תוצאת חיפוש

ענבל פוקס-פולישוק¹, לונה אבנון², מחמוד אבו-שקרה³

¹המח' לרפואת משפחה, ²היח' למחלות ריאה, ³היח' לרימטולוגיה מרכז רפואי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

בדיווחים רבים הצביעו על קיום קשר בין שיפעול שחפת כמוסה (Latent tuberculosis infection) ולבין הטיפול בנוגדי-Tumor necrosis factor alpha  (TNF-אלפא). תרופות אלו יעילות במידה גבוהה לטיפול במחלות דלקתיות כרוניות שונות, וטווח ההוריות לטיפול בהן מתרחב והולך. פורסמו בעולם מספר הנחיות לסקירה מוקדמת לאיבחון שחפת כמוסה בקרב חולים המועמדים לקבלת טיפול בתרופות אלה ולהתחלת טיפול מונע אם מאובחנת שחפת כמוסה. אין הסכמה מוחלטת בין ההנחיות השונות. בישראל, משרד הבריאות אינו מפרסם הנחיות כאלה, והסקירה המוקדמת תלויה בגישת הרופא המטפל. במאמר זה מסוכמים הנתונים הקיימים אודות הסיכון ללקות בזיהומים בכלל ובשחפת בפרט בקרב חולים המטופלים בנוגדי TNF-אלפא. בנוסף, נדונים בסקירה זו תפקיד ה-TNF אלפא בהתהוות שחפת והפרוטוקולים הקיימים שנועדו להקטין את הסיכון ללקות בשחפת בעקבות טיפול בחוסמי TNF אלפא.

אבי חפץ

מח' אא"ג וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

שאתות טבות מסוג אדומה פליאומורפית הן השכיחות מבין שאתות בלוטת בת האוזן (Parotid). הטיפול בחולים אלה כולל כריתת השאת כחלק מכריתת כל האונה השטחית של בלוטת בת האוזן, מכיוון שכריתת הגוש בלבד (אנקולאציה) טומנת בחובה סיכון לשיעורי הישנות גבוהים יותר. עם זאת, במרכזים רבים בעולם מקובל כיום לכרות רק את אותו חלק של הבלוטה המכיל את השאת. לדוגמה, אם השאת מצויה בחלק התחתון של הבלוטה, ניתן לכרות את אותו חלק שהוא שטחי לענפים התחתונים של עצב הפנים, וכך לא לסכן את הענפים העליונים. כריתה זו שונה במהותה מכריתת הגוש בלבד ללא ריקמה בריאה סביבו (אנוקלאציה), מכיוון שאינה מגבירה את הסיכון להישנות השאת.

מיכל שטיינמן, נג’יב חדד, פרידה שמש, דיאנה גולדין, אבי עורי

המח’ לשיקום כללי, מרכז רפואי רעות, תל-אביב, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בני-אדם הלוקים בפיגור שכלי מטופלים בדרך-כלל במיסגרות חינוכיות, תעסוקתיות או חברתיות מיוחדות. באופן כללי, בני-אדם אלו אינם מוכרים למערכת השיקומית הרגילה, המטפלת בחולים ומשקמת אותם לאחר מחלות קשות או חבלות. מערכות הבריאות מודעות באופן גובר והולך לחשיבות השיקום המוקדם הכוללני, והחלו להפנות בני-אדם עם פיגור שכלי שנפגעו בטראומה. ברצוננו לחלוק עם הקוראים מניסיוננו בשיקום אוכלוסייה מיוחדת זו.

אבי ליבנה

מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בגיליון הנוכחי של 'הרפואה' מתפרסם מאמרם של רחל גינגולד-בלפר וחב', שבו הם מדווחים על פרשת חולה בקדחת ים-תיכונית משפחתית (FMF) שלקתה בעמילואידוזיס מסוג AA, מבלי שקדמו לכך תסמינים של FMF. האבחנה שנקבעה לחולה זו הייתה FMF מסוג 2 (Phenotype II). המחברים הציעו על-סמך פרשת חולה זו לשקול ביצוע בדיקה גנטית לבני המשפחה של חולי FMF, על-מנת לאתר חולים אי-תסמיניים העלולים ללקות בעמילואידוזיס.

נאוה בלום^1,2, שפרה שורץ³, אבי עורי⁴

¹בית-הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למקצועות רווחה ובריאות, ²החוג למינהל מערכות בריאות, מכללת עמק יזרעאל, ³המח' לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, ⁴הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל-אביב

במאמר זה נביא לראשונה פרטים על מרכז השיקום שנפתח על-ידי "הסתדרות מדיצינית הדסה בירושלים" תוך כדי מלחמת העצמאות. מרכז השיקום נפתח ב-29 באוגוסט 1948 ונסגר כעבור חצי שנה. הטיפול במרכז כוון לקראת שיקום הנפגעים והחזרתם למסלול החיים והעבודה. ד"ר אמיל אדלר, ממקימי המוסד סבר, כי אף-על-פי שהקמתו של מרכז השיקום הומרצה משום התנאים שיצרה מלחמת העצמאות, מרכז שיקום חייב להתקיים גם בימי שלום אולם סיבות פוליטיות תקציביות ומדיניות מנעו זאת. המאמר מסכם פרק קצר ומיוחד בתולדות רפואת השיקום בישראל הצעירה.

עדיאל דורון, יובל מלמד, אבי בלייך

מרכז רפואי לבריאות הנפש לב השרון, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מזה שנים שהחברה בישראל מתמודדת עם מצבי דחק טראומטי ועם אירועים רבי-נפגעים, שהם תולדה של הטרור והמלחמות. התמודדות זו מייצרת תגובות נפשיות, ברמות שונות, לטראומה, לחרדה, לאובדן ולשכול, אשר מקיפים שיעורים לא מבוטלים מהחברה.

למרבה הצער, אין עדיין מספיק ידע רפואי מבוסס בנושא ההתמודדות הטבעית עם אירועי דחק טראומטי, מי מהנחשפים לטראומה מועד לפתח הפרעות בתר-חבלתיות (פוסט-טראומטיות) בהמשך, ומהן ההתערבויות המוקדמות שעשויות למנוע אותן. על רקע זה עשויות להתעורר סוגיות אתיות, כמו התנגשות בין "הרצון להיטיב עם הנפגע" לבין "לא לגרום נזק". לדוגמה, במצבים כאלה, התחושה של המטפלים שחייבים לעשות משהו והרצון להיטיב עם הנפגעים, עלולים להביא דווקא למצב שבו הנזק הגלום בהתערבות מסוימת באדם מסוים יהיה רב מהתועלת. גם עיקרון "הצדק החברתי" מאותגר לנוכח פוטנציאל הנזק הרחב של הדחק הטראומטי לאוכלוסיות רחבות, והמחסור המובן במשאבים טיפוליים מספיקים. במקרים כאלה, הסוגיות של האם להתערב, במי לטפל, מתי ובאיזו מידה, יושפעו לא פעם מאינטרסים מתנגשים בין הפרט והחברה. בסוגיה נוספת יש התייחסות למידת האקטיביות שיש לנקוט באיתור נפגעי הנפש ה"דוממים" בקהילה, וזו מחדדת קונפליקט אתי בין עקרון האוטונומיה – זכות האדם להחליט על רצונו או אי רצונו בטיפול, מול עקרון עשיית הטוב.

לסיכום, הדיון בסוגיות האתיות השונות במצבי דחק טראומטי עשוי להאיר דילמות צפויות הן למתכנני מדיניות בריאות והן לגבי המטפלים בשטח. דיון מוקדם כזה עשוי להפרות את החשיבה, לסייע בגיבוש קווים מנחים, ולסייע בקבלת החלטות מושכלות וראויות במצבים קשים ומסובכים.

יוליה וסרמן¹, איגור סיסטר¹, תרזה אמויאל², ולדמיר שץ¹

¹המח' לגריאטריה, בית-החולים רבקה זיו, צפת, ²בית-אבות של קיבוצים שדה נחמיה וחולתה

הערכה גריאטרית כוללת (הג"כ)¹ היא תהליך רב-מקצועי, אשר יישומו דורש צוות מורחב הכולל רופאים מומחים ואנשי מקצועות אחרים. הבדיקה נמשכת מספר שעות ואף ימים. בשל קשיים ארגוניים וכלכליים, יישום ההג"כ בישראל מוגבל, במיוחד באזורי ספר.

המטרה במחקנו הייתה הערכה גריאטרית מצומצמת (הג"מ)² במירפאות הקיבוצים.

אוכלוסיית היעד הייתה קשישים המתגוררים בקיבוצים בגליל העליון. 

בדומה להג"כ, הדגש בהג"מ הושם על המצב התיפקודי של הקשישים. על-מנת לזהות תיסמונות גריאטריות הסתייענו בשיטות ניפוי המדווחות בסיפרות. לפי הסכם מוקדם עם שירותי בריאות כללית, הוקצבה לבדיקת קשיש אחד שעה אחת בממוצע. צוותי המירפאות בקיבוצים ובני-משפחות הקשישים סיפקו לגריאטר את המידע הדרוש, בנוסף, הגריאטר הסתייע במידע השמור בתיקים רפואיים מחשביים. הוערכו מאפיינים רפואיים, תיפקודיים, אפידמיולוגיים, סוציאליים ופסיכולוגיים. בסיום ניתנו המלצות לגבי הטיפול הרפואי, השיקומי והסיעודי, הוכנו תוכניות מעקב וטיפול אישיים בנבדק והומלץ סידור מוסדי מתאים. הגריאטר היה רשאי להזמין ייעוצים ובדיקות נוספות. כעבור שנתיים מילא הצוות רפואי שאלונים אנונימיים, שבהם הוערכו תוצאות ההג"מ.   

הג"מ בוצעה בין השנים 2001-2003, ונכללו בה 121 נבדקים. הסיבות עיקריות להפניה לייעוץ היו תיסמונות גריאטריות, האופייניות לגיל זיקנה, כגון ירידה תיפקודית וקוגניטיבית, מצוקה נפשית ודיכאון ונפילות נשנות. בהג"מ אופיינו: 1) מדדים אפידמיולוגיים, כגון גיל, מין, מצב משפחתי, רמת השכלה, מספר ילדים, מקום מגורים; 2) מאפיינים קליניים, כגון תיסמונות גריאטריות ומספר תרופות, שינויים במשקל הגוף בשנה האחרונה; 3) מצב תיפקודי עם סיווג הנבדקים לפי יכולת לשרת את עצמם, כגון עצמאיים, תשושים, סיעודיים ותשושי נפש. צוינו יכולת לעבוד, שימוש במכשירים, תחביבים, השתתפות בחיי החברה. הוערכו מספר תיפקודים לקויים, מספר נפילות, סיכון עצמי, צורך בהשגחה ובעזרה המשפחתית והסוציאלית, והסיבות לאי-השתתפות בפעילות חברתית; 4) מצב קוגניטיבי ופסיכולוגי, כולל סימני דיכאון, חרדה, הפרעות שינה ואובדן במשפחה.

בסיום ניתנו המלצות לגבי טיפול שיקומי, סיעודי וטיפול בתרופות המתאים לגיל, הוזמנו ייעוצים ובדיקות נוספות, נקבע סידור מוסדי והוערך הצורך באפוטרופוס.  

בשאלונים האנונימיים נתנו צוותי מירפאות בקיבוצים ציונים גבוהים להג"מ, כולל מידת הצורך בה, יישומה במקום מגורים, זמינותה, מקצועיותה, ויישומי ההמלצות. גם הנבדקים עצמם גילו שביעות-רצון רבה מכך שהבדיקה נעשתה במקומות מגוריהם. לעת עתה הג"מ הפכה לשיטה שיגרתית באזורנו. 

לסיכום, מאחר שמסיבות ארגוניות וכלכליות ביצוע של הג"כ בישראל מוגבל, הג"מ יכולה להוות תחליף נגיש ויעיל בזיהוי תיסמונות גריאטריות, ובשמירה על המצב הבריאותי והתיפקודי של הקשישים בקיבוצים. במהלך בדיקה של שעה אחת מסוגל הגריאטר לדלות מידע רב, המאפשר לבנות תוכנית אישית לצורך מעקב וטיפול בכל נבדק. יש לשקול יישום השיטה לא רק בקיבוצים, אלא בקנה מידה רחב יותר.

איתי שביט

היחידה לרפואת ילדים דחופה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

ההערכה והטיפול בכאב הם חלק בלתי נפרד מהטיפול הכולל בתינוקות וילדים. מניעת טיפול נוגד-כאב נחשבת טיפול רפואי מתחת לתקין ואינה יכולה להיות מקובלת מבחינה מוסדית, ולכן על כל רופא המטפל בילדים חלה האחריות להפחית את הסבל שעובר המטופל ולהבטיח טיפול אנושי בכאב ובחרדה.

רות זסלנסקי¹, שרהלי גלסר², אליק גולובוב³, אינה פינקלשטיין³, דרורה לוי¹, אילן קידן^1,4

¹מערך הרדמה וטיפול נמרץ, מרכז רפואי שיבא, ²היחידה לחקר היבטים פסיכו-סוציאליים של בריאות, מכון גרטנר, ³טיפול נמרץ ילדים, ⁴היחידה להרדמת ילדים, בית-חולים ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

משרד הבריאות מחייב מדידה שיגרתית וסדירה של כאב בכל מוסד רפואי בישראל. המדידה מנחה את הטיפול בכאב. המדידה האמינה ביותר היא על-ידי תישאול החולה. ילדים מגיל שלוש שנים יכולים לבצע הערכה עצמית של כאב. אולם עבור ילדים צעירים יותר או אלה העוברים הליך המונע תקשורת מילולית, נדרשת שיטת מדידה אחרת. סולמות מדידת כאב באוכלוסייה זו מתבססים על מדדים התנהגותיים ופיזיולוגיים, וההערכה נעשית על-ידי הצוות המטפל. בחרנו בסולם ה-FLACC, מאחר שמצאנו כי הוא נוח ליישום קליני שיגרתי מבין הסרגלים שבדקנו.

המטרות היו תרגום ה-FLACC לעברית, בדיקת מהימנות בין בודקים ותקפות הסולם המתורגם בהערכת כאב.

נכלל מידגם נוחות של 53 ילדים (30 לבדיקת מהימנות ו-23 לבדיקת תקפות) לאחר ניתוח או במהלך הליך מכאיב, שטופלו בחדר ההתעוררות או במחלקה לטיפול נמרץ. כולם היו במצב שלא יכלו לתקשר בשל גילם הצעיר או הטיפול  הרפואי שעברו. ה-FLACC תורגם מאנגלית לעברית בשיטת Translation-back-translation. המהימנות נבדקה על-ידי שני צופים בלתי-תלויים שהתבוננו בו-זמנית בילד והעריכו את עוצמת הכאב באמצעות הסולם המתורגם. תקפות הסולם נבדקה לפני ולאחר מתן לתוך-הווריד של מורפיום או Ketorolac, ונבחנו אופן השינוי בערכי ה-FLACC ומידת התאמתם להשפעה המצופה של התרופות.

מידת ההתאמה של ציון ה-FLACC הכולל הייתה גבוהה (r=0.94, P=0.001), וכך גם עבור חמשת תת-הסעיפים בסולם (0.85 -0.50 Kappa). השינוי בערכי ה-FLACC התאים להשפעה המצופה מהתרופות.

לסיכום, הגרסה העברית של סולם ה-FLACC נמצאה מהימנה ותקפה לשימוש על-ידי צוות דובר עברית, בקרב ילדים בני חודשיים עד שמונה שנים, שאינם מתקשרים מילולית.

דיאנה גולדין, פרידה שמש, אנטולי ליפשיץ, אבי עורי

המח' לשיקום כללי, מרכז רפואי "רעות", תל-אביב, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

חולי אוסטאוגנזיס אימפרפקטה (א"א) מטופלים בדרך-כלל על-ידי צוות רב-מקצועי של רופאי ילדים, אורתופדים, גנטיקאים ועוד. הזדמן לנו לאחרונה לטפל במיסגרת המחלקה לשיקום כללי בשני חולי א"א שלקו בבעיות נירולוגיות קשות: אירוע מוח ופגיעה בחוט-השידרה. הבנו את פרשות החולים ואת הבעייתיות שבשיקום חולים מורכבים אלו.

ארז צומעי¹, טובה ליפשיץ¹, מחמוד אבו-שקרה²

¹מח' עיניים, ²היח' למחלות אוטואימוניות שיגרונתיות, מרכז רפואי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

דלקת מיפרקים שיגרונתית (דמ"ש)¹ היא מחלה אוטואימונית רב-מערכתית המתאפיינת בדלקת ריקמת המיפרק ומיגוון רחב של תופעות חוץ-מפרקיות. בהתאם לגיל הופעת המחלה היא מסווגת לדמ"ש במבוגרים ולדמ"ש בילדים (דמש"י)² (Juvenile Rheumatoid Arthritis - JRA)

בסקירה הנוכחית נדונה מעורבות העין בדמ"ש ודמש"י, וכן מסוכמות תיסמונות העיניים השונות, הסתמנותן הקלינית, אמצעי האיבחון והגישה הטיפולית, ומאפייני דמ"ש הקשורים בהתהוותה של מחלת עיניים. לשם כך נסקרה הסיפרות בנושא בין השנים 1985-2005.

עלה, כי תחלואת העיניים בחולי דמ"ש היא בעיקרה תולדה של דלקת חוץ-עינית, ואילו עיקר ההסתמנות בילדים ונעורים היא כדלקת הענבייה (Uveitis), כלומר, דלקת תוך-עינית. מעורבות העיניים בשתי המחלות מתאפיינת בשכיחות גבוהה ובסיבוכים משמעותיים עד להינקבות העין ואיבוד הראייה. אין התאמה מלאה בין מחלת המיפרקים לבין הביטוי בעיניים בהיבטי תיזמון, חומרת המחלה ומישכה. כמו-כן, לא נמצא גורם קליני או מעבדתי המנבא את הופעת הביטוי בעיניים בחולי דמ"ש או דמש"י.

לסיכום, על כל חולה בדמ"ש להיבדק על-ידי רופא עיניים עם איבחונו במיסגרת תקופתית, על-פי המימצאים והטיפול הרפואי המוצע. מחקרים נוספים נדרשים על-מנת לאפיין גורמים המנבאים את התהוותה של תחלואת עיניים בחולי דמ"ש ודמש"י.

___________________________________________

¹ דמ"ש – דלקת מיפרקים שיגרונתית.

² דמש"י – דלקת מיפרקים שיגרונתית בילדים.

סאהר חאמד, אריאל רוגין

הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, המח' לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

שיכבת האנדותל ממלאת תפקיד מרכזי במניעת טרשת עורקים. גורמי-סיכון למחלת לב וכלי-דם עלולים לגרום לנזק לשיכבה זו, למוות תאי מתוכנת של תאי אנדותל ולהפרעה בשלמות מחסום זה. תאי אב אנדותליים מיוצרים בלשד-העצם והם בעלי יכולת להתמיין לתאי אנדותל בוגרים. תאים אלו משתתפים בתהליך צמיחת כלי-דם בריקמה איסכמית ובאנדותליזציה לאחר נזק. יש להם היכולת התיאורטית לעצור התפתחות רובד הטרשת. אולם גורמי-סיכון לטרשת, כגון עישון, לחץ-דם מוגבר, סוכרת, רמת שומנים גבוהה, מורידים את מספרם של תאי אב אנדותליים ופוגמים באיכותם. מובאת סקירת הסיפרות של תא אב אנדותליים כסמן לטרשת ולתחזית של חולי לב, ואפשרויות עתידיות לטיפול.

ג'רמי בן-שושן, גד קרן, יעקב ג'ורג'

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

תהליך ההיווצרות של כלי-דם חדשים ברקמות הלוקות באספקת דם ירודה, מסתמן לאחרונה כבעל חשיבות קלינית מכרעת בטיפול העתידי במחלות איסכמיות בכלל ובמחלות לב בפרט. תאי אב אנדותליים – Endothelial Progenitor Cells (EPCs) הם אוכלוסיית תאים שמקורם בלשד-העצם הבוגר, המצויים בדם ההיקפי ואשר משתתפים באופן ישיר בבניית כלי-דם חדשים, ובשמירה על תקינות שיכבת האנדותל המכסה את כלי-הדם. במחקרים רבים שנבחנה בהם יעילותו של טיפול תאי, המבוסס על הגברת מספרם ופעילותם של תאי אב מעין אלו, יצרו החוקרים בסיס איתן להנחה כי טמון בכלי זה פוטנציאל עצום בטיפול במחלות לב וכלי-דם. יתירה מכך, במספר עבודות הודגם קשר מנבא שלילי בין כמותם ותיפקודם של תאי אב אנדותליים בבני-אדם לבין שכיחות הופעתם של גורמי-הסיכון למחלות לב איסכמיות. בסקירה זו נדונים המימצאים השונים שנאספו עד כה על-סמך עבודות שנערכו בבעלי-חיים ואף ממספר ניסויים קליניים מוקדמים, ובאפשרויות הטיפול השונות העולות מתוך מימצאים אלו. מנגד, אנו בוחנים גם את השפעות-הלוואי הטמונות בטיפול שמהותו היא יצירת כלי-דם, שאותן הכרחי יהיה להביא בחשבון טרם יישום הטיפול במירפאה.

אבי עורי¹, שאול מ' שאשא²

¹מרכז רפואי רעות, תל-אביב, ²בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

האם ניצולי שואה ששרדו את התקופה הקשה בגטאות או במחנות הריכוז וההשמדה, חשופים לתחלואה גופנית מאוחרת ולתמותה ניכרת עשורי שנים לאחר-מכן? מעט מאוד ידוע על כך. בניגוד למספר הרב של מחקרים שנידונו בהם ההשפעות הנפשיות המאוחרות בקרב הניצולים, מספר העבודות שנדונה בהם במישרין שאלת ההשפעה המאוחרת על תחלואה גופנית ותמותה אינו רב ותוצאותיהן אינן אחידות. הידע שנצבר עד עתה בקשר בין השהייה בתנאים קשים וקיצוניים לבין תחלואה מאוחרת נלמד ברובו ממצבים אחרים: בקרב פדויי שבי, אסירים, עקורים ואלה שעברו עינויים. המצבים העיקריים שיכולים לתרום לכך הם רעב, נכות, מחלה, תנאי בידוד, איום מתמיד, תנאי קור או חום קשים, גהות (Hygiene) ירודה, צפייה במחזות קשים ביותר ודחק נפשי. במאמר נדונים חלק מגורמים אלה, ומועלית האפשרות שהחשיפה המתמשכת להם בתקופת השואה עלולה להיות גורם לשכיחות גבוהה יותר של תחלואה ועלייה בתמותה בקרב ניצולי השואה בכל קבוצת גיל.

גיא גוטמן, אוהד חילי, מיכאל קופרמינץ, יוסף לסינג, דוד פאוזנר

בית-החולים ליס ליולדות, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב

רעלת הריון היא מחלה ייחודית לבני-אדם, גורמת לסיבוכים ב-5%-10% מכלל ההריונות, לפגיעה רב-מערכתית המתבטאת בעליית לחצי-הדם ובהפרשת חלבון מוגברת בשתן, ומהווה גורם תחלואה לאם ולעובר.

רעלת הריון מאופיינת בהשתרשות פתולוגית של רקמת הטרופובלסט ברירית הרחם ובתיפקוד לקוי של השיליה, הגורם לזרימת דם בלתי מספקת בחבל הטבור, להיפוקסמיה של העובר, לעצירה בצמיחה תוך-רחמית, ובהיעדר טיפול – להיפרדות שיליה ולמות תוך-רחמי של העובר.

רעלת הריון מהווה את גורם התמותה השני בשכיחותו בקרב יולדות במדינות המערב (הגורם הראשון – אירועים פקקתיים-תסחיפיים). לרוב מיוחסת התהוות הרעלת לגורמים באם שקדמו להופעת המחלה (יתר-לחץ-דם, סוכרת, אי-ספיקת כליות, תרומבופיליה וכדו'). אולם החדירה הפיזיולוגית של ריקמת הטרופובלסט לרירית הרחם כרוכה בתגובה חיסונית ניכרת בין האם לשיליה, הנושאת מטען גנטי רב של האב. תוצאות מחקרים רבים תומכות בהנחה, כי האב ממלא תפקיד חשוב בהתהוותה של רעלת הריון.

בסקירה זו נדונה הסיפרות העדכנית בנושא, במטרה להסביר כיצד גורמים באב ומאפייני הקשר בין ההורים תורמים להתהוותה של הפרעה שכיחה זו בהריון.