין בני אדם צורכי הקנאביס, הנובע ממשך הצריכה, תדירותה, מינון הצריכה והפיצוי המוחי האנדוגני, מקשה עוד יותר לערוך מחקרים שיניבו תוצאות ברורות.

מלבד הנזק הקוגניטיבי, נחקרות כיום השפעותיה של המריחואנה על מחלות נפש: נמצא מיתאם גבוה בין צריכת קנאביס וסכיזופרניה. נמצא כי קיים יחס ישיר בין צריכת קנאביס ובין סיכון גבוה להתקף פסיכוטי.  יתרה מזו, בחולי סכיזופרניה שצרכו קנאביס הודגם שיבוש נירו-פסיכולוגי ברירני (סלקטיבי), ונמצא כי בקרב צרכני קנאביס בריאי וחולי סכיזופרניה קיימים "חסרים" קוגניטיביים ושינויים מורפולוגיים דומים במוח.  אל מול ההשפעות השליליות של המריחואנה, שבין היתר גם גורמת להתמכרות, עומדות ההוריות הרפואיות הכוללות: הפחתת כאב, חרדה ובחילות, העלאת תיאבון ופעילות נוגדת דלקת. המדיקליזציה של המריחואנה מעודדת צריכה תכופה הקשורה לעלייה בדיכאון.