תוצאת חיפוש

השתלת לב היא הטיפול היחיד לחולים רבים הלוקים באי-ספיקת לב מתקדמת. החסר בתרומות לב הוא הגורם המגביל את מספר השתלות הלב המבוצעות בעולם בכלל ובישראל בפרט. המיעוט בתורמים גורם לתמותה מוגברת בהמתנה להשתלת לב. לשם ניצול מרבי של התורמים הפוטנציאליים הוגדרו לראשונה בישראל איפיוני הלב "האידיאלי" והלב ההולם להשתלה, וכן הוגדרו מצבי ביניים שבהם נמצאות תרומות המתאימות לחולים בסיכון מוגבר לתמותה בטווח קצר.

הטיפול המקובל בהידרוקן הראש הוא דלף חדרי ציפקי. פעולה זו גורמת לתחלואה גבוהה לאורך השנים. לכן, תוך חיפוש פיתרון חלופי, הוחל בשנים האחרונות בביצוע ניתוח נירואנדוסקופי של פיום ריצפת החדר השלישי כטיפול בחולים עם הידרוקן הראש על רקע חסימה. בפעולה זו מבוצע חור בריצפת החדר השלישי המשמש כמעקף של החסימה. ניתוח זה מספק פיתרון טוב יותר מהדלף הסטנדרדי, ללא השארת גוף זר ותוך איזון לחצים פיזיולוגי.

המטרות במחקר היו לסכם את ניסיוננו בביצוע פיום אנדוסקופי של ריצפת החדר השלישי בילדים עד גיל 18 שנה.

לשם כך בוצעה עבודה רטרוספקטיבית, הכוללת 112 פיומים כטיפול בהידרוקן הראש שמחסימה. בשמונים-ותשעה נכללים במחקר (קבוצה א') היה ההידרוקן הראש משני לחסימת האקוודוקט על-שם סילוויוס (חסימה ראשונית או משנית) וב-23 (קבוצה ב') היה ההידרוקן הראש משני לסיבות אחרות.

שבעים אחוזים מהילדים בקבוצה א' לא נזקקו לדלף לעומת 56% בקבוצה ב'. בעיבוד רב-משתנים של הסבירות להזדקקות לדלף בקבוצה א' נמצא, כי הגורם המנבא היחיד בעל מובהקות סטטיסטית היה גיל מתחת לשנתיים בזמן הפיום.

תמותה בעקבות הניתוח אירעה בשני ילדים (שניהם לקו במחלה ממאירה ומפושטת: ילד אחד נפטר ממחלה זו, ואילו הילד השני נפטר משנית לדמם תוך-חדרי שנגרם בזמן הניתוח). תחלואה בתר-ניתוחית אירעה ב-23% מהילדים (אך התחלואה ירדה בשנים האחרונות ל-8%). לא הייתה תחלואה קבועה.

לסיכום, פיום אנדוסקופי של ריצפת החדר השלישי הוא הטיפול המועדף בהידרוקן הראש משני לחסימת התעלה על-שם סילוויוס בילדים מעל גיל שנתיים. בתינוקות עד גיל שנתיים עם הידרוקן הראש שמחסימה, רק ניסיון העתיד יוכיח האם פיום עדיף על-פני התקנת דלף.
 

במחקר זה נבדקו מאפייני הצריכה והעמדות של מטופלים שעלו לישראל מברית-המועצות לשעבר משנת 1990 ביחס לרפואה משלימה. המחקר נערך במירפאה עירונית גדולה בקריית-מוצקין באמצעות שאלונים וריאיונות חצי-מובנים ונערכה השוואה בין עמדות ציבור העולים (106 נשאלים) לאוכלוסייה הוותיקה (1041 נשאלים). נמצא שלציבור העולים עמדות ומאפייני צריכה ייחודיים, כגון פנייה מופחתת למטפל ברפואה משלימה, נטייה רבה יותר לצריכה של צמחי מרפא והסתייגות מטיפול בתרופות בהקשר לעניין בטיפול משלים. הנשאלים ייחסו תפקיד מרכזי לרופא המשפחה בהפניה וטיפול ברפואה משלימה. בסיום המאמר מובאות המלצות מעשיות לאנאמנזה מכוונת של מטופלים עולים מברית-המועצות לשעבר בנושא רפואה משלימה. המלצות נוספות מוצעות עבור מתכנני מדיניות בריאות לפיתוח מיתווה של רפואה משולבת במירפאה הקהילתית, בהתאם למאפייני אוכלוסייה זו, אם רפואה משלימה תשולב בעתיד בסל הבריאות.

* כחלק מהדרישות לתואר ד"ר לרפואה (MD).

חששות בתחום המיני שכיחים בקרב מושתלי דה-פיברילטור (ICD). המטרה במחקר הנוכחי הייתה לאמוד את השכיחות של הפרעות בתיפקוד המיני, דיכאון וירידה באיכות-חיים בקרב גברים מושתלי דה-פיברילטור, עם וללא חוויית נזעים חשמליים מהמכשיר.

גברים מושתלי דה-פיברילטור נתבקשו למלא שלושה שאלונים: Centre for Epidemiologic Studies Depression Scale (CES-D)  - להערכת דיכאון,Florida Patient Acceptance Survey (FPAS)  – להערכת איכות-חיים,Arizona Sexual Experiences Scale (ASES)  - להערכת תיפקוד מיני. לכל הגברים הוצעה הפנייה למירפאה לטיפול מיני.

הסכימו להיכלל במחקר 47/72 (65%) מועמדים. החולים סווגו לשתי קבוצות: באחת אלו שחוו לפחות נזע חשמלי (נ"ח)¹ אחד (נ"ח[+]) – 66%, ובשנייה חולים שלא חוו נזע חשמלי כלל (נ"ח[-]) – 34%. הפרעה בתיפקוד המיני (ציון גרוע מהציון החציוני בשאלון ה-ASES) נמצאה ב- 42.6% מהחולים, 52% מול 25% בקבוצות נ"ח [-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.08). החמרה בתיפקוד המיני בעקבות ההשתלה דווחה על-ידי 71% ו-44% מקבוצת נ"ח[-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.069), ועל-ידי 85% מהחולים בקבוצה עם ההפרעה בתיפקוד המיני מול 44.4% בקבוצה עם התיפקוד המיני השמור P=0.005)). עשרים-ושלושה חולים (49%) הופנו למירפאה לטיפול בהפרעות בתיפקוד המיני.

___________________________

¹ נ"ח – נזע חשמלי

דיכאון (ציון CESD≥16) נמצא ב-36% מהחולים. סיכון מוגבר ומובהק לדיכאון נמצא בקבוצת נ"ח[+], בהשוואה לנ"ח[-] (Mean ranks - 21 מול 29, P=0.049). לא נמצא הבדל באיכות-החיים בין קבוצת נ"ח[+] לקבוצת נ"ח[-]. נמצא מיתאם בין דיכאון לבין ירידה באיכות-החיים (Pearson correlation=0.416, P=0.04), אולם לא נמצא מיתאם בין תיפקוד מיני לאיכות-חיים או לדיכאון.

נראה כי השתלת דה-פיברילטור פוגעת בתיפקוד המיני של הגבר, אולם ייתכן כי חשיפה לנ"ח אחד לפחות מהמכשיר מגינה על התיפקוד המיני. גברים מושתלי דה-פיברילטור ככלל ומקבלי נ"ח בפרט נמצאים בסיכון מוגבר לדיכאון. לא נמצאה השפעה של נזעים חשמליים על איכות-החיים. יש לסקור גברים מושתלי ICD להפרעות בתיפקוד המיני ולתסמיני דיכאון, ולטפל בהתאם.
 

העלייה בשכיחות הפרעות האכילה במדינות המערב מעלה את הצורך בדיון בנוגע לשיקולים במתן המלצות לאישפוז בני-נוער.

האירגון הפסיכיאטרי האמריקאי קבע מספר מדדים המחייבים אישפוז. המדדים הללו כוללים רכיבים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים.

השיח החברתי והמקצועי ביחס לאישפוז בני-נוער נשען לעיתים קרובות על הנחות מובנות מאליהן או על תבניות חשיבה מקובלות (Discourses), כגון תבנית ההיררכיה בדגם הרפואי, תפיסת השליטה, הבעלות על הידע, חופש הבחירה ועוד. נושאים אלו מאתגרים את הדיון ביחס לאישפוז בני-נוער הלוקים בהפרעות אכילה.

הפרעות אכילה נוגעות לנושאים של שליטה, גבולות ומרחב פסיכולוגי, ממדים העומדים בבסיס השוני בין טיפול באישפוז לטיפול במיסגרת קהילתית. קווי אישיות, פסיכופתולוגיה נלווית, מערך משפחתי וגורמים נוספים משפיעים על ממדים אלו ועל היכולת של בני- הנוער להיעזר במיסגרת שאליה הם פונים. ההתייחסות במאמר היא לחילוקי-הדעות הקיימים כיום באשר לאישפוז של בני-נוער הלוקים בהפרעות אכילה מתוך נקודת המבט של הגישה הבתר-מודרניסטית, המתייחסת בספקנות להוריות ולמושג האובייקטיביות, הנותן לגיטימציה להחלטות ולתוכניות מובנות ונוקשות.
 

גיורא קפלן, מרגריטה פריימוביץ, פביאן סיקרון

מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, קופת-חולים מאוחדת, בית-ספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה.

הקשר בין הגירה לבריאות ידוע כחזק ביותר. גיל ההתבגרות הוא תקופה גדושת משברים, והקשיים הכרוכים במעבר חד למקום זר מזינים האחד את השני. לגיל ההתבגרות ייחוד גם מבחינה בריאותית בכך שבעיות הבריאות הן פחות גופניות ויותר בעלות היבט פסיכו-חברתי.

המטרות במאמר הנוכחי היו לספק מידע מקיף על אוכלוסיית הנוער העולה מבריה"מ לשעבר בתחומים של מצבי בריאות גופנית ונפשית, התנהגויות סיכון ופנייה לשירותי בריאות, ולערוך השוואה עם ילידי ישראל ועולים ותיקים.

נכללו באוכלוסיית הסקר תלמידים תושבי ראשון-לציון ילידי ישראל ועולים, הלומדים בכיתות חטיבת ביניים ותיכון: 246 עולים ו-615 ילידי ישראל.  כלי המחקר היה שאלון אנונימי מובנה למילוי עצמי.

לגבי הבריאות הגופנית, לא נמצאו הבדלים בין עולים חדשים לבין עולים ותיקים וילידי ישראל. שמונים-ושניים אחוזים (82%) מבני-הנוער דיווחו לפחות על בעיה אחת, כגון כאבים או עייפות. כחמישה אחוזים (5%) דיווחו על מחלה כרונית (בעיקר גנחת) וכ-9% על עודף משקל.

שמונים-אחוזים (80%) מבני-הנוער דיווחו על בעיה אחת לפחות מהתחום הנפשי, כאשר למשתנה העלייה לא הייתה השפעה. אחד-עשר אחוזים (11%) מהעולים דיווחו על עישון לעומת 5% בקרב ילידי ישראל, אך בניתוח רב-משתנים נמצא כי עלייה אינה משפיעה על שיעור המעשנים. כארבעים אחוזים (40%) מהעולים נהגו לשתות מדי פעם משקה אלכוהולי לעומת 25% מהישראלים.  רבע מהילדים הכירו מישהו שצרך סמים בשלב כלשהו. שיעור הבנות שדיווחו על מעורבות במכות היה גדול יותר בקרב העולות  (21% לעומת 12%). עולים ביקרו פחות אצל רופא שיניים, גם כאשר היה פיקוח על משתנים נוספים.  

לסיכום, נמצא שלבני-הנוער מספר רב של בעיות, הן גופניות והן רגשיות. לא נמצאו הבדלים כמעט בשום מדד בריאותי בין עולים חדשים לבין עולים ותיקים וילידי ישראל. העולים דיווחו בשיעור גבוה הרבה יותר על התנהגויות מסכנות בריאות.    

מיכאל קראוס¹, משה מיכלסון², שלומי ישראלית¹, האני בחוס³, אלכסנדר לרנר⁴, ניר הוס⁵, שלום שטהל⁶, מיכה פלד⁷, אהרון הופמן⁸, יובל בן משה⁹, לירון אלדור¹⁰, דן פבר¹¹, מירית ברזילי¹², אבירם נצר¹³, מנשה זערור¹⁴, בנימין מילר¹⁵, אבישי זיסר¹⁶, ירון בר לביא¹⁷

¹המח' לכירורגיה כללית א', ²מח' מיון, ³כירורגיה כללית ב', ⁴אורתופדיה א', ⁵אורתופדיה ב', ⁶כירורגיית כף יד, ⁷כירורגיית פה ולסת, ⁸כירורגיית כלי דם, ⁹אורולוגיה, ¹⁰כירורגיה פלסטית, ¹¹כירורגיית בית החזה, ¹²סיעוד החטיבה לכירורגיה, ¹³אף אוזן גרון, ¹⁴נירוכירורגיה, ¹⁵עיניים, ¹⁶הרדמה, ¹7טיפול נמרץ, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה

המרכז הרפואי רמב"ם ערוך בכל ימות השנה לקליטת פצועים בדרגות חומרה שונות ובמספרים גדולים. במשך כל ימי המלחמה – מה 12.7.2006 ועד ה 15.8.2006 – הופנו לבית החולים 849 פצועים ואושפזו מתוכם 281 פצועים מהם 213 חיילים, 67 אזרחים וחייל או"ם אחד. מבית חולים אחר הועברו 25 פצועים. נפטרו בבית החולים 2 חיילים ו- 3 אזרחים. מבין הפצועים, ב- 211 נגרמה פציעה חודרת, ב- 73 נגרמה פציעה כהה, ב- 18 נגרמו כוויות, ו- 9 נפצעו פציעת מעיכה.

מריו סופר, גל קרן-פז, יוסף בינימיני, יובל בר יוסף, חיים מצקין,יעקב בן-חיים

המח' לאורולוגיה והיח' לאורולוגיית ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

המטרה במחקר הייתה לבדוק את תוצאות הטיפול האנדואורלוגי בילדים, תוך הבלטת האתגרים והפיתרונות הטיפוליים.

במהלך השנים 2002-2006, טופלו בגישה אנדואורולוגית 37 ילדים שגילם החציוני 5 שנים (טווח 0.3-14). ההוריות לטיפול היו היצרות מוצא האגן (UPJO) – 6; היצרויות שופכן אחרות – 5; אבנים בדרכי- השתן העליונות – 21; ואבנים בשלפוחית-השתן – 5. הניתוחים בוצעו בהרדמה כללית. 

מהתוצאות עלה, כי האבנים בדרכי-השתן העליונות טופלו באמצעות  12 אורטרוסקופיות, 6 ניתוחים רטרוגרדיים תוך-כילייתיים ו-3 ניתוחים מילעוריים. קוטרן הממוצע של האבנים היה 13 מ"מ (טווח 5-45 מ"מ) וזמן ניתוח ממוצע היה 39 דקות (טווח 15-90 דקות). אבנים בשלפוחית-השתן בקוטר ממוצע של 34 מ"מ (טווח 7-120) טופלו בגישה מילעורית ב-3 ילדים ובגישה דרך השופכה ב-2 ילדים. שיעור ההצלחה הראשוני בקבוצת האבנים היה 92% (24/26). הגישה להיצרות מוצא האגן (UPJO) הייתה רטרוגרדית. זמן הניתוח הממוצע 40 דקות (טווח 30-50 דקות). הצלחה קלינית ותיפקודית הושגה בכל החולים לאחר מעקב ממוצע של 15 חודשים (טווח 6-30 חודשים). שלוש מההיצרויות האחרות של השופכן טופלו בחיתוך בלייזר ו-2 בהרחבת בלון. שיעור ההצלחה היה 80%, והוא נשמר לאחר מעקב ממוצע של 24 חודשים (טווח 6-40 חודשים). זמן האישפוז החציוני לכל הסידרה היה יום אחד (טווח 0-7 ימים). לאחר הניתוח לקו 3 ילדים (8%) בזיהום בדרכי-השתן. בילד נוסף הופיעה היצרות שופכה קדמית 3 חודשים לאחר הניתוח, אשר טופלה בהצלחה בהרחבה חד-פעמית.  

לסיכום, הטיפול האנדואורולוגי בילדים יעיל ובטוח, וניתן ליישמו בדומה לגישה במבוגרים. אין צורך בהחדרה שיגרתית של תומכנים כהכנה לטיפול אורטרוסקופי. תומכנים פנימיים עם חוט חיצוני נוחים למטופל ומאפשרים את הוצאתם במירפאה ללא הרדמה.

זהר מור^{1, 3}, דניאל שם טוב^{1, 3}, גליה הילדסהימר², אלכס לבנטל³

¹המח' לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, ³שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

היחס הציבורי לתיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (להלן איידס) חורג מזה השמור למחלות אחרות, והביטוי לכך הוא פחד מופרז מהמחלה, מהחולים ומנשאי הנגיף. למרות ההתקדמות הטכנולוגית, עדין חסרה הלימה בין אמצעי הטיפול לבין הקבלה החברתית של החולים. בהיעדר הסכמה ציבורית ביחס להתמודדות עם המחלה, מועצמות בעיות אתיות ומשפטיות.

במאמר הנוכחי נדונים האחריות האישית של נשא נגיף הכשל החיסוני הנרכש (להלן נשא HIV) למניעת הדבקת בני-זוגו למין והיקף החובה המוטלת על הרשויות לצימצום מעגל ההדבקה.

זיהוי הנשאים מאפשר התחלת טיפול בשלב מוקדם והדרכתם לנקיטת אמצעי הגנה למנוע הדבקות נוספות. אולם, נשא HIV הכומס את הסוד הרפואי אודות מצבו משותפיו למין מציב אתגר בפני המערכת הרפואית. במאמר מפורטת מערכת ההגנות המשפטיות שעליה נשען נשא HIV סרבן, הכוללת את דיני הגנת הפרטיות, כבוד האדם וחירותו וזכויות החולה. עוד נבחן במאמר כיצד נשמר האינטרס של השמירה על בריאות הציבור בפני הדבקות נוספות.

צוות רפואי, המתרשם שנשא HIV מתרשל בנקיטת הצעדים הנחוצים למניעת הדבקה, רשאי להפנות את המקרה להכרעת ועדת אתיקה, המוסמכת לאשר את יידועם של אלו העלולים להידבק.

ראוי להסתמך על עיקרון המידתיות ולבחון את מהות היחסים המיניים בין בני-הזוג: יחסים מזדמנים מחייבים גילוי אחריות, גם אם ברמה שונה, משני הצדדים; לעומת זאת, ביחסי-מין המתקיימים באופן מונוגמי וקבוע, האחריות למניעת הדבקה מוטלת על נשא ה-HIV, לנוכח החשש שללא הגילוי של הנשא לגבי מצבו הרפואי, עלול השותף הבריא להיחשף לנגיף, תוך ניצול לרעה של האמון הקיים. במקרה האחרון, קיימת הצדקה אתית להפר את זכותו לסודיות רפואית של נשא ה-HIV  וליידע את בן-זוגו בדבר אפשרות חשיפתו לנגיף. עוד מומחש במאמר, כיצד ההקפדה היתירה על זכויות נשאי HIV מקדמת את אינטרס הגנת בריאות הציבור במניעת התפשטות מחלת האיידס.

ניר פלד, דוד שטרית, דניאל בן דיין, מרדכי ר' קרמר

המכון למחלות ריאה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון,  פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

דלקת סימפונונים חסימתית (Bronchiolitis obliterans syndrome; להלן דס"ח) היא אחד מגורמי התחלואה והתמותה העיקריים בקרב מושתלי ריאה ולשד-עצם. כשבעים-וחמישה אחוזים (75%) מקרב מושתלי הריאה וכ- 14% מקרב מושתלי לשד-עצם לוקים בדס"ח תוך 3-5 שנים ממועד ההשתלה.

המחלה גורמת לירידה הדרגתית באיכות-החיים ולשיעור תמותה גבוה מאוד של 65% תוך 3 שנים בשל אי-ספיקת נשימה. תיסמונת דס”ח נחשבה עד לאחרונה כתהליך בלתי הפיך, אך לאחרונה פורסמו מספר עבודות קליניות שדווח בהן על שיפור בתיפקודי הנשימה כתגובה לטיפול במאקרולידים ובעיקר באזיתרומיצין. מתוך כך, בחרנו להציג פריצת דרך זו מעל דפי עיתון 'הרפואה' ולסקור את תסמיני המחלה, דרכי האיבחון, המאפיינים ההיסטולוגיים ודרכי הטיפול בלוקים בדס”ח.

נופר בן דוד^2,1, ישי רון^3,1, אביגדור מנדלברג⁴, אריה לוין^5,1, חיים פלקסמן², אייל רוסו^2,1, יהודה רוט^6,2

¹המירפאה להפרעות בליעה, תזונה ושיגשוג בילדים, ²מח' אא"ג – ניתוחי ראש וצוואר, ³המכון לגסטרואנטרולוגיה, ⁴היח' לריאות ילדים, ⁵היח' לגסטרואנטרולוגיה, מחלקת ילדים, מרכז רפואי וולפסון, חולון, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ⁶המח' למדעי בריאות הציבור, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת טורונטו, קנדה

הפרעות בליעה ואכילה בילדים הן בעיות נפוצות, אך אינן מוכרות היטב. הפרעות אלו יכולות לבוא לידי ביטוי בהסתמנויות שכיחות שונות, ולכן חשוב להכירן ולאבחנן היטב. מובאות במאמר הנוכחי שלוש פרשות חולים מייצגות, המדגימות את טווח הבעיות, הגישה האיבחונית ודרכי הטיפול.על-מנת לאפשר אכילה בטוחה ושיגשוג, יש לזהות היטב את הפרעות הבליעה והאכילה ולדעת מהן דרכי השיקום היעילות בכל שלב, בהתאם להתפתחות הילד. גישה זו מתאפשרת בפעילות צוות רב-תחומי, כדוגמת המירפאה להפרעות בליעה, אכילה, תזונה ושיגשוג בילדים, הפועלת בהצלחה במרכז הרפואי וולפסון.

עידו בן דב¹, מיכאל בורשטיין²

¹המח’ לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, ²והמח’ לרפואה פנימית הדסה הר הצופים, המרכז הרפואי הדסה – האוניברסיטה העברית, ירושלים

בשנת 1992 דיווחו גרוסמן וחב’ [1], כי לבעלי לחץ דם (ל"ד)¹ גבוה הלוקים בסוכרת יש מסה מוגברת של חדר שמאל בהשוואה לאלו שאינם חולים בסוכרת. מממצאיהם עלתה האפשרות, כי הדבר אינו תלוי בל"ד שנמדד במרפאה. ואכן, קשר בין סוכרת לבין ליקוי במיבנה הלב ותיפקודו, ואף קיום קרדיומיופתיה שמסוכרת [2], דווחו ללא תלות ביתר לחץ דם (להלן יל"ד)². כך לדוגמה הודגם, כי לאיזון ערכי הגלוקוזה מרכיב עצמאי בקביעת מסת חדר שמאל. מתווכים אפשריים נוספים שהוצעו הם מחלת לב כלילית, ושינויים בסידן תוך תאי ובהרכב חומצות השומן בשריר הלב בהשראת סוכרת. האם ייתכן כי חרף הטענות הללו, למאפייני ל"ד תפקיד מכריע בפתולוגיה של שריר הלב בחולי סוכרת?

שלומית סייג^1,2, נילי בן צבי^1,3, סילביה נוסבאום^3,4

¹שירותי בריאות כללית, ²המח’ לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ³החוג לרפואת משפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל אביב, ⁴קופת חולים לאומית

היה זה הקונגרס העולמי הראשון בנושא רפואת מיגדר. הוא אורגן על ידי רופאים מארה"ב, גרמניה, שבדיה, ישראל ויפן, וההתמקדות הייתה בהיבטים הביולוגיים של ההבדלים בין המינים. רוב רובם של הרופאים היו נשים: כ-90% נשים בקהל, כ-20 מרצים וכ-30 מרצות. הכנס היה גדוש במצגות של מחקרים בנושאים הקשורים להבדלי מיגדר: מחלות לב וכלי דם, כאב, פארמקוקינטיקה והתמכרויות, אימונולוגיה, חילוף חומרים, בעיות בעור, תיפקוד מיני, הזדקנות, בעיות במוח, תיסמונת חילוף חומרים, מחלות ריאה ועוד.

ליאוניד גרמן¹, עידו שולט¹, יעקב בורנשטיין^1,3, שני בן-הרוש¹, מרדכי בן אלישע², זלמן ויינטראוב^2,3

¹האגף לבריאות האישה, ²מח' ילודים ופגים, בית-חולים לגליל מערבי, נהרייה, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

חיידק הסטרפטוקוק מקבוצה  B(סק"ב)1, מאכלס את מערכת העיכול, המין והשתן בנשים. שיעור נשאות החיידק בנשים הרות מוערך בכ-20% (4%-40%). נמצא, כי מחצית מהילודים לנשים נשאיות הופכים לנשאים בעצמם, אך לא תמיד יחלו. מחלת סק"ב מוקדמת (בשבעת הימים הראשונים לחיים) בילוד היא מחלה קשה, המלווה בשיעורי תחלואה ותמותה משמעותיים. שיעור הנשאות העכשווי של החיידק באוכלוסיית הנשים ההרות בגליל המערבי, בישראל, אינו ידוע.

המטרות בעבודה היו בדיקה ופילוח שיעור נשאות סק"ב בנשים הרות בצפון ישראל לפי מוצא וגיל ההריון.

לשם כך נבדקו 700 נשים הרות. מכל הנשים נלקחו משטחים לסק"ב מהלדן (Vagina) ומהחלחולת (Rectum). הנשים בקבוצות המחקר סווגו לשתי קבוצות לפי גיל ההריון. בקבוצה אחת נכללו 414 נשים בגיל הריון 24-37 שבועות. בקבוצה השנייה נכללו 286 נשים מעבר ל-37 שבועות הריון (הריון במועד) שעברו השראת לידה.

מתוך 700 הנשים נמצאה במשטחים עדות לחיידקים ב-115 (16.4%). מתוך 700 הנשים 342 היו יהודיות, ובהן נמצא שיעור נשאות סק"ב של 13.7%. שלוש-מאות-חמישים-ושמונה (358) נשים היו מהמיגזר הערבי, ובהן שיעור הנשאות היה 19%. נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בשיעור הנשאות בין שני המיגזרים (P=0.038). לא נמצא הבדל משמעותי בשיעור הנשאות לסק"ב בהשוואה בין גילאי ההריון השונים.

בקבוצת הסיכון הגבוה נכללו 414 נשים בגילאי הריון 24-37 שבועות (צירים מוקדמים, דלקת בדרכי-השתן, בירור רעלת הריון). בקבוצת הסיכון הנמוך נכללו 286 נשים בריאות שעברו 37 שבועות הריון ואושפזו לשם השראת לידה מסיבות שונות. מתוך 414 נשים בסיכון גבוה, 63 נשים (15.2%) נמצאו נשאיות לסק"ב. לעומתן, מתוך 286 הנשים בקבוצת הסיכון הנמוך, נמצאו 52 נשים (18.2%) נשאיות (P=0.3).

לסיכום, במחקר ניצפתה עלייה משמעותית בשיעור הנשאות לסק"ב בהשוואה לתוצאות מחקרים שפורסמו בעבר. כמו-כן, נמצא שיעור נשאות גבוה יותר במיגזר הערבי בהשוואה למיגזר היהודי.

רון שי, ג'ורג ליכטמן, איתמר פומרנץ, בן נוביס, פרד קוניקוף

מכון למחלות דרכי עיכול וכבד, מרכז רפואי ספיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מחלות דרכי מרה בקרב קשישים (80 שנה ומעלה) הן שכיחות, ומהוות לרוב אתגר איבחוני וטיפולי. שיעור הסיבוכים מפעולות אלו באוכלוסייה הצעירה (גיל 65 שנה ומטה) נבדק פעמים רבות, ומקובל בסיפרות שיעור ממוצע של 5% ואוכלוסיות מסוימות המגיעות אף לשכיחות סיבוכים של מעל 20%. בסקירת הסיפרות לא נמצאו עבודות רבות שנדון בהן שיעור הסיבוכים בקרב אוכלוסיית הקשישים.

מסוכמים במאמר זה הנתונים הרפואיים של כל החולים מגיל 80 שנה ומעלה שעברו כולנגיוגרפיה אנדוסקופית עקב מחלות דרכי-מרה טבות (Benign) במוסדנו מינואר 2000 עד אפריל 2005.

מאה חולים עברו 133 אנדוסקופיות. רוב ההוריות לבדיקה ניתנו בעקבות חשד לאבני מרה (94.4%), הכנסת תומכן או החלפתו (4%), צהבת חסימתית על רקע טב (0.8%) או ניקוז כיסה (Cyst) אכינוקוקית (0.8%).

אילחוש וטישטוש החולים בוצעו במתן תרסיס לוע Lidocaine, ובמתן לתוך הווריד של Midazolam ו-Fentanyl עם מתן חמצן לפי צורך. סבילות החולים לחומרי ההרדמה הייתה 100% ולא נרשמו כל סיבוכים.

כשמונים-ושמונה אחוזים (88%) מהחולים נאלצו לעבור גם פעולה חודרנית כחתך ניקוזי (ספינקטרוטומיה) או הכנסת תומכן.שיעור ההצלחה של פעולות אלו היה 96.8%.

שישה (4.5%) חולים לקו בסיבוכים, 3 חולים לקו בדלקת לבלב ו-2 חולים לקו בדלקת דרכי-מרה. חולה אחד לקה בנקב בתריסריון ולא נרשם אף מקרה תמותה אחד.

לסיכום, כולנגיוגרפיה אנדוסקופית היא פעולה בטוחה ויעילה גם באוכלוסיית חולים מעל גיל 80 שנה.