תוצאת חיפוש

דניאל שינהר¹, איתמר אביגד¹, ארנה טל ^3,2

¹המחלקה לכירורגיית ילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²משרד הבריאות, ³המרכז להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, תל השומר

בתקופה האחרונה נִצפות בעולם הרפואה בכלל והכירורגיה בפרט התפתחויות רבות, המביאות לשינוי בגישה הטיפולית. במאמר זה נסקרות המגמות בניתוחים בתקופה של למעלה מעשור (1995-2006) במחלקת כירורגיה ילדים, בבית חולים שיבא תל השומר, ונבדקו מדדים מרכזיים וביניהם: חלקה היחסי של הגישה הזעיר-פולשנית בהשוואה לגישה המסורתית הפתוחה, היקף הניתוחים הברירניים בהשוואה להיקף הניתוחים הדחופים ומספר המומים מלידה המטופלים.

נמצאו שינויים בעלי מובהקות סטטיסטית במגמות הגישה הכירורגית, המצביעים על ירידה בהיקף הניתוחים הברירניים בבית החולים ועלייה משמעותית במספר הניתוחים הזעיר-פולשניים, בעוד שמספר הניתוחים של מומים מלידה נותר קבוע.

סקירת הסִפרות הבינלאומית בתחום מעלה, כי גם במדינות אחרות נִצפים שינויים דומים במגמות המשתקפות בפעילות בית החולים המתואר. שינויים אלה מחייבים היערכות מתאימה של מערכת הבריאות ברמה הלאומית. מאמר זה כולל סקירה ראשונית בנושא.

שרונה דובדבן ששון, ברוך ירושלמי, יעקב מרדכי, זהבי כהן

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

*המאמר מתפרסם על בסיס עבודת גמר של שרונה דובדבן ששון, במסגרת הדרישות לתואר D.M בפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

איטמות מלידה של דרכי המרה (אמד"מ)1 היא הפרעה נדירה. מחלה זו היא הגורם השכיח ביותר לעימדון מרה בילודים וההוריה השכיחה להשתלות כבד בילדים. אִבחון מוקדם של אמד"מ חיוני לקביעת טיפול מיטבי.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה להשוות בין החולים שטופלו במרכז הרפואי סורוקה לעומת דיווחים בעולם בנוגע להיארעות, גיל בעת קביעת האבחנה, שיעור השתלות הכבד והתוצאות ארוכות-הטווח של הטיפול. מטרת מִשנה הייתה לבדוק הבדלים במדדים אלו בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית. במחקר נכללו יילודים עם אמד"מ שטופלו במרכז הרפואי סורוקה בין השנים 1980-2007.

מקורות המידע כללו רשומות רפואיות, סיכום ניתוח, תיק מִרפאה ותוצאות בדיקות מעבדה שבוצעו במִסגרת מעקב. ההשוואה בין התוצאות של אוכלוסיית המחקר לבין התוצאות המקובלות במדינות המערב, וההשוואה בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הלא יהודית – כל אלה נעשו על ידי השוואת פרופורציות לפי שני מִדגמים בלתי תלויים. בחינת התוצאות ארוכות הטווח בוצעה בשיטת Kaplan Meier.

נותחו 29 ילדים עם אמד"מ. מתוכם, 16 היו ממוצא יהודי והשאר ממוצא לא יהודי. חמישה-עשר (52%) היו בנים ו-14 (48%) בנות. שיעור ההיארעות של אמד"מ הוא 0.9 ל-10,000 לידות חי. הגיל הממוצע בזמן ניתוח היה יום (טווח 20-115 יום). חמישה-עשר (51%) מהמנותחים שרדו, מהם 10 עם הכבד המקורי ו-5 לאחר השתלת כבד. שני מושתלי כבד נפטרו בין 1-3 חודשים לאחר השתלה, תִשעה (31%) נפטרו מאי ספיקת כבד סופנית וסיבוכיה ללא השתלה, ושלושה מנותחים אבדו במעקב.

שיעור מושתלי הכבד בקרב חולים ממוצא יהודי היה 31% לעומת 15% באוכלוסייה הלא יהודית (P=0.41). התוצאות ארוכות הטווח תואמות את אלה המדווחות ממדינות שונות ברחבי העולם, ללא הבדל בין שתי אוכלוסיות המטופלים.

יהושע שמר

המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר ובית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב

סקירה היסטורית מעלה, כי לאורך השנים נצפית התפתחות בשיטות בעולם הכירורגיה בעקבות התפתחות טכנולוגית, לצד אימוץ מיומנויות ביצוע חדשניות.

רויטל גנדלמן-מרטון¹, מירי נויפלד²

¹המח' לנירולוגיה, בית חולים אסף הרופא, צריפין, ²יח' אפילפסיה ומכון האא"ג, המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

לנוכח הזדקנות אוכלוסיית העולם והשיעור הגבוה של הופעת מחלת הכִּפְיוֹן בקשישים בהשוואה לקבוצות גיל אחרות, ניתן לצפות כי קשישים עם כִּפְיוֹן יהוו קבוצה גדלה והולכת בקרב חולי הכִּפְיוֹן. הסיבה השכיחה ביותר להתקפי כִּפְיוֹן בקשישים היא מחלה צרברווסקולרית, ורוב התקפי הכִּפְיוֹן בקשישים הם מוקדיים-מורכבים. מאחר שאוטמים במוח מערבים בדרך כלל אזורים חוץ-טמפורליים, ההסתמנות הקלינית של התקפי כִּפְיוֹן בגיל זה שונה לעיתים קרובות מזו שבמבוגרים צעירים. היעדר המאפיינים המוכרים של התקפים מוקדיים, כמו אאורה ותנועות אוטומטיות, עלול לגרום לדחיית האבחנה הנכונה של המחלה בקשישים או לקביעת אבחנה שגויה. כתוצאה משינויים פרמקוקינטיים הקשורים לתהליך ההזדקנות, הפינוי של רוב התרופות נוגדות הכִּפְיוֹן הישנות והחדשות קטן בכ- 20%-40% בקשישים בהשוואה למבוגרים צעירים, ותיתכן עלייה בזמן מחצית החיים לפינוי תרופות מסוימות. בנוסף למדידת רמת התרופה בנסיוב, נודעת חשיבות רבה לניטור התגובה הקלינית של החולה לתרופה, משום ששינויים פרמקודינמיים התלויים בגיל יכולים לשנות את היחס בין רמת התרופה בנסיוב והשפעותיה הפרמקולוגיות. הסבילות לתרופות נוגדת כִּפְיוֹן מהדור החדש טובה יותר, ויש להן יכולת נמוכה יותר ליחסי גומלין בין תרופתיים בהשוואה לתרופות מהדור הישן. טיפול חד תרופתי הוא מדיניות הטיפול המועדפת לטיפול התחלתי בהתקפי כִּפְיוֹן, בשל מיעוט השפעות לוואי, הפחתת הסיכון ליחסי גומלין בין תרופתיים, שיפור ההיענות והפחתת עלות הטיפול. הסיכוי להפוגה (Remission) עם טיפול בתרופות גבוה יותר בקשישים בהשוואה לקבוצות גיל אחרות. חולים קשישים העמידים לטיפול בתרופות ועם קביעה מדויקת של מיקום מוקד הכִּפְיוֹן יכולים להיות מועמדים מתאימים לניתוח כִּפְיוֹן, וסיכויי ההצלחה של ניתוחים מרפאים בקבוצת גיל זו, כמו כריתת אונה טמפורלית, טובים.
 

אנדרי קידר^1,2, סובחי אבו עביד^2,5, גבריאלה ליברמן³, רקפת בכרך⁴, דוד זכרוביץ'⁴, איתמר רז^7,6

¹המח' לכירורגיה כללית, הדסה עין-כרם, ²חוג הכירורגים הבריאטריים של איגוד הכירורגים בישראל, ³המכון לאנדוקרינולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ⁴שירותי בריאות כללית, ⁵המח' לכירורגיה כללית, מרכז רפואי סוראסקי, ⁶היח' לסוכרת, הדסה עין-כרם, ⁷המועצה הלאומית לסוכרת

בשנת 1979 רשם אירגון הבריאות העולמי ((WHO ב-International Classification of Disease  (ICD) את ההשמנה כמחלה. קוד המחלה כפי שרשום במהדורה העדכנית של ה-ICD9 הוא 278.00 ו-278.01.

תשעים-וחמישה אחוזים מהמטופלים בהשמנה חולנית באופן שמרני חוזרים למשקלם הקודם ואף עוברים אותו תוך חמש שנים.

בשנת 1991 קבע אירגון הבריאות האמריקאי, ה-NIH, בוועידת קונסנזוס, שלחולים הלוקים בהשמנת-יתר חולנית ועומדים במדדים מוגדרים יש להציע ניתוח כפיתרון לטיפול במחלה.

הניתוחים פועלים באמצעות אחד או יותר מהמנגנונים הבאים: הגבלת נפח הקיבה, יצירת מצב של תת-ספיגה על-ידי קיצור האורך התיפקודי של המעי הדק, או השראת שינויים נירואנדוקריניים הגורמים להפרשת פפטידים ומשפיעים על התיאבון ועל קצב חילוף-החומרים. 

ניתוחים להגבלת נפח הקיבה קלים יותר לביצוע ובעלי סיכון נמוך יותר במהלך הניתוח, אך תועלתם ארוכת-הטווח והשיפור באיכות-החיים פחותים לעומת ניתוחים הגורמים לתת-ספיגה. הניתוחים הגורמים לתת-ספיגה מורכבים יותר, מלווים בסיכון גבוה יותר בניתוח ובעלי שיעור סיבוכים מוקדמים גדול יותר. עם זאת, הם גורמים לירידת משקל משמעותית יותר, עם שימור התוצאות לטווח ארוך יותר.

לסיכום, בבחירת הניתוח המתאים יש להביא בחשבון את גיל החולה, הרגלי האכילה שלו, אורח-חייו, מידת היענותו לטיפול, מצב בריאותי, מחלות נלוות של המועמד, וכן את מנגנון הפעולה של הניתוח המיועד, יעילותו והסיכון הכרוך בניתוח. כמו-כן, חשוב שהמועמד לניתוח יוערך על-ידי צוות רב-תחומי הכולל מנתח, פסיכולוג או פסיכיאטר, רופא פנימי או אנדוקרינולוג, אח ותזונאי. החולה העובר ניתוח לטיפול בהשמנת-יתר חולנית זקוק להמשך טיפול ומעקב לאורך כל חייו.

רם אלעזרי¹, סנטיאגו הורגן², מארק א' טאלאמיני², אברהם י' ריבקינד¹, יואב מינץ¹

¹המח' לכירורגיה כללית, בית-חולים הדסה עין-כרם והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המח' לכירורגיה כללית, בית-החולים האוניברסיטאי של קליפורניה, סן-דייגו, ארה"ב

מזה כארבע שנים מתפתחת גישה חדשנית לניתוחים זעיר-פולשניים. גישה זו נחשבת על-ידי מובילי דעת בכירורגיה הזעיר-פולשנית כמהפכה הבאה בכירורגיה הכללית וזכתה בשםNatural Orifice Transluminal Endoscopic Surgery (NOTES), ובתרגום לשפתנו, ניתוחים אנדוסקופיים דרך פתחי גוף טבעיים. בגישה זו ניתן לבצע ניתוח בחלל הצפק שלא דרך חתך בדופן הבטן.

שיטת הניתוח מבוססת על הסתייעות במכשירים אנדוסקופיים המוחדרים דרך פתחי גוף טבעיים ומשם מועברים דרך האיבר החלול אל תוך חלל הצפק. באמצעות מכשירים אנדוסקופיים מתוחכמים ניתן כיום, לדוגמה, לכרות את המרירה בגישה אנדוסקופית, דרך חתך המבוצע בקיבת המנותח. היתרונות הבולטים בגישה זו הם דרגת כאב פחותה בעקבות הניתוח, היעדר בקעים בתר-ניתוחיים, ירידה בשיעור הזיהומים בפצעי הניתוח ותוצאה קוסמטית טובה יותר. לעומת זאת, קיימים מספר חסרונות: צימצום תמונת שדה הניתוח, קשיים בסגירת החתכים שבוצעו באיברים החלולים וקושי בלמידה של שיטת הניתוח המורכבת.

לסיכום, בסיפרות הרפואית דווח על מספר בני אדם שנותחו בגישה זו, ופורסמו דיווחים רבים ומגוונים על ביצוע ניתוחים בגישה זו בחיות מעבדה. התפתחות מהירה של גישה זו תושג לאחר פיתוח טכנולוגיות שתאפשרנה טיוב איכות התמונה המופקת, ולאחר שיפותחו מכשירים אנדוסקופיים ייעודיים שיאפשרו לבצע פעולות אנדוסקופיות תוך-צפקיות באופן קל ובטוח יותר. 

גדעון מן^2,1, יפתח חצרוני^2,1, עמר מיידן¹, שי שבת¹, וידאל ברצלון¹, איילה מן¹, מאיר ניסקה¹

¹המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ²היח' לרפואת ספורט ולמחקר על-שם ריבשטיין, מכון וינגייט

אירוע פקקתי-תסחיפי (Thromboembolic) המתרחש לאחר ניתוח ארתרוסקופי שיגרתי, מהווה סיבוך בעל פוטנציאל קטלני. הופעת סיבוך זה לאחר ניתוח מעלה לא פעם את השאלה האם ראוי לשלב בניתוחים אלה טיפול בתרופות למניעת קרישה, אשר ימנע אירועי קרישה בוורידים העמוקים.

המטרה בסקירה הנוכחית הייתה לבחון את הסיפרות במטרה לקבוע אם טיפול מונע בנוגדי-קרישה מוצדק כטיפול קבוע בניתוחים ארתרוסקופיים. למטרה זו נסקרה הסיפרות העוסקת בניתוחים ארתרוסקופיים ובסיבוכים הנגרמים בניתוחים האורתופדיים. כן נסקרה הסיפרות באינטרנט בנושא אירועי קרישה בוורידים העמוקים. נסקרה הסיפרות הרפואית של שלושים השנים האחרונות.

מהסקירה עולה, כי אירועים פקקתיים-תסחיפיים בעלי משמעות קלינית – דהיינו תסחיף בריאות הנובע מקרישת דם בוורידים העמוקים אשר גורם לתסמינים קליניים במנותח – נדירים ביותר, ושיעורם נע בין 1:2000 ל-1:5000. שיעור קרישת הדם בוורידים העמוקים בחולים אי-תסמיניים גבוה יותר ומאותר בטווח של 0.6%-18%. במרבית הסיפרות המקצועית מדווח על היארעות של 5%-10%, כאשר התופעה מאותרת לא בשל הפרעה קלינית כלשהי, אלא באורח פרוספקטיבי, באמצעות ונוגרפיה או גלי על-שמע  (דופלר). בסקרים רטרוספקטיביים שכיחות התופעה היא כאחד לאלף. כעשירית מהם מתרחשים בוורידים המקורבים יותר, ומכאן שהם גם בעלי פוטנציאל לגרום לתסחיף בריאות. עם זאת, תרופות נוגדות-קרישה גורמות לסיבוכים שונים בשיעור מדווח של עד כ-8% - הגבוה בהרבה מסיכון בעל אופי קליני.  
לסיכום, התפתחות של סיבוך פקקתי-תסחיפי בעל משמעות קלינית בניתוחים ארתרוסקופיים היא נדירה ביותר, וככל הנראה אינה מצדיקה את הסיכון שבמתן תרופות מונעות-קרישה כטיפול מונע. ככלל, יש להסתפק במתן הוריה לניוד מוקדם לאחר הניתוח. אם קיימים גורמי-סיכון, כמו גיל מבוגר, השמנת-יתר, אי-ספיקת לב, ממאירות, דליות וורידים, ניתוח ורידים קודם, ניתוחים אורתופדיים קודמים או נפיחות כרונית של הגפיים התחתונים, יש לשקול טיפול מונע, מכני או לעיתים פרמקולוגי. יש הגורסים כי די בטיפול באספירין. בחולים עם אנאמנזה של אירוע פקקתי-תסחיפי, יש לנקוט באמצעי מנע מלאים, הכוללים טיפול בתרופות נוגדות-קרישה, כמקובל בניתוחים אורתופדיים אחרים.

עפר נ' גפרית^2,1, אריה ל' שלהב²

¹המח' לאורולוגיה בית-החולים האוניברסיטאי, הדסה עין-כרם, ירושלים, ²אוניברסיטת שיקגו, אילינוי

סרטן ערמונית הוא השאת הממאירה השכיחה ביותר בגברים. שיעור ההיארעות של סרטן זה נמצא במגמת עלייה מראשית שנות התשעים. רק חלק מהגברים המפתחים סרטן ערמונית לוקים בתסמינים של מחלה זו או ימותו כתוצאה ממנה. זיהוי קבוצה זו מהווה אתגר לרפואה המודרנית.

הניתוח לכריתה נרחבת של הערמונית עבר תהליך התפתחות ב-100 השנים האחרונות. שיפור בהבנת האנטומיה של האגן הביא לירידה ניכרת באובדן הדם במהלך ניתוח, ובסיכון לאי-נקיטת השתן ואין-אונות לאחריו.

לאפרוסקופיה לכריתת ערמונית פותחה בסוף שנות התשעים. גישה זו הביאה עמה אפשרות לראות את שדה הניתוח בהגדלה ומזוויות שונות, המאפשרות בתירה מדויקת של הרקמות והשקת שלפוחית-השתן לגדם השופכה תחת בקרת ראייה. בנוסף לכך, יש הקטנה במידת הנזק שנגרם לרקמות הבריאות של החולה (עור, שרירים, חותלות). אולם הניתוח לכריתה לאפרוסקופית של הערמונית קשה לביצוע גם למנתחים בעלי ניסיון לאפרוסקופי עשיר.

השלב האחרון בפיתוח של ניתוח זה הוא הכנסת מערכות רובוטיות לסיוע בניתוח הלאפרוסקופי. מערכת השליט-נשלט מורכבת מיחידת שליטה, ומזרועות מכאניות הכוללות מצלמה וזרועות עבודה. המנתח זוכה בשדה ראייה תלת-ממדי הדומה מאוד לשדה ראייה בניתוח פתוח ובזרועות מכאניות, המאפשרות ביצוע תנועות עדינות ומדויקות ביותר. דווח בסיפרות על תוצאות ראשוניות מבטיחות של הניתוח בסיוע המערכת הרובוטית, אם כי מעקב ארוך-טווח והשוואה לשיטת הניתוח הפתוח עדיין חסרים. מערכות רובוטיות הוטמעו במהירות רבה בארה"ב, ובשנת 2006 בוצעו כ-40% מהניתוחים לכריתה נרחבת של הערמונית באמצעות המערכת הרובוטית. העתיד צופן בחובו שלל אפשרויות לקידמה נוספת. מנתחי המחר עשויים לזכות באפשרות לבחון מבנים הנמצאים מתחת לפני השטח, על-ידי הטלת תמונות מתוך התהודה המגנטית (MRI) של החולה על-פני תמונת הניתוח המוצגת למנתח.

מרים אינס זיבצנר^2,1, אלזה לבון³, יהושע שמר^2,1

¹המרכז להערכת טכנולוגיות בשירותי הבריאות, מכון גרטנר, תל-השומר, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, רמת-אביב, ³מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

טכנולוגיות רפואיות הביאו למהפך בשירותי הבריאות בחמישים השנים האחרונות. החדשנות הטכנולוגית שיפרה באופן ניכר את איכות-חייהם של המטופלים, האריכה את תוחלת-חייהם, ואף תרמה לקיצור ימי האישפוז וההחלמה, לחזרה מהירה לפעילות מלאה ולעלייה ביצרנות הנגזרת מהארכת שנות החיים. אך מנגד קיימת הסכמה רחבה, כי הטכנולוגיות הרפואיות אחראיות על החלק הארי של העלייה בהוצאות לבריאות  במהלך תקופה זו בישראל ובעולם.

במאמר זה מוצגת סקירה היסטורית של התמורות העיקריות שחלו בשירותי הבריאות בארה"ב ובישראל מתום מלחמת העולם השנייה ועד לסוף המאה העשרים, ואת תרומתן הייחודית והמשמעותית של הטכנולוגיות הרפואיות בקביעת ההיצע והביקוש של שירותי הבריאות. כמו-כן, מפורטים הגורמים אשר בעטיים עלה הצורך לבצע הערכה שיטתית של הטכנולוגיות הרפואיות ולהחליט על ניצולן המושכל, כדי לספק טיפול רפואי מרבי במגבלות התקציב.

זאב שנקמן, חיים ברקנשטט

המח' לאישפוז יום כירורגי והרדמה ג', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

* הנושא הוצג בהרצאה ובתקציר בכנס השנתי של האגודה הישראלית לכאב, 10-8 בנובמבר 2006, ירושלים.

דחק סב-ניתוחי מאופיין בעלייה בהפרשת הורמונים מבלוטת יותרת-המוח ובשיפעול מערכת העצבים הסימפתטית, ונמצא במיתאם עם שינויים בריכוזי הורמונים ומטבוליטים בדם. השלכות קשות של דחק סב-ניתוחי כוללות תחלואה, מאזן חלבונים שלילי ותמותה. למרות שכאב ודחק סב-ניתוחיים נחשבים לעיתים קרובות שווים, נראה שכאב אינו הגורם היחידי לדחק. גורמים אחרים כוללים דמם, אתר הניתוח, טראומה שטחית ועמוקה לרקמות, משך הניתוח, תת-חום, זיהום, פגות וגורמים הקשורים לניתוח לב. מינונים מספיקים של אופיואידים רבי-עוצמה במתן לתוך-הווריד יכולים להקטין את מידת הדחק, והם עדיפים על-פני מורפין. אולם תוספת אילחוש אזורי או אף מקומי להרדמה כללית מדכאת טוב יותר דחק מאשר הרדמה כללית בלבד עם אופיואידים מערכתיים. הוספת חומרי אילחוש מקומי, אם במתן מקומי ואם במתן על-קשיתי, מקטינה את תגובת הדחק באופן יעיל יותר מאשר אופיואידים במתן לתוך-הווריד או במתן על-קשיתי. ניטור המודינמי אינו מספיק להערכת איכות הטיפול בכאב או מידת הדחק. מדידת ריכוז גלוקוזה בדם היא בדיקת המעבדה הזמינה ביותר להערכה של עוצמת הדחק בניתוחים שאינם ניתוחי לב או בשלב שלפני החיבור למכונת לב-ריאה. ריכוז הגלוקוזה בדם עולה כששיכוך הכאב והקטנת הדחק אינם מספיקים. המדידה קלה לביצוע והטיפול ניתן כמעט מיידית. גישה זו, המותאמת פרטנית לכל חולה, עם היזון-חוזר בזמן אמת, עדיפה בהרבה על-פני מתן אופיואידים במינון גבוה מלכתחילה או מתן מינון נמוך מדי.

דב גפל^1,2, איגור מסלובסקי¹, יוסי הלל³

¹המח' לרפואה פנימית ג', בית-חולים ברזילי, אשקלון, ²בית-הספר לתזונה, הפקולטה לחקלאות, מזון, ומדעי איכות הסביבה, האוניברסיטה העברית ירושלים, רחובות, ³מכון סמית למדעי הצמח וגנטיקה, הפקולטה לחקלאות, מזון, ומדעי איכות הסביבה, האוניברסיטה העברית ירושלים, רחובות

ההתקדמות בפיענוח מבנה ותיפקוד גנום האדם, אשר הביאה ליצירת מסד נתונים רחב-היקף, עשויה לתרום להעשרת המידע בתחום התהוותן של מחלות מורכבות (Complex Diseases). מחלות אלה מתאפיינות בין השאר בשכיחות גבוהה יחסית, בעיקר בתוך משפחות, ובהיותן מושפעות מגורמים תורשתיים וסביבתיים (Multifactorial Diseases). תשומת לב החוקרים מתמקדת כעת בלימוד השונות הגנטית שבין אדם לאדם, וחלק משמעותי משונות זו מתבטא בהבדלים בנוקליאוטיד יחיד בדנ"א (Single Nucleotide Polymorphism – SNP). טכנולוגיית מיזעור אמצעים ביולוגיים ואלקטרוניים יוצרת תשתיות שבהן כלים המאפשרים הספקים גבוהים: סריקה כלל-גנומית של אדם יחיד עבור מאות אלפי סניפס בפרק זמן קצר. לנוכח הצורך לעבד מספר בלתי מבוטל של נתונים גנטיים וסביבתיים, בצירופים פוטנציאליים רבים, מתפתח תחום הביואינפורמטיקה העוסק בריכוז מידע מחשבי ליישומים ביולוגיים-רפואיים. היכולת לאבחן מצבים של טרום-מחלה קרוב לוודאי שתשתפר ככל שיעמיקו מחקרי אסוציאציה לזיהוי בלוקים של הפלוטיפים של סניפס באוכלוסיות עם מחלות מורכבות. יישום ההתפתחויות שצוינו לעיל צפוי, במקביל, לתרום להגברת היעילות של הטיפולים בתרופות ולהפחתה בהשפעות-הלוואי שלהם (Pharmacogenomics).

בוריס קניאזר¹, דן אברמוב², נטליה בילנקו³, אמיר גניאל², ירון ישי², עמוס כץ^4,1

¹הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²המח' לניתוחי לב בית-חזה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע, ³המח' לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ⁴המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון

פירפור פרוזדורים (פ"פ)¹ הוא אחד הסיבוכים השכיחים ביותר המתפתחים בחולים לאחר ניתוח מעקפים. פ"פ גורם להארכת ימי אישפוז, לסיבוכים מתסחיפים, לעלייה בעלות הטיפול לאחר הניתוח ולשיעור תמותה גבוה יותר.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה להעריך היארעות של פ"פ ולזהות גורמי-סיכון להתפתחות פ"פ בחולים העוברים ניתוחי מעקפים באזור הנגב.

לשם כך נבדקו 156 חולים רציפים שעברו ניתוח מעקפים במרכז רפואי סורוקה. כל נתוני המנותחים עברו עיבוד סטטיסטי שכלל ניתוח נתונים חד-משתנים ובניית דגמים רב-משתנים של גורמי-סיכון להתפתחות פ"פ.

הגיל הממוצע של אוכלוסיית המחקר היה 64.9± 9.7 שנים, ומרבית המנותחים היו גברים (119, 76.3%). החולים עברו בממוצע  1.0± 3.65  מעקפים. שני חולים (1.2%) נפטרו בתקופה לאחר הניתוח. חמישים חולים (32.1%) פיתחו פ"פ לאחר ניתוח המעקפים. ברוב החולים התרחש האירוע ביום השני לאחר הניתוח. בניתוח סטטיסטי לחד-משתנים הודגמו במובהק(P<0.05)  המשתנים הבאים כגורמים להתפתחות פ"פ לאחר הניתוח מעקפים: גיל, מין-זכר, מוצא ספרדי, השמנת-יתר (BMI>30), מחלות רקע שונות כמו יתר-לחץ-דם והפרעת שומנים בדם, שריעות (הגדלת) הפרוזדור השמאלי, נטילת תרופות כמו חוסמי תעלות סידן, ניטרטים ופורסמיד לפני הניתוח, וסיבוכים לאחר הניתוח כמו ירידה בתיפקוד הכליות וסיבוכים בנשימה. בדגם רב-משתנים נמצאו שלושה מנבאים לפ"פ: מוצא ספרדי(OR=11.2 [95% CI 1.0-114.1]) , השמנה  (OR=2.4 [95% CI 1.2- 4.8]) ופרוזדור שמאלי מורחב (OR=4.6 [95% CI 1.5-14.1]). כמו-כן, פ"פ נמצא בקשר הדוק עם תקופת אישפוז ממושכת (11.1±5.6 ימי אישפוז עם פ"פ ו-8.3±2.6 ימים ללא פ"פ, P<0.05).

לסיכום, מצאנו לראשונה שחולים ממוצא ספרדי לוקים בפ"פ בשיעור גבוה יותר. כמו-כן, חולים הלוקים בהשמנה מפתחים הפרעת קצב לב בשיעור גבוה יותר. הרחבה של פרוזדור לב שמאלי היא גורם אשר מנבא התפתחות פ"פ. בהשוואה לעבודות קודמות, לא נמצאו הבדלים בשיעורי סיבוכים ותמותה באוכלוסיית מנותחים בנגב בהשוואה למדינות אחרות בעולם.

_________________________

¹ פ"פ – פירפור פרוזדורים.

אלעד ברקוביץ', יהודה בן דוד

מח' נשים, מרכז רפואי העמק, עפולה

האפשרות לטיפול המשמר את הפוריות בשלבים מוקדמים של שאת צוואר-הרחם, הולכת ותופסת מקום בשנים האחרונות. בעבודות שונות נדונה הגישה הניתוחית בהשפעה על הפוריות והילודה בעקבות הניתוח, ונדונות ההשלכות האונקולוגיות של ניתוח משמר פוריות בהשוואה לניתוח הנרחב שהיה מקובל עד כה.

במאמר הנוכחי מדווח על הניתוח המבוצע בגישה הלדנית (Vaginal) ועל הניתוח המקביל, המבוצע בגישה דרך הבטן. כן מדווח על ההוריות לביצוע ניתוח זה והשלכותיו על הפוריות.

לצורך סקירת הסיפרות, בוצעה סריקה מחשבית של החומר ב-Medline שפורסם בין השנים 1990-2006, תוך הקלדת מילות-המפתח הבאות: Cervical cancer ו-Trachelectomy. לא נכללו דיווחים על פרשות חולים בודדות (Case reports).

לסיכום, כריתת צוואר-הרחם היא ניתוח חדש יחסית. הוא נועד לטיפול בשלבים מוקדמים של סרטן צוואר-הרחם בנשים המעוניינות לשמר את פוריותן. מבין שתי הגישות, הניתוח בגישה דרך הבטן מורכב פחות בהשוואה לניתוח בגישה דרך הלדן, בעוד שתוצאותיו אינן שונות. לא נמצא הבדל בסיכויי ההחלמה והישנות המחלה בהשוואה בין ניתוח כריתת רחם נרחבת לבין כריתת צוואר-רחם נרחבת.

אמיר אורון, רן שוורצקופף, מרק לובנברג

המח' לאורתופדיה א', מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

מרפק טניס מופיע בדרך כלל ככאב ורגישות ממוקמת בחלק החיצוני של המרפק. מרפק טניס הוא האבחנה הנפוצה ביותר הקשורה במרפק. שינויים מיקרו-טראומתיים בסמוך למוצא שריר ה-Extensor Carpi Radialis Brevis הם הסיבה המשוערת להסתמנות קלינית זו. הטיפול הראשוני במרפק טניס הוא שמרני, והוא מצליח בעד 90% מהחולים. הטיפול כולל הדרכת חולים, פיזיותרפיה, לבישת מחוכים והסתייעות במקבעים, נטילת תרופות נוגדות-דלקת, מתן רפואה משלימה והזרקות. ניתוח מהווה מזור אחרון לחולים הלוקים בתיסמונות אלו. הן הניתוח הפתוח והן זה הארתרוסקופי מקובלים, ותוצאותיהם נחשבות טובות.

אלדר כרמל¹, ריקי טייטלבאום-סויד², ללה מיגירוב¹, מינקה הילדסהיימר², יונה קרוננברג¹

המח' לרפואת אף אוזן וגרון וניתוחי ראש צוואר¹ והמכון להפרעות שמיעה ודיבור², מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שתל שבלול הוא טיפול מקובל לשיקום שמיעה במטופלים עם ליקוי שמיעה תחושתי עצבי דו-צדדי בדרגה חמורה עד עמוקה. בשנים האחרונות פורסם מספר גדל והולך של מחקרים המצביעים על יתרונות בהשתלה דו-צדדית לעומת חד-צדדית.

במאמר זה מדווח על 15 מושתלים, ילדים ומבוגרים, אשר עברו ניתוח שתל שבלול דו-צדדי. תוצאות מבחני תפיסת הדיבור מצביעים על תועלת לשמיעה בהשתלה דו-צדדית לעומת חד-צדדית, בעיקר במבחני תפיסת דיבור על רקע רעש.