תוצאת חיפוש

אבי ישראלי, בני לשם, צבי קליין, דוד רבינרסון, רובי תל ארי

מכתבים למערכת "הרפואה" בנושאים הבאים:

• האם קצב הפרסומים הישראליים בעיתונות הרפואית דומה למדינות אחרות? מחקר השוואתי בשלושה תחומי רפואה.


• המינוחים של תגליות מדעיות.


• געגועיי לד"ר מתתיאס – לזכרו של ד"ר יוסף מתתיאס, רופא הכפר (כפר הנוער "הדסים" מושב צור משה)

רפי וישניצר¹, גרשון פינק², אבי כספי³

¹היחידה לרפואת ספורט, מכון ריאות, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ²היחידה לרפואת ספורט,  מכון ריאות, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ³המחלקה לקרדיולוגיה, בית חולים ביקור חולים, ירושלים

במרתון טבריה 2011 רצו 1,400  רצים, ובמרתונים גדולים בעולם רצים למעלה מ-35,000 רצים בכל מרתון. ב-1.11.2011  השתתפו 15,000 רצים בריצת 10 ק"מ בתל אביב. רצי מרתון טובים מתאמנים כל יום, חלקם פעמיים ביום כשהם גומאים 240-150 ק"מ בשבוע במהירויות שונות.

רצים רבים סובלים  ממחושים  שונים, וכן מכאבים בשרירי הגפיים התחתונים, בגידים, ברצועות ובמפרקים לאורך חודשים כתוצאה מעומס האימונים הגבוה. רוב הרצים מתעלמים מהתופעות הללו וממשיכים באימוניהם לקראת מרתונים עתידיים. למעשה, רבים מרצי המרתון התחרותיים מתרגלים למחושים או לכאבים שונים, ולזיהומים בדרכי הנשימה ובכלל, המלווים אימונים ברמות גבוהות מאוד. "ההתרגלות" לכאבים, מחושים וזיהומים קלים, מונעת לעיתים הפסקת או הפחתת תדירות האימונים בזמן, בטרם נגרם נזק  כבד שעלול להיות לעיתים בלתי הפיך. רצי מרתון מרגישים ויודעים על פי התחושה ועל פי מדידת זמנים למרחקים שונים, האם הם מתקדמים באימוניהם כצפוי או נסוגים בשל עומס רב או מחלות. אימון גופני ברמות גבוהות מאוד מחליש את מערכת החיסון. כתוצאה מכך, רצי מרתון  ברמות אימונים גבוהות חשופים יותר מאנשים שאינם מתאמנים קשה לזיהומים, רובם בדרכי הנשימה.

במאמר זה מדווח על רץ מרתון אולימפי שלקה בירידה ביכולת לקראת מרתון חשוב, אשר לוותה בכאבי שרירים, בתחושת קוצר נשימה ובאי נוחות בבית החזה בעת ריצות ואף במנוחה. הוא פנה לרופא, וסיבת הירידה ביכולתו אובחנה כדלקת שריר הלב (מיוקרדיטיס) שמקורה כנראה נגיפי. הרץ החלים, וכיום הוא מתאמן באורח סדיר ללא תלונות. בהמשך לפרשת החולה, מובאת סקירת ספרות, ומפורטות המלצות לרצי מרחקים וספורטאים תחרותיים אחרים.

ולנטינה סמיונוב^1,2, פסח שורצמן^1,2

¹היחידה לטיפול פליאטיבי ושיכוך כאב, המחלקה לרפואת משפחה, מרכז סיאל-מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות הקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²שירותי בריאות כללית-מחוז דרום, באר שבע

במדינות רבות באירופה, נטילת אופיואידים כטיפול ארוך טווח בכאב על רקע סרטני ולא סרטני עלתה באופן משמעותי בעשור האחרון. המטרה בטיפול זה היא להעלות את איכות החיים של החולה, ולאפשר המשך חיים חברתיים פעילים וחזרה לעבודה. סוגיית יכולת הנהיגה של חולים הנוטלים באופן קבוע אופיואידים וההיבטים הרפואיים-משפטיים של יכולת הנהיגה מטרידה רופאים, חולים ובני משפחותיהם, וכן את החברה בכללותה.

במחקרים רבים נבדקה ההשפעה של תרופות אופיואידיות שונות על יכולות קוגניטיביות ויכולת נהיגה בקרב אנשים בריאים, בחולים שנוטלים תרופות אופיואידיות לכאב כרוני סרטני ולא סרטני בדרכי מתן שונות, ובחולים הנוטלים תרופות אלה במשלב עם תרופות פסיכואקטיביות אחרות.

במחקרים שנערכו בנושא הוכח, כי חולים הנוטלים מינונים יציבים של אופיואידים עשויים להמשיך לעבוד ולנהוג בבטיחות. ההחלטה לאפשר נהיגה ברכב לאנשים המטופלים באופיואידים היא החלטה אינדיבידואלית, הצריכה להתקבל על בסיס נתונים קליניים עדכניים, ועל הערכה גופנית ונפשית של המטופל. מאידך, גם על המטופלים מוטלת האחריות על מצבם לפני הנהיגה ובמהלכה.

שקמה בר און, אביעד כהן, ישי לוין, עמירם אבני, יוסף לסינג, בנימין אלמוג

בית החולים ליס ליולדות, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

פקקת ורידים עמוקה בפלג הגוף העליון (UEDVT) היא אירוע בלתי שכיח באוכלוסייה הכללית. אירועים פקקתיים-תסחיפיים Thromboembolic events)) הם סיבוך חמור, אם כי נדיר, של טיפולי פוריות, ונלווית אליהם לרוב תסמונת גירוי יתר של השחלות (Ovarian Hyperstimulation Syndrome – OHSS). בקרב נשים העוברות טיפולי פוריות, קיימת שכיחות מוגברת של UEDVT בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. ההיארעות המשוערת של UEDVT בקבוצת נשים זו היא 0.11%-0.08% ממחזורי הטיפול. בעוד שניתן להסביר פקקת בפלג הגוף התחתון במצבי OHSS כתוצאה של ירידה בהחזר הוורידים עקב עימדון  ורידי יחסי בפלג הגוף התחתון, הרי שלא נמצא עדיין הסבר סביר לשכיחות הגבוהה  של פקקות דווקא בפלג הגוף העליון. אבחון מוקדם של UEDVT וקביעת טיפול חשובים לבריאות האם והעובר. בעידן שבו חלה עלייה בשיעור טיפולי פוריות באוכלוסיה, על הצוותים הרפואיים המטפלים להיות מודעים לסיבוך בלתי שכיח זה, לגורמי הסיכון שלו, למהלך הקליני שלו, לאמצעי האבחון ולטיפול הנדרש. כמו כן, ייתכן שיש לשקול בירור קרישיות יתר, וככל הנראה לנקוט באמצעי מניעה בנשים עם OHSS חמור.

אבי אלבז¹, עמית מור¹, גנית סגל¹, מיכאל דרקסלר², דורון נורמן³, אלי פלד³, נמרוד רוזן⁴

¹קבוצת המחקר של אפוסתרפיה, הרצלייה, ²המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ³המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ⁴המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

רקע: מחלת מפרק ניוונית היא מחלה שכיחה המאפיינת את הגיל המבוגר. התסמינים הבולטים הם כאב, ירידה בתפקוד, נוקשות במפרקים ונפיחות. הטיפול ממוקד בהפחתת הכאב ובשיפור התפקוד. בשנים האחרונות משתרשת ההבנה, כי לגורמים ביו-מכאניים יש השפעה מכרעת על התקדמות המחלה וכי יש לטפל בגורמים אלו.

מטרות: לבחון את ההשפעה של טיפול ביו-מכאני חדשני על רמת הכאב והתפקוד של אנשים עם מחלת מפרק ניוונית של הברך.

שיטות: 745 חולים הלוקים במחלת מפרק ניוונית של הברך הוכללו במחקר. כל הנבדקים עברו בדיקת הליכה ממוחשבת, ומילאו שאלון כאב ותפקוד (Western Ontario and McMaster Osteoarthritis Index – WOMAC), ושאלון איכות חיים (SF-36 Health Survey). הבדיקות בוצעו לפני הטיפול ולאחר שלושה חודשי טיפול. טיפול ביו-מכאני חדשני (אפוסתרפיה), הכולל התאמה אישית של מערכת הליכה ייחודית, ניתן לכל המטופלים. התאמת מערכת ההליכה מובילה לשינוי המנח הביו-מכאני, על ידי הסטת העומסים הפועלים על המפרק, ובכך גורמת להפחתה מיידית של הכאב. נוסף על כך, מבנן של היחידות הביו-מכאניות יוצר הפרעה מבוקרת (פרטורבציה) ומוביל לאימון המערכת העצבית-שרירית.

תוצאות: ירידה מובהקת נצפתה ברמת הכאב ובמוגבלות בתפקוד בעקבות שלושה חודשי טיפול (28.6% ברמת הכאב ו-25.2% ברמת המוגבלות בתפקוד). כמו כן, עלייה מובהקת נצפתה בסולם התפקוד של שאלון איכות החיים (17.8%) ובסולם המצב הנפשי של שאלון איכות החיים (11.0%). עלייה מובהקת נצפתה גם במהירות ההליכה, בתדירות הצעד, באורך הצעד ובמשך זמן התמיכה היחידני (7.6%, 4%, 3.7% ו-1.6%, בהתאמה) בעקבות שלושה חודשי טיפול.

מסקנות: שלושה חודשי אפוסתרפיה הובילו להפחתה משמעותית ברמת הכאב, ולשיפור משמעותי ברמת התפקוד ואיכות החיים של חולים הלוקים במחלת מפרק ניוונית של הברך. שיפור משמעותי נצפה גם בתבניות ההליכה של חולים אלו.

ניגוד אינטרסים: חלק מהחוקרים קיבלו/יקבלו הטבות אישיות או מקצועיות מחברה מסחרית הקשורה באופן ישיר לנושא מאמר זה. ד"ר אבי אלבז וד"ר עמית מור הם בעלי מניות בחברת אפוס. גנית סגל  עובדת בשכר בחברת אפוס. ד"ר מיכאל דרקסלר, ד"ר דורון נורמן, ד"ר אלי פלד וד"ר נמרוד רוזן אינם זכאים להטבות אישיות או מקצועיות הקשורות באופן ישיר לנושא מאמר זה.

ארז אבישר, זיו וסרברוט, ערן לין, מוריס אגסי

החטיבה לאורתופדיה, מרכז רפואי אסף הרופא, היחידה לכירורגיה של היד, פתח תקווה, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, תל אביב

דלקת מפרק הבסיס של האגודל, הנקראת גם אוסטיאוארתריטיס של המפרק הקרפו-מטה-קרפאלי הראשון, היא הגורם השכיח ביותר לניתוחי שחזור מפרקים בגף העליון. פתולוגיה זו שכיחה במיוחד בקרב נשים לאחר גיל הפוריות (גיל חדילת אורח).

שינויים הנובעים משחיקת מפרק הבסיס (Basal joint) גורמים לכאבים ולהפרעה משמעותית בתפקוד היד הפגועה. מקובל להניח, כי הגורם הראשוני להיווצרות שינויי השחיקה במפרק הקרפו-מטה-קרפלי הראשון הוא אי ספיקה של רצועת המקור (Beak ligament) – הרצועה המייצבת העיקרית של המפרק.

האבחנה של אמ"ב (אוסטיאוארתריטיס של מפרק הבסיס) (Osteoarthritis of the basal joint) מתבססת על תלונות החולה והבדיקה הגופנית. בדיקות הדימות (צילומי הרנטגן ומיפוי עצמות) נועדו לאשש את האבחנה ולהעריך את מידת מעורבות המפרק בשורש היד. בשלביה הראשונים של המחלה, טיפולים שמרניים מהווים את עיקר הטיפול. ניתוח שמור לשלבים המתקדמים של המחלה, והוא נועד להפחית כאב ולשפר את תפקוד האגודל.

הניתוחים המקובלים כיום הם ניתוחים משחזרים של המפרק אשר כוללים: כריתת עצם הטרפזיום עם וללא שחזור רצועת המקור (Beak ligament), ניתוחים שבהם נעשה שימוש במשתלים החוצצים בין חלקי המפרק (arthroplasty (Interposition, החלפה מלאה או חלקית של המפרק, שימוש באוסטיאוטומיות, והקשחת (Arthrodesis) המפרק.

ערן מרקוביץ'¹, צבי פרי², ארז צומעי³, מחמוד אבו-שקרה⁴

¹מחלקת עיניים, בית החולים שערי צדק, ²המחלקה לכירורגיה א', המרכז הרפואי האוניברסיטאי, סורוקה, באר שבע, ³מחלקת עיניים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁴מחלקה פנימית ד', המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

מטרה: לבדוק סוג ושכיחות של תסמונות שונות בעיניים בחולי דלקת מפרקים שגרונתית (Rheumatoid arthritis), והתאמתן למאפיינים קליניים ומעבדתיים.

סוג המחקר: מחקר חתך רטרוספקטיבי.

שיטות: המחקר נערך בקרב 61 חולים עם דלקת מפרקים שגרונתית שנמצאו באותה עת במעקב במרפאה לרימטולוגיה בבית החולים סורוקה. מכל החולים נלקחה אנמנזה רפואית, כולם עברו בדיקה גופנית – כולל בדיקה רימטולוגית, ונתוניהם נרשמו בשאלון מובנה. בנוסף, נסקר תיקם הרפואי, ונאסף מידע שכלל בדיקות דם לסרולוגיה כללית ורימטולוגית, והתרופות שטופלו בהם. לאחר מכן עברו כל החולים בדיקת עיניים מקיפה שכללה: תבחינים של חדות ראייה, בדיקת מקטעים קדמיים ואחוריים, לאחר הרחבת אישונים, במנורת סדק, בדיקה לסימני יובש בעיניים, שכללה את תבחין שירמר ותבחין Break Up Time, ובדיקת הקרנית להימצאות שברי אפיתל ו-Superficial punctuate keratopathy. בנוסף עברו החולים תבחין Specular Microscopy ונשאלו אודות תסמינים של יובש בעיניים. המידע נאסף, עובד ונותח תוך ניסיון למצוא קשר בין סימני יובש בעיניים, במישור הסובייקטיבי והאובייקטיבי, לבין פעילות מחלת המפרקים, בדיקות הדם, התרופות שנלקחו על ידי החולים ומצבם הבריאותי הכללי.

תוצאות: 90.2% מהחולים היו נשים. גיל הנבדקים הממוצע היה 13.21± 51.9 שנים. מבין הנכללים במחקר, 31.1% התלוננו על יובש. בקרב 85% נמצאו סימני יובש בבדיקת עיניים. במחקר הודגם קשר בין יובש בעיניים, במישור האובייקטיבי, לבין המשתנים הבאים: (1) ערכי המעבדה: המוגלובין (p<0.01), רמת כולסטרול LDL p<0.02)), רמת תלת-גליצירידים (p<0.03), ערך קריאטינין p<0.05)), שקיעת דם (p<0.05), רמת האנזים ALT ((p<0.03, פוספטזה בסיסית (p<0.01). (2) התרופות: פרדניזון (c2=7.02 ,df=2, 3p<0.0) ומתוטרקסאט (c2=8.88 ,df=2, p<0.01).

לא נמצא קשר עם המשתנים של גיל, משך מחלה, עישון, חומרת מחלת המפרקים, מחלות רקע שונות, ערכי מעבדה נוספים, כולל רמת גורם שגרונתי (Rheumatoid factor), גורם נגד גרעין ותרופות נוגדות דלקת מפרקים שגרונתית אחרות. בנוסף, לא נמצא קשר כזה עם תסמינים ברמה הסובייקטיבית. תוצאות תבחין הספקולר בממוצע עבור עין ימין היו 416.59±2116.15, ועבור עין שמאל – 446.14±2125.67.

מסקנות: משמעות תוצאות תבחין הספקולר היא, שהנזק הנגרם לקרנית בחולי דלקת מפרקים שגרונתית נותר בשכבה החיצונית ואינו כולל את שכבת האנדותל. מתוצאות המחקר עולה, כי יובש בעיניים נפוץ בקרב חולי דלקת מפרקים שגרונתית, ויש להביאו בחשבון ללא קשר למידת פעילות המחלה ממספר סיבות: מאחר שחומרת היובש בלתי תלויה בפעילות מחלת דלקת מפרקים שגרונתית, ומאחר שקיים פער גדול בין התחושה הסובייקטיבית של החולים והרגשתם כלפי מצב עיניהם לבין תוצאות הבדיקה עצמה.

מנחם אוברבאום¹, יוסף ליסי², קורנליוס גרופ³

¹המרכז המשולב לרפואה משלימה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ²היחידה לנוירו-גסטרו-אנטרולוגיה ורצפת האגן, המערך לגסטרו-כירורגיה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ³השירות הפסיכיאטרי, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

ניתן לזהות את הניסוי הקליני הראשון כבר בתקופת התנ"ך: בספר דניאל מוזכר כי דניאל ניזון במשך עשרה ימים מזירעונים ומים, במטרה לבדוק אם יורע מצבו כתוצאה מהמזון הדל. במאה ה- 15 בדק המנתח הצרפתי אמברואז פרה תערובת של טרפנטין, חלמון ביצה ושמן שושנים כטיפול בפצעי קרב. ניסוי קליני זה הוא אולי הניסוי המשמעותי הראשון שדווח עליו. במאה ה-19, ערך הרופא הבריטי ג'יימס לינד את הניסוי הפרוספקטיבי המבוקר הראשון עם קבוצות מקבילות, וזיהה את ההשפעה המונעת של פירות הדר מצפדינה. זמן קצר לאחר מכן השתמש הבריטי ג'והן הייגרט לראשונה בתרופת אינבו (Placebo) במסגרת ניסוי קליני. כחמישים שנה מאוחר יותר ניסה הרופא האמריקאי אוסטין פלינט תרופת אינבו כדי ללמוד על המהלך הטבעי של מחלה.

הראשון שהבין את חשיבות הניסויים ההשוואתיים (Comparative studies) היה הפיסיולוג הצרפתי קלוד ברנאר. הוא נחשב לאבי השיטה המדעית המבוססת על תצפיות עיבוד הנתונים ובחינת ההיפותזות. ברנאר העריך מאוד את המחקר הקליני של החוקר הצרפתי פייר-שרל-אלכסנדר לואיס, שנחשב בצדק לאחד מאבות האפידמיולוגיה המודרנית, וזה ששילב לראשונה את הסטטיסטיקה במחקר הקליני. מוקדם יותר התפרסמו הדיווחים הראשונים על הקצאה אקראית בניסויים קליניים. הרופא הפלמי יוהן בטיסטה ון הלמונט  היה הראשון שנקט בשיטה זו בעבודתו. עדויות לא מעטות על ההתמודדות עם בעיית ה- Selection bias אנו מוצאים בספרות הרפואית של סוף המאה התשע-עשרה-תחילת המאה העשרים. עבודתו של חתן פרס נובל, הדני יוהנס פיביגר, על הטיפול בנסיוב בקרמת (דיפתריה), היא אולי הבולטת שבהם. רק באמצע המאה הקודמת התפתחה ההבנה, כי לאינבו יכולה גם להיות השפעה ביולוגית. בנושא זה יש להזכיר את עבודתו של האמריקאי הנרי ביצ'ר.

אבי עורי

מרכז רפואי רעות, תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

תופעות סובייקטיביות המצביעות על הפרעות בדימוי הגוף, מופיעות בבני אדם הסובלים מתוצאות של פגיעות אורגניות (אורתופדיות או נירולוגיות), פגיעות מוח או מחלות נפש. התיאורים קיימים הן בספרות הכללית והן בספרות הרפואית-נירו-פסיכולוגית. תופעות אלה תוארו גם באנשים בריאים המצויים במצבי קיצון של בידוד או לחץ.

אבי עורי

מרכז רפואי רעות והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

ד"ר יעקב מצקביץ' (1966-1887) תיאר עוד בשנת 1913, עם תחילת עבודתו הנוירולוגית, סימן פיסיקלי שקרא לו: "תופעת הקרורליס". בספרות הסלאבית והגרמנית קרוי הסימן על שמו של מצקביץ'. הפקת סימן זה מעידה על נזק לעצב עצם הירך (הפמורלי): "הנבדק שוכב על בטנו, הבודק מרים את הירך ביד אחת, ובעזרת ידו השנייה מכופף את הברך באיטיות. מבחן זה יגרום לכאב חד באיזור הקדמי של הירך והמפשעה".

אבי עורי

האגף לרפואה שיקומית, מרכז רפואי רעות והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

האבחון הגופני הקלאסי מהווה עדיין בסיס בלתי נפרד וחשוב מכל תהליך אבחוני או טיפולי ברפואה. הסתכלות על תנוך האוזן אינה זוכה תמיד לחשיבות מרבית, למרות פתולוגיות הניתנות לאבחון: כיחלון, מחלת השיגדון, שאתות, מומים מלידה, זאבת, חבלות ועוד. ניתן להוסיף עוד סימן נרכש (על שם פרנק): חריץ בתנוך האוזן המרמז על מחלת לב כלילית.

סיימון וולפסון

המכון לרפואת כאב, הקריה הרפואית לבריאות האדם רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

נטל המחלה של הפרעות וכאבים במערכת השריר-שלד עצום במימדיו. כפי שסקרו משוב וטבנקין באופן מדויק במאמרם המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', כאב שריר-שלד כרוני מופיע באחד מכל ארבעה אנשים במדינות המפותחות. העלות הישירה של טיפול בכאב כרוני על רקע מחלות שריר-שלד מתגמדת לעומדת העלויות הבלתי ישירות, המתבטאות באובדן ימי עבודה, בפרישה מוקדמת מעבודה, בקצבות מחלה ובאבטחת הכנסה.

קובי סתיו, אריה לינדנר

המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תסמונת שלפוחית השתן הכאובה (Painful Bladder Syndrome – PBS)/דלקת אינטרסטיציאלית של שלפוחית השתן (Interstitial Cystitis = IC) מתבטאת בכאב באגן, בדחיפות ובתכיפות בהטלת שתן, ופוגעת משמעותית באיכות חיי החולות. שכיחות התסמונת באוכלוסייה המערבית היא 0.5% ושכיחותה גבוהה יותר בנשים (נשים 1:9 גברים). הגיל הממוצע להופעת התסמינים הוא 42 שנה.

הגורם למחלה אינו ברור. ככל הנראה המחלה נגרמת ממשלב של גורמים הפוגעים בשלמות שכבת ה-Glycosaminoglycan המצפה את רירית שלפוחית השתן, וכך מתאפשרת חדירת רעלנים מהשתן אל דופן השלפוחית, הגורמים לדלקת עצבית (Neurogenic inflammation) ולכאב. המחלה תוארה לראשונה לפני 100 שנה, ומאז, הגדרתה וההוריות להכללת חולים השתנו מספר פעמים. בגלל מורכבות האבחנה ומודעות נמוכה בקרב המטפלים – התסמונת מתגלה באיחור ממוצע של שבע שנים. הטיפול במחלה בשלב מוקדם משיג תוצאות טובות יותר.

אפשרויות הטיפול רבות ומגוונות, אך מרביתן לא נבדקו במחקרים אקראיים ומבוקרים. טרם נמצא טיפול יעיל יחיד בכל החולות. אי לכך, הטיפול בתסמונת מאתגר ומחייב התייחסות רב-תחומית.

במאמר זה נסקור את הידוע בספרות העכשווית על תסמונת IC/PBS, ונציג את הבעייתיות האבחונית והטיפולית בה. אנו תקווה, שהגברת המודעות לתסמונת תסייע לאבחון וטיפול מוקדם, ובכך תחסוך לחולות בירורים וסבל מיותרים.

אנדרס קוניצ'זקי, דורון גוטהלף

היחידה לפסיכיאטריה של הילד, בית חולים לילדים אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב,

הפרעות סומאטופורמיות בקרב ילדים ומתבגרים עלולות לפגוע בלימודים ובתפקוד החברתי, ולגרום למצוקה פסיכולוגית רבה. האבחנה מורכבת, היות שלעיתים הפרעות אלו מדמות מחלות רפואיות, ולכן המטופלים נוטים לפנות לרופאי הילדים במקום לפסיכיאטרים או פסיכולוגים. המאפיין המשותף להפרעות אלו הוא הימצאותם של תסמינים גופניים המרמזים על מצב רפואי או פגם בתפקוד אשר בפועל אינו קיים. קריטריוני האבחון של הפרעות אלו, הנקראות קבוצת ההפרעות הסומאטופורמיות, נקבעו עבור מבוגרים. בשל מיעוט במחקרים בילדים, נהוג להחיל את הקריטריונים של הפרעות סומאטופורמיות במבוגרים גם על ילדים, ללא התאמתם לסוגיות ההתפתחותיות. ההפרעות הסומאטופורמיות השכיחות ביותר בילדים הן כאבי ראש שמקורם במתח וכאבי בטן נשנים. כמו כן, בקבוצת ההפרעות הסומאטופורמיות נכללות הפרעת סומאטיזציה, הפרעת פגימות גופנית (Body dysmorphic disorder), היפוכונדרייה והפרעת המרה (Conversion disorder). הטיפול בהפרעות אלו נעשה על ידי שילוב של תרופות פסיכיאטריות ופסיכותרפיה.  טיפול במעכבי קליטה מחדש של סרוטונין יעיל לרוב בהפרעות סומאטופורמיות עם תחלואה נלווית של דיכאון וחרדה, ובהפרעת פגימות גופנית והיפוכונדריה. בלוקים בהפרעת המרה ניתן לטפל בבנזודיאזפינים ובמעכבי קליטת סרוטונין, בעוד שבהפרעת כאב נהוג לטפל במשככי כאב קלים, בתרופות תלת-צקליות ובטגרטול. מבחינה פסיכולוגית, נמצא שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, היפנוזה וביופידבק הם הטיפולים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על הלוקים בהפרעות אלו.

צבי פרי^1,2, אורי נץ², עבד אבו-גנים², סולי מזרחי²

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן גוריון, באר-שבע, מחלקה כירורגית א', ²בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

 
במאמר זה נדון בדילמה אבחונית של זיהוי אוויר חופשי בצילום רנטגן ובדרכים לפתרונה. מובאת כדוגמה פרשת חולה בשנות השמונים לחייה שהגיעה לחדר מיון עקב כאבי בטן והקאות. בצילום בטן חדה הועלה חשד לאוויר חופשי, אך הממצא לא היה ברור.

במאמר הנוכחי נתמקד ב'צומת הדרכים' של זיהוי אוויר חופשי בצילום בטן חדה. צעד ראשוני הוא ביצוע צילומי בטן חדה, המהווים כלי עזר חיוני במצבי בטן חדה. במחקרים הודגם כי צילום בית החזה בעמידה הנעשה על ידי מומחים מיומנים, מאפשר לזהות עד 1 מ"ל של אוויר בחלל הצפק. מאידך, למרות שמזה שנים רבות מסייע צילום בית החזה לזיהוי התנקבות של כיבים, במחקרים שונים הודגם כי ב-30%-50% מהוחלים הלוקים בהתנקבות, לא מודגם אוויר חופשי בצילום, ועובדה זו נכונה בעיקר בקשישים.

לפיכך, הדרך לזיהוי אוויר חופשי הי כדלרמן: יש לבצע צילום בית החזה + בטן בעמידה. העמדה או הושבה של החולה זקוף או ב- Left lateral decubitus  10-15 דקות לפני הצילום, מעלות באופן משמעותי את רגישות הצילום.

הסתייעות במסכי מחשב בעלי רזולוציה גבוהה וייעוץ של רדיולוג מנוסה, יכולים לסייע במקרה של ספק. כאשר נותר עדיין חשד לאוויר חופשי, מומלץ להיעזר בבדיקת טומוגרפיה מחשבית, שהיא שיטת הבחירה כשמתעורר חשד לאוויר בכמות קטנה או עבור חולים הלוקים בהשמנת יתר.