תוצאת חיפוש

לקריאת המאמר מאת וליד סליבא, לי גולדשטיין, נאיף חבשי ומאזן אליאס. "הרפואה" – כרך 151 חוב' 5, מאי 2012

וליד סליבא^1,2, לי גולדשטיין^1,2,  נאיף חבשי³, מאזן אליאס^1,2

¹מחלקה פנימית ג', מרכז רפואי העמק, עפולה, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ³מחלקה פנימית א', מרכז רפואי העמק, עפולה

רקע: חולי סוכרת מפתחים אנמיה בשכיחות גבוהה. התפקיד שממלא היפסידין (Hepcidin) באנמיה הקשורה לסוכרת אינו ידוע.

המטרות במחקר: לבחון את הקשר בין רמות ההיפסידין בנסיוב ואנמיה בחולי סוכרת עם תפקוד כליות תקין.

שיטות המחקר: נבחנו באופן פרוספקטיבי 86 חולים עוקבים עם סוכרת מסוג II, 39 עם אנמיה (קבוצת המחקר) ו-47 ללא אנמיה (קבוצת הבקרה). לא נכללו חולים עם אי ספיקת כליות, חסר ברזל,  חסר ויטמין B12 או חולים במחלות דלקתיות כרוניות.

תוצאות: בניתוח חד משתנים, החולים עם אנמיה היו מבוגרים יותר ולקו בסוכרת ממושכת יותר בהשוואה לחולים ללא אנמיה (P<0.05). רמת ההיפסידין החציונית הייתה 15 נאנוג'/מ"ל (140-2 נאנוג'/מ"ל) בקבוצת האנמיה בהשוואה ל-14 נאנוג'/מ"ל (128-2 נאנוג'/מ"ל) בקבוצת הבקרה (P=0.386). רמות הקריאטינין והאריתרופויאטין (Erythropoietin) היו גבוהות יותר בקבוצת החולים עם אנמיה לעומת קבוצת הבקרה (P<0.05). בקבוצת החולים עם אנמיה הייתה רמת ההמוגלובין המסוכרר (Hba1c) נמוכה יותר (P=0.035), והטיפול בתרופות נוגדות סוכרת היה בשיעור גבוה יותר: Metformin 73% לעומת 46% (P=0.016) ו-Sulfonylurea 47.2% לעומת 19.1% (P=0.006), בהתאמה. גם לאחר תקנון לגיל נבדלו שתי הקבוצות במשך הסוכרת (P=0.043), ברמת האריתרופויאטין (P=0.007), ברמת הקריאטינין (P<0.001), ובטיפול ב-Metformin ,Sulfonylurea  ו-Insulin (P<0.05).

מסקנות: חולי סוכרת עם אנמיה לוקים בסוכרת ממושכת יותר בהשוואה לחולים ללא אנמיה. במחקר זה לא נמצא קשר בין רמות ההיפסידין ואנמיה בחולי סוכרת. 

אופיר אביזוהר

המכון לבדיקות תקופתיות, הקריה הרפואית לבריאות האדם רמב"ם, חיפה

הקדמה: האבחנה המבדלת של כאבים בבית החזה היא נרחבת, ויכולתו של הרופא בחדר המיון להבדיל בין מצב מסכן חיים למצב טב (Benign) מוגבלת.

מטרות: לבדוק שכיחות של אירועי לב קשים באשפוז בקרב המאושפזים, עקב כאבים בבית החזה ותמותה לאחר חמש שנים. בנוסף, המטרה היא למצוא גורמים בנתוני חדר המיון המשפיעים על הפרוגנוזה קיצרת הטווח וארוכת הטווח.

שיטות מחקר: זוהי סקירת נתונים רטרוספקטיבית. זוהו כל המאושפזים עקב כאבים בבית החזה בלבד דרך חדר המיון בתקופה של חמישה חודשים. נבדקה שכיחות אירועי לב קשים באשפוז ותמותה תוך חמש שנים, והוערכו בהקשר למדדים דמוגרפיים וקליניים שהיו זמינים בחדר המיון בעת ההתקבלות לאשפוז.

תוצאות: אירועי לב קשים קרו באשפוז בפחות מ-10% מהמאושפזים. התמותה באשפוז הייתה 0.46%. החולים שעברו אירוע לב קשה באשפוז היו מבוגרים עם כאב אופייני בבית החזה, צניחות ST באק"ג וערך CPK גבוה יותר בטווח התקין (הנורמה) בחדר המיון. התמותה תוך חמש שנים הייתה 13.6%, גבוהה יותר  בנשים, במבוגרים, בחולי סוכרת, בחולים עם אנמנזה של אוטם שריר הלב, ובחולים שבחדר המיון רמת ההמוגלובין הייתה נמוכה ורמת הקריאטינין גבוהה.

מסקנות: הפרוגנוזה קיצרת הטווח במאושפזים עקב כאבים בבית החזה תלויה בגיל, באופייניות התלונה, ב-CPK  ובאק"ג בעת השהייה בחדר המיון. הפרוגנוזה ארוכת הטווח תלויה מעבר לגיל ולמין במדדי רקע – אנמנזה רפואית וגורמי סיכון, ובמצבים נלווים – אנמיה ועלייה ברמת הקריאטינין.

אמיר קריבוי, צבי פישל, אברהם ויצמן

המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

סכיזופרניה היא מחלה כרונית מגבילה המתבטאת במגוון רחב של סימנים ותסמינים. המוכרים מביניהם הם הסימנים החיוביים, כגון מחשבות שווא והזיות. אחד הממדים הבולטים של המחלה הוא הליקוי הקוגניטיבי המופיע בחולים אף לפני שאר הסימנים. הליקוי מפושט ומשפיע על מגוון כשרים כגון זיכרון עבודה, קשב וריכוז, למידה ותפקוד חברתי. הטיפול התרופתי הקיים כיום אינו משפר את התפקוד הקוגניטיבי. יתרה מזו, נראה כי עוצמת הליקוי הקוגניטיבי היא המנבא הטוב ביותר ליכולת התפקוד של חולי סכיזופרניה בקהילה.

בשנים האחרונות הליקוי הקוגניטיבי נמצא במוקד המחקר הקליני. לצורך כך פותחה סוללת מבחנים קוגניטיביים שהוסכם כי הם מאפשרים לבדוק את הליקוי בצורה המהימנה ביותר. באמצעות סוללת המבחנים הללו כיום, מתקיימים ניסויים קליניים בתרופות פוטנציאליות לטיפול בהפרעה הקוגניטיבית.

 אלונה מטבייצ'וק^1,3, אלכסנדרה אוסדצ'י^2,3, ברוך חן^1,3,  דוד שטרית^1,3

¹מערך הריאות, בית החולים מאיר, כפר סבא, ²מחלקת רדיולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

השערת המחקר: תפליט צדרי נפוץ מאוד בקרב חולים השוהים ביחידה לטיפול נמרץ. מחקר זה נועד לקבוע את המאפיינים ואת המשמעות הקלינית של תפליט צדרי בקרב חולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) השוהים ביחידה לטיפול נמרץ.

שיטות המחקר: ניתוח רטרוספקטיבי של נתונים קליניים ומעבדתיים במשך 12 חודשים, של חולי מחלת ריאות חסימתית כרונית אשר אושפזו ביחידה לטיפול נמרץ. באמצעות צילומי בית חזה אשר בוצעו במהלך אשפוז ביחידה לטיפול נמרץ רטרוספקטיבי, קבעו רדיולוגים את נוכחות התפליט הצדרי והעריכו את גודלו.

תוצאות: נבחנו רישומים של 100 חולי מחלת ריאות חסימתית כרונית השוהים ביחידת טיפול נמרץ: 32 פיתחו תפליט צדרי. החמרות באי ספיקת לב היו נפוצות יותר בקרב חולים עם תפליט צדרי (p=0.001). החמרות במחלת ריאות חסימתית כרונית היו נפוצות יותר בחולים ללא תפליט צדרי (p=0.006). חולי מחלת ריאות חסימתית כרונית עם תפליט צדרי שהו יותר ביחידה  (19±8 ימים) לעומת אלו ללא תפליט צדרי (14±3 ימים, p=0.001). שיעורי התמותה היו דומים (40%). שישה חולים (19%) נזקקו לדיקור צדרי. חולים עם תפליט גדול או על רקע לא מוסבר עברו דיקור צדרי. שאר החולים טופלו על פי האבחנה הראשונית שנקבעה. בכל החולים עם דיקור צדרי של תפליט בריאות היה דית/פעפוע (טרנסודט) עם אבחנה מוכחת של אי ספיקת לב .

מסקנות: תפליט צדרי שכיח בשליש לערך מהחולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית השוהים ביחידה לטיפול נמרץ. רוב האשפוזים הם בעקבות אי ספיקת לב, והחולים מגיבים היטב לטיפול בבעיה הבסיסית. רק בחולים עם תפליט גדול או על רקע לא ברור נדרש דיקור צדרי.

ויקטוריה רוסנוב², מרדכי קרמר², דוד שטרית¹,

¹מערך הריאות, בית החולים מאיר, כפר סבא, ²מכון ריאות, מרכז רפואי בילינסון, פתח תקווה

רקע: קרצינומה אדנו-כיסתית של מערכת הנשימה היא צורה נדירה של שאת ממאירה (Malignant tumor) שמקורה בבלוטות הרוק. ניתוח לכריתת השאת, עם או ללא רדיותרפיה, מומלץ באופן כללי. לחולים אשר אין אפשרות לנתחם, טיפול רדיותרפיה וטיפול תוך סימפוני (Endobronchial) הכוללים לייזר והכנסת תומכן, מהווים חלופה טיפולית חשובה.

שיטות: מדווח במאמרנו על שבעה חולים עם סרטן מסוג קרצינומה אדנו-כיסתית שאובחנו וטופלו במכון ריאות במרכז הרפואי רבין בין השנים 2006-2000.

תוצאות: שלושה מהחולים היו גברים ו-4 נשים, עם טווח גילים בזמן האבחנה מ-79-31 שנים, כולם לא מעשנים. תסמינים עיקריים בהתקבלותם כללו שיעול יבש, קוצר נשימה וגניחת דם. רק שני חולים היו כשירים לניתוח בזמן התקבלותם ול-4 חולים היו גרורות מקומיות או מרוחקות. בשישה חולים השאת התפתחה בקנה הנשימה, עם סימן לחסימה של חלל קנה הנשימה. בארבעה חולים נמצאו גם פגיעות בסימפונות הראשיים. שני חולים עם מחלה לא גרורתית עברו ניתוח לכריתת השאת עם קרינה חיצונית. בארבעה חולים בוצע טיפול בלייזר ובברכיתרפיה (הקרנה תוך סימפונית). שני חולים עם היצרות חמורה של דרכי האוויר שהייתה עמידה לרדיותרפיה, טופלו בהצלחה בלייזר ובהכנסת תומכן בתוך הקנה.

מסקנות: טיפול תוך סימפוני (אנדו ברכיאלי) הכולל ברכיתרפיה, לייזר והכנסת תומכן, מהווה חלופה טיפולית מוצלחת בחולים עם סרטן מסוג קרצינומה אדנו-כיסתית של מערכת הנשימה  העמיד לרדיותרפיה.
 

דוד שטרית^4,3,1, לאונרדו פוקס^4,3,2, רחל פרייס⁴, מאיר רז⁴,  אלונה מטביצוק^4,3

¹מחלקת ריאות, בית חולים מאיר, כפר סבא, ²מערך הריאות, מרכז רפואי רבין, קריית בלינסון, פתח תקווה,   ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁴מכבי שירותי בריאות, המרכז לשחפת, רחובות

מחבר מכותב:  דוד שטרית, מחלקת ריאות, מרכז רפואי מאיר

רקע: תוצאות מחקרים בעבר הצביעו על הקשר בין שחפת ריאות ובין מצב של קרישיות יתר עם פקקת ורידים, המגיע לשיעור של 10%-3% במבוגרים עם שחפת. מחקרים אלו נערכו לפני למעלה מ-20 שנה. המטרה במחקרנו הנוכחי היא לאמוד את המאפיינים של פקקת ורידים במדגם גדול של חולים עם שחפת חמורה.

שיטות: המחקר כלל סקירה רטרוספקטיבית של 700 מבוגרים אשר קיבלו טיפול נוגד שחפת מ-2009-1999. מהתיקים נסקרו נתונים שכללו: משך האשפוז בבית החולים, הופעת פקקת ורידים, מיקום פקקת הוורידים, הזמן בין הופעת שחפת/טיפול בשחפת עד לפקקת ורידים ותוצאות. על מנת לזהות מצב של קרישיות יתר ראשונית, עברו כל החולים עם פקקת ורידים פרופיל מלא להערכת קרישיות.

תוצאות: פקקת ורידים אובחנה בקרב חמישה מתוך 700 חולים (0.7%). טווח הגילים נע בין 70-19 שנה (ממוצע 53 שנה). כולם לקו בשחפת הריאות, זמן שהות ממוצע בבית החולים היה 28 ימים (טווח 44-26 ימים). כל החולים פיתחו פקקת ורידים בתוך חודש מתחילת הטיפול נגד שחפת. כל חמשת החולים לקו בפקקת ורידים, וכתוצאה מכך אחד מהם פיתח תסחיף ריאתי. כל החולים הגיבו היטב לטיפול נוגד קרישה (Anti coagulant).

מסקנות: פקקת ורידים מופיעה באחד מתוך 140 חולים עם שחפת חדה. נראה שפקקת ורידים מתפתחת בעיקר בחודש הראשון לטיפול, בעיקר בחולים שאשפוזם ארוך. התגובה לטיפול טובה.

יגאל פרנק¹, עדי רגב², ויקטור נובק², לונה אבנון¹, אביטל אבריאל¹, פניה שימעונוביץ'¹, דב היימר¹, נמרוד מימון¹

¹המכון לרפואת ריאות, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המרכז למחקרים קליניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

עבודה זו בוצעה כחלק מהדרישות לקבלת תואר MD מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון.

רקע: מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) היא סיבה שכיחה לקוצר נשימה במאמץ. הפרעות ברמת ההמוגלובין (אנמיה ופוליציתמיה) שכיחות בקרב החולים, והקשר בינן לבין ההסתמנות הקלינית של החולים עדיין אינו מאופיין באופן חד משמעי. המטרה בעבודה זו היא לבדוק בקבוצת חולי COPD את הקשר בין הימצאות של הפרעות ברמות ההמוגלובין לבין תוצאים קליניים, כגון אשפוזים והחמרה בתפקודי הריאות.

שיטות: ניתוח מחקר קוהורט רטרוספקטיבי, שנערך על קבוצת חולי COPD (n=333), שבמעקב המכון לרפואת ריאות של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע, בין השנים 2009-2003. חולים הוגדרו כאנמיים אם 80% מערכי בדיקות ההמוגלובין שלהם במהלך התקופה עמדו על ערך של מתחת ל-14 ו-12 מ"ג/ד"ל בגברים ונשים, בהתאמה. נערכה השוואה של מאפיינים דמוגרפיים ופיזיולוגיים בין אנמיים ללא אנמיים.

תוצאות: אנמיה נמצאה בקרב 79 חולים (24%) ופוליציתמיה בקרב שבעה נבדקים (2%) בלבד. לא נמצא הבדל בין הקבוצות בכל הקשור למספר האשפוזים, מספר ימי האשפוז ומספר אירועי ההנשמה. נמצא הבדל בין הקבוצות בנוכחות מחלות רקע: אי ספיקת לב ואי ספיקת כליות כרונית (שיעור גבוה יותר בקרב החולים האנמיים). נמצא הבדל גם בערכי ה-BMI בין הקבוצות (ערכים נמוכים יותר בקרב החולים האנמיים) וכן בין המינים השונים (שיעור גבוה יותר של גברים בקרב החולים האנמיים). הבדל בין הקבוצות נמצא גם בתפקודי הריאות (לאנמיים היו ערכי תפקודי ריאות נמוכים יותר).

מסקנות: אנמיה בקרב חולי COPD שכיחה הרבה יותר מפוליציתמיה. לא נמצא קשר בינה לעלייה במספר ההתלקחויות החמורות המצריכות אשפוז. נדרשים מחקרים נוספים בנושא כדי לברר את רמת הסף של ההמוגלובין שמתחתיה חלה עלייה במספר האשפוזים.

דוד שטרית, אולגה טלקר, אלונה מטבייציק, אילנה יעקובי

מערך הריאות, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

הקדמה: אומליזומב – Omalizumab (קסולייר) הוא נוגדן סגולי כנגד אימונוגלובולין E לטיפול בגנחת אלרגית בינונית עד קשה. הטיפול בו מומלץ כבר מספר שנים, אולם עדיין קיימים חששות באשר ליעילותו ובטיחותו.

מטרות: בדיקת יעילות ובטיחות הטיפול בקסולייר בחולי גנחת במצב בינוני-קשה במרכז הרפואי מאיר.

חולים ושיטות: סיכום המידע הרפואי כולל את מאפייני החולים, מידת היעילות הקלינית, יכולת הירידה או ההפסקה בסטרואידים פומיים, ופרופיל הבטיחות בכלל החולים שטופלו בקסולייר שלושה חודשים ויותר, במערך הריאות, בית החולים מאיר, כפר סבא.

תוצאות: 54 חולים מטופלים בקסולייר במערך הריאות מאיר. ענו לקריטריוני ההכללה 47 חולים. מכלל החולים, 33 (70%) היו נשים. גיל ממוצע היה  12 ±61 שנים. הגנחת נמשכה 25±17 שנים. נצפתה ירידה מ-70.2% ל-38.3% בשיעור ההחמרות בגנחת בקבוצה שטופלה בקסולייר (p=0.007). חל שיפור בתפקודי הריאות תחת הטיפול מ-58±14% ל-63 ± 17 (p=0.002). ארבעה חולים (8.5%) הפסיקו את הטיפול בסטרואידים באופן מוחלט, ומינון הטיפול הופחת בעשרה חולים (21%). 45% מהחולים (21 חולים) לא אושפזו כלל תחת הטיפול בקסולייר. 25% (12 חולים) אושפזו פעם אחת בלבד ו-17%  (8 חולים) אושפזו פעמיים. בקרב 13%  (שישה) נצפו שלושה אשפוזים ויותר. רק חולה אחד הפסיק את הטיפול. ארבעה חולים סבלו מכאבים באזור ההזרקה. לא תועדו אנפילקסיס או ממאירות.

דיון וסיכום: הטיפול בקסולייר בחולים עם גנחת אלרגית בינונית עד קשה החווים החמרות תחת טיפול מניעתי משולב, מומלץ ומלווה בפרופיל בטיחות גבוה. יש להפנות חולים אלו למרפאות ריאות בכדי לשלבם בטיפול  זה.

ברוך ויינשלבוים¹, מרדכי ר' קרמר^1,2

¹המכון למחלות ריאה – מרכז רפואי רבין, קמפוס בלינסון, פתח תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מחבר מכותב: מרדכי ר' קרמר, המכון למחלות ריאה מרכז רפואי רבין, קמפוס בלינסון, פתח תקווה

המסרים הנלמדים מהמאמר:

לייפת ריאות אידיופתית (IPF) פוגעת משמעותית בכושר המאמץ, התפקוד היומיומי ואיכות החיים של החולה.

קיימות עדויות ממחקרים על יעילות שיקום הריאות בקרב חולי לייפת ריאות אידיופתית, עם שיפור בכושר המאמץ והתפקוד, הפחתת התסמינים ושיפור איכות החיים.

בדומה למחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD), יש לבנות קווים מנחים לשיקום הריאות בחולי לייפת ריאות .

לייפת ריאות אידיופתית (Idiopathic Pulmonary Fibrosis-IPF) היא המחלה השכיחה ביותר מתוך קבוצת המחלות האינטרסטיציאליות (Interstitial Lung Disease – ILD), המאופיינת בקוצר נשימה במאמץ, במצבי חסר חמצוני ובכושר גופני ירוד. הפתופיזיולוגיה של המחלה מדגימה מגבלה מיצירה בנפחי הריאות ופגיעה בשחלוף הגזים.
מרבית ההוכחות על תועלות שיקום הריאות מקורן בחולי ריאה עם חסימה כרונית  (COPD). יחד עם זאת, בשנים האחרונות עולות העדויות על בטיחות ויעילות שיקום הריאות בחולי לייפת ריאות אידיופתית. נמצא, כי אימון גופני בתוכנית שיקום ריאות מעלה את קיבולת המאמץ התפקודית, מפחית קוצר נשימה ומשפר איכות חיים בקרב חולים אלה.  אף על פי כן, טרם פורסמו הנחיות וקווים מנחים לשיקום הריאות בחולי לייפת ריאות אידיופתית. במאמר זה אנו סוקרים את העדויות הקיימות בספרות המדעית לגבי תועלות שיקום הריאות בקרב חולי לייפת ריאות אידיופתית, וקוראים להמשך חקר תוכניות ההתערבות של שיקום הריאות בעבודות גדולות ומבוקרות, לשם הבנת המנגנונים וייסוד הנחיות וקווים מנחים לחולים אלו.

אבישי גולץ, אבירם נצר

מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם

הפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

בין כל רופאי אף-אוזן-גרון שפעלו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים (יותר ממאה), בלט ד"ר ארנסט וודאק מעל כולם. ארנסט וודאק נולד בשנת 1891 בצ'כוסלובקיה. הוא החל את לימודי הרפואה בווינה וסיים אותם באוניברסיטה הגרמנית בפראג בשנת 1915.

מראשית שנות עבודתו כרופא, התבלט ד"ר וודאק כקלינאי מוכשר וכחוקר בעל שיעור קומה. עיקר התעניינותו הייתה במערכת הווסטיבולרית, וכבר בשנת 1914 החל לפרסם את מחקריו הראשונים בתחום זה. תוך זמן קצר התפרסם ד"ר וודאק בכל רחבי אירופה ונמנה על חברי המערכת של כתבי העת המפורסמים Acta Oto-Laryngologica השוודי ו-Excerpta Medica ההולנדי. כמו כן נבחר כחבר ב- Collegium Otolaryngologicum הבינלאומי.

בשנת 1939, בעקבות כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הגרמנים, נאלץ ד"ר וודאק להפסיק את עבודתו, וזמן קצר לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.

במשך חמש שנים התנדב ד"ר וודאק במחלקת אף-אוזן-גרון של ד"ר משה שרמן בבית החולים "הדסה" בתל אביב, ובמקביל פתח מרפאה פרטית בביתו. למרות פרסומו הבינלאומי, לא זכה ד"ר וודאק להכרתן של הקהילה הרפואית והאקדמית בארץ ישראל. הוא לא יכול היה להמשיך במחקריו, ונאלץ להסתפק בעבודה במרפאתו ובניתוחים שביצע בבתי החולים אסותא ועין גדי (בעיקר ניתוחי אף). למרות זאת לא איבד ד"ר וודאק את הדחף לכתוב, והמשיך לפרסם מאמרים רבים וחשובים בכתבי עת בארץ ובחו"ל. בסך הכול פרסם למעלה מ-200 מאמרים ומספר ספרים.

ד"ר וודאק נפטר ב-27.4.1962 לאחר מחלה ממושכת רצופת ייסורים, הרחק מאשתו ובתו, ונשכח על ידי מרבית חבריו.

יניב ספינזי¹, ישראל קריגר²

¹מרפאת מבוגרים, מרכז רפואי לבריאות הנפש שלוותה, הוד השרון, ²מחלקה ב' ומרפאת דיכאון, מרכז רפואי לבריאות הנפש שלוותה, הוד השרון

רקע: סכיזופרניה נחשבת להפרעה הנפשית הקשה ביותר. היא מתאפיינת בין היתר בתובנה חלקית של המטופלים למחלתם, בהיענות נמוכה לטיפול, בהחמרות נשנות של המחלה ובהתנהגויות מסכנות חיים. בישראל, בדומה למדינות רבות בעולם, חוקקו חוקים המאפשרים מתן טיפול כפוי במרפאה למטופלים שמצבם הרפואי מהווה סיכון לעצמם או לסביבה. במחקרים מועטים בלבד נבדקה היעילות שבמתן טיפול כפוי במרפאה, אך תוצאותיהם אינן חד משמעיות.

מטרות ושיטות: בעבודה רטרוספקטיבית ומבוקרת זו, נסקרו תיקיהם הרפואיים של כל המטופלים הלוקים בסכיזופרניה אשר קיבלו טיפול תחת הוראה לטיפול מרפאתי כפוי, בין השנים 2010-2003, במרכז הרפואי לבריאות הנפש שלוותה. מתוכם, נכללו בקבוצת המחקר 77 מטופלים. בקבוצת הבקרה נכללו אותם מטופלים עצמם, כאשר כל מטופל מהווה בקרה לו עצמו, והישרדותם מחוץ לאשפוז נבדקה לאורך שלוש שנים – לפני ואחרי הוצאת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה. במחקר נבדקה השפעת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה על הישרדותם של המטופלים מחוץ לאשפוז פסיכיאטרי. כך, ניסינו להעריך האם אכן משפרת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה את מהלך המחלה במטופלים אלו.

תוצאות: ערכנו לקבוצת המחקר תבחין T למדגמים מזווגים (Paired T-test). מצאנו, כי הזמן הממוצע ללא אשפוז לאחר הוצאת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה היה גבוה יותר (M=426 days, SD=392) בהשוואה לממוצע משך הזמן ללא אשפוז לפני הוצאת ההוראה. (M=345 days, SD=366, N=77), אך ההבדל אינו מובהק סטטיסטית (t= -1.34, p=0.2).

מסקנות: תוצאת המחקר היא, כי לא הייתה השפעה מיטיבה משמעותית להוראה לטיפול כפוי במרפאה בקרב קבוצת המטופלים שבדקנו. נמצא, כי משך הזמן הממוצע מחוץ לאשפוז תחת ההוראה לטיפול כפוי במרפאה לא גדל באופן מובהק סטטיסטית. המחקר שערכנו מעלה שאלות למחוקק ולמקבלי החלטות בתחום בריאות הנפש, בנוגע לחשיבות הטיפול הכפוי במרפאה, יישומו ואכיפתו. 

* המושג "טיפול כפוי במרפאה" אשר נידון במאמרנו (להלן טכ"מ) מוצג בחוק לטיפול בחולי נפש במדינת ישראל (סעיף 11) כ"טיפול מרפאתי כפוי".

רונן ראובני¹, מיכאל סגל¹, דב פריימרק², מיכאל ארד², מרק גיידס¹, יששכר בן-דב¹

¹המכון למחלות ריאה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ²היחידה לאי ספיקת לב, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הקדמה: נשימה מחזורית במאמץ מופיעה בחלק מן החולים הלוקים באי ספיקת לב קשה ומלווה בדרך כלל בנשימת יתר.

מטרות: לבדוק אם נשימה מחזורית יכולה להוות סמן לאי ספיקה קשה יותר מן המוערך על פי אמות מידה מקובלות (כגון מקטע פליטה ירוד), כך שסיבולת המאמץ בחולי אי ספיקת לב עם נשימה מחזורית תהיה ירודה יותר בהשוואה לחולי אי ספיקת לב בלא נשימה מחזורית.

שיטות המחקר: התבססנו על מאגר תבחיני מאמץ לב ריאה שנערכו בין השנים 2011-2009 לנבדקים הלוקים באי ספיקת לב ואשר נשקלה מועמדותם להשתלת לב. מתוך מאגר זה איתרנו חולים עם אי ספיקת לב אשר המונח "נשימה מחזורית" הופיעה בדו"ח בדיקת המאמץ שלהם. מאותו מאגר אותרו גם חולים תואמים עם אי ספיקת לב בחומרה דומה, אך בלא נשימה מחזורית.

תוצאות: מתוך 61 חולי אי ספיקת לב שנבדקו, ב-15 אותרה נשימה מחזורית (קבוצת המחקר). אותרו גם 18 חולים בעלי מקטע פליטה דומה, אך ללא נשימה מחזורית (קבוצת בקרה). קליטת החמצן המרבית והסף האנאירובי היו נמוכים במידה ניכרת בקבוצת הנשימה המחזורית בהשוואה לקבוצת הבקרה, ב-±1130 וב-%±439 ,בהתאמה p<0.05)). בנוסף, בהשוואה לקבוצת הבקרה, התאפיינה קבוצת הנשימה המחזורית בנשימת יתר מוגברת, שבאה לידי ביטוי ביחס גבוהה בין האוורור של הריאות לקצב פליטת דו תחמוצת הפחמן ((V_E/VCO₂, ובלחץ חלקי סוף נשיפתי נמוך של CO₂    

( (P_ETCO₂ p<0.05)). נמצא מתאם הפוך בין  ₂V_E/VCO בסף האנאירובי לבין צח"מ לק"ג משקל גוף  .(r= -0.45, p<0.05)

מסקנות: בחולים עם אי ספיקת לב קשה, נשימה מחזורית במאמץ מהווה סמן המנבא עודף ירידה בסיבולת המאמץ. ייתכן שהעלייה בדרישה הנשימתית אשר יש בה כדי להחמיר את תחושת קוצר הנשימה, תורמת להחמרת המגבלה במאמץ.

דיון: נשימה מחזורית מלמדת על חומרת אי ספיקת הלב, וקיומה מהווה סמן לירידה עודפת בסיבולת המאמץ.

אורי גלנטה¹, דורון זגר¹, אברהם ווגשל¹, עמוס כץ², גיא עמית¹

¹בית החולים האוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²בית החולים ברזילי והפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

הקדמה:Brain Natriuretic Peptide  (BNP) הוא מנבא משמעותי לתמותה בחולים עם תפקוד ירוד של חדר הלב השמאלי. היות שהפרעות קצב חדריות חמורות כמו הפרעות קצב של החדרים ופרפור חדרים מהוות גורם תמותה משמעותי בחולים אלו, הנחנו שרמות BNP תאפשרנה לנבא היארעות ארוכת טווח של הפרעות קצב אלו.

מטרות: ללמוד את הקשר בין רמות BNP להפרעות קצב חדריות חמורות במעקב ארוך טווח.

שיטות: מעקב אחר 94 חולים עם תפקוד חדר שמאל ירוד במידה בינונית עד קשה, מושתלי Implantable Cardioverter Defibrillator   (ICD). רמות BNP נלקחו בגיוס החולים ובתחקור ה-ICD, ומעקב קליני אחר החולים נערך אחת לשישה חודשים במשך 3.5 שנים.

תוצאות: חולים עם רמות BNP ברבעון העליון חוו באופן מובהק יותר הפרעות קצב חדריות חמורות מאשר בשלושת הרבעונים האחרים יחדיו (OR 2.2 95% C.I 1.2-4.2). בין החולים שהושתלו כהוריה למניעה ראשונית של מוות פתאומי, רמות BNP ברבעון הנמוך ניבאו באופן מובהק שיעור אירועים נמוך.

לסיכום: בעוד שרמות גבוהות של BNP מנבאות היארעות גבוהה של הפרעות קצב חדריות חמורות, רמות נמוכות שלו עשויות לזהות חולים שיפיקו תועלת טיפולית נמוכה מהשתלת ICD.

ראני פטל¹, טלי יונש-קמחי², נבו מרגלית³, צבי רם³, אופירה בן-טל⁴, צבי ר' כהן⁵, יונתן רוט³

¹הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²אגף דימות, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב,

³מחלקת נוירוכירורגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁴בנק הדם, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁵מחלקת נוירוכירורגיה, בית חולים תל השומר, רמת גן

העבודה היוותה חלק מהדרישות האקדמיות של הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, לקבלת תואר דוקטור לרפואה (M.D)

רקע: חבלות ראש מהוות בעיה רפואית וחברתית-כלכלית כבדת משקל מבחינת התחלואה והתמותה. אחד הסיבוכים המשמעותיים של חבלות ראש הוא דימום תוך גולגולתי מחבלה. בעבודות שנערכו בקרב חולים עם דימום תוך גולגולתי הודגמה נטייה של הדימומים לגדול, במיוחד בשעות הראשונות לאחר החבלה. אספירין ממלא תפקיד מרכזי במניעת סיבוכים קרישתיים-תסחיפיים עקב מחלות טרשתיות-קרישתיות. פעילות זו של אספירין מתווכת על ידי פגיעה בפעילות הטסיות. קיים חשש תיאורטי כי לנטילת אספירין יהיו השפעות על דימומים תוך גולגולתיים, ובכלל זה הגדלתם. מטרתנו במחקר זה היא לבדוק את השפעת עירוי טסיות הדם על מידת הגדילה של דימום תוך גולגולתי  בקרב חולים שטופלו באספירין טרם החבלה.

שיטות: סקירה רטרוספקטיבית של תיקי האשפוז של חולים שאושפזו במרכז הרפואי סוראסקי ובמרכז הרפואי שיבא מתאריך 12.2004-31.10.20081.. נכללו חולים לאחר חבלת ראש קהה אשר נטלו אספירין בקביעות טרם החבלה, עם עדות לדימום במוח או דימום תת קשיתי חד בבדיקת טומוגרפיה מחשבית אשר בוצעה בתוך 12 שעות מחבלת הראש. בדיקת טומוגרפיה מחשבית נוספת בוצעה בתוך 24 שעות מבדיקת הטומוגרפיה המחשבית הראשונה. נבדקה השפעת מתן עירוי טסיות (קבוצה א') בין שתי בדיקות הטומוגרפיה המחשבית לעומת אי מתן עירוי טסיות בתקופה זו (קבוצה ב') על תוצאים קליניים ודימותיים.

תוצאות: סך הכול נכללו במחקר זה 44 חולים. ארבעה עשר חולים לקו בדימום במוח, 40 בדימום תת קשיתי, ואילו 10 לקו בשילוב של דימום תת קשיתי ודימום במוח. בקבוצת הדימום במוח נמצא, כי בקרב קבוצה א' שכיחות גדילת הדימומים ומידת גדילתם היו גבוהות יותר מאשר בקבוצה ב'. ייתכן שביצוע מוקדם של הטומוגרפיה המחשבית הראשונה, מרווח זמן ארוך יותר עד לטומוגרפיה מחשבית נוספת ונפח דימום גדול יותר בטומוגרפיה המחשבית הראשונה, מסבירים ממצאים אלו. בקבוצת הדימום התת קשיתי נמצא, כי בקרב קבוצה א' שכיחות גדילת הדימומים הייתה קטנה יותר מאשר בקבוצה ב', אולם ללא מובהקות סטטיסטית. בנוסף, לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית מבחינת מימדי הגדילה בין שתי קבוצות הטיפול.

מסקנות: ממחקר זה עולה, כי במתן עירוי טסיות דם בתוך 36 שעות מהחבלה לחולים עם דימום תוך גולגולתי אשר טופלו טרם החבלה באספירין, לא מושג צמצום בגדילת הדימומים. אולם לנוכח מגבלות העבודה יש להתייחס למסקנה זו בזהירות. לאור חשיבות הנושא, אנו ממליצים על בדיקת סוגיה זו במסגרת מחקר פרוספקטיבי, אקראי ורב-מוסדי.

אבישי גולץ, אבירם נצר

מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

ב-4.8.1911 ירד בנמל יפו ד"ר משה שרמן. ד"ר שרמן היה רופא אף-אוזן-גרון הראשון בארץ ישראל, ובמשך כשנה גם היה הרופא המומחה היחיד בתחום זה בארץ.

ד"ר משה שרמן נולד בניקולאייב (רוסיה) בשנת 1881. הוא החל את לימודי הרפואה באודסה, המשיך בברלין וסיים אותם בשנת 1907 בדופאט (אסטוניה). לאחר מכן התמחה באף-אוזן-גרון במוסקבה.

עם בואו לארץ התיישב ביפו, שם פתח מרפאה, ובמהרה היה למומחה מוכר ומבוקש. הוא התנדב בבית החולים היהודי ביפו "שער-ציון", ופעמיים בשנה היה עולה לירושלים למספר שבועות כדי לבדוק חולים ולבצע ניתוחים.

בינואר 1912, יחד עם חמישה רופאים נוספים, הניח ד"ר שרמן את היסודות לארגון הרופאים הראשון בארץ ישראל: "אגודה מדיצינית עברית ליפו ומחוז יפו". בשנת 1918 התמנה ד"ר שרמן ליועץ למחלות אף-אוזן-גרון של בית החולים הדסה בתל-אביב, ובשנת 1932 הוקמה בבית החולים מחלקה בהנהלתו.

במשך כל השנים היה ד"ר שרמן היוזם והמקים של איגודים ציבוריים שונים לקידום הרפואה בארץ. הוא הקים את איגוד רופאי אף-אוזן-גרון בארץ במשך שנים רבות עמד בראשו. הוא ייסד את סניף תל אביב של ההסתדרות הרפואית וכיהן כיושב ראש הסניף במשך 17 שנה. בשנת 1935 נבחר ליושב ראש הוועד המרכזי של "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל" – תפקיד שאותו מילא במשך 20 שנה. לאחר סיום כהונתו נבחר לנשיא הראשון של ההסתדרות הרפואית ואחר כך לנשיא הכבוד שלה. ד"ר שרמן היה המייסד והעורך של "הרפואה" ו"מכתב לחבר". גולת הכותרת בפעולותיו הייתה הקמת מפעל "חברות החוץ".

ד"ר שרמן היה מחברם של מאמרים רבים בתחום מומחיותו,  ובהיסטוריה של ההתארגנות הרפואית בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

ד"ר שרמן נפטר בתל אביב ב-17 ביולי 1969.