תוצאת חיפוש

בן-עמי סלע^1,2, רם דולמן¹

¹המכון לכימיה פתולוגית מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מאז הוכנס לשימוש נרחב מדד ה-PSA לאבחון מוקדם של סרטן הערמונית ואף למעקב אחר מהלך המחלה, הוא זכה להערכה והפך לבדיקת סריקה לרוב האוכלוסייה, בזכות העובדה שהגדיל באופן ניכר את שיעור האיתור של שאת זו. יחד עם זאת, מגבלתו העיקרית של גליקופרוטאין זה נובעת מכך שהפרשתו מהבלוטה מוגברת גם במצבים של שגשוג טב, ואף כתוצאה מגירויים מכאניים, השפעות תרופתיות ועוד.

תוספות אחדות להערכת מדד ה-PSA נועדו לשיפור את הסגוּליוּת של מדד זה. אלה כללו ואריאנטים כמו 'צפיפות PSA' המתחשבת בממדי בלוטת הערמונית, 'קצב PSA' העוקב אחר השינוי בערך זה מדי שנה, וכן 'תלוּת PSA בגיל'. אולם שיפורים אלה אינם הולמים באופיים את הקריטריון של בדיקת סריקה בלתי תלויה, יחידנית ופשוטה לביצוע.

יותר מעשור חלף מאז הגילוי והאפיון של מולקולות קודמן של PSA בשלב זימוגני, המכילות בין 7-2 חומצות אמיניות נוספות בקצה ה-N טרמינאלי של חלבון זה. מולקולות אלה מכונות proPSA, והן מהוות למעשה חלק מה-PSA בצורתו החופשית (Free PSA), שאינו קשור לחלבונים מעכבי-פרוטאזות. מקטע ה-PSA החופשי, המהווה חלק קטן יחסית ביחס ל-PSA הקשור, מתפרש בדרך כלל כמבטא מצב של ממאירות, עם זאת, ככל שחלקו קטן יותר מתוך סך ערך ה-PSA, דווקאproPSA  ומרכיב ה-[-2] proPSA שלו קשורים בסיכון מוגבר לממאירות ככל שרמתו גבוהה יותר. מתברר, שמולקולות proPSA מופרשות ביתר שאת מתאי האפיתל ההיקפיים של בלוטת הערמונית המזוהים יותר עם ממאירות הבלוטה, בהשוואה למולקולות 'PSA טב' BPSA)), המופרשות מחלק הליבה של הבלוטה (Transition zone) הנכרך עם שגשוג טב של הבלוטה.

לאחרונה הוכנסה ערכת מדידה חדשנית של [-2]proPSA, שאושרה כבר לשיווק במדינות הגוש האירופי, וניסויים ראשוניים להערכת יעילותה של ערכה זו מבליטים את יתרונותיה באבחון ממאירות בבלוטת הערמונית, בעיקר בטווח ריכוזי PSA של 10-2 ננוג'/מ"ל.

דינה ון דייק¹, קרן הולצמן שוייד²^,¹, גבי בן נון¹, תלמה קושניר³

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות והפקולטה לניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²אגף נשים ויולדות, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ³המחלקה לסוציולוגיה של הבריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

בעשור האחרון מתרבות העדויות בעולם לחוסר שביעות רצון של רופאים מהעיסוק ברפואה ואף לעזיבת המקצוע.

מטרות: מדידת שביעות הרצון מהעיסוק ברפואה ושיעור עזיבת העיסוק, בקרב רופאים צעירים בישראל.

משיטות המחקר: סקר טלפוני של 733 רופאים ורופאות, בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל, אשר קיבלו את רישיונם בשנים 2000, 2002, 2004 ו-2006. המדגם מהווה 61% מאוכלוסיית הרופאים בשנתונים הללו.

תוצאות: נמצא, כי 5.5% מהרופאים במדגם עזבו את העיסוק ברפואה. שיעור העזיבה בשני השנתונים הוותיקים יחסית (2000 ו-2002) הוא 8%. בהוספת שיעור השוהים בחו"ל (6.5%), מדובר בכ-12% רופאים אשר קיבלו את רישיונם בישראל בשנות האלפיים ואינם מועסקים כרופאים בישראל.

בנוסף על העוזבים, עוד 9% מהרופאים פנו לחברות השמה במטרה לבחון חלופות תעסוקתיות, ו-13% חושבים לעיתים קרובות על עזיבה. עוד נמצא, כי שביעות הרצון מהגורמים החיצוניים של העיסוק (תנאים פיזיים, יחסי עבודה, שכר, ויכולת לאזן בין העבודה למשפחה) נמוכה במובהק בקרב הרופאים הנשארים בהשוואה לעוזבים. שביעות הרצון מהגורמים הפנימיים (משמעותיות, עניין ואתגר) הייתה מעט יותר גבוהה בקרב הנשארים בהשוואה לעוזבים. בנוסף, הגורמים הפנימיים הם שניבאו באופן החזק ביותר את כוונות העזיבה.

מסקנות: (1) שיעורי העזיבה שנמצאו מעידים על מגמת עלייה בשיעור העזיבה של רופאים את העיסוק ברפואה, (2) שביעות הרצון של הרופאים מתנאי עבודתם ומשכרם נמוכה לעומת אלו שעזבו את העיסוק לטובת משרות אחרות (כגון: חברות טכנולוגיות, מחקר, חברות תרופות).

דיון וסיכום: השילוב של כוונות עזיבה גבוהות ושביעות רצון נמוכה מהתנאים הפיזיים, מהשכר ומחוסר היכולת לאזן בין עבודה למשפחה, מציירים תמונה עגומה בנוגע לעמדותיהם של הנשארים במקצוע כלפי עיסוקם, ובנוגע לסיכויי הישרדותם במערכת הבריאות מול חלופות תעסוקתיות יוקרתיות ומתגמלות יותר.

גד רייזלר^1,3, נאוה שטופמן^3,2

¹חטיבת הילדים, בית החולים לאם ולילד על שם אסיה קוגן, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ²בית החולים לילי ואדמונד ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

כבר בעת העולם העתיק ובחברות פשוטות היו ידועים המאפיינים היחודיים של גיל ההתבגרות; יכולותיהם הגופניות, הצורך בהתנסויות, התחברותם לחברת בני גילם והתנהגויות הסיכון.

¹היחידה לניתוחי כבד, החטיבה לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ²יחידת ההשתלות, החטיבה לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ³מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מבוא: ניתוח עקב גרורות בכבד שמקורן בכרכשת ובחלחולת (CRLM - Colorectal Liver Metastases), מהווה כיום את ההוריה הנפוצה ביותר לניתוחי כבד ונחשב לטיפול הבחירה (Standard of care). התפתחות טכנולוגיית הדימות והאמצעים לטיפול בהרס מקומי (טה"מ),  (LAT – Local Ablative Therapy) באמצעות גלי רדיו (RFA – Radio-Frequency Ablation), או באמצעות גלי מיקרו( Microwave ablation), מאפשרת לכאורה חלופה ראויה לא ניתוחית. טכניקות אלה אכן מיושמות בשכיחות עולה ללא תשתית המבוססת על ראיות.

שיטה: סקירה שיטתית וביקורתית של הספרות הזמינה והמעודכנת בנושא, דירוג הרפואה מבוססת-הראיות (EBM – Evidence Based  Medicine), ודיון בגורמים המשפיעים על המגמה לאימוץ טה"מ כקו טיפול ראשוני ב-CRLM, חרף היעדר גיבוי מדעי כמקובל.

תוצאות: לא נמצאה סקירה שיטתית ברמה גבוהה של השוואה איכותית, 1a. נמצאה עבודה מבוקרת אקראית אחת ברמה 1b (RCT-Randomized control study) עם ליקויים משמעותיים. שלושה 'מחקרי קבוצה' ברמה 2b (Cohort studies) הכוללים ניסיון לתיאום בקבוצות ההשוואה (Risk adjustment), מצביעים על יתרון ניכר ובולט לכריתה על פני טה"מ, גם בהיבט שליטה מקומית וגם בהישרדות לטווח הארוך.

סקירה בודדת ברמה 3a, מצביעה על אפשרות להשגת שליטה מקומית בטה"מ דומה לזו המושגת בכריתה, בנגעים עד שלושה ס"מ, באמצעות טה"מ המבוצע בניתוח, אך התוצאות ארוכות הטווח נחותות משמעותית ונובעות בחלקן מתמהיל חולים שונה. סדרות ברמה 3b ו-4 מצביעות על מגמות שונות וסותרות, המקשות על הסקת מסקנות.

מסקנות: היישום הגדל והולך של טה"מ לצורך גרורות בכבד שמקורן בכרכשת ובחלחולת (CRLM), מבוסס על ראיות ברמה 4 או 5 ('ניסיון אישי', 'עיקרון פיסיולוגי'), ולפיכך אינו מהווה תחליף ראוי לכריתה, שהיא שיטת 'טיפול הבחירה'. 

דוד רבינרסון, גדי בן שיטרית, מרק גלזרמן

בית החולים לנשים על שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מין אספיקסיופילי הוא צורת פעילות מינית, המתבצעת כמעט תמיד באופן עצמוני ומתאפיינת ביצירת שיטות (כמו תלייה, קשירה, או הנחת שקיות ניילון על הראש) לשם השגת היפוקסיה מוחית. זו האחרונה אמורה להביא את העוסק בצורה זו של פעילות מינית להעצמת הגירוי המיני והאביונה. עיסוק זה בתורו, עלול לגרום למוות מיידי במקרה של כשל בהפעלת מנגנוני בטיחות שהמשתמש בפרקטיקה מינית זו יוצר לעצמו. התופעה שכיחה יותר בקרב גברים, אך גם נשים עוסקות בה, אם כי בשכיחות נמוכה משמעותית מזו של גברים. במקרה של מוות כתוצאה מעיסוק מיני זה, קיים קושי אבחוני בהגדרת המוות על רקע כשל מנגנוני בשל העיסוק המיני הפרטני, כשאפשרויות של רצח או התאבדות תופשות מקום חשוב באבחנה המבדלת. נגזרות של מין אספיקסיופילי מכאני (קשירה ותלייה), העלולות להביא למוות מיידי כתוצאה מן העיסוק בהן, הן שאיפת חומרים נדיפים (גזים מסוגים שונים), על מנת להשיג את ההיפוקסיה המוחית (אנסטזיופיליה), או העברת זרם חשמלי המחובר לגוף במגמה להפיק עונג מיני (אלקטרופיליה). סוגים אלו של נוהג מיני שכיחים עוד פחות מהמין האספיקסיופילי.

נוגה סלע¹, נורית ברוך², עבד עסלי³, מרדכי ואטורי⁴, אלכסנדר בטלר⁵, טוביה בן גל⁶

¹יחידת אקו לב, המערך הקרדיולוגי, בית חולים  בילינסון, מרכז רפואי רבין, ²יחידת טיפול נמרץ, המערך הקרדיולוגי, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין,²יחידת צנתורים, המערך הקרדיולוגי, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, ²יחידת אקו לב, המערך הקרדיולוגי, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין

²המערך הקרדיולוגי, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, ²השירות לאי ספיקת לב, המערך הקרדיולוגי בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין

רקע: טיפול באמנות ברפואה מאפשר לאנשים עם מחלה גופנית להביע  את רגשותיהם דרך האמנות. נמצא, כי דיכאון וחרדה שכיחים בחולים שלקו באי ספיקת לב.

מטרות: הערכת השיפור באיכות חייהם ובהיענותם לטיפול הרפואי של חולי אי ספיקת לב מתקדמת בתגובה לטיפול באמנות ברפואה.

שיטות: עשרים מטופלי באי ספיקת לב מתקדמת סווגו אקראית לקבוצת המחקר - A ולקבוצת הבקרה -B, 10 מטופלים בכל קבוצה. בתחילת המחקר ובסיומו נערכו להם מפגשים פרטניים עם המטפלת באמנות לצורך היכרות, הערכת איכות חייהם באמצעות שאלוני 'מינסוטה', הערכת היענותם הבסיסית לטיפול הרפואי, ובדיקת 'אולמן' – אבחון אישיותי באמנות. בנוסף, לקבוצה A נערכו שישה מפגשים קבוצתיים שבועיים לטיפול באמנות בהנחיית המטפלת באמנות, ואילו קבוצה B הוזמנה לפגישות מעקב שגרתיות בלבד.

תוצאות: בתחילת המחקר היו ערכי שאלוני ההערכה והאבחון דומים בשתי הקבוצות. בסיום המחקר נמצא הבדל משמעותי באבחון 'אולמן'  ((95±10 to 82± 14 p=0.0006 vs. 86±10 to 81±12 p=0.5 ובהערכת ההיענות לטיפול   (29±11 to 33±13 p=0.05 vs. 36±5 to 36±6 p=0.9)בקבוצה A לעומת קבוצה B, בהתאמה.

באשר לשאלון 'מינסוטה' בקבוצה A – בשבעה מטופלים חל שיפור משמעותי ובשלושה מטופלים לא חל כל שינוי. לעומת זאת, בקבוצה B חל שיפור במצבם של שני מטופלים, לא חל כל שינוי בשישה, וחלה החמרה קלה בשני מטופלים.

מסקנות: טיפול באמנות עשוי לשפר איכות חיים ולסייע בהיענות לטיפול הרפואי בחולי אי ספיקת לב מתקדמת. מומלץ אם כן לשלב טיפול באמנות כחלק מהטיפול הכוללני בחולי אי ספיקת לב.

עידית אוריון2,1, אורית בן אבי3,2

¹היחידה למחלות עור ומין, בית חולים קפלן, רחובות, ²המרפאה הפסיכו-דרמטולוגית, בית חולים קפלן, רחובות, ³השירות הפסיכולוגי, בית חולים קפלן, רחובות.

פסיכו-דרמטולוגיה עוסקת  ביחסי הגומלין שבין העור והנפש, בכל הקשור בהיווצרות או בהתפתחות של חוליי עור שכיחים. נמצא, ש-40%-30% מהחולים במחלות עור  לוקים בבעיות פסיכולוגיות שונות כפי שהן מוגדרות ב-ICD-10, באופן המשפיע על חומרת מחלתם והתפתחותה, וכן על אורח חייהם ואיכותם. הטיפול במצבים רפואיים אלה מחייב גישה רב-תחומית, המשלבת את מיומנותם של רופא העור ואיש בריאות הנפש, העובדים בשיתוף פעולה לצורך זה. במאמר זה אנו מסכמות את פעילות השנה הראשונה של המרפאה הפסיכו-דרמטולוגית הראשונה בישראל מזה מספר עשורים, דרכי העבודה ומאפייני הפונים, ומציעות מסקנות ראשוניות. 

דניאל ארז¹* , זיו בן ארי³, רחל מיכוביץ¹, איתן מור²

¹הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מחלקת השתלות איברים, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, פתח תקווה, ³מכון הכבד, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, פתח תקווה

*עבודה זו היא חלק מעבודת הגמר לתואר ד"ר לרפואה של דניאל ארז

רקע: בספרות מקובל להפריד בין הסיכון לתמותה במהלך המתנה להשתלת כבד לבין סיכויי ההישרדות לאחר ההשתלה. חיזוי התמותה מרגע הרישום להשתלה, הכולל את התמותה במהלך המתנה להשתלה ולאחריה, יכול לסייע בקבלת החלטה באשר להשתלת כבד מן החי. מדד ה- MELD, שנועד להעריך את חומרת מחלת הכבד, נמצא כמודל אמין לחיזוי תמותה בתוך שלושה חודשים של החולים הממתינים להשתלת כבד. במציאות של מאגר תורמים מוגבל והמתנה ממושכת להשתלה, כפי שמתרחש בישראל, לא ברור אם מדד זה אמין בבואו לחזות את סיכויי ההישרדות של חולה הנרשם להשתלת כבד.

המטרות בעבודה: לבחון את סיכויי ההישרדות של חולים הנרשמים להשתלת כבד בישראל ולאתר גורמי חיזוי לתמותה, בהתבסס על הנתונים בעת הרישום להשתלה.

שיטת המחקר: חושב שיעור ההישרדות של 197 חולים עם מחלת כבד כרונית, שנרשמו להשתלת כבד במאגר הנתונים בין השנים 2005-2001, במחלקת השתלות במרכז הרפואי רבין. כמו כן, נערכה השוואה בין שיעור ההישרדות של חולים שעברו השתלה ובין חולים שלא עברו השתלה. בנוסף, נעשה ניתוח רב-משתנים לאיתור גורמי סיכון לתמותה, בהתבסס על נתונים דמוגרפיים, רפואיים ומעבדתיים בעת הרישום להשתלה.

תוצאות: במהלך מעקב ממוצע של 50.7 חודשים ממועד הרישום להשתלה, עברו השתלה 123 מבין 197 החולים שנכללו במחקר ו- 74 חולים נוספים לא עברו השתלה. זמן ההמתנה החציוני לחולים שעברו השתלה היה  316 יום. סך הכול 85 (43%) חולים נפטרו: 57 ללא השתלה ו-28 חולים לאחר השתלה (p<0.0001). שיעור ההישרדות למשך שנה וחמש שנים לכלל הקבוצה היו 67% ו-54.6%, בהתאמה. בניתוח רב משתנים נמצאו ניקוד ה- MELD, גיל החולה, רמת האלבומין ונוכחות תסמונת כבד-כליה (Hepatorenal syndrome) כגורמי החיזוי לתמותה בקרב הנרשמים להשתלת כבד.

מסקנות: בישראל, במציאות של המתנה ממושכת להשתלה, המתקרבת לממוצע של כשנה, קרוב לשליש מהחולים נפטרים בעודם ממתינים להשתלה וכ-54% שורדים במשך חמש שנים, עם וללא השתלה. במציאות זו, יש לשקול את הרחבת ההשתלה של כבד מתורם חי. מדד ה-MELD מהווה גורם חיזוי לתמותה גם בהמתנה המוארכת ליותר משלושה חודשים, אם כי יש לבדוק אמינות תוצאה זו במאגר נתונים רחב יותר.

בני רחימי^2,1, רונית מזרחי^2,1, רחלי מגנזי^3,2  

¹מחלקת הנדסה רפואית, אגף הסיעוד, בית החולים אסותא, תל אביב, ²המחלקה למנהל מערכות בריאות, מרכז אוניברסיטאי אריאל בשומרון, אריאל, ³מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר 

רקע: מיקור חוץ הוא שיטה המאפשרת לארגון להתמקד בתחום התמחותו ולהעביר את שאר השירותים לספק חיצוני, זה האחרון מתמחה במתן שירותים ייחודיים, המשלימים את סל השירותים הקיים בארגון. בשנים האחרונות עלה במספר עבודות מחקר, כי שירותי הבריאות פונים לקבלת מגוון שירותי מיקור חוץ.

מטרה: לתאר את הניסיון הנרכש בפנייה לשירותי מיקור חוץ בבתי החולים הציבוריים והפרטיים בישראל, ולהציג את הגורמים, ההיקפים התקציביים, ההזדמנויות והקשיים המשפיעים על יישום מיקור חוץ.

שיטה: שאלון מתוקף שהועבר ל-36 בתי חולים מאפיינים בישראל, המהווים 88.2% מכלל בתי החולים בישראל: בתי חולים של שירותי בריאות כללית ובתי חולים ממשלתיים.

תוצאות: היענות למילוי השאלון: 35 בתי חולים המהווים 97.2%. תשעים וארבעה אחוזים (94%) מבתי החולים  מבצעים מיקור חוץ בתחומים הבאים: אבטחה, ניקיון, מכבסה, קפיטריה ומערכות מידע. ארבעים ושניים אחוזים (42%) מבתי החולים מקצים עבור חוזי מיקור חוץ 5% מתקציבם השנתי. בתי חולים פרטיים משקיעים תקציבים גדולים יותר עבור חוזי מיקור חוץ. הגורמים המשפיעים על ביצוע מיקור חוץ הם: ריסון עלויות – 82.8%, גמישות תפעולית – 77% והתמקדות בליבה – 74.2%. ההזדמנויות שבית החולים מציג בביצוע חוזה מיקור חוץ הן: שיפור בשירות – 80.5% שביעות רצון לקוחות – 72.2%, וצמצום עלויות – 69.4%. הקשיים המוצגים בביצוע חוזה מיקור חוץ הם: תלות בגורם חוץ – 83.3% והתנגדות פנים ארגונית – 69.4%. הישגי בתי החולים בפנייה לשירותי מיקור חוץ: ריסון עלויות, צמצום של 10%-1% במשרות ורמת שביעות רצון גבוהה משירותי הספק.

מסקנות: בשנים האחרונות ניכר כי תחום מיקור החוץ מופעל גם בבתי החולים, בעיקר בתחומי התשתית והלוגיסטיקה ומעט בשירותי רפואה. פנייה לשירותי מיקור חוץ בבתי החולים מציבה הזדמנויות לשיפור בשביעות רצון והתמקדות הארגון בליבה לצד ריסון עלויות. בתי החולים שישכילו לבצע אינטגרציה בין ספקי השירות החיצוניים והפנים ארגוניים, והפעלתם בסינרגיה, רק הם יצליחו במשימה זו.

מקוריות/ערכיות: במחקר זה נחשפים לראשונה היקפי חוזי מיקור חוץ בבתי החולים בישראל, ומובאות הדילמות בסוג התקשרות זה.

שמואל נ' הימן¹, אריה בן יהודה², מאיר ברזיס³

¹מחלקה פנימית, בית החולים הדסה הר הצופים והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ²מחלקה פנימית ג', מרכז רפואי הדסה עין כרם והאוניברסיטה העברת, ירושלים, ³היחידה לאיכות קלינית ולבטיחות, בית הספק לבריאות הציבור, מרכז רפואי הדסה עין כרם והאוניברסיטה העברית, ירושלים.

בכנס חירות של מנהלי המחלקות הפנימיות שנערך באוגוסט 2010, בראשות מנכ"ל משרד הבריאות ויו"ר הר"י, הוצגה תמונה עגומה של מערך האשפוז הפנימי: מצוקת מיטות אישפוז גוברת שאינה תואמת את הגידול באוכלוסייה ואת העלייה בתוחלת החיים החיים, וחסר מחמיר והולך ברופאים במחלקות.
 

פאתן אנדראוס-חדאד¹, איתי בן ציון², יהודה מלמד³, חנא גרזוזי⁴

¹רפואת משפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, ²מחלקת עיניים, בית חולים בני ציון, חיפה, ³המרכז לרפואה היפרברית והמרפאה לריפוי הפצע של בתי החולים רמב"ם ואלישע, חיפה, ⁴מחלקת עיניים, בית חולים בני ציון, חיפה

טיפול בחמצן היפרברי מקובל הן לרפואה דחופה והן למגוון מחלות כרוניות. פצעים קשיי ריפוי על רקע הפרעות בזרימת דם לקצות הגפיים, כגון בקרב חולי סוכרת, הם מההוריות החשובות ביותר לטיפול בחמצן היפרברי. ידוע מהספרות הרפואית בנושא, שטיפולים היפרבריים ממושכים גורמים לשינוי בתשבורת העין, החולף תוך מספר שבועות מתום הטיפול. קיימת מחלוקת בספרות באשר לגורם לשינוי בתשבורת, אולם עבודות מעבדה בחיות מחזקות את הסברה שהשינוי מקורו בגרעין העדשה.

מטרת המחקר: לבדוק האם חל שינוי בתשבורת העין בקרב חולים בעקבות 30 טיפולי חמצן היפרברי (HBO), ואם חל שינוי – לאפיינו ולמדוד את קצב השינוי.

שיטות: המחקר נערך באופן פרוספקטיבי, ובמסגרתו נבדקו ב-44 עיניים נתוני תשבורת העין. הוכללו במחקר חולי סוכרת שטופלו במרכז לרפואה היפרברית ובמרפאה לריפוי הפצע של בתי החולים רמב''ם ואלישע בחיפה.

בכל עין בוצעו בנפרד מדידות תשבורת מתחילת המערך הטיפולי ולאחריו במרווחים של כל 10 טיפולים, עד הטיפול ה-30. המדידות כללו: תשבורת ספירית (SPH), שקול ספירי (SE = תשבורת ספירית + מחצית עוצמת הגליל), עוצמת תשבורת גלילית – צילינדר (CYL) וציר הגליל (AXIS). מכשיר המדידה היה אוטורפרטומטר. בודק אחד ביצע את כל הבדיקות והיה 'עיוור' לתוצאות התשבורת הקודמות. נתוני התשבורת הועלו על תרשים כפונקציה של זמן.

תוצאות וסיכום: נמצא קשר משמעותי סטטיסטית בין הטיפולים ההיפרבריים לבין שינוי מיופי בתשבורת העינית. הקשר היה משמעותי למדדים: SE, SPHER (ממוצע של  0.58 ו-0.61 דיופטר, בהתאמה), והיה המשכי (ללא פלטו) במהלך הטיפולים. שתי העיניים התנהגו באופן דומה. לא נמצא שינוי בצילינדר ובכיוון הציר בעקבות הטיפולים. בניתוח השוואתי לא נמצא קשר בין השינוי המיופי לבין מגדר, גיל, תשבורת בסיסית או ימין לעומת שמאל.

מידע זה חשוב, הן להבנת התהליכים הפיזיולוגיים במהלך טיפולים היפרבריים והן למטופלים העומדים לעבור טיפולים כרוניים בתא הלחץ.   
 

דנה בן-עמי שור, מירי בלנק, אריה אלטמן

המחלקה לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

נוגדנים עצמיים כנגד ריבוזומים (אנטי-RP, Anti-ribosomal phosphoproteins) ידועים כבעלי סגוליות רבה לזאבת אדמנתית מערכתית, בעיקר לביטויים נירופסיכיאטריים, כולל: פסיכוזה, הפרעות מצב רוח, חרדה, פגיעה קוגניטיבית ודליריום. בנוסף למעורבות נירופסיכיאטרית, הוצע קשר בין הימצאות הנוגדנים לבין נפריטיס, הפטיטיס וביטוי בעור בחולי זאבת אדמנתית מערכתית. יתר על כן, במחקרים שונים מדגישים כי קיים קשר בין הימצאות הנוגדנים בנסיוב לבין מחלת זאבת אדמנתית מערכתית פעילה. השכיחות המדווחת של הימצאות נוגדני אנטי-RP בקרב חולי זאבת היא 40%-10% (בתלות גנטית וגיאוגרפית). לאחרונה תואר הקשר שבין נוכחות נוגדני אנטי-RP בנסיוב לבין נפריטיס Class V בחולי זאבת אדמנתית מערכתית. כמו כן, ידועה נוכחותם במצבים נדירים של פגיעה בכבד.

נוגדני אנטי-RP מכוונים לריבוזום S60. הם קושרים אתר משותף הנמצא בקצה ה-C terminal end (C-22) באתרים  P1, P0 ו-P2 (38, 19, ו-17 קילו-דלתון, בהתאמה).

הוצעו מספר מנגנוני נזק שבהם מעורבים נוגדני אנטי-RP, העיקריים שבהם כוללים: פעילות צולבת עם נוגדני אנטי-דנ"א, השפעה רעלנית על שגשוג תאי מזנגיום בכליה, חדירה לתוך ציטופלסמת תאים חיים והפעלת תהליך מוות תאי מתוכנת, פגיעה בייצור Apolipoprotein B שמביאה להצטברות של ליפידים בתא, וירידה ברמת יצור החלבון הכללית.

במאמר זה נסקרת מעורבות נוגדני אנטי-RP בהסתמנויות הקליניות השונות של מחלת זאבת אדמנתית מערכתית, ובעיקר לגבי המעורבות של המוח, הכליה והכבד. כמו כן, מדווח על המחקרים הרלוונטיים ביותר להבנת מנגנוני הפעולה של הנוגדנים ברמת התא.
 

בן שופטי^1,4, שלומי קונסטנטיני⁴, סיגל פרידמן^1,4, ליאת בן סירה^3,4, ענת קסלר⁴,

¹המחלקה לנירוכירוגיה ילדים, בית חולים דנה לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ²היחידה לנירואופתלמולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ³היחידה לרדיולוגיה ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ⁴המרכז הישראלי לנירופיברומטוזיס על שם גילברט, בית החולים דנה לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב 

*העבודה הוגשה כחלק מהדרישות האקדמיות של הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, לקבלת תואר דוקטור לרפואה

גליומות של מערכת הראייה (OPG - Optic Pathway Glioma) הן השאתות הראשוניות הנפוצות ביותר במסלולי הראייה העצביים, ומהוות כ-1% מכלל שאתות המוח באוכלוסייה וכ-5% מכלל שאתות המוח בילדים. בקרב חולי נירופיברומטוזיס מסוג 1 (מחלה תורשתית גנטית המתאפיינת בשכיחות יתר של שאתות ממקור עצבי) זוהי השאת השכיחה ביותר, ושיעורה נע בין 15% ל-20% מכלל שאתות מערכת העצבים. שאתות אלו גדלות בקצב איטי ויציב, ויכולות להישאר שקטות שנים רבות לאחר האבחון, בעיקר בילדים הלוקים בנירופיברומטוזיס מסוג 1. אולם בקרב חלק מהחולים השאתות גדלות עד לגרימת פגיעה קשה בראייה, עיוורון, הפרעות אנדוקרינית ומוות, וחולים אלו נזקקים לעיתים לטיפול (כימותרפיה, ניתוחים, הקרנות). כיום קיים קושי קליני בהערכת מהלך השאת, בבחירת המועמדים המתאימים לטיפול אונקולוגי ובהתאמת הטיפול לכל חולה באופן פרטני. במאמר זה נסקרים מאפייני השאתות, מובאים חידושים מהספרות העדכנית, ומפורטות דרכי מעקב וטיפול מומלצות.
 

קרן דופלט, נדב דוידוביץ', גבי בן-נון

המרכז לחקר מדיניות הבריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון

בשמונה ביוני 2010 התקיים כנס בנושא 'התמודדות עם פערים בבריאות: הנגב כמקרה מבחן', בחסות המרכז לחקר מדיניות הבריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון.