תוצאת חיפוש

אמנון זיסמן

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

כריתה רדיקלית לאפארוסקופית של העמונית בוצעה לראשונה בטקסס על-ידי צוות שבראשו Clayman ו-Kavoussi. בשנת 1997 פירסמו Schuessler וחב' את התוצאות והרשמים שהוסקו מהניתוחים בתישעה חולים שערכה קבוצה זו, ניתוחים שנערכו ב-3 מרכזים גדולים בארה"ב בין השנים 1991-1995. באותה שנה פורסמו בניו-יורק תוצאות סידרה נוספת. בשל מורכבותה ומישכה הארוך, ועקב רושם ראשוני של היעדר יתרונות בניתוח זה לעומת הגישה הפתוחה, לא זכתה הגישה הלאפארוסקופית להכרה ממשית באותה עת. מאמצי פיתוח מקבילים באירופה נשאו פרי, ותוצאותיהם פורסמו בשנת 1998. עד היום טופלו בגישה זו בעולם כ-500 חולים הלוקים בסרטן הערמונית. רובם טופלו בשני מרכזים בפריס, ומיעוטם בארה"ב. לאחר שהגישה הוצגה בהרחבה בכינוס השנתי האחרון של החברה האמריקנית לאורולוגיה באטלנטה (AUA) וזכתה להערכה והתעניינות, נעשים צעדים ראשונים ליישום נרחב של השיטה. בכנס הראשון ללאפארוסקופיה אורו-אונקולוגית זכה הנושא לכיסוי נרחב ומעמיק על-ידי Guillonneau ו-Gill. במרכזים אורולוגיים רבים בעולם פועלים כיום לרכישת המיומנות הדרושה לביצוע גישה זו.

מירב אינגביר, דב פריימרק, יהודה אדלר

המכון לשיקום הלב והשירות לחולי אי-ספיקת לב, בית החולים תל-השומר ואוניברסיטת תל-אביב

העובדה כי חולי אי ספיקת לב לוקים בנשימה מחזורית (periodic) בזמן השינה, דווחה לראשונה על ידי Cheyne בשנת 1818. אולם רק לאחרונה הוסבה תשומת הלב הראויה להשלכותיה של תופעה זו על הלוקים באי ספיקת לב, והוחל בניסיונות טיפול ראשוניים באמצעים שונים: מתן חמצן לילי, טיפולים תרופתיים שונים שנועדו לייצב את מערכת הנשימה, וטיפולים תרופתיים אחרים שמטרתם להעלות את מיקטע הפליטה של חדר שמאל.

נשימת צ'יין סטוק (נצ"ס) Cheyne Stokes respiration (CSR) היא הפרעה נשימתית, בעיקר בזמן שינה, המתבטאת בהפסקות נשימה מרכזיות נישנות בדגם tidal volume של crescendo-decrescendo, מזה זמן רב ידוע, כי תופעה זו קיימת בחולי אי ספיקת לב, אולם רק בשנים האחרונות נעשו מחקרים שנועדו לאמוד את שכיחותה בקרב חולים אלו ואת השלכותיה על תוחלת חייהם ואיכותה. במחקר פרוספקטיבי שנערך על ידי Javaheri וחב' נמצא, כי ב-45% מבין 42 חולי אי-ספיקת לב יציבים עם מקטע פליטה נמוך, נמדד חוסר-ותת-נשימה (apnea-hypopnea-index) לשעה הגבוה מ-20. במחקר אחר נמצא, כי 51% מהלוקים באי-ספיקת הלב לקו בנצ"ס משמעותית.

(1) טליה וולק, (2) שמעון וייצמן, (3) אילנה הרמן-בהם, (4) מיכאל פריגר, (1) שאול סוקניק,

(1) המח' לרפואה פנימית ד', (2) החטיבה לבריאות הקהילה, (3) המירפאה לסוכרת, (4) היח' לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

המטרה במחקר היתה לבדוק את שכיחות תסמונת הפיברומיאלגיה ומאפייני כאב נוספים ב-137 חולי סוכרת מסוג 2, לעומת 139 חולים ללא סוכרת מסוג 2, תואמים מבחינת גיל ומין. לא נמצא הבדל בשכיחות פיברומיאלגיה בין הגברים בשתי הקבוצות, אולם לגברים חולי הסוכרת היה סף כאב נמוך יותר ומספר רב יותר של נקודות רגישות, והם דיווחו על כאב בשיעור גבוה יותר לעומת גברים בקבוצת הבקרה.

לעומת זאת, נמצאה שכיחות יתר של פיברומיאלגיה בנשים חולות סוכרת מסוג 2 לעומת הנשים בקבוצת הבקרה – 23.3% לעומת 10.6%, בהתאמה (P=0.048). למרות ההבדל בשכיחות הפיברומיאלגיה בנשים, לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי קבוצות הנשים במספר הנקודות הרגישות ובסף הכאב. כמו-כן נשים חולות סוכרת התלוננו על כאב בשיעור גבוה יותר. הן בנשים והן בגברים חולי סוכרת היו מספר הנקודות הרגישות וקריאות הדלורימטר ביחס ישיר עם משך המחלה.

זיו גיל (1,2), ריבי טאומן (3) , יעקב סיון (3) , אבי אור-אורטרגר (4), שלמה קונסטנטיני (1)

(1) היח' לנירוכירורגיית ילדים, בית-חולים דנה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב, (2) מרכז זלוטובסקי לחקר המוח, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (3)מעבדת השינה לילדים והיח' לטיפול-נמרץ ילדים, בית-חולים דנה, (4) המכון הגנטי, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אכונדרופלזיה היא המחלה הגנטית הנפוצה ביותר מבין המחלות הגנטיות הגורמות להפרעה ביצירת עצם. המחלה מועברת בתורשה אוטוסומית-שולטנית, אולם רוב המקרים נובעי ממוטציה עצמונית. החולים במחלה גנטית זו לוקים בגמדות ובמיבנה אופייני של הגפיים והראש. כמחצית מהחולים באכונדרופלזיה לוקים בתסמינים נירולוגיים בדרגות חומרה משתנות, והסיבוך הקשה ביותר ממחלה זו הוא דום-נשימה פיתאומי, הנובע מלחץ גרמי על גזע-המוח. במאמר זה מדווח על תישעה חולי אכונדרופלזיה שעברו 12 ניתוחים נירוכירורגיים. טווח הגיל של החולים בין 3 חודשים עד 40 שנה. החולים לקו בתסמינים של קושי בהליכה, כאב-גב, חולשת גפיים, אי-שליטה על הטלת-שתן, הפרעות בדיבור ובהתפתחות המוטורית, דום-נשימה בשינה (sleep apnea) וכשל נשימתי מתמשך. ארבעה מהחולים נבדקו במעבדת שינה ונמצא כי הם לוקים בדום-נשימה חסימתי בשינה. בבדיקת תהודה מגנטית (MRI) שבוצעה בתישעה מהחולים הודגם לחץ גרמי על גזע-המוח או חוט-השידרה עקב היצרות הנקב הגדול (foramen magnum), איחוי בסיס הגולגולת עם חוליית הצוואר הראשונה או היצרות של תעלת-השידרה. בחמישה מהחולים הודגמה התרחבות של חדרי-המוח והידרוקן-הראש. בשיבעה חולים בהם הודגם לחץ על גזע-המוח התחתון בוצע ניתוח להרחבה של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות הצוואר C1-C2. בשלושה חולים בהם הודגמה היצרות של חוליות עמוד-השידרה הגבי ולחץ על חוט-השידרה, בוצעה למינקטומיה של החוליות המעורבות (T12-L5). שניים מבין החולים נזקקו למספר ניתוחים עקב הישנות מאוחרים של התסמינים הנירולוגיים. לא נדרשו פתיחה של הקשית (dura) או ביצירת דלף (shunt) בין חדרי המוח לחלל הצפק. משך האישפוז הממוצע לחולה היה 6 ימים. במיעקב מירפאתי אחר החולים המנותחים, שנמשך בין 3-24 חודשים לאחר הניתוח (13.5 חודשים בממוצע), נמצא שיפור ניכר בסימנים ובתסמינים ב-8 מתוך 9 החולים שנותחו.  

נדרש מעקב שיגרתי אחר חולים הלוקים באכונרופלזיה החל מגיל הינקות ועד גיל ההתבגרות, על-מנת למנוע תחלואה ותמותה קשים בחולים אלה. במעקב יש לכלול בדיקה נירולוגית ובדיקות תהודה מגנטית תקופתיות. בחולים מבוגרים נדרשת בדיקת דימות רק בקרב אלה הלוקים בתסמינים נירולוגיים טיפוסיים. בחולים שבהם מאובחנים סימנים רנטגניים או קליניים של לחץ על גזע-המוח התחתון, טיפול הבחירה כולל הרחבה בניתוח של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות עמוד-השידרה המעורבות. זיהוי וטיפול מוקדמים בילדים ובמבוגרים הלוקים באכונדרופלזיה, יכולים למנוע את הסיבוכים הקשים הקשורים בדחיסת גזע-המוח וחוט-השידרה, ביניהם אי-ספיקה נשימתית, דום-נשימה פיתאומי ומוות.

י' הייניק, א' סולומיש

המכון לפסיכוגריאטריה מרגולץ, בית-החולים איכילוב, תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

רופאים נוטלים חלק בהליך המשפטי של מינוי אפוטרופוס בכותבם תעודת רופא לעניין אפוטרופסות. אין הוראות או דרכי בדיקה חד-משמעיות באשר לקביעת כשרותו של אדם לטפל בענייניו (רכוש וגוף) בעצמו או להערכת מסוגלותו להביע דעתו בעניין אפוטרופסות – אולם קיימות מספר גישות לבדיקה ואיבחון בנושא.

במאמר זה מובאים מימצאים מ-16 תעודות רופא ממקורות מגוונים (13 מוסדות שונים, רופאים ממקצועות אחדים), שנאספו באופן אקראי, ושלגביהן ידועה היתה החלטת בית המשפט בנדון. בדקנו האם תעודות הרופא ממלאות אחר הדגשים קליניים ורפואיים-משפטיים בסיסיים המובאים בספרות המקצועית.

מצאנו, כי נתונים דמוגרפיים מלאים הובאו רק בתעודה אחת (6.2%). זהות מבקש התעודה ב-3 מקרים (18.7%) ואיזכור מקורות מידע ב-6 מקרים (37.5%). מימצאי בדיקה קוגניטיבית-נפשית מליאה (מצב נפשי) צוינו ב-4 מקרים (25%), אבחנה פסיכיאטרית ב-12 מקרים (75%) וקביעת דרגת חומרתה ב-9 מקרים (56.2%), התייחסות לזמניות התופעות במקרה אחד והערכת תיפקודי היומיום הבסיסיים ב-2 מקרים (12.5%). באף לא אחד מהמקרים הובאה הערכת תיפקודי יומיום מורכבים יותר (מכשירניים). באופן דומה, באף לא אחת מהתעודות צוין אם נעשה שימוש במדדים משפטיים כלשהם להערכת המסוגלות לטפל בענייני רכוש וגוף או המסוגלות להביע דעה בעניין אפוטרופסות. מאידך, התייחסות רשמית למסוגלות כללית לדאוג לעניינים (רק ב-7 מקרים (43.7%) נעשתה הבחנה בין רכוש לגוף) ולהביע דעה בעניין אפוטרופסות, היתה קיימת ב-15 מקרים (93.75%). תעודת הרופא כללה 13.8 שורות בממוצע (סטיית תקן 10.1 טווח 4-41); שלוש עשרה מהתעודות נכתבו במסגרות ציבוריות וממוצע השורות בהן היה 9.9 (סטיית תקן 4.6, טווח 4-20), לעומת 31 שורות (סטיית תקן 9.5, טווח 22-41) במסגרות הפרטיות.

מהמימצאים עולה, כי תעודות הרופא חסרות בהיבטים הקליניים שנבדקו, ובעיקר בהיבטים הקליניים שנבדקו, ובעיקר בהיבטים הרפואיים-משפטיים. אעפ"כ, רובן המכריע של התעודות (15/16, 93.7%) התקבלו על-ידי בית-המשפט, אולי מאחר שברובן המכריע של התעודות היתה התיחסות רשמית לשאלות המשפטיות הסגוליות המועלות בבית-המשפט (המסוגלות לדאוג לעניינים, המסוגלות להביע דעה בעניין אפוטרופסות). לדעתנו, מימצאים אלה, אם יאומתו בקבוצות גדולות יותר ובבתי-משפט אחדים, מחייבים הערכה רב-מערכתית מחודשת של נושא כתיבת תעודות רופא לעניין אפוטרופסות בחולה הקשיש.

ארדון רובינשטיין, אלנה יצחקוב

האגודה הישראלית לסוכרת

חולים הלוקים בסוכרת מסוג 2 מצויים בסיכון של פי 2-4 ללקות בטרשת-עורקים ובאוטם שריר-הלב ובשכיחות-יתר לתמותה בעת אירוע של אוטם שריר-הלב ואחריו. שיעור התמותה ממחלת לב בחולי סוכרת דומה לזו של אוכלוסייה שאינה לוקה בסוכרת, ושחוותה אוטם בעבר. ב- 80%-75% מהלוקים בסוכרת מתים מטרשת-עורקים וסיבוכיה. סוכרת מהווה גורם סיכון עיקרי למחלת לב ולטרשת-עורקים, ואחד הגורמים העיקריים התורמים להיותה כזו הן ההפרעות במשק השומנים, ההמלצות המובאות בזאת מהוות השלמה להמלצות למניעת מחלות לב, שפורסמו מעל דפי "הרפואה" בגיליון הראשון של המילניום.

Sentinel Lymph Node Biopsy in Breast Cancer: A Validation Study and Preliminary Results

Aviram Nissan, Ram M. Spira, Roland Chisin, Oded Zamir, Diana Prus, Martin Klein, Mahmoud Badriyyah, Herbert R. Freund

Departments of Surgery. Biophysics and Nuclear Medicine, and Pathology. Hadassah University Hospital Mount Scopus and Hebrew University - Hadassah Medical School, Jerusalem

Introduction: Sentinel lymph node biopsy (SLNB) has been recently proven to be an accurate staging method for breast cancer, replacing axillary lymph node dissection (ALND) in selected cases. We present our initial experience and the process of introduction and implementation of SLNB in a University Hospital setting.

Material and methods: 46 SLNB were performed in 42 consecutive female patients with invasive breast cancer. Treatment included 0.4mCi-2mCi of Tc-99m rhenium colloid injected either 2 hours before surgery (0.4 mCi) or the night before surgery (2 mCi). Four milliliters of Patent Blue V were injected peritumoral 10 minutes prior to skin incision in all patients. Following SLNB all women underwent subsequent ALND. Sentinel nodes were processed both with multiple (10-15) H&E sections and immunohistochemistry with cytokeratin antibodies stain.

Results: Blue dye, isotope or the combination of both identified 43/46 (93%) of the sentinel lymph nodes. ALND was performed only unilaterally in 4 patients with bilateral breast cancer bringing the total evaluable SLNB to 39. In the 39 patients in whom the sentinel node was successfully identified and underwent ALND, the SLNB was true positive (TP) in 17/39 (44%) true negative (TN) in 20/39 (51%) and false negative in 2/39 [(5%), both T2 lesions] with overall accuracy of 95%. In the last 10 cases all sentinel nodes were successfully identified with 70% TP and 30% TN.

Conclusions: Experience with at least 30-40 consecutive cases for safe implementation of SLNB in clinical practice. Specific training and dedication is required for the entire team involved, including surgeons, nuclear medicine physicians and technicians and pathologists.  

Eosinophilic Ascites - Presenting Symptom of the Hypereosinophilic Syndrome

Sofia Rimbrot1, Michael Bennett², Marina Komorovski², Yishai Levy³

¹Department of Medicine A, ²Department of Haematology, Haemek Medical Center, Afula and ³Technion Faculty of Medicine, Haifa, Israel

We report a case of a 22 year old man with a history of bronchial asthma, suffering from diarrhea, eosinophilic ascites and prominent blood and bone marrow eosinophilia. The patient responded to corticosteroid treatment.

Later, hydroxyurea was added to this treatment because of recurrence of eosinophilia, ascites and hepatosplenomegaly.

Eosinophilic ascites is rarely the outstanding symptom of the hypereosinophilic syndrome.

Following the exclusion of other reasons for eosinophilia, concomitant unexplained hepatosplenomegaly suggested the diagnosis of a hyperereosinophilic syndrome.

רחל לוינזון, משה הורוביץ ומיכה י' רפופורט

המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

כשל הכבד המתבטא בצהבת, היפוגליקמיה, אנצפלופתיה, הפרעות בקרישה ועליי הניכרת בטרנסאמינזות, הוא סיבוך מאוחר מוכר של אלח-דם. פחות מוכרת היא פגיעה כולסטטית בכבד שיכולה להקדים אלח-דם. במקרים אלה, אופיינית עלייה של בילירובין ישיר עם עליי הפחותה יותר באנזימי הכבד. עבודות בחיות-מעבדה מראות שעימדון מרה על רקע אלח-דם מתווך על ידי האנדוטוקסין של חיידקים גראם-שליליים ומיגוון ציטוקינים, המשפיעים על ביטוי ותיפקוד נשאים שונים של חומצות מרה ואניונים אורגאניים בתא הכבד. חרף שכיחות התופעה, קיים חוסר בהירות לגבי המאפיינים הקליניים והפרוגנוסטים שלה. אי-בהירות זו גורמת לא פעם לקושי איבחוני ולביצוע הליכים מיותרים. מובאת בזאת סקירת ספרות בנושא הפתופיזיולוגיה והמאפיינים הקליניים של עימדון מרה על רקע של אלח-דם.

The Effect on Family Members of Treating Home-Hospitalized Patients

Netta Bentur, Avivit Moualem

JCD-Brookdale Institute, Jerusalem

Background: In recent years, chronic patients being treated at home are being joined by increasing numbers of acute and sub-acute patients. Although there has been a considerable expansion of formal services for home hospitalization, nevertheless a significant part of the burden of caring for these patients falls on their families. Many studies have examined the effect on the family of treating chronic patients at home, but very little is known about the effects on the family caregiver of treating an acute or sub-acute patient at home.

Goals of the study: a. To determine the main areas of care involving family members within the framework of home hospitalization. b. To assess the caregivers' sense of burden. c.To identify the causes of the feelings of burden. d. To examine the caregivers' specific difficulties. e. To identify the areas in which they are particularly interested in additional guidance.

Methodology: The study population included 179 primary caregivers of patients registered in four home hospitalization units. The data were collected during face-to-face interviews with the primary caregivers, in the patients' homes.

Findings: Half (49%) of the caregivers were the patients' spouses, and the rest were other family members, 67% were women. The average age was 56, and about a third were over 65. On average, they were involved in six areas of care. Fifty three percent reported that the burden they had to contend with was too heavy, 28% said it was not so heavy, and 19% said it was not heavy at all. A multi-variate analysis revealed that the feeling that the burden was too heavy had a statistically significant correlation with caring for another family member at home, being involved in 3+ areas of treatments, being married, 9+ years of education, the patients suffering from frequent pain or unable to reach the bathroom independently. Most (75%) of the caregivers reported three or more areas of burden which include the time devoted to care giving, and the effect of the treatment on the patient's health, mental and physical condition. Although 77% of them had received instruction on how to treat the patients, 29% cited at least one area in which they would have liked to receive more instruction, noting in particular the need to learn how to deal with changes in the patient's mental status.

Conclusions: Family members caring for home-hospitalized patients require more instruction and advice from the formal agencies during the daily care of the patient, particularly in specific subjects. There is a need to develop additional instruments for advice and instruction, in a broad range of areas, in order to assist the caregivers in their complex role. There is a need to continue to examine specific areas in which the family members require additional counselling and instruction, in order to better plan these services, and help improve the quality of care for home-hospitalized patients.
 

מיכאל מילרד (1), גבריאל דיקשטיין (2), עופר נתיב (1)

(1) המח' לאורולוגיה, (2) היחידה לאנדוקינולוגיה, המרכז הרפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

היישום הרב והזמינות של בדיקות דימות בלתי-פולשניות כמו טומוגרפיה מחשבית (ט"מ), תהודה מגנטית (ת"מ) ועל-שמע העלו את תדירות איבחון הנגעים בטוחה (adrenal), נוכחות גוש בטוחה, ללא רקע של ממאירות, מהווה אתגר איבחוני כשלעצמו, בייחוד כשידועה אנאמזה של ממאירות.

מימצא אקראי של שאת בטוחה (incidentaloma) מחייב המשך בירור ומעקב ובמצבים מסוימים, גם כריתה בניתוח. במספר עבודות נמצא, כי ב-3%-0.3% מבדיקות ט"מ של הבטן העליונה מאובחן נגע בטוחה. עבודות אלו נערכו ברובן בשנים הראשונות בהן הוכנסו לשימוש מכשירי הט"מ, עקב השיפור הטכנולוגי שחל עם השנים ניתן לצפות, כי שכיחות שאתות בטוחה כיום קרובה יותר לזאת המדווחת מעבודות שנערכו בנתיחות שלאחר המוות, בהן דווח על שיעור נגעים בטוחה שנע בין 1.45% ל-5.9%, רובם טבים.

ניר הוד (1), סיימון שטראוס (2), תפחה הורן (1),

המכון לרפואה גרעינית (1), והיחידה לעל-שמע (2), החטיבה לדימות, המרכז הרפואי "אסף הרופא", צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

קישריות בבלוטת התריס הניתנות למישוש קיימות ב-4% מהאוכלוסייה הבוגרת באזורים בהם צריכת יוד במזון מספקת; בחולים אלה נדרשת אבחנה מבדלת, על מנת לשלול בראש ובראשונה שאת ממאירה של בלוטת התריס. היארעות שאת ממאירה בבלוטת התריס מוערכת בכ-2 חולים מתוך אוכלוסיה של 100,000 אנשים מדי שנה. שאת ממאירה בבלוטת-התריס שכיחה יותר בנשים ובקרב בני-אדם שנחשפו לקרינה באזור הראש והצוואר; לעיתים רחוקות, מדובר בתיסמונת משפחתית (Men II).

ג'וי פלד (אולספנגר), גיל זלצמן, אלן אפטר

המרכז לבריאות הנפש "גהה", מרכז רפואי רבין, קמפוס ביילינסון פ"ת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

שיעור האלימות בחברה המערבית בכלל ובישראל בפרט נמצא בעלייה מתמדת, והפך להיות גורם משמעותי לתחלואה ותמותה. האלימות מהווה בעיה חברתית, חוקית וסוגיה בבריאות הציבור. בחודשים האחרונים, מדווח בעיתונות הכתובה והאלקטרונית על מעשי אלימות ורצח של חולי נפש. בחלקם היו החולים בקשר כלשהו עם שירותי בריאות הנפש בעברם. בנוסף, בחלק מהמצבים בהם ננקט פשע אלים, טוען הנאשם לאי-שפיות כהגנה משפטית. בסקירה זו, נדון בשאלה האם חולי נפש בכלל וחולי סכיזופרניה בפרט אלימים יותר משאר האוכלוסייה, והאם הפשע שמבצע חולה הנפש שונה באיפיוניו מפשעים המבוצעים על ידי עבריינים שאינם חולים.

אביטל פורטר, אלכסנדר בטלר, דוד חסדאי

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקוה

מחלת לב כלילית מהווה את הגורם העיקרי לתמותה בעולם המערבי בכלל ובאוכלוסיית הקשישים בפרט. באופן כללי, הטיפול הניתן לחולה הקשיש הלוקה בתיסמונת כלילית חדה, הן בשלב החד והן כטיפול ממושך, נרחב פחות ופולשני פחות מזה הניתן לחולה הצעיר ואינו תואם את ההנחיות המקובלות.

חריגויות אלה מבטאות כנראה את תחושת הרופאים, שסיכויי הצלחת הטיפול נמוכים בחולה הקשיש, נוכח מחלות רקע רבות, שכיחות גבוהה של מחלה כלילית רב-כלית, וזמן ממושך יותר, יחסית לצעירים, עד קבלת סיוע רפואי.

המטרות בסקירה זו הן: 1) לבחון את הידוע כיום בספרות אודות טיפול תרופתי ופולשני בחולה הקשיש הלוקה בתיסמונת כלילית חדה; 2) לנסות לענות על השאלה, האם גיל צריך להוות שיקול בגיבוש העמדה הטיפול בתיסמונות כליליות חדות.

Tuberculous Meningitis in HIV

R. Elazary, Y. Kalish

Medical Dept., Hadassah University Hospital, Ein Karem, Jerusalem

The increase in prevalence of tuberculous meningitis during the past decade has been attributed in part to the increase of AIDS. Failure to diagnose HIV can cause irreversible damage and even death. We describe a man with AIDS admitted through the emergency room because of high fever and headaches for more than a month, He was cachectic and had nuchal rigidity without major neurological deficit. Brain imaging was normal and lumbar puncture showed neutrophils, lymphocytes, hypochloremia, elevated protein, and decreased glucose; cryptococcal antigen was negative but acid-fast staining was positive.

Anti-TB chemotherapy was started using 4 drugs and dexamethasone was also given. Considerable improvement in his general condition followed rapidly.

Use of corticosteroids in tuberculous meningitis has been a major issue. They are added to antimicrobial agents in order to decrease reactivity of inflammatory mediators and thus reduce central nervous system damage.

We review several controlled studies in which steroids were added to treat tuberculous meningitis. The conclusions of most were that they decrease morbidity and mortality, especially of those moderately to severely ill. Most considered as ungrounded the possibility of exacerbating latent tuberculous, or any other opportunistic infection outside the central nervous system. However, it is currently recommended to add prednisone, 1 mg/kg/d for 2-4 weeks when initiating antituberculous treatment.