תוצאת חיפוש

בחינות הן חלק בלתי נפרד מהליך ההתמחות הרפואית במדינת ישראל ולא ניתן לקבל תואר מומחה מבלי לעבור בחינות אלו. המועצה המדעית היא הגוף האחראי על הליך הכשרת הרופא, ועדת הבחינות העליונה על הבחינות. ועדות בחינה מקצועיות כפופות להחלטות מקצועיות של ועדת הבחינות העליונה.

בחינות ההתמחות נעשות בשני שלבים: שלב א' (בחינה בכתב) ושלב ב' (בחינה בעל פה). שינויים במתכונת בחינות שלב א', בבחינות שלב ב', ובהליך הערעורים על תוצאות הבחינה, נעשים לאחר הליכי חשיבה ובדיקה מעמיקים ובהנחיית אנשי מקצוע.

במהלך כהונתה של ועדת הבחינות העליונה הנוכחית נעשו מספר שינויים משמעותיים בבחינות שלב א', הכוללים: (1) הפחתת מספר השאלות במקצועות הכירורגיים; (2) איחוד שני חלקי הבחינה במקצועות כירורגיה כללית, אורולוגיה, כירורגיית כלי דם, כירורגיה פלסטית, וכירורגיית ילדים; (3) חשיפת השאלות לאחר הבחינה ושינוי הליך הערעור.

כמו כן, נעשו שינויים בחלק מהמקצועות בבחינות שלב ב', וזאת בהתאם לכללים הבאים: (1) שאיפה לריבוי תחנות בחינה; (2) שני בוחנים בתחנה; (3) תכנים מובנים ואחידים בכל תחנות המבחן, דהיינו, שאלות כתובות מראש; (4) הערכת הנבחנים על גבי טפסי הערכה מובנים; (5) מילוי טופס ההערכה על ידי כל אחד מהבוחנים, ללא התייעצות ביניהם; (6) חישוב ציונים אוטומטי על בסיס אחוז הנקודות שצבר הנבחן מתוך מקסימום הנקודות האפשרי; (7) החלטה מראש על ציון מעבר בכל מקצוע.

ועדת הבחינות העליונה של המועצה המדעית פועלת ותפעל כל העת לקיום בחינות מקצועיות, הוגנות, מהימנות ותקפות.

הקדמה: ביופסיית שריר היא כלי חשוב לאבחון מחלות עצב-שריר ומבוצעת לרוב כאשר קיימת חולשת שרירים, עלייה ברמת האנזים קריאטין קינאזה או אלקטרומיוגרפיה המעידה על מחלת שריר (מיופתיה). יעילותה כאשר אלה תקינים אינה ברורה.

מטרות: לאפיין את הממצאים בביופסיית שריר של נבדקים ללא עדות קלינית, מעבדתית או אלקטרומיוגרפית למיופתיה.

שיטות מחקר: איסוף נתונים רטרוספקטיבי מתיק רפואי של נבדקים שעברו ביופסיית שריר במרכז הרפואי שיבא.

תוצאות: מתוך 109 ביופסיות שריר, אותרו 12 נבדקים (11%) ללא עדות מקדימה למיופתיה. בשני שלישים מהחולים התגלו ממצאים חולניים: דלקת בחמישה חולים (42%), בארבעה מהם תסנין דלקתי סביב כלי דם ובאחד בין סיבי השריר. מיופתיה קלה     

-3/5 מהחולים. דלדול (אטרופיה) של סיבי שריר מסוג 2 כממצא עיקרי או יחיד התגלתה ב-2 מיקרים (17%) ושינויים נוירוגנים קלים כממצא עיקרי באחד (8%). בארבעה מתוך חמשת החולים עם מחלה דלקתית בשריר ניתן היה לצפות לממצאים דלקתיים על בסיס אנמנזה רפואית, בדיקות מעבדה נוספות או בדיקות דימות שהעידו על מחלה דלקתית פעילה (P = 0.006).

מסקנות: תסנין דלקתי סביב כלי דם ללא פגיעה משמעותית בסיבי השריר הוא ממצא שכיח ובעל משמעות טיפולית בנבדקים עם רקע המכוון לדלקת, גם אם אין עדות מקדימה למיופתיה.

דיון: מחלות שריר מאופיינות לרוב בפגיעה בסיבי השריר או ברקמת החיבור וכלי הדם שסביבם. בהיעדר פגיעה משמעותית בסיבי השריר, כוח השרירים, רמת קריאטין קינאזה ואלקטרומיוגרפיה יהיו ללא עדות למיופתיה. ממצאים תקינים אלה אינם שוללים דלקת סביב כלי דם בשריר או מיופתיה קלה.

לסיכום: ביופסיית שריר יעילה באבחון מחלות שריר דלקתיות בחולים המתאימים לכך גם כאשר כוח השרירים, רמת קריאטין קינאזה ואלקטרומיוגרפיה תקינים. בממיקרים אלה הדלקת לרוב מתבטאת בתסנין סביב כלי דם ללא פגיעה משמעותית בסיבי השריר. 

ארבעה חולים התקבלו למחלקתנו עם הסתמנות נדירה: כולם לקו בהרס שרירים (רבדומיוליזיס) ובתסמונת המדור, לאחר שינה ארוכה בתנוחת ישיבה ובהשפעת אלכוהול או חומרים אחרים. לאחר אשפוז סוער ביחידות לטיפול נמרץ, הועברו להמשך שיקומם במחלקתנו. בירור מקיף העלה שהתסמונת כוללת: ליקוי פולינירופתי תחושתי-מוטורי, וכי שניים לקו בתת פעילות תת קלינית של בלוטת התריס. מהלך השיקום לא היה שגרתי: ברגע שהאבחנה אינה ברורה והנסיבות מעורפלות, קשה להעריך את תוצאות השיקום. העובדה שהנכות אינה מזכה בשום פיצוי מעבר למה שקופת החולים והמוסד לביטוח לאומי נותנים, גרמה אף היא לתסכול מתמשך בקרב המטופלים. הגיע לידינו פרשת חולה של מטופל חמישי מקרואטיה, שמהלכו הקליני היה זהה למדווח על ידינו.

הקדמה: שכיחות הפרעת קשב (ADHD) בקרב ילדים ובני נוער נעה בין 12%-8%. רוב הילדים הלוקים בהפרעות קשב וריכוז (ADHD) לוקים גם בהפרעות נלוות כגון: לקויות למידה, הפרעות התנהגות והפרעות פסיכיאטריות. ידוע כי טיפול בתרופות משפר את תפקודם הלימודי והחברתי של מרבית הילדים הלוקים בהפרעת קשב, ותוספת טיפולים תומכים מוסיפה ליעילותו.

מטרות: במחקר מקדים בשנת 2012 אותרו 105 ילדים (9.5%) עם חשד ל-ADHD בקרב 1,129 ילדים בכיתות א' ו-ב' מתוך 35 בתי ספר יסודיים בירושלים. במחקר הנוכחי בוחנים אנו ארבע שנים לאחר מכן את תרומת האיתור השיטתי של הילדים להאצת האבחון והטיפול, את הנגישות, הזמינות, השימוש והמאפיינים של שירותי אבחון וטיפול בהפרעת קשב ואת השפעת הטיפולים על התפקוד.

שיטות המחקר: ההורים לילדים בכתות ה'-ו' עם הפרעות הקשב מילאו שאלון מובנה אשר התייחס לשאלות המחקר. רואיינו 85 הורים ו-12 אנשי מקצוע.

תוצאות: 87% מההורים היו מודעים לקשיי הקשב של הילד עוד לפני שאותר במסגרת האיתור השיטתי. 68% מההורים שטרם פנו לאבחון לפני האיתור דיווחו שהוא גרם להם לשקול פנייה לאבחון או חיזק את כוונתם לפנות לאבחון. 72% מההורים חיפשו מידע על ההפרעה, רובם פנו למחנכת או ליועצת בית הספר, אך 30% מהם דיווחו שהמידע לא היה מספק. בשל המתנה ארוכה, רק 49% מהילדים עברו אבחון בקופות החולים ואילו היתר במסגרת פרטית. רק 52% מהילדים קיבלו טיפול בתרופות, מרביתם גם קיבלו בנוסף טיפול לא תומך שאינו כולל תרופות. 

מסקנות: לקופות החולים אין מספיק שירותים בסוגיית הפרעות קשב, וההורים נאלצים להיעזר בשירותי אבחון וטיפול פרטיים. על הקופות להגדיל את חלקם של רופאי הילדים והפסיכיאטרים לילדים ונוער המורשים באבחון ובטיפול בילדים עם חשד להפרעת קשב, לשפר את המידע להורים, לקצר תורי המתנה ולהרחיב את סוגי התרופות והשירותים הטיפוליים הנלווים.

הווארד עמיטל

²מיכאל דור

¹המחלקה לרפואה פנימית ב', המכון לחקר מחלות אוטואימוניות זבלודוביץ, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²יחידת הקנביס הרפואי, משרד הבריאות

במהדורה זו של 'הרפואה', מתפרסמים שני מאמרים בסוגיית הקנביס, שנדונה בהם ההשפעה האפשרית של הטיפול בקנביס רפואי בחולים במחלות אוטואימוניות ורימטיות (Rheumatic diseases). ככל שנוקף הזמן, אנו למדים על מנגנונים רבים יותר של התא המבהירים את מנגנון הפעולה של הקנביס וכיצד מנגנון זה מאפשר הקלה על כאבים, ארגעה, השראת שינה ועידוד תיאבון. לאחרונה אנו למדים אודות התרומה של הטיפול בקנביס כנגד פעילות נוגדת דלקת.

אסף בן שהם1, ציונה חקלאי², מיכאל דור3, משכית בר-מאיר^1,4

1הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2אגף המידע, משרד הבריאות, ³מנהל רפואה, משרד הבריאות, 4היחידה למחלות זיהומיות ומחלקת ילדים, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

הקדמה ומטרות: קדחת השיגרון ומחלת קוואסאקי הן שני הגורמים השכיחים ביותר למחלות לב נרכשות בילדות במדינות מפותחות. המטרות במאמרנו הנוכחי הן  לאמוד את שיעורי ההיארעות של מחלות אלו בקרב ילדים בישראל ולאפיין את התמורות האפידמיולוגיות בשני העשורים האחרונים.

שיטות: המידע מבוסס על מאגר האשפוזים הלאומי במשרד הבריאות. נבחנו המאפיינים האפידמיולוגיים של קדחת השיגרון ומחלת קוואסאקי בשנים 2012-1996 בקרב ילדים מתחת לגיל 18 שנים. שיעורי ההיארעות חושבו על בסיס נתוני אוכלוסייה מתוך השנתון הסטטיסטי לישראל.

תוצאות: ממוצע שיעור ההיארעות של קדחת השיגרון בשנים 2012-1996 היה שני חולים ל-100,000 ילדים מתחת לגיל 18 שנים. במהלך תקופה זו חלה ירידה של מעל 50% בשיעור ההיארעות של קדחת השיגרון. ממוצע שיעור ההיארעות של מחלת קוואסאקי בשנים אלו היה 2.03 חולים ל-100,000 ובמהלך התקופה חלה עלייה של מעל 40% בשיעור ההיארעות של מחלת קוואסאקי. שיעור האשפוזים בשל שתי האבחנות מתוך כלל האשפוזים העלה מגמות דומות, עם ירידה של מעל 50% באשפוזים בשל קדחת השיגרון ועלייה של כ-75% באשפוזים באבחנה של מחלת קוואסאקי.

מסקנות: שיעורי ההיארעות של קדחת השיגרון ומחלת קוואסאקי מציגים מגמות הפוכות של שינוי בשנים האחרונות. מקור השינויים ככל הנראה בעלייה במודעות למניעת קדחת שיגרון ובעלייה במודעות לאבחון מחלת קווסאקי. התמורות בתחלואה המתוארות כאן מדגישות את הצורך בשמירת המודעות הזו בקרב רופאים ורופאים לעתיד, על מנת למנוע תחלואת לב בילדים.

סער אניס¹, ענת אחירון²

¹המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ²המרכז לטרשת נפוצה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

במהלך 20 השנים האחרונות, הטיפול הקלאסי בטרשת נפוצה במהלך התקפי היה באמצעות הזרקה של שני סוגי  תרופות – אינטרפרונים מסוג ביתא וגלטירמר אצטאט (קופקסון). בשנים האחרונות, נכנסו למערך הטיפול תרופות משנות מהלך מחלה, בעלות יעילות דומה, ופרופיל בטיחות שאינו נופל ברמתו מהתרופות הקלאסיות. התרופות החדשות ניתנות בדרך פומית ואף נכללות כקו ראשון לטיפול בחולים. כיום, על הקלינאי להתאים בזהירות את התרופה הספציפית לכל חולה על פי פרופיל מחלתו, לאחר שקילת הסיכונים והיתרונות של כל תרופה. בסקירה זו, נציג את התרופות המאושרות לטיפול בחולי טרשת נפוצה עם מהלך התקפי, לרבות אופן המתן, מנגנון, יעילות, בטיחות והשפעות הלוואי העיקריות של כל טיפול, ונסקור תרופות נוספות הנמצאות בפיתוח.

 

בנימין גזונדהייט¹ , איתן זלוטניק², אברהם שטינברג³

¹לימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ³היחידה לאתיקה רפואית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

מאז ומעולם זכתה הרפואה למקום של כבוד במורשת ישראל. מקורות היהדות כבר מתקופת המקרא מעריכים את פעולותיו של הרופא ורואים בהם שותפות שלו במעשי האל. בתקופת חכמי המישנה והתלמוד התפתח דגם של תלמידי חכמים שמלבד עיסוקם בתורה היו בעלי ידע רפואי ומדעי נרחב, עיסוקם בסוגיות שונות באתיקה רפואית מהווה את הבסיס לדיון בשאלות שהופיעו לאורך ההיסטוריה – עם התקדמות מדע הרפואה. המקורות השונים מתקופה זו חושפים את רגישותם של חכמי התלמוד לנושא של חיי אדם ופיקוח נפש, ולחשיבותה של זמינות השירותים הרפואיים לכל שכבות האוכלוסייה.

בשנים שבעקבות חתימת התלמוד היה מקצוע הרפואה נפוץ בקרב היהודים והם הצטיינו בתחום זה. הרופאים היהודים השאירו אחריהם מורשת של ערכים ברפואה. השפה העברית נחשבה כשפה משמעותית בתחום הרפואה עד כדי כך שאוזכרה בכתבים רפואיים שונים, דוגמת הספר שכתב וזליוס, אבי תורת האנטומיה.

התקדמותה המהירה של הרפואה מציבה אתגרים חדשים בתחום הביו-אתיקה, ישנו צורך ברופאים בעלי ידע רפואי נרחב יחד עם הבנה של בעיות אתיות על מנת להציע פתרונות למצבים החדשים.

הכרה של ספרות ישראל לדורותיה, בשלל הנושאים בם היא עוסקת ובערכי היסוד העומדים בבסיסה יכולה לתרום לדיון המודרני בענייני אתיקה רפואית. הדבר נכון עוד יותר לחברה הישראלית, שבה רבים מהחוקים מעוצבים לאור ערכים ממורשת ישראל. העיסוק באתיקה רפואית ביהדות יוכל לתרום לחינוך רופאים בעלי יכולת לתרום לדיון הציבורי ולחקיקה בצורה שתאזן בין הערכים והצרכים השונים שכל בעיה אתית מעלה. 

בנימין גזונדהייט¹ , איתן זלוטניק², מיכאל ויגודה³, אברהם שטינברג⁴

¹לימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטה עברית, ירושלים, ³תחום משפט עברי, משרד המשפטים, ירושלים, ⁴היחידה לאתיקה רפואית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

סקירת ביבליוגרפיה שפורסמה על אתיקה רפואית ביהדות ומגמת המאמרים במדור זה: במורשת ישראל קיימת הערכה רבה לרפואה ולרופאים. ספרות עשירה פורסמה בנושא מרכיביהם של המפגשים המגוונים בין יהדות ורפואה, ומוצג כאן מבחר מחקרים בסיסיים בתחום זה: בספרות הפסיקה ההלכתית של "שאלות ותשובות" (שו"ת) יש התייחסות מתמדת לנושאים רפואיים, הן ברמה של פסיקה מעשית בחיי היומיום והן בדיונים מרתקים ביסודות האתיים על פי מקורות התלמוד, בכך ספרות השו"ת העשירה מהווה מקור ראשוני מרתק מתקופות רבות בנושאים אלה.
 

אייל רום¹, שי טננבאום², אופיר צ'צ'יק³, גדעון בורשטין², יהודה עמית², רן טיין²

¹החוג הארבע שנתי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²המערך לאורתופדיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ³המערך לאורתופדיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

תסמונת מדור כרונית היא תופעה לא שכיחה, שתוארה לראשונה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. התסמונת מאופיינת בכאב המופיע בעת פעילות ספורטיבית. כאב זה מוביל לרוב להפחתה בפעילות ואף עלול להוביל להפסקת הפעילות הספורטיבית עד הימנעות מוחלטת. התסמונת נגרמת מעלייה בלחץ התוך מדורי, וזו מובילה לירידה בזילוח הדם לרקמות ובכך לנזק איסכמי באותו המדור המוביל לכאב.

תסמונת מדור כרונית קשורה לרוב בפעילות גופנית נשנית, בעיקר בקרב צעירים ואתלטים. הפעילות הגופנית המבוצעת על ידי החולה גורמת לעלייה בלחץ התוך מדורי, וכן מובילה לכאב ולהפסקת הפעילות. עצירת הפעילות תוביל בתוך דקות להפחתה בכאב עד להיעלמותו. אולם חזרה לפעילות גורמת להישנות התסמינים.

תסמונת מדור כרונית מדווחת בספרות באזורים רבים בגוף כגון הירך, הכתף, האמה, כף היד, כף הרגל ובאזור העכוז, אך השוק הוא המקום השכיח ביותר. מבין מדורי השוק, הקדמי הוא המעורב ביותר בתסמונת מדור כרונית. בספרות מדווח כי נשים לוקות בשכיחות גבוהה יותר מגברים בתסמונת זו וכי תוצאות הטיפול בהן פחות טובות.

האבחנה נקבעת על בסיס נטילת אנמנזה רפואית מדוקדקת המחשידה לתסמונת מדור ונתמכת במדידת לחצים חודרנית במדור המעורב. הטיפול בתסמונת מדור כרונית, במיוחד במדור הקדמי והחיצוני של השוק, הוא ניתוח. מטרת הטיפול היא פתיחת המעטפת של המדור המעורב שתוביל לשחרור הלחץ– פסיוטומיה (Fasciotomy). אם החולה אינו מעוניין בניתוח, אפשרויות הטיפול השמרני מצומצמות וכוללות פיזיותרפיה, שינוי בהנעלה ומדרסים. למעט הפסקת הפעילות הגופנית הגורמת לכאב, טיפול שמרני לא נמצא יעיל בעבודות השונות.

קרן אולשטיין-פופס¹, שלמה מעין¹, יואל שופרו², אלכס סימון², עווד סרור³, נורית מדור⁴, דנה וולף⁴, מרגלית לורבר⁵

¹המרכז לרפואת איידס, ²מחלקת נשים ויולדות, ³מעבדת הזרע לזיהומים נגיפיים, ⁴המעבדה לווירולוגיה קלינית, בית החולים האוניברסיטאי הדסה עין כרם, ירושלים,  ⁵היחידה למחלות אוטואימוניות, המרכז הרפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה – הטכניון, חיפה

הקדמה: כיום, נשא HIV או חולה איידס המקבלים טיפול מתאים יכולים לצפות לחיות חיים תקינים ופעילים, עם צפי לתוחלת חיים הדומה לזו של אדם בריא. בעקבות כך, התעורר הרצון בקרב חולים ונשאים להקים משפחה. אך כדי להימנע מהדבקת בן או בת זוג שאינם נשאי הנגיף, יש צורך בטיפולי פוריות מבוקרים. בסקירה זו נדון באפשרויות הקיימות לזוגות שבהם הגבר נשא והאישה אינה נשאית להשיג הריון, תוך הפחתה משמעותית של הסיכון להדבקת בת הזוג.

שיטות: באוכלוסיית הזוגות שלנו הוכללו זוגות שבהם הגבר נשא HIV והאישה אינה נשאית. לשם ביצוע טיפולי הפוריות, מבצעים בשלב ראשון שטיפות זרע, בשלב השני בדיקת נוכחות הנגיף בנוזל הזרע, בשיטת PCR, ובהמשך הזרעה של האישה בזרע השטוף.

תוצאות: עד כה נרשמו לפרויקט 55 זוגות. מתוכם, 16 הם גברים המקיימים יחסים עם גברים, שבעה הם חולי המופיליה, ושמונה הם ממוצא אתיופי. גיל הנשים הממוצע הוא 33 שנים. לשבעה (12%) גברים הייתה ספירת זרע נמוכה מכדי לאפשר ביצוע הזרעה. עד כה נבדקו 34 דגימות לנוכחות HIV. רק אחת נמצאה חיובית (3%). 22 זוגות עברו הזרעה אחת לפחות, 16 (72%) הרו הריונות קליניים, מתוכם שלושה לאחר ניסיון הזרעה אחד בלבד. אף אישה לא נדבקה ב-HIV  במעקב סרולוגי.

לסיכום: מתוך הזוגות החיים עם HIV שעברו שטיפות זרע והזרעות במרכז הפוריות בהדסה, מעל 70% הרו. שיעור הצלחה זה גבוה מהשיעור המדווח בספרות. לא דווח על סיבוכים משמעותיים, ולא היה אף אירוע של הדבקת בת הזוג ב-HIV.

נטע דורי, תמר גרין

¹מחלקת נוער, המרכז לבריאות הנפש, באר יעקב, נס ציונה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

השפעת לוואי ידועה ומוכחת של התרופות נוגדות פסיכוזה מהדור החדש (האטיפיות) היא עלייה משמעותית במשקל. אולם מלבד העלייה במשקל, התרופות האטיפיות גורמות גם להתפתחות התסמונת המטבולית, המתבטאת במגוון שינויים הנובעים מחילוף החומרים, הכוללים עלייה בהיקף המותניים, שינויים במאזן השומנים והגלוקוזה, ובחלק מהחולים גם חלה עלייה בלחץ הדם.

בשנים האחרונות, עולה שיעור הטיפול בתרופות האטיפיות בקרב ילדים ומתבגרים. עלייה זו נובעת בעיקר משכיחות נמוכה יותר של השפעות לוואי חוץ פירמידיות לעומת התרופות מהדור הישן (טיפיות), אך גם עקב עלייה בשכיחות אבחון מחלות כגון סכיזופרניה והפרעה דו קוטבית באוכלוסייה זו. כמו כן, מתן מינונים נמוכים של תרופות אטיפיות מקובל כיום לטיפול בהפרעות התנהגות באוכלוסיות ילדים שונות.

הגדרת התסמונת המטבולית בקרב אוכלוסיית הילדים והמתבגרים שאובה מההגדרה במבוגרים, אך אינה מקובלת על כל רופאי הילדים. עיקר הקושי מתרכז בהגדרת הערכים הנורמאליים של גובה ומשקל בשלבי הגדילה השונים. השלכותיה ארוכות הטווח של התסמונת המטבולית המתפתחת בילדים ובמתבגרים אינן ברורות דיין, ולא ידוע מהן אפשרויות הטיפול והמניעה היעילות ביותר.

מסקירת הספרות המקצועית העדכנית עולה, כי ילדים ומתבגרים מועדים יותר ממבוגרים לפתח השפעות לוואי מטבוליות כתוצאה מהטיפול בתרופות האטיפיות. שינויים אלה מתרחשים גם תחת טיפול במינונים נמוכים הניתנים כטיפול בהפרעות התנהגות שונות. למרות זאת, שיעורי האבחון של הפרעות בחילוף החומרים נמוכים בקרב המטופלים המבוגרים, ונמוכים אף יותר בקרב ילדים ומתבגרים. מאחר שאוכלוסיה זו צפויה להיות מטופלת בתרופות אלו פרקי זמן ממושכים, נודעת חשיבות עליונה להכרת השפעות לוואי אלו, למניעתן ולטיפול בהן.

אליזבטה אורלוב, ענבל גרינהאוס, דפנה דור-שיפר, יוסי שעיה

הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

במאמר זה מדווח על "מרפאה" הנמצאת ביישוב בצפון הארץ ומספר הפונים אליה אינו מבוטל. ב"מרפאה", נוקט אדם חסר השכלה ורישוי רפואיים בטיפולים, שעיקרם הגרת דם מאזורים שונים בגוף באמצעות "כוסות רוח" ומחטים. פרשת החולה במאמרנו מובאת כדוגמה, במטרה ליידע את הקהילה הרפואית בישראל על תהליך הפושה במסגרת המתקראת "רפואה חלופית" (Alternative medicine).

רם אלעזרי¹, עבד חלאילה¹, נועם שוסמן¹, אברהם שלגר¹, סנטיאגו הורגן², מארק א' טאלאמיני², אברהם י' ריבקינד¹, יואב מינץ¹

¹המחלקה לכירורגיה כללית, בית החולים הדסה עין כרם והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המחלקה לכירורגיה כללית, בית החולים האוניברסיטאי של קליפורניה, סאן-דייגו, ארה"ב

בעבר, ניתוח בחלל הבטן חייב חיתוך של דופן הבטן, על מנת לאפשר גישה לידי המנתח ולעיניו אל עבר שדה הניתוח. 'מהפכת הכירורגיה הזעיר פולשנית' ובראשה הכירורגיה הלפרוסקופית, מאפשרת להימנע מביצוע חתך גדול בדופן הבטן, באמצעות כלי ניתוח המוחדרים לחלל הבטן דרך שרוולי עבודה. במאמר זה מוצגות שתי גישות ניתוח חדישות של ניתוחים תוך בטניים: חדירה לחלל הצפק דרך פתחי גוף טבעיים או ביצוע חתך יחיד וזעיר בדופן הבטן. בנקיטת גישות ניתוח אלו, ניתן לצמצם את גודל החתך שבדופן או להימנע לחלוטין מביצוע חתך שכזה. כיום ניתן לקבוע, כי גישות אלו הן למעשה 'הדור השלישי' בתחום הכירורגיה.