תוצאת חיפוש

שלמה מרסל מוניקנדם^2,1 , מנחם מוניקנדם^3,1

¹המחלקה לרפואת המשפחה ב', מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³בית הספר לעבודה סוציאלית על שם לואיס וגבי וייספלד, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן

עוני ואי שוויון בבריאות מהווים חלק גדל והולך מחוויות הרופא. עוני ואי שוויון משפיעים על אורח החיים, על התחלואה ועל איכות החיים. מחקרים שנערכו בנושא העלו שרופאים מתייחסים אחרת לחולים עניים, אך אינם תמיד מודעים לכך. יחס זה בולט במיוחד בכל הנוגע למתן טיפול בתרופות, אך הוא גם נכון לגבי הפנייה לבדיקות ולתקשורת רופא-חולה. רופאים נוטים להתייחס לחולה עני במונחים כלליים ולא למקרה הפרטני הניצב לפניו. חלק מהרופאים מעדיפים להימנע מטיפול בחולים עניים.

לעומתם, רופאים שגדלו בתוך אוכלוסיה חלשה ורופאים שבאו בעבר במגע עם אוכלוסיה נצרכת, נוטים לטפל יותר בחולים עניים. נמצא, כי סטודנטים לרפואה שטיפלו באוכלוסיה ענייה לפני הלימודים או במהלכם, התייחסו באופן חיובי יותר לחולים עניים לאחר מכן. בנוסף, בתי פקולטות לרפואה שהגו תוכניות מיוחדות לחינוך עם דגש על הטיפול בחולה העני, הצליחו להביא לשינוי תפיסתי והתנהגותי בקרב בוגריהן.

פתרונות לצמצום הפערים הבריאותיים כוללים: מערכת רפואה ראשונית חזקה, העצמת מטופלים, הקמת מסגרות להקטנת אי-השוויון והצדק בבריאות, וצמצום פערים בתשתיות ובאיכות השירות. יש צורך בהגברת המודעות להיבטים הרלוונטיים במפגש של הרופא עם החולה העני ובפיתוח תוכניות מתאימות בחינוך הרפואי .
 

גלעד הורוביץ¹, זיו גיל^3,2,1, אורן קו-אל^3,1, דריל סמית¹, מרדכי סלע⁴, אברהם אברג'יל¹, דן פליס¹

¹מערך אף אוזן גרון וכירורגיית ראש צוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²היחידה לניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב,

³המעבדה לחקר יישומי של הסרטן, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב,

⁴המחלקה לכירורגיה משחזרת של הפה והלסתות, מרכז רפואי הדסה עין כרם, ירושלים

מטרות: שיעור ההיארעות של שאתות שמקורן בגת המקסילרית נמוך יחסית באוכלוסיה. המטרה בעבודה זו  היא להציג את מהלך האבחון והטיפול בחולים הלוקים בשאתות אלו.

שיטות וחולים: בין השנים 2008-1999, נותחו במרכז הרפואי סוראסקי 174 חולים עקב שאתות שמקורן בגת המקסילרית. מאה ושמונה עשר החולים (%68) נותחו בשל תהליכים ממאירים ו-54 חולים (%32) נותחו בשל תהליכים טבים.

תוצאות: השאת הממאירה השכיחה ביותר הייתה סרטן אפיתל תאי קשקש (40% מכלל הממאירויות), והשאת הטבה השכיחה ביותר הייתה אנגיופיברומה של גיל העלומים (34% מבין השאתות הטבות). מאה ארבעים ושישה חולים (84%) עברו ניתוח לכריתה חלקית של עצם המקסילה, ו-28 חולים (16%) עברו מקסילקטומיה מלאה. תשעה חולים עברו  כריתה נרחבת, מאחר שהשאת פרצה את גבולות המקסילה ועירבה את ארובת העין או את בסיס הגולגולת. בקרב 33 חולים (45%) נדרשו שתל חופשי ו/או תותב לשחזור החסר הכירורגי. סיבוכים בתר-ניתוחיים הופיעו ב-35 חולים (20%) וכללו בעיקר סיבוכי פצע מקומיים. המעקב אחר החולים נמשך בין חודש ל-97 חודשים, עם זמן מעקב ממוצע של 30 חודשים. מבין החולים עם שאתות ממאירות, 75 שרדו ללא עדות למחלתם (67%), 12 חולים (10%) חיים עם מחלתם ו-31 חולים (23%) נפטרו ממחלתם או מסיבות אחרות.

לסיכום: הוכח, כי ניתוח של חולים עם שאתות הגת המקסילרית הוא טיפול בטוח ויעיל. נדרש צוות רב תחומי של מנתחים ואונקולוגים, על מנת לאפשר טיפול מיטבי כנגד שאתות אלו.
 

עצמון צור¹, פריד כריני², ארקדי גלין¹, גרשון וולפין²

¹המחלקה לשיקום, ²המחלקה לכירורגיה אורתופדית, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

רקע: שלושים ושניים חולים, מהם 25 גברים (78.1%) ו-7 נשים (21.9%), אשר עברו ניתוח לקטיעת רגלם אל מתחת לברך במסגרת בית החולים לגליל המערבי בנהרייה, קיבלו רגל תותבת והחלו את הליך השיקום באותו בית חולים. עשרים ושבעה חולים נענו לקריאתנו ובאו להיבדק, מהם 21 גברים (77.8%) ו-6 נשים (22.8%). ארבעה מאותם חולים עברו ניתוחים לקטיעת שתי הרגליים. לא היה בידינו כל מידע קודם אודות הרגלי ההרכבה של הרגל התותבת עם תום הליך השיקום.

שיטות: נסקרו כל החולים שאושפזו במחלקת שיקום בבית החולים בנהרייה אשר עברו קודם לכן, בין השנים 2004-2000, ניתוחים לקטיעת רגלם אל מתחת לברך וקיבלו בהמשך רגל תותבת. כל חולה נתבקש לענות על שאלון מפורט. החולים נשאלו אודות הרכבת הרגל התותבת לצורך ביצוע פעולות יומיומיות חיוניות, כושר הניידות בין כותלי הבית ומחוצה לו, היכולת להשתלב בשוק העבודה, השפעת הרגל התותבת על הפעילות החברתית, הסיבוכים שנגרמו עקב הרכבת התותבת, הצורך באבזרי-עזר להליכה, היכולת לנהוג ברכב או לנסוע בתחבורה ציבורית והיכולת להתמודד עם מטלות המצריכות מאמץ גופני. השאלון הכיל מידע אודות הגיל, המין, רמת ההשכלה של החולה, מצבו המשפחתי ותמיכת הקרובים אליו, במגמה להעריך את השפעתם על הרכבת התותבת.

תוצאות ומסקנות: אותן תוצאות שבהן ניתן היה למצוא מובהקות היו קשורות כולן לגילם של קטועי הרגל. ככל שעולה הגיל, כך קטן מספר השעות שבהן מרכיב הקטוע את התותבת בעת שהוא שוהה בביתו ומחוץ לבית, גדל הקושי להתהלך במהירות עם התותבת, גדלה נטייתו להתעייף בקלות בעקבות הליכה עם התותבת ונפגמת איכות חייו.
 

ירון ניב, בטסי הלף, מנחם מושקוביץ, רויטל קריב, אלכס וילקין, זהר לוי

החוג למחלות ממאירות של דרכי העיכול, האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד

נייר עמדה זה נועד להמליץ על התנהלות קלינית נכונה לאחר כריתת פוליפ ולאחר ניתוח מרפא לסרטן הכרכשת והחלחולת (Colorectal cancer). נדרש מעקב באמצעות קולונוסקופיה, על מנת להפחית את הסיכון להישנות שאת, להתפתחות פוליפ או להישנות של ממאירויות נוספות בכרכשת ובחלחולת. ההתייחסות לפוליפ היפרפלסטי פשוט היא כמו לבדיקה ללא ממצאים, ויש לחזור על הקולונוסקופיה לאחר עשור. ממצא של אדנומה קטנה מחייב קולונוסקופיה נשנית לאחר 10-5 שנים. ממצא של אדנומה ’משמעותית’ מחייב בדיקה נשנית לאחר שלוש שנים. התרשמותו האישית של הבודק מאיכות הקולונוסקופיה תכתיב התייחסות נוספת, כמו בדיקה נשנית במועד קרוב יותר. כריתה בחלקים של אדנומה ססילית מחייבת בדיקה נשנית לבחינת המקום ולשלילת שאריות אדנומה שנותרו תוך 6-2 חודשים, לאחר בחינת התוצאה הפתולוגית. אין מקום לביצוע בדיקת צואה לדם סמוי או תבחיני סקר אחרים בחולים לאחר כריתת פוליפים. הוכח, כי מעקב קולונוסקופי המשולב עם CEA ודימות הכבד מאריך חיים לאחר ניתוח מרפא לסרטן הכרכשת והחלחולת. לפני הניתוח יש צורך לבצע קולונוסקופיה מלאה. אם מדובר בשאת חוסמת, יש מקום להשלים את הבדיקה באמצעות קולונוסקופיה וירטואלית. אם החולה נותח טרם בדיקת דימות של כל המעי, יש מקום להשלמה בקולונוסקופיה שלמה 6-3 חודשים לאחר הניתוח. מאחר שקיים חשש משאת מטהכרונית מוקדמת, יש לבצע קולונוסקופיה שנה מיום הניתוח או מהיום שבו בוצעה קולונוסקופיה אשר במהלכה נוקתה הכרכשת (Colon) מפוליפים. על המעקב הבא להתבצע כעבור שלוש וחמש שנים. לאחר Low Anterior Resection, הסיכון להישנות שאת מקומית בחלחולת גדול פי 10 מאשר בכרכשת. חולים שלא טופלו בקרינה בעקבות מחלה מקומית מתקדמת, או שלא עברו כריתה של המזורקטום, יעברו סיגמואידוסקופיה כל 6-3 חודשים במשך 3-2 שנים, על מנת לשלול הישנות מקומית של שאת.
 

אברהם אונטרמן^1,5, לריסה גורנדה^2,5, איריס ברשק^3,5, רחל פאוזנר^4,5

¹המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²אגף הדימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ³המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ⁴המחלקה לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב.

אישה בת 63 שנה, סיעודית, צלולה, גרה בביתה עם בעלה ובנה, נעזרת במטפלת צמודה. עבדה כמזכירה בבית ספר עד שש שנים טרם התקבלותה. התקבלה לאשפוז עקב קוצר נשימה שהחל כשלושה שבועות טרם אישפוזה.

אחת עשרה שנים קודם לכן אובחנה ליקמיה מיאלוציטית כרונית בעקבות קביעת נוסחת דם שגרתית שבה נמצאו 43,000 ליקוציטים. היא טופלה בתחילה בהידרוקסיאוריה ובהמשך הוחל טיפול באינטרפרון שהביא להפוגה מלאה.
 

אריה אלטמן¹, איתי גואטה², תמר גרוסמן³, אלי שוורץ⁴

¹המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²הפקולטה לרפואה אוניברסיטת סמלוויס, בודפשט, הונגריה, ³המעבדה לפרזיטולוגיה, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴המרכז לרפואת מטיילים ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

טפיל ה-Plasmodium Vivax  נחשב כגורם למחלת מלריה קלה יחסית. זיהום ב-P. falciparum נקרא "מלריה ממארת", מאחר שסיבוכים ממחלה זו, כגון אי ספיקת כליות חדה, פגיעה במערכת העצבים המרכזית ותסמונת מצוקת נשימה חדה (Acute Respiratory Stress Disorder – ARDS), שכיחים יותר בהשוואה לאלו הנגרמים מזני הפלסמודיום האחרים. בשנים האחרונות חלה עלייה בסיבוכים המדווחים במלריה הנגרמת מהטפיל P.vivax, ובראשם תסמונת מצוקת נשימה חדה – המתרחשת

סמוך לתחילת הטיפול בתרופות. 

במאמר זה מדווח על זוג תיירים ממומבאי שאושפזו עקב חום מחזורי וצמרמורות, ואובחנו כלוקים במלריה. כיממה לאחר תחילת הטיפול בתרופות הופיעו בגבר סימנים קליניים של תסמונת מצוקת נשימה חדה, שהתבטאו בגודש בריאות ובנשימה מהירה (טכיפניאה). הפתופיזיולוגיה לתסמונת מצוקת נשימה חדה בזיהומי  P.vivax אינה ידועה.

מדינת ישראל נחשבת אומנם כמדינה נקייה ממלריה, אך קיים צורך בהגברת המודעות לסיבוכים הפוטנציאליים במחלה טבה (Benign)  זו –  בעיקר עם העלייה בשכיחותם בשנים האחרונות ולנוכח ההגירה לגבולות המדינה.
 

איתי גואטה^3,1, אריה אלטמן¹, יהודה שינפלד^2,1

¹מחלקה פנימית ב', ²המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מרכז זבלודוביץ למחלות אוטואימוניות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, מופקד הקתדרה לחקר מחלות אוטואימוניות על שם ליאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב, ³אוניברסיטת סמלוויס, בודפשט, הונגריה

כיחשון (Cachexia) ואנורקסיה הן תופעות הקיימות ביותר מ-80% מחולי הסרטן. התהליך הפתופיזיולגי אינו מובן במלואו, ובשנים האחרונות הוסבה תשומת לב רבה לתפקידם המהותי של ציטוקינים המופרשים מהשאת, ביניהם 1TNFα, כחלק מרכזי בתהליך. במטרה לנסות ולבלום את הירידה במשקל, הגורמת במקרים רבים למות החולה, נערכו מחקרים שבהם נחסמה פעילותו של הציטוקין TNFα.

במאמר זה נדונים שני ניסויים מהשנים האחרונות שבהם נבלמה פעילות הציטוקין הנ"ל בשתי שיטות שונות: האחת באמצעות נוגדן חד-שבטי (Infliximab) והאחרת על ידי חסימת הקולטן (באמצעות Etanercept). שני הניסויים נערכו באופן אקראי וכפול סמיות, וקבוצת הבקרה טופלה באינבו. כמדדי זהב להצלחת הטיפול הוגדרו מטרות ראשוניות ושניוניות, ובסופן לא הושגה חשיבות סטטיסטית בכל אחד מהם.

לסיכום, אנורקסיה וכיחשון אינן תוצאה של ציטוקין אחד בלבד, וחסימתו הבלעדית גורמת לשינוי מיקטי (מזערי) ולא משמעותי בחולי הסרטן. יש להניח, כי מדובר במכלול רחב של מתווכים שתוצאתם היא הסתגלות (אדפטציה) הגוף לדרישות האנרגיה החדשות.
 

צבי פיגנברג

אגף הרפואה, מגן דוד אדום בישראל

במאמר זה נדון הטיפול הרפואי טרום אשפוז שניתן על ידי צוותי מגן דוד אדום לנפגעי 36 אירועים של פיצוצים, אשר נגרמו על ידי מחבלים מתאבדים במהלך אינתיפאדת אל אקצה והוגדרו כאירועים רבי נפגעים. מספר הנפגעים הכולל היה 2,048, ומספר הנפגעים הממוצע לאירוע היה 57.

איסוף ועיבוד הנתונים התבסס על התחקירים המבצעיים והרפואיים שבוצעו בכל אחד מאירועים אלה, בהשתתפות כל צוותי מגן דוד אדום בשטח שטיפלו בפצועים אשר הוגדרו דחופים ופינו אותם. הדגשים בתחקיר הרפואי היו ה-Triage  – מיון  ראשוני, הגדרת מצבו של הנפגע וסדר הקדימות לטיפול ופינוי, רמת הטיפול – רמת ALS (רופאים ופרמדיקים) מול רמת BLS (חובשים), פעולות מצילות חיים בשטח, וכן ויסות ופיזור הנפגעים בין בתי החולים השונים באזור.

הנתונים העיקריים: כוחות מגן דוד אדום בשטח (בממוצע לאירוע) – 42 אמבולנסים ו-116 אנשי צוות. לוח זמנים (ממוצע לכל האירועים): הגעת אמבולנס ראשון – כעבור 3.9 דקות, פינוי פצוע ראשון – כעבור  10.7 דקות, פינוי פצוע דחוף אחרון מהשטח – כעבור 25.2 דקות.

טריאז’: למעלה מ-70% מהפצועים שהוגדרו כדחופים על ידי הצוותים בשטח היו פצועים קשה לפי הגדרת בתי החולים המקבלים (16 < (ISS.

טיפולים מצילי חיים: ב-99 נפגעים (24%) מכל הנפגעים הדחופים בוצעו פעולות מצילות חיים בשטח.

ויסות בין בתי החולים באזור האירוע: ב-9 אירועים שבהם לא הייתה אפשרות פינוי למרכז על בטראומה, פונו כל הנפגעים לבתי חולים אזוריים – 63% מהנפגעים הדחופים הועברו בוויסות שניוני למרכזי על בטראומה, 27 אירועים שהתרחשו באזור שבו לפחות מרכז טראומה אחד – 71% מהנפגעים הדחופים פונו ישירות למרכזי על בטראומה, בוויסות שניוני הועברו רק 12% מהנפגעים שהוגדרו דחופים למרכזי על בטראומה.

גם באירועים רבי נפגעים שנגרמו על ידי פיצוץ מטעני נפץ על ידי מחבלים מתאבדים – אירועים המתחילים תמיד בבהלה, בפחד ובכאוס מוחלט – הצליחו צוותי מגן דוד אדום לארגן את השטח לפעולה מקצועית ושקולה, ולבצע את הטיפול הרפואי הכולל: Triage, ביצוע פעולות מצילות חיים, פינוי וויסות בין בתי החולים באזור בצורה סבירה. פעילות זו של צוותי מגן דוד אדום תרמה תרומה משמעותית להצלחת הטיפול בנפגעים אלה על ידי מערך הטראומה של מדינת ישראל.

שאול מ' שאשא

בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

המלחמות בעתיד שוב לא תהיינה מוגבלות להתמודדות בין צבאות ניצים כבעבר, אלא תלבשנה אופי של "מלחמה טוטלית" – שבה גם העורף על כל מרכיביו יהיה חלק מהמערכה. אתרים שהיה מקובל בעבר לראותם כמוגנים מפני תקיפות, כמו מוסדות דת ובתי חולים, שוב לא יהיו חסינים, והם עלולים להיפגע כפי שהיה במלחמות האחרונות בזירתנו. לכן, על בתי החולים להכין עצמם לעבודה בתנאי חירום גם כאשר הם עצמם נתונים תחת אש.

במאמר זה מתוארת הפעלת בית חולים של קו עימות, שהיה נתון תחת אש לעיתים מזומנות במרוצת שלושים השנים האחרונות, ובמיוחד במלחמת לבנון השנייה. בנוסף, נדונים הלקחים העיקריים מפעילות זו ומודגשות ההמלצות לכלל בתי החולים בישראל, שעיקרן:

הצורך למגן את המוסדות  כדי להבטיח הגנה על החולים, הצוות והמבקרים מפני איומים קונבנציונליים ולא קונבנציונליים.

ההכרח להבטיח את התייצבות העובדים על ידי ארגון הסעות מוגנות ירי והקמת מעונות לילדיהם בתנאים מוגנים, עם אפשרות לינה במקום.

הכנת בית החולים לפעולה תחת אש, ובמיוחד פינוי מחלקות בתנאי סיכון לאתרים מוגנים, על ידי הכנת נהלי פעולה מתאימים, ותרגול כלל הצוות ללא לאות וללא הפסק.

עדי שחם אבולעפיה¹, אבישי אליס^3,1, יוסף מנור^{2, 3,} מיכאל לישנר^3,1

¹מחלקה פנימית ו²מחלקה המטולוגית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: חום וניטרופניה הנגרמים מכימותרפיה יכולים להיות מטופלים בבטחה באנטיביוטיקה בדרך פומית, אלא שההנחיות לטיפול מבוססות על מחקרים שבהם לקו מרבית החולים בשאתות טמומות (Solid tumors). 

מטרות: להעריך את היעילות והבטיחות של טיפול אנטיביוטי פומי בחולי לימפומה שאינה הודג’קין עם חום וניטרופניה בסיכון נמוך.

שיטות: נסקרו כל הגיליונות של כל חולי הלימפומה שאינה הודג’קין שאושפזו במרכז הרפואי מאיר עקב חום וניטרופניה. כל החולים שאושפזו במחלקה פנימית א’ טופלו פומית ב-Ciprofloxacin וב-Amoxicillin-clavulanic acid. חולים שאושפזו בשאר המחלקות הפנימיות טופלו באנטיביוטיקה לתוך הווריד. שתי שיטות המתן הושוו על פי מהלך ההחלמה ממחלת החום.

תוצאות: נסקרו הגיליונות של 48 חולים. במרביתם הלימפומה הייתה מסוג Intermediate grade , בשלב IV-III. שלושים ושלושה חולים עם 44 אירועי חום וניטרופניה טופלו באנטיביוטיקה לתוך הווריד, בעוד ש-15 חולים עם 19 אירועים טופלו באנטיביוטיקה במתן פומי. לשתי צורות המתן הייתה הצלחה זהה (59% במתן לתוך הווריד ו-74% במתן הפומי, P=0.270). לא היו הבדלים בשיעורי התמותה, בסיבוכים המשמעותיים, בזיהומים משניים, בחוסר תגובה ו/או באי סבילות לטיפול האנטיביוטי.

מסקנות: המחקר מאשש, כי Ciprofloxacin ו-Amoxicillin-Clavulanic acid במתן פומי מהווים חלופה טובה למתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד בחולי לימפומה שאינה הודג’קין עם חום וניטרופניה בסיכון נמוך, לאחר כימותרפיה.

איתן מלמד, שאול גולדשטיין, דויד אנג'ל

היחידה לכירורגיה של היד, המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

מספר מצבי תחלואה בכף היד, הכוללים אצבע הדק, תסמונת מנהרת כף היד (Carpal tunnel syndrome) וכוויצה על שם דפיטרן, שכיחים בקרב חולי סוכרת ומתפתחים בעיקר בשל הפרעה בחילוף החומרים של רקמת החיבור. לכך מתלווה הגבלת תנועות המפרקים עקב נוקשות העור המכסה אותם. מצבי תחלואה אלו הם נחלתם של 40% מחולי הסוכרת, והם פוגמים בפעילותם ובאיכות חייהם של החולים. במצבים אלו נבדלים חולי הסוכרת במהלך הטבעי ובתוצא הטיפול בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. בסקירה זו נדונים היבטים אפידמיולוגיים וטיפוליים של מצבי תחלואה אלו של כף היד, תוך התייחסות לתוצא הטיפול באוכלוסייה זו ולנקודות שנויות במחלוקת.   

דב ליכטנברג

החוג לפיסיולוגיה ולפרמקולוגיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המסרים הנלמדים מהמאמר

בשלושים השנים האחרונות כמעט שלא השתנה מספר הבוגרים של הפקולטות לרפואה בישראל, למרות הגידול הניכר באוכלוסיית המדינה. מאידך, מספר מקבלי הרישיונות השנתי לעסוק ברפואה גדל בערך מ-300 ל-900, בעקבות הגידול הניכר במספר הישראלים הלומדים רפואה בחו"ל – בעיקר במדינות מזרח אירופה, ובמספר הרופאים שהגיעו לישראל עם העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים בראשית שנות התשעים. כבר בתחילת העשור הנוכחי ניכר היה שעלול להיווצר חוסר ברופאים, ועל כן מינתה המועצה להשכלה גבוהה ועדה בראשות פרופ' פזי, שהתבקשה לבדוק את צורכי המדינה בהכשרת רופאים. ועדה זו קבעה, כי על מנת לשמור על בריאות הציבור, ראוי לשמור על יחס של שלושה רופאים לכל אלף תושבים, והמליצה על הגדלת מספר הסטודנטים למחזור מ-300 ל-800. המל"ג (וגורמים ממלכתיים נוספים) אימצו את מסקנות ועדת פזי ואישרו הקמת מסגרות לימוד נוספות להכשרת רופאים (תכנית 4 שנתית בתל אביב, תוכנית להכשרת רופאים במסגרת העתודה האקדמית בפקולטה לרפואה בירושלים ופקולטה חדשה לרפואה בצפת, בחסות אוניברסיטת בר-אילן). אולם הם לא העלו לדיון את השאלה הבסיסית: האם ניתן ליישם את דו"ח ועדת פזי, ובמפורש, האם ניתן להכשיר 800 רופאים לשנה במדינת ישראל? ואם ניתן לעשות זאת, מהי העלות?

במאמר זה נדונות השאלות הללו באופן איכותי בלבד. עיקר הדיון מוקדש לגורמים שבהם יש להתחשב בבואנו להשיב על שאלות אלה. תידרש עבודה נוספת כדי להעריך ביתר דיוק את התשובות לשאלת המימון. ניתן להעריך, כי בתנאים הנוכחיים ועל פי הסכמים מחייבים, עלות הכשרתו של כל רופא נוסף היא בשיעור של כ-100,000 ₪ לשנת לימודים קליניים. לכך יש להוסיף מימון תשתיות, בעיקר בבתי חולים שבהם לא מתקיימת הוראה בימים אלה. בתי החולים בפריפריה יזדקקו לתמרוץ נוסף שיאפשר להם להכשיר את הסגל הרפואי להוראה, לקדם את הרופאים למעמד אקדמי ובמידת הצורך – לעודד מעבר רופאים ממרכזי הוראה מנוסים, שיתגברו את כישורי ההוראה של הרופאים בבתי החולים ביישובי הספר.

באשר לאפשרות הכשרה של 800 תלמידים לשנה, הגורם המגביל הוא היחס בין מספר המחלקות המלמדות רפואה בתחומים עתירי הוראה לבין מספר שבועות הקלקשיפ שמחייבת תוכנית הלימודים. כדי ליישם את מסקנות ועדת פזי, הכרחי להגדיל ככל שניתן את מספר המחלקות המלמדות ואת מספר השבועות השנתי שכל מחלקה מלמדת. אך גם בכך לא די. יהיה הכרחי גם להוריד באופן מתון את המספר הכללי של שבועות ההוראה ליד מיטת החולה, תוך הקפדה שהמספר לא ירד מתחת ל-70 שבועות (כמקובל בצפון אמריקה), להאריך את יום הלימודים הקליני ליותר מ-8 שעות, להגדיל את מספר שבועות ההוראה בקהילה, ואם גם בכך לא די – לשקול העברת חלק מהוראה הקלינית להרצאות, לסדנאות, להדמיות ו/או סמינריונים, בקבוצות גדולות יותר מאשר בהוראה ליד מיטת החולה, תוך הקפדה שבכל קבוצה יהיו לא יותר מ-30 תלמידים. רק במהלך משולב ניתן יהיה ליישם את המלצות ועדת פזי, להכשיר מספיק רופאים בפקולטות בישראל ובכך להקטין באופן ניכר את תלותנו בהכשרת רופאים ישראלים בחו"ל.

אהרן לובצקי¹, מרטין אליס²

¹המרכז הארצי להמופיליה והמכון לקרישת הדם, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²המחלקה להמטולוגיה ובנק הדם, בית חולים מאיר, כפר סבא

רקע: בשנים האחרונות עלתה מאוד המודעות למתן טיפול מונע לפקקת ורידים תסחיפית בחולים מאושפזים הנמצאים בסיכון לפתח תסמונת זו. בשנים האחרונות התפרסמו מחקרים גדולים שנבדקו בהם עשרות אלפי חולים בתסמונת זו, והוכח בהם כי טיפול מונע מפחית בשיעור ניכר את הסיכון לפתח פקקת ורידים תסחיפית באשפוז. במחקר הנוכחי נבדק הסיכון לפקקת, ונבחן מתן טיפול מונע במחלקות לרפואה פנימית ולכירורגיה כללית בבית חולים גדול בישראל.

שיטות: בשני סקרי חתך שנערכו במחלקות לרפואה פנימית ולכירורגיה נמצא, כי בדומה לנתונים ממרכזים אחרים בעולם, החולים באשפוז מבוגרים יותר, חולים יותר ורתוקים יותר למיטה. הקיום של גורמי סיכון אלה איפשר להגדיר מחצית מהחולים המאושפזים במחלקה פנימית כחולים בסיכון מוגבר לפקקת ורידים. בעקבות זאת הומלץ על טיפול מונע, שניתן רק ל-22% מהחולים. מצב החולים במחלקות לכירורגיה דומה מבחינת גורמי הסיכון בחולים לא מנותחים, ושם ניתן טיפול מונע בשיעור נמוך ביותר. קבוצת המנותחים (כמחצית החולים באשפוז) נמצאת בסיכון גבוה יותר ומקבלת טיפול בשיעור גבוה יותר – אך עדיין לא מיטבי.

למרות שרוב מנהלי המחלקות בסקר עמדות העידו כי מניעת פו"ת היא נושא מהותי מבחינתם, וכי במחלקות האשפוז שלהם קיימים קריטריונים לזיהוי חולים בסיכון ומתן טיפול, הרי שבפועל הטיפול ניתן בשיעורים נמוכים מדי.

מסקנות: חולים המאושפזים במחלקות לרפואה פנימית ולכירורגיה נמצאים בסיכון לפתח פקקת ורידים, בדומה לקיים במדינות אחרות במערב. שיעור הטיפול המונע נמוך, ויש לאתר דרכים על מנת לשפר מתן טיפול זה.
 

בנימין גזונדהייט

החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים, המרכז הבינלאומי לרפואה תאית ואימונותרפיה של הסרטן, תל אביב

בית החולים ברזילי באשקלון הוקם בשנת 1961. בית החולים משרת כיום 500,000 תושבים, נותן מענה רפואי בזמן מלחמה (דוגמת "עופרת יצוקה"), ומטופלים בו גם חולים רבים המגיעים אליו משטחי הרשות הפלסטינית. בחדר המיון הנוכחי, אשר מכיל 18 מיטות, ניתן מענה רפואי ל- 90-100 אלף פניות בשנה.

בסוף שנות ה-90' הוחלט להרחיב את מבנה בית החולים. זאת, בין היתר, כמענה לגידול המהיר של האוכלוסיה באזור. בנוסף, בשל היעדר מיגון הולם, שותקה חלק מן הפעילות בבית החולים בעת מבצע "עופרת יצוקה".

ארנון ד' כהן^4,1, יעקב דריהר^4,1, סיגל רגב-רוזנברג², אורית יעקובסון³, ניקי ליברמן³, מרגלית גולדפרכט³, רן ד' בליצר²

¹משרד הרופא הראשי, ²אגף תכנון ומדיניות בריאות, ³חטיבת הקהילה, ההנהלה הראשית, שירותי בריאות כללית, תל אביב, ⁴המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז סיאל - מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

תוכנית מדדי האיכות בקהילה ב"שירותי בריאות כללית" קיימת מזה עשור. במסגרת התוכנית הוגדרו 70 מדדי איכות מבוססי ראיות ב-11 תחומים שונים. המדדים עוסקים ברפואה מונעת (חיסונים, איתור מצבי חולי כגון סרטן הכרכשת ["המעי הגס], סרטן השד, יתר לחץ דם, אי ספיקת כליות כרונית), איזון מחלות כרוניות (סוכרת, היפרליפידמיה, מחלת לב איסכמית, גנחת ואי ספיקת לב), טיפול בקשישים (מניעת אשפוזים נשנים) וטיפול בילדים (איתור השמנה, איתור אנמיה וטיפול בה). תוכנית המדדים נעזרת במערכות מידע מהמובילות בעולם המושתתות על מחסן נתונים משותף, הכולל נתונים סוציו-דמוגרפיים, נתונים לגבי צריכת תרופות, צריכת שירותי בריאות, בדיקות מעבדה ובדיקות דימות, ורשם ייחודי ומתוקף של מחלות כרוניות. בתוכנית נרשמו הצלחות במספר תחומים, כגון איזון סוכרת והיפרליפידמיה, חיסון כנגד פנימוקוק ואיתור מוקדם של סרטן הכרכשת. התוכנית איפשרה צמצום פערים ואי שיוויון במדדי בריאות בין האוכלוסייה הערבית והיהודית, ובין שכבות חברתיות-כלכליות שונות. השיפור במדדי האיכות בכללית מבוסס על עבודת צוות של רופאים, אחיות, אנשי מנהל וצוותים פארא-רפואיים. העבודה היומיומית והמאמץ הרב המושקע בטיפול בלקוחות הכללית, משתקפים בשיפור המתמיד במדדי האיכות הרפואיים.