תוצאת חיפוש

אבישי גולץ, אבירם נצר

מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם

הפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

בין כל רופאי אף-אוזן-גרון שפעלו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים (יותר ממאה), בלט ד"ר ארנסט וודאק מעל כולם. ארנסט וודאק נולד בשנת 1891 בצ'כוסלובקיה. הוא החל את לימודי הרפואה בווינה וסיים אותם באוניברסיטה הגרמנית בפראג בשנת 1915.

מראשית שנות עבודתו כרופא, התבלט ד"ר וודאק כקלינאי מוכשר וכחוקר בעל שיעור קומה. עיקר התעניינותו הייתה במערכת הווסטיבולרית, וכבר בשנת 1914 החל לפרסם את מחקריו הראשונים בתחום זה. תוך זמן קצר התפרסם ד"ר וודאק בכל רחבי אירופה ונמנה על חברי המערכת של כתבי העת המפורסמים Acta Oto-Laryngologica השוודי ו-Excerpta Medica ההולנדי. כמו כן נבחר כחבר ב- Collegium Otolaryngologicum הבינלאומי.

בשנת 1939, בעקבות כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הגרמנים, נאלץ ד"ר וודאק להפסיק את עבודתו, וזמן קצר לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.

במשך חמש שנים התנדב ד"ר וודאק במחלקת אף-אוזן-גרון של ד"ר משה שרמן בבית החולים "הדסה" בתל אביב, ובמקביל פתח מרפאה פרטית בביתו. למרות פרסומו הבינלאומי, לא זכה ד"ר וודאק להכרתן של הקהילה הרפואית והאקדמית בארץ ישראל. הוא לא יכול היה להמשיך במחקריו, ונאלץ להסתפק בעבודה במרפאתו ובניתוחים שביצע בבתי החולים אסותא ועין גדי (בעיקר ניתוחי אף). למרות זאת לא איבד ד"ר וודאק את הדחף לכתוב, והמשיך לפרסם מאמרים רבים וחשובים בכתבי עת בארץ ובחו"ל. בסך הכול פרסם למעלה מ-200 מאמרים ומספר ספרים.

ד"ר וודאק נפטר ב-27.4.1962 לאחר מחלה ממושכת רצופת ייסורים, הרחק מאשתו ובתו, ונשכח על ידי מרבית חבריו.

מעיין מיליקובסקי-איילון, רבקה סופרין, רענן רז, איה שילון- הדס,  מרסי יהודה, מנשה מוקאמל, לידיה ו' גביס

המכון להתפתחות הילד על שם  וינברג, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

רקע: לקויות בטווח האוטיזם (Autistic Spectrum Disorder- ASD) מאופיינות בטווח רחב של תחלואה נוירו-פסיכיאטרית נלווית, המשתנה במהלך ההתפתחות המוקדמת. עבודה משותפת ומתואמת בין מטפלים ומאבחנים מתחומים שונים, תוך שילוב מדדים, תצפיות ושיפוט קליני, עשויה להוביל לאבחנה מקיפה של הפרעות בטווח האוטיזם. בנוסף, נודעת חשיבות רבה לאבחנה מבדלת רחבה. גן אבחוני-תקשורתי, שבמסגרתו מטופלים ילדים עם הפרעה בטווח האוטיזם או עם חשד להפרעה מסוג זה, יכול לאפשר מבט מעמיק ואבחון רב-מערכתי כחלק בלתי נפרד מהטיפול בילד ובהורה. 

מטרות: בחינת השינויים באבחנות ילדים לאחר שנת תצפיות וטיפולים בגן האבחוני-תקשורתי. בנוסף, נבחנו האבחנות הנוירו-פסיכיאטריות הנלוות ללקות בטווח האוטיזם והאבחנה המבדלת, וכן המלצות למסגרות המשך.

שיטות: חושבו השינויים בשכיחותן של אבחנות בטווח האוטיזם בקרב 76 ילדים שלמדו בגן האבחוני-תקשורתי במכון התפתחות הילד על שם וינברג, במהלך העשור האחרון, טרם הכניסה לגן וביציאה ממנו. בנוסף, חושבו שכיחויות האבחנות הנלוות ללקויות בטווח האוטיזם והאבחנה המבדלת. 

תוצאות: כמחצית (44.7%) מהאבחנות טרם הכניסה לגן עברו שינויים לאחר שנת טיפול בגן. 14.2% מהילדים שהתקבלו עם אבחנות התפתחותיות אחרות, אובחנו בסיום השנה עם לקות בתקשורת בטווח האוטיזם. לעומת זאת, 25% מן הילדים שהגיעו לגן עם לקות בטווח האוטיזם, הוסרה ושונתה אבחנתם במהלך השנה. בהתייחס לתחלואה נוירו-פסיכיאטרית נלווית ללקות בתקשורת, זו הופיעה ב-66% מהילדים. האבחנה המבדלת הנפוצה ביותר הייתה לקות שפה, שהופיעה בקרב 76%.

מסקנות: מחקר זה מחדד את חשיבותו של תהליך אבחון מעמיק הנערך על ידי צוות רב מקצועי מיומן, במהלך טיפול ולאחריו. כרבע מהילדים שאובחנו עם לקות בטווח האוטיזם בילדותם המוקדמת, עשויים לקבל אבחנה שונה ולרוב אף יפגינו סממנים קלים יותר, ייתכן שכתוצאה משינויים התפתחותיים בשילוב עם טיפול מרוכז ומשולב. 

אבישי גולץ, אבירם נצר

מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

ב-4.8.1911 ירד בנמל יפו ד"ר משה שרמן. ד"ר שרמן היה רופא אף-אוזן-גרון הראשון בארץ ישראל, ובמשך כשנה גם היה הרופא המומחה היחיד בתחום זה בארץ.

ד"ר משה שרמן נולד בניקולאייב (רוסיה) בשנת 1881. הוא החל את לימודי הרפואה באודסה, המשיך בברלין וסיים אותם בשנת 1907 בדופאט (אסטוניה). לאחר מכן התמחה באף-אוזן-גרון במוסקבה.

עם בואו לארץ התיישב ביפו, שם פתח מרפאה, ובמהרה היה למומחה מוכר ומבוקש. הוא התנדב בבית החולים היהודי ביפו "שער-ציון", ופעמיים בשנה היה עולה לירושלים למספר שבועות כדי לבדוק חולים ולבצע ניתוחים.

בינואר 1912, יחד עם חמישה רופאים נוספים, הניח ד"ר שרמן את היסודות לארגון הרופאים הראשון בארץ ישראל: "אגודה מדיצינית עברית ליפו ומחוז יפו". בשנת 1918 התמנה ד"ר שרמן ליועץ למחלות אף-אוזן-גרון של בית החולים הדסה בתל-אביב, ובשנת 1932 הוקמה בבית החולים מחלקה בהנהלתו.

במשך כל השנים היה ד"ר שרמן היוזם והמקים של איגודים ציבוריים שונים לקידום הרפואה בארץ. הוא הקים את איגוד רופאי אף-אוזן-גרון בארץ במשך שנים רבות עמד בראשו. הוא ייסד את סניף תל אביב של ההסתדרות הרפואית וכיהן כיושב ראש הסניף במשך 17 שנה. בשנת 1935 נבחר ליושב ראש הוועד המרכזי של "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל" – תפקיד שאותו מילא במשך 20 שנה. לאחר סיום כהונתו נבחר לנשיא הראשון של ההסתדרות הרפואית ואחר כך לנשיא הכבוד שלה. ד"ר שרמן היה המייסד והעורך של "הרפואה" ו"מכתב לחבר". גולת הכותרת בפעולותיו הייתה הקמת מפעל "חברות החוץ".

ד"ר שרמן היה מחברם של מאמרים רבים בתחום מומחיותו,  ובהיסטוריה של ההתארגנות הרפואית בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

ד"ר שרמן נפטר בתל אביב ב-17 ביולי 1969.

לירון קוגן¹, *אורי דיאור¹, נטע איזנברג², יוסף עזרא¹

¹מחלקת נשים ויולדות, בית חולים הדסה עין כרם, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²מחלקת נשים ויולדות, בית חולים הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, אוניברסיטת תל אביב

*המחבר הראשון והשני תרמו באופן דומה לכתיבת המאמר.

הקדמה: ניסיון לידה לאחר ניתוח חיתוך הדופן יחיד נחשב כיום מקובל ואף רצוי. לעומת זאת, ניסיון לידה לאחר שני ניתוחי חיתוך דופן אינו מקובל על ידי מרבית הקלינאים. אולם במדינת ישראל, המאופיינת בילודה גבוהה, עולה פעמים רבות השאלה: האם כלל זה תקף לכלל היולדות. כדי לבחון לעומק את השאלה הזו, ועל מנת לתת תשובה אמינה ליולדת המעוניינת בניסיון לידה לאחר שני ניתוחי חיתוך דופן, נדרשת הכרת הספרות העולמית, מדיניות הארגונים השונים ומדיניות בתי החולים בישראל. כך, אפשר יהיה להציג בפני המטופלת את שיעורי ההצלחה ואת הסיכונים שבלידה בניתוח חיתוך הדופן.  

מטרות: הצגת הספרות הקיימת בנושא, מדיניות בתי החולים בישראל, והצגת ניסיוננו בלידה לדנית ואחר שני ניתוחי דופן.

שיטות מחקר: בוצעה סקירת ספרות תוך הסתייעות במנוע החיפוש Medline. מילות החיפוש היו: Caesarean section, Caesarian, Vaginal birth after caesarean section ו-Trial of labor. מוצגת מדיניות האיגודים: האמריקאי, קנדי, בריטי והישראלי למיילדות וגינקולוגיה, המדיניות בבתי החולים בישראל וסקירת ניסיוננו בשנים 2009-2006 בבית החולים הדסה עין כרם.

תוצאות: על פי הספרות העולמית, היענות לניסיון לידה לאחר שני ניתוחי חיתוך דופן נעה בין 50%-21%. שיעורי ההצלחה נעים בין 80%-60%, ושיעור הסיבוך העיקרי – קרע של הרחם במהלך הלידה – נע בין 3%-0%. בין השנים 2006-2009 נערכו במוסדנו 67 ניסיונות לידה לאחר שני ניתוחי חיתוך דופן. שיעור ההצלחה הוא 88%, ולא היה אף אירוע של קרע רחמי.  

מסקנות: ניסיון לידה לאחר שני ניתוחי חיתוך דופן יכול להתבצע תחת בקרה מתאימה ובחירת האוכלוסייה שתתאים לכך.

אילת הלוי, שרה קיויתי, הדסה גולדברג-שטרן,  אבינועם שופר

המחלקה לנוירולוגיה של הילד, בית חולים שניידר לילדים, פתח תקווה

תסמונת West, שדווחה על ידי West בבנו שלו בשנת 1841, מוגדרת כשלישייה של פרכוסים מיוקלוניים שנקראים עוויתות בגיל הינקות (Infantile spasms – IS), ממצאים אלקטרוגרפיים אופייניים הנקראים 'היפסאריתמיה', ועצירת התפתחות פסיכו-מוטורית ופיגור שכלי. הסימנים כה אופייניים, שניתן היה לחשוב שהתסמונת נגרמת על ידי מנגנון מסוים אחד, אך למעשה קיימת הטרוגניות רבה של גורמים לתסמונת, המלצות למספר טיפולים שונים ופרוגנוזה לא אחידה. תסמונת West הוכרה רשמית כתסמונת פרכוסית של גיל הינקות (ILAE Task Force, 1989). עוויתות בגיל הינקות (Infantile spasms) הם תסמונת הכפיון (האפילפטית) השכיחה ביותר בגיל הינקות – כ-50% מכלל אירועי הכפיון בגילים חודש עד שנה. היארעות  התסמונת היא 1:3200-3500 לידות חי.

למרות שההגדרה ברורה ומוחלטת, השונות הרבה של הגורמים לתסמונת, של ההסתמנות הקלינית ושל הממצאים האלקטרואנצפלוגרפיים, מקשה על קביעת המלצות ברורות לטיפול ולקביעת מתודולוגיה למחקרים. מטרתנו בסקירה זו היא להציג בפני הקורא מהי מודיפייד-היפסאריתמיה, מהם הגורמים ומהי הפרוגנוזה בעוויתות תסמיניות בגיל הינקות, ולהדגיש את חשיבות הזיהוי המוקדם של היפסאריתמיה מסוג זה לפי התקדמות הממצאים באא"ג.

שפרה שורץ¹, חיים דורון², מיכאל שרף³

¹המרכז לחינוך רפואי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ²המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות, ³המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה, שירותי בריאות כללית והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

בדצמבר 1959 נפתח בית החולים המרכזי לנגב, כיום המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. בית החולים נפתח לאחר מאבק פוליטי קשה בין דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל דאז, שהתנגד להקמת בית חולים בבאר שבע על ידי קופת חולים הכללית והעדיף הקמת בית חולים ממשלתי באשקלון שישרת את כל אנשי הנגב, לבין אנשי באר שבע בראשות דוד טוביהו, ראש העיר דאז, ומשה סורוקה, חבר הנהלת קופת חולים הכללית. אלה האחרונים ביקשו לפעול להקמת בית חולים לאלתר, לנוכח מצוקת האשפוז בעיר ולנוכח החלטת הסתדרות נשים ציוניות הדסה לסגור את בית החולים הזמני שפעל מטעמם בבאר שבע משנת 1948. עבודה זו נועדה להציג את המאבק האידיאולוגי והפוליטי בין הצדדים, את האינטרסים הסותרים של ממשלת ישראל וההסתדרות מול צורכי הבריאות של העיר באר שבע, ואת הגורמים שהביאו בסופו של דבר להקמת בית החולים על ידי קופת חולים הכללית. העבודה מתבססת על מחקר ארכיוני ומקורות בני התקופה.

יהודה שינפלד, שפרה שוורץ, איתן ישראלי

בקורות על 3 ספרים:

השמש שוקעת בדרום מאת גבריאל בן מרון; נשים ציוניות באמריקה – הדסה ותקומת ישראל מאת מירה קצבורג יונגמן; צעירים לנצח- מדריך להאטת ההזדקנות ולהארכת משך חיינו הבריאים והפעילים, מאת סנג'יי גופטה.
 

הדס גיפס, קונסטנטין זייצב, יהודה היס

המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: קביעת סיבת המוות על ידי רופא משפטי במקרי מוות פתאומי ובלתי צפוי מבוססת בדרך כלל על מִמצאים מורפולוגיים חולניים או חבלתיים בנתיחה, ועל תוצאות בדיקת רעלנות (בדיקה טוקסיקולוגית). במצבים חריגים, כאשר לא מאותרים שינויים חבלתיים או חולניים המביאים למוות, ונסיבות מותו של הנפטר היו במצב של דחק רגשי, ניתן לקבוע כי האירוע הנסיבתי גרם למוות מהפרעה בקצב הלב.

מפרשת החולים: בשנתיים האחרונות נבדקו במרכז הלאומי לרפואה משפטית עשרה אירועים של בני-אדם שנפטרו באופן פתאומי במהלך אירוע מעורר דחק, כגון שוד או ויכוח, אשר בנתיחה ובבדיקות מעבדה לא נמצאו סימני חבלה או מחלה אשר יכלו להסביר את המוות. בכולם נמצאה פתולוגיה כרונית של הלב, שככל הנראה תרמה להפרעת קצב לב ולמוות.

דיון: משנות השִׁבעים של המאה הקודמת רשאי רופא משפטי לקבוע, כי מוות נגרם מהריגה או מרצח עקב אירוע לב חד שאינו ניתן לאִבחון בנתיחה ושנגזר מנסיבות מעוררות דחק שקדמו למוות. המוות נגרם על רקע מחלת לב כרונית, ובהיעדר נזק גופני מכאני משמעותי. בשנים האחרונות שונו אמות המידה במטרה לכלול גם נפטרים שלא הוכח כי לקו במחלת לב כרונית או שמותם נדחה בעקבות טיפול רפואי. המנגנונים הפיזיולוגיים האחראים לכך נבדקו בבני אדם שלקו בתסמיני אי ספיקת לב חדה בעקבות דחק רגשי ונִצפתה בהם עלייה משמעותית של קטכולאמינים, וכתוצאה מכך עלייה בלחץ הדם, איגור טסיות דם (Aggregation), ועיכוב בהתאוששות הלב וכלי הדם ממצבי דחק.

מסקנות: קורבנות מוות פתאומי עקב דחק רגשי בעקבות אירוע פלילי, מייצגים פלג באוכלוסייה הלוקה במחלת לב כרונית או בתגובה פיזיולוגית מוגזמת לדחק. מותם נחשב מבחינה משפטית כהריגה או רצח, אם קיימת סמיכות זמנים בין האירוע המחולל והפטירה.
 

זאב מינר¹, מאיה טוכנר², שמעון שירי¹, ז'אנה צנטר¹, מרה שוכינה¹, יגאל שושן³, מיכל כץ-לוירר⁴, איזבלה שוורץ¹

¹מח' שיקום ²והמח' לריפוי בעיסוק, בית-החולים הדסה הר-הצופים, ³המח' לנירוכירורגיה, בית-חולים הדסה עין-כרם, ⁴המח' לפיזיותרפיה, אוניברסיטת תל-אביב.

מדינת ישראל הייתה נתונה בשנים האחרונות למיתקפת טרור, וזו הביאה לעלייה משמעותית במספר נפגעי הטרור שטופלו במיסגרות רפואיות שונות בישראל. במחקרים רבים נדון הטיפול החד (Acute treatment) בנפגעי טרור, אך תהליך השיקום של נפגעי הטרור, תוצאות השיקום שלהם ותיפקודם זמן ממושך לאחר הפגיעה, כמעט שלא נחקרו. במחקרים שנדון בהם הטיפול החד בנפגעי טרור נמצא, כי הם לוקים בפגיעות רב-מערכתיות, שהן קשות ונרחבות יותר מפגיעות שלא נגרמו כתוצאה מטרור. כן נמצא, כי הטיפול החד בנפגעי טרור הוא ממושך ומסובך יותר לעומת הטיפול בנפגעים אחרים.

בין השנים 2000 ו-2004 טופלו במחלקת השיקום בהדסה הר-הצופים 72 נפגעי פעולות טרור. בסקירה זו מדווח על תהליך השיקום שעברו נפגעים אלה, בהשוואה לתהליך השיקום שעברו נפגעי טראומה אחרים שטופלו באותה מחלקה באותה תקופה. הסקירה תקיף מספר מחקרים רטרוספקטיביים השוואתיים המתייחסים לרמת התיפקוד, למדדים פסיכולוגיים ולמדדי איכות-חיים. המדדים העיקריים שנבחנו הם משך האישפוז, מדד לעצמאות תיפקודית FIM (Functional Independence Measurement), שיעור החזרה לעבודה, שיעור הפגיעות הפסיכולוגיות, כמו הפרעת לחץ בתר-חבלתית ((Post Traumatic Stress, PTSD ומדדים להערכת איכות-חיים ושביעות-רצון.

מן המימצאים עולה, כי תקופת האישפוז של נפגעי הטרור היה ממושכת באופן משמעותי מזו של נפגעים אחרים. במקביל, השיפור בעצמאות התיפקודית (FIM) היה גבוה באופן משמעותי בנפגעי הטרור לעומת נפגעים אחרים. שכיחות תסמיני הפרעת לחץ בתר-חבלתית (PTSD) הייתה גבוהה באופן משמעותי בקרב נפגעי הטרור, אולם שיעור החזרה לתיפקוד הקודם, לעבודה או ללימודים, היה דומה בשתי הקבוצות. במעקב ארוך-טווח נמצא, כי איכות-החיים ורמת שביעות-הרצון של נפגעי הטרור היו ירודות בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.

לסיכום, הצלחת השיקום של נפגעי הטרור תלויה בטיפול רב-מקצועי וממושך, ומחייבת מיומנות ותקופת זמן ארוכה. להערכתנו, התגייסותם של כל הגורמים – כולל גורמים בקהילה והביטוח הלאומי – תרמה להצלחת השיקום של נפגעי הטרור. בשל העובדה שנפגעי הטרור ממשיכים לסבול מירידה באיכות-חייהם גם זמן רב לאחר הפגיעה, אנו רואים חשיבות רבה במעקב ובטיפול רב-מקצועי וארוך-טווח בנפגעים אלה.

רקפת זלשיק¹, יפתח בירן<sup>2

1</sup>מכון טאוב ללימודי ישראל, המחלקה לעברית ויהדות, אוניברסיטת ניו-יורק, ניו-יורק, ארה"ב, ²המח' לפסיכיאטריה ג', תל-השומר

במאמר זה נסקרת הקמתה של המחלקה לנירולוגיה בבית-החולים הדסה בירושלים, ונסקרת פעילותה בראשית ימיה, בעיקר פעילותו של ד"ר ליפמן היילפרין, שהיה ממקימיה. מדווח בסקירה זו על התשתית הנירולוגית והפסיכיאטרית שהייתה בפלסטינה המנדטורית בשנות השלושים, תוך התמקדות בסוגיות המקצועיות והאירגוניות שהעסיקו את היילפרין, ובמיוחד בשאלת הקשר בין הנירולוגיה לפסיכיאטרייה. הטענה המועלית בסקירה זו היא, כי להכשרתו הנירו-פסיכיאטרית של היילפרין בגרמניה היו חשיבות והשפעה מרובות לא רק על דרכו המקצועית האישית, אלא גם על המחלקה לנירולוגיה בהדסה בראשית דרכה ועל הקהילה הנירו-פסיכיאטרית בפלסטינה, שהתאפיינה בשילוב הדוק בין הנירולוגיה לפסיכיאטריה.

הדס גיפס, יהודה היס

המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף-הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הערכת כיוון וטווח ירי על סמך מאפייני פצעי ירי מחייבת הכשרה תיאורטית או מעשית בבליסטיקה סופית. רופאים קליניים המתמחים בטראומה, נירוכירורגיה וכירורגיה, נדרשים לעיתים לקבוע כיווני ירי בפצועים, ללא ידע מוקדם או ניסיון בתחום. בנפגעי ראש שלא מתו מוות מיידי ומתאשפזים בבתי חולים, מופיעים ברשומות הרפואיות תיאורים של פצעי ירי וקביעה לגבי כיווני ירי. בבדיקות השוואתיות שנערכו במרכזים רפואיים שונים בעולם, נמצאו הבדלים משמעותיים בין הנתונים מרשומות רפואיות של קורבנות ירי בראש, לבין קביעת כיווני מעבר קליע מתוך תוצאות נתיחות רפואיות-משפטיות.

המאמר נועד להצביע על סתירות אפשריות בין הערכות פצעי ירי על-ידי רופאים קליניים בישראל שאינם בקיאים בבליסטיקה לבין תוצאות נתיחות או בדיקת הרשומות הרפואיות על-ידי רופא משפטי, ולספק כלים בסיסיים לתיעוד מדויק יותר של נזקים מירי על-ידי הרופאים המטפלים.

מובאות בזאת שלוש פרשות נפגעי ירי בראש שטופלו במרכזים רפואיים. בשתיים מתוכן בוצעה נתיחה ובשלישית בוצעה הערכה מחדש על-פי הרשומה הרפואית.

רופאים קליניים נוטים לעיתים לבסס את קביעתם לגבי כיווני ירי על-סמך גודל הפצעים בלבד, מבלי להתחשב במאפיינים אחרים, כגון טווח הירי, סימני ירי משניים ועוד. אי-דיוק בקביעת כיוון וטווח ירי עשוי להיות הרה גורל, ובעל השלכות רגשיות ומשפטיות מרחיקות לכת.

לסיכום, מומלץ לרופאים קליניים להימנע מקביעת כיווני ירי וטווח ירי בהיעדר ניסיון וידע מוקדם בנושא, ובמידת הצורך לפנות לשם כך לרופאים משפטיים הבקיאים ברזי הבליסטיקה.

רונית נשר¹, הדס משולם², אהוד זמיר², יעקב פאר²

¹מח' עיניים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מח' עיניים, מרכז רפואי הדסה והפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

ציקלופוטואבלציה היא שיטת טיפול בברקית (גלאוקומה) באמצעות לייזר; זה האחרון גורם להרס גוף העטרה היוצר את נוזל הלישכה הקדמית בעין.

הצלחת הטיפול תלויה ברמת אנרגיית הלייזר המופעלת והנקלטת על-ידי גוף העטרה; רמת הקליטה קשורה במידת הצבענות של גוף העטרה, וזו, בניגוד לצבע הקשתית, אינה ניתנת להערכה בהסתכלות חיצונית בלבד.

בעבודה זו בדקנו האם קיים קשר בין צבע הקשתית למידת הצבענות של גוף העטרה.

דגימות היסטולוגיות צבועות בהמטוקסילין-אאוזין של 31 עיניים נבחרו באופן אקראי. המדדים לתיאור כמותי (על-פי דירוג מ-0 עד 5) של אפיתל הצבענות של שלוחות גוף העטרה היו על-פי 6 מדדים היסטולוגיים: צבענות התא, טישטוש גבולות התאים, מספר המלנוציטים, איגור מלנוזומים בתאים, כמות הבועיות בתאים ומספר כלי-הדם (ואסקולריזציה) בגוף העטרה. ההערכה ההיסטולוגית בוצעה על-ידי בודק מנוסה יחיד באופן סמוי לאבחנה ולצבע הקשתית. המימצאים הושוו ביחס לצבע הקשתית. מידע לגבי צבע הקשתית התקבל בראיון או מהסתכלות על דגימת הריקמה הרטובה.

בקבוצת הקשתית הכהה (19 עיניים) נמצאו מדדים מוגברים של צבענות בגוף העטרה לעומת קבוצת הקשתית הבהירה (12 עיניים). צבענות התא בגוף העטרה, טישטוש גבולות התא, ריבוי מלנוציטים, איגור מלנוזומים וריבוי כלי-דם (ואסקולריזציה) היו מוגברים באופן משמעותי בקבוצת העיניים בעלות קשתית כהה (P<0.01). בעיניים בעלות קשתית בהירה היו יותר בועיות בתאי גוף העטרה (P<0.01).

לסיכום, נמצא קשר בין צבע הקשתית למידת הצבענות של גוף העטרה. הערכת צבע הקשתית עשויה לסייע בקביעת עוצמת הלייזר הנחוצה לטיפול בציקלופוטואבלציה.

הופעת נוזל בחלל הצדר שכיחה לאחר ניתוח מעקפים. המטרה בעבודה הייתה לקבוע את שכיחותה ולזהות מאפיינים להתהוותה. בין היתר נבדק האם מתן בתר-ניתוחי של אנוקספרין כרוך בעלייה בשכיחות התופעה.

נבדקו באופן רטרוספקטיבי 893 חולים שעברו ניתוח מעקפים. חמש-מאות-עשרים (520) חולים רציפים לא קיבלו אנוקספרין סביב הניתוח ו-373 כן קיבלו אנוקספרין. נבדקו כל צילומי בית-החזה הבתר-ניתוחיים המוקדמים (עד 10 ימים לאחר הניתוח) של החולים ודורגו לפי כמות הנוזל:

1) קטנה – הגת (סינוס) הקוסטו-פרנית מלאה; 2) בינונית – עד 50% משדה הריאה; 3) גדולה – מעל 50% משדה הריאה. משתנים קדם- תוך- ובתר-ניתוחיים נבדקו כגורמים מנבאים להופעת נוזל.

בקרב 415 (46%) חולים נמצאה כמות נוזל קטנה, ב-346 (39%) כמות בינונית וב-132  (15%) כמות גדולה. במבחן רב-משתנים כללו המנבאים להופעת נוזל גיל מבוגר, נשים ואי-ספיקת לב ((P<0.05. טיפול מונע באנוקסופורין לא נמצא כגורם מנבא להופעת נוזל.

לסיכום, לאחר ניתוח מעקפים מפתחים למעלה ממחצית מהחולים נוזל בצדר בכמות בינונית ומעלה. ניתן לזהות  גורמים מנבאים לתהליך זה.  מתן אנוקספרין סב-ניתוחי לא גרם לעלייה בכמות הנוזל.
 

הופעת נוזל בחלל הצדר שכיחה לאחר ניתוח מעקפים. המטרה בעבודה הייתה לקבוע את שכיחותה ולזהות מאפיינים להתהוותה. בין היתר נבדק האם מתן בתר-ניתוחי של אנוקספרין כרוך בעלייה בשכיחות התופעה.

נבדקו באופן רטרוספקטיבי 893 חולים שעברו ניתוח מעקפים. חמש-מאות-עשרים (520) חולים רציפים לא קיבלו אנוקספרין סביב הניתוח ו-373 כן קיבלו אנוקספרין. נבדקו כל צילומי בית-החזה הבתר-ניתוחיים המוקדמים (עד 10 ימים לאחר הניתוח) של החולים ודורגו לפי כמות הנוזל:

1) קטנה – הגת (סינוס) הקוסטו-פרנית מלאה; 2) בינונית – עד 50% משדה הריאה; 3) גדולה – מעל 50% משדה הריאה. משתנים קדם- תוך- ובתר-ניתוחיים נבדקו כגורמים מנבאים להופעת נוזל.

בקרב 415 (46%) חולים נמצאה כמות נוזל קטנה, ב-346 (39%) כמות בינונית וב-132  (15%) כמות גדולה. במבחן רב-משתנים כללו המנבאים להופעת נוזל גיל מבוגר, נשים ואי-ספיקת לב ((P<0.05. טיפול מונע באנוקסופורין לא נמצא כגורם מנבא להופעת נוזל.

לסיכום, לאחר ניתוח מעקפים מפתחים למעלה ממחצית מהחולים נוזל בצדר בכמות בינונית ומעלה. ניתן לזהות  גורמים מנבאים לתהליך זה.  מתן אנוקספרין סב-ניתוחי לא גרם לעלייה בכמות הנוזל.
 

נאוה בלום^1,2, שפרה שורץ³, אבי עורי⁴

¹בית-הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למקצועות רווחה ובריאות, ²החוג למינהל מערכות בריאות, מכללת עמק יזרעאל, ³המח' לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, ⁴הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל-אביב

במאמר זה נביא לראשונה פרטים על מרכז השיקום שנפתח על-ידי "הסתדרות מדיצינית הדסה בירושלים" תוך כדי מלחמת העצמאות. מרכז השיקום נפתח ב-29 באוגוסט 1948 ונסגר כעבור חצי שנה. הטיפול במרכז כוון לקראת שיקום הנפגעים והחזרתם למסלול החיים והעבודה. ד"ר אמיל אדלר, ממקימי המוסד סבר, כי אף-על-פי שהקמתו של מרכז השיקום הומרצה משום התנאים שיצרה מלחמת העצמאות, מרכז שיקום חייב להתקיים גם בימי שלום אולם סיבות פוליטיות תקציביות ומדיניות מנעו זאת. המאמר מסכם פרק קצר ומיוחד בתולדות רפואת השיקום בישראל הצעירה.