תוצאת חיפוש

לירון שריקי¹, מירב וייזר¹*, יהודה פולק¹, תמר ל' וייס², אלברט א' ריזו³, ורדה גרוס-צור¹

¹המחלקה לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ²המחלקה לריפוי בעיסוק, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ³המחלקה לטכנולוגיות יצירתיות, בית הספר לגרונטולוגיה, אוניברסיטת דרום קליפורניה, לוס אנג'לס, קליפורניה

*כחלק מעבודת מדעי יסוד בהתמחות ברפואת ילדים.

מבחני ביצוע מתמשך (Continuous Performance Test-CPT) מהווים כלי מקובל באבחון הפרעת קשב וריכוז. מבחנים אלה מספקים מדידה אובייקטיבית כמותית של הקשיים המופיעים בהפרעה זו, אשר הקריטריונים לאבחונה סובייקטיביים. חסרונם טמון בכך שהם נעשים בסביבה בעלת תוקף אקולוגי נמוך – בחדר בדיקה שקט שאינו דומה לסביבת בית הספר. טכנולוגיית המציאות המדומה (Virtual reality) היא כלי המאפשר בקרה מדויקת של הופעת גירויים ושל הערכת תגובה בסביבה בעלת תוקף. המטרות המחקר היו כדלקמן: 1) בדיקת רגישות של מבחן ביצוע מתמשך המוטמע במערכת מציאות מדומה להשפעת הטיפול בתרופות המקובל להפרעת קשב, מתילפנידט, 2) הערכת החוויה של הנבדקים במערכת המציאות המדומה.

שיטות: עשרים בנים בגילאים 17-9 שנים עם הפרעת קשב וריכוז נבדקו בשלושה מבחנים שונים: מבחן ביצוע מתמשך מסוג TOVA Test of Variables of Attention)), מבחן ביצוע מתמשך מוטמע במערכת מציאות מדומה, ומבחן ביצוע מתמשך זהה ללא מערכת מציאות מדומה. הנבדקים עברו את המבחנים פעם נוספת כשעה לאחר נטילת מתילפנידט. עם תום האבחון מילאו הנבדקים שאלון משוב בנוגע לחווייתם במבחנים השונים. התוצאות נבדקו בניתוח שונות מרובה עם מדידות נשנות.

תוצאות: תחת השפעת מתילפנידט פחת מספר השגיאות של השמטה והוספה בכל שלושת המבחנים. על פי תוצאות שאלוני המשוב, מידת ההנאה הגדולה ביותר נחוותה במבחן הביצוע המתמשך במערכת מציאות מדומה.

מסקנות: מבחן ביצוע מתמשך במערכת מציאות מדומה הוא מבחן אמין ונוח ליישום, לצורך הערכה של מידת יעילות הטיפול במתילפנידט בקרב בנים עם הפרעת קשב וריכוז.

מירב אלמוג*, לידיה גביס, שחר שפר, יורם בוינובר

בית חולים ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*עבודה זו הוגשה על ידי מירב אלמוג כעבודת גמר לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב.

ילדים הלוקים בהפרעות קשב וריכוז ובפעלתנות יתר נזקקים לתרופות כטיפול בלקות זו. אולם מחקרים ספורים בלבד נערכו עד היום בנושא זה, למרות שהטיפול בתרופות מוביל לביטויים גופניים בילדים אלו, כמו הפרעות במערכת העיכול.

לנוכח נתונים אלו, נבדק במחקר הנוכחי האם ילדים הלוקים בהפרעות קשב ריכוז ופעלתנות יתר (היפראקטיביות) מפגינים שכיחות יתר של תלונות הנוגעות למערכת העיכול לעומת ילדים אחרים באוכלוסייה. קבוצת הניסוי כללה 62 ילדים עם הפרעות קשב ריכוז ופעלתנות יתר, וקבוצת הבקרה כללה 57 ילדים בריאים באוכלוסייה. להורי כל הילדים הועבר שאלון שבו הם התבקשו לדווח על בעיות במערכת העיכול של ילדיהם, כגון כאבי בטן, שלשולים, עצירות, אנקופרזיס, אי סבילות או אלרגיה למזון. כמו כן, חושב היחס גובה/ משקל (BMI) ובוצעה השוואה בין שתי קבוצות הילדים.

תוצאות: לא נמצא הבדל משמעותי בשכיחות כאבי הבטן, אי סבילות למזון, שלשול, עצירות, אנקופרזיס ו-BMI בין שתי קבוצות המחקר. תלונות על רגישות למזון היו שכיחות יותר בקרב ילדים שלקו בהפרעות קשב ריכוז ופעלתנות יתר, אך הממצאים היו בעלי מובהקות גבולית בלבד (P=0.06) ונתונים לביקורת.

מסקנות: תוצאות מחקר זה הראו, כי אין קשר ברור בין תלונות בנוגע למערכת העיכול לבין הפרעות קשב ריכוז ופעלתנות יתר (ADHD) בילדים בישראל.

רוני כהן, אבינועם שופר

המחלקה לנירולוגיה ילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה

נירופיברומטוזיס מסוג 1 (נ"פ 1) היא מחלה גנטית מקבוצת המחלות הנירוקוטנאיות, המערבות את העור  ואת מערכת העצבים. המחלה נגרמת על ידי מוטציה בגן ,nf1 הנמצא על פני כרומוזום17q11.2  ותוצרתו נירופיברומין (Neurofibromin). פגיעה בנירופיברומין עלולה לחולל פגיעה בוויסות צמיחת התאים, ולהוביל להתפתחות שאתות טבות וממאירות. המחלה מועברת בתורשה אוטונומית שולטנית, למרות שב-50%-30% מהחולים מופיעה מוטציה חדשה. שכיחות המחלה היא 1:4,000 בני אדם. האבחנהקלינית ונקבעת בנוכחות שניים או יותר מהקריטריונים הבאים: כתמי "קפה בחלב", למעלה משתי נירופיברומות, או נירופיברומה פלקסיפורמית אחת, נמשים יתר-צבעניים (היפרפיגמטריים), גליומה אופטית, המרטומות על פני הקשתית, פגיעה בהתפתחות העצמות וקרוב משפחה מדרגה ראשונה החולה בנ"פ. כמה מהתופעות השכיחות בחולי נ"פ 1, המופיעות בשני שלישים מהחולים, הן עיכוב בהתפתחות וליקויי למידה.

דן טרנר¹, שי אשכנזי², פרנסיס מימוני³, רענן שמיר⁴

¹היחידה לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ²מחלקת ילדים א’ והיחידה למחלות זיהומיות, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³אגף ילדים, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁴המכון לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*ההמלצות אומצו על ידי החוג למחלות זיהומיות בילדים, האיגוד לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, ואיגוד רופאי הילדים בישראל.

כמעט כל הילדים לוקים לפחות באירוע אחד של גסטרואנטריטיס חדה (Acute gastroenteritis) עד גיל שלוש שנים. גסטרואנטריטיס חדה מהווה סיבה נפוצה מאוד לאשפוזים בישראל, אם כי השלשול מתבטא בדרך כלל בצורה קלה. קיימת שונות רבה בגישה לטיפול ולאבחון המחלה בישראל ובעולם.

המטרה במסמך הנוכחי היא להציג קווים מנחים לאבחון וטיפול בגסטרואנטריטיס חדה בילדים על בסיס המלצות אירופיות חדשות, תוך התאמתן למציאות האפידמיולוגית בישראל. העדויות שהתקבלו מחיפוש שיטתי בספרות הרפואית (Systematic review) רוכזו בטבלאות על פי חוזקן, והיוו את הבסיס להמלצות שאומצו באופן רשמי על ידי האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים (ISPGAN), החוג למחלות זיהומיות בילדים ואיגוד רופאי הילדים בישראל.

נמצא, כי הסימנים הקליניים בעלי ערך הניבוי הטוב ביותר לאבחון ציחיון (Dehydration) הם איבוד משקל, זמן החזר נימיות ארוך, טורגור ירוד, מיעוט בהטלת שתן ונשימה בלתי תקינה. לרוב אין צורך בתרביות צואה או דם. טיפול הבחירה בהחזרת נוזלים הוא מיום מחדש בדרך פומית באמצעות תמיסות מתאימות (Oral Rehydration Solution ORS:), בעלי אוסמולריות נמוכה או מופחתת. אין להפסיק בתזונה, ועם סיום החזרת הנוזלים תוך כארבע שעות, יש להמשיך בתזונה רגילה כולל הנקה ולקטוזה. בדרך כלל אין צורך בטיפול בתרופות, הואיל והמחלה חולפת מעצמה תוך מספר ימים. אולם ייתכן כי טיפול בזנים מסוימים של פרוביוטיקה מפחית את משך התסמינים וחומרתם. טיפול אנטיביוטי אינו מומלץ במרבית אירועי גסטרואנטריטיס חדה, אך יש מקום לשקול מתן אנטיביוטיקה בשיגלוזיס בשלושת הימים הראשונים של זיהום בקמפילובקטר ובחולים נבחרים אחרים. יש צורך בחיסון הפעוטות בישראל נגד נגיף הרוטה, על פי ההמלצות מאירופה, ארה"ב ואיגוד רופאי הילדים בישראל.

יישום עדויות המחקר בעבודה הקלינית יסייע באבחון וטיפול מרביים בגסטרואנטריטיס חדה באוכלוסיית הילדים בישראל.

אורי איל, לריסה נאוגולני, נעמי ויינטרוב

המחלקה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת ילדים, בית חולים לילדים דנה, מרכז רפואי תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מעכבי ארומטאזה הם תרכובות המעכבות את פעילות האנזים ארומטאזה, אשר אחראי להפיכת אנדרוגנים לאסטרוגנים. תרכובות אלו נוסו בעשורים האחרונים במגוון מצבים שבהם נדרש עיכוב ביצירת אסטרוגן. בעשור האחרון פותח דור שלישי של מעכבי ארומטאזה, המאפשר חסימה כמעט מוחלטת של פעילות האנזים, יחד עם מיעוט השפעות לוואי. מעכבי ארומטאזה אלו נספגים היטב במתן בדרך פומית. עקב זמן מחצית חיים ארוך הם ניתנים פעם אחת ביום – עובדה המגבירה את היענות המטופלים. אסטרוגן ממלא תפקיד חשוב ועיקרי בהבשלת השלד ובאיחוי לוחיות הצמיחה, הן בבנים והן בבנות. לכן, עיכוב ההפיכה של אנדרוגנים לאסטרוגן באמצעות מעכבי ארומטאזה עשוי להגדיל את הגובה הסופי במצבים שונים. בשנים האחרונות נחקר הטיפול במעכבי ארומטאזה במצבים שונים של פגיעה בפוטנציאל הגדילה. מצבים אלו כוללים: התבגרות היקפית מוקדמת מסיבות שונות, כמו שגשוג מלידה של בלוטת הטוחה (אדרנל), Familial male-limited ,Precocious puberty ו- ,McCune Albright syndrome קומה נמוכה בבנים על רקע חסר בהורמון גדילה גנטי/משפחתי, עיכוב בהתבגרות ובצמיחה או קומה נמוכה מסיבה לא ידועה (אידיופתית). בנוסף, נחקר הטיפול במעכבי ארומטאזה בהגדלת השד של גיל ההתבגרות. למרות הממצאים המבטיחים במחקרים לגבי בטיחות הטיפול במעכבי ארומטאזה, טיפול זה נמצא בשלבי מחקר ואינו מאושר לצורך טיפול שגרתי.

גל דובנוב-רז¹, אליוט בארי², נעמה קונסטנטיני³

¹מרפאת ספורט, תזונה ואורח חיים בריא, בית חולים לילדים ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המחלקה למטבוליזם ותזונת האדם, בית הספר לבריאות הציבור, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים, ³המרכז לרפואת ספורט ב"הדסה אופטימל", המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

בישראל, בדומה לכלל מדינות המערב, עולה שכיחותה של השמנת יתר בילדים על סיבוכיה הרבים. מצב זה מחייב פעולה רחבת היקף, הן במסגרת משרדי הממשלה ושירותי הבריאות, והן במישור הפרטני של יחסי רופא-ילד-משפחה. עודף משקל בקרב ילדים אינו בולט לעין כפי שנדמה, ורוב הילדים הללו אינם מאובחנים נכונה על ידי מטפליהם והוריהם. סקירה זו מבוססת על נייר עמדה, אשר הוכן בסיוע 15 ארגוני בריאות בארה"ב, ומפורטות בו דרכי הזיהוי של השמנת ילדים, מניעת השמנה והטיפול בה. ממסמך זה עולה, כי שינוי בהרגלי חיים כך שיכללו הרגלי תזונה בריאים יותר, פעילות גופנית סדירה, וצמצום בשעות הצפייה בטלביזיה והפעלת מחשב, הם המרשם לטיפול בילדים בעלי עודף משקל, אך גם למניעת השמנה. למרות שהמשימה קשה ביותר, קיים צורך בהגברת מודעות הצוות הרפואי וההורים לנושא הרגלי החיים בילדים, תוך מתן כלים טיפוליים מעשיים, על מנת לגדל דור בריא יותר של ילדים בישראל.

עמאד קסיס^1,10, יצחק סרוגו^2,10, סוזאן סרור¹, יוסף הורוביץ^3,10, טל אלמגור³, דנה וולף^5,4, ציפי קרא-עוז⁶, יורם כנס⁷, שמואל רשפון^9,8, דן מירון^3,10

¹היחידה למחלות זיהומיות בילדים, בית חולים לילדים מאייר, חיפה, ²המחלקה לרפואת ילדים, בית חולים בני ציון, חיפה, ³המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁴המעבדה לווירולוגיה  קלינית, בית חולים  הדסה עין כרם ירושלים, ⁵הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ⁶המעבדה לווירולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה,⁷המעבדה למיקרוביולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁸לשכת הבריאות המחוזית חיפה, ⁹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ¹⁰הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון-מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

רקע: ברונכיוליטיס חדה (ב"ח) היא מחלה שכיחה ואחד מהגורמים החשובים לאשפוז ילדים עד גיל שנתיים, בעיקר בחודשי החורף.

מטרות: לאמוד את עומס התחלואה והתוצאים של ב"ח בצפון ישראל.  

שיטות: מחקר פרוספקטיבי שנערך בין 1.12.05 – 31.3.06. נכללו ילדים בני פחות משנתיים שאושפזו עקב ב"ח בשלושה בתי חולים בצפון ישראל. נאספו פרטים אפידמיולוגיים וקליניים מכל ילד, משך האשפוז, המחוללים והטיפולים שניתנו. נעשה חישוב ארצי בהסתמך על נתוני האשפוז הכלליים של משרד הבריאות משנת 2005.

תוצאות: נכללו בסקר 465 (93%) מתוך 500 הילדים שאושפזו עקב  ב"ח והיוו 18% מכלל הילדים שאושפזו בתקופת המחקר. מחולל כלשהו נמצא ב-419 (91%) חולים, ומחולל יחיד זוהה ב-243 (52%). שניים עד ארבעה מחוללים זוהו ב- 176 (39%) ילדים. המחוללים השכיחים שזוהו היוRSV  ו-Rhinovirus, ב-346 (75%) וב-129 (28%) ילדים, מהם, ב-192 (41%) וב-37 (8%), בהתאמה, היו אלה מחוללים יחידים. מידע מלא התקבל מ-390 (82%) ילדים, מהם  78% היו צעירים מגיל חצי שנה. משך האשפוז הממוצע היה 4.4± 4 ימים, 15 ילדים אושפזו ביחידה לטיפול נמרץ וילד אחד  נפטר. ל-94% מהילדים בוצע צילום בית החזה. מרבית הילדים טופלו בעירוי נוזלים, בתוספת חמצן, בפיזיותרפיה נשימתית, במרחיבי סימפונות, בתכשירי סטרואידים ובאנטיביוטיקה. בחישוב ארצי – בהנחה שמדיניות האשפוז דומה – אושפזו בארבעת חודשי המחקר בישראל כ-4,100 ילדים עקב ב"ח, המהווים כ-4% מכלל הילדים המאושפזים בשנה בישראל וגרמו  לכ-16,400 ימי אשפוז.  

מסקנות: ב"ח יוצרת מעמס ניכר ובתקופה קצרה במחלקות הילדים בעיקר של תינוקות הצעירים מגיל חצי שנה. פיתוח חיסון יעיל כנגד RSV יביא להפחתה משמעותית בעומס התחלואה.

דניאל גליקמן

היחידה למחלות זיהומיות, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

רקע: זיהומים הנגרמים על ידי חיידקי Community-Associated Methicillin-Resistant Staphylococcus Aureus (CA-MRSA) דווחו בארה"ב לפני עשור בקרב ילדים בריאים ללא גורמי סיכון מסורתיים לזיהומי MRSA. מאז הפכו חיידקי CA-MRSA למגפתיים בארה"ב, והם גורמים לזיהומים שטחיים וחודרניים רבים. קיים חוסר ניכר בנתונים לגבי זיהומי CA-MRSA בקרב ילדים בישראל, אך ההנחה הרווחת היא שתופעה זו נדירה ביותר.

מטרה: סיקור פרוספקטיבי במשך שנה לזני CA-MRSA בקרב ילדים שאושפזו בבית החולים לגליל המערבי.

שיטות: איסוף כול זני S. aureus  בקרב ילדים מאושפזים במשך שנה ב-2008-2007. זן מסוג CA-MRSA הוגדר כחיידק אשר בודד במשך 72 השעות הראשונות לאשפוז הילד ועמיד לפחות משלוש אנטיביוטיקות שאינן β-lactam. נתונים קליניים נאספו מתיק החולה.

תוצאות: בחמישה מתוך 103 ילדים עם בידוד S. aureus בודד CA-MRSA (4.8%). גילם החציוני של ילדים אלו היה 2.5 שנים, וכולם פיתחו מורסות בעור שמהן בודד החיידק. זיהומי עור ורקמות רכות נצפו ב- 59 ילדים, מהם 5 לקו ב-CA-MRSA (8.5%). שיעור הימצאות של זיהומי CA-MRSA בקרב ילדים בתקופת המחקר היה 76 לכל 100,000 אשפוזים. כל חיידקי CA-MRSA היו רגישים לוונקומיצין, לינזוליד, ריפמפין, טרימטופרים סולפמטוקסזול וקלינדמיצין. ארבעה מחמשת הילדים לקו בזיהומי עור נשנים עם . גורמי סיכון אפשריים לזיהום עם CA-MRSA נמצאו בשלושה: עיסוק בספורט מגע, דלקת עור (דרמטיטיס) אטופית ואנאמנזה משפחתית של זיהום ב- .

מסקנות: קיים בקרב ילדים בגליל המערבי שיעור הימצאות משמעותי של זיהומי CA-MRSA. זני CA-MRSA גרמו לזיהומי עור נשנים. מודעות לקיומם של זני CA-MRSA וגילוים על ידי ביצוע תרביות, בעיקר מנגעים בעור, הם השלב הראשון בחקר מידת המחלה שגורמים לה זנים אלו. הנחת העבודה, כי חיידקי MRSA הם פתוגנים שבסיסם היחידי הוא בבתי חולים ובקרב חולים שיש להם קשר הדוק למערכת הבריאות, אינה נכונה עוד בישראל.

אורלי מגד¹, יחיאל שלזינגר¹, דניז אטיאס², ברנרד רודנסקי²

¹מחלקת ילדים והיחידה למחלות זיהומיות, ²המעבדה למיקרוביולוגיה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

רקע: נשאות של פסידומונס אארוגינוזה במערכת העיכול אינה שכיחה בילדים בריאים. ידוע, כי ילדים החוסים במוסדות הם לעיתים קרובות נשאים של חיידק זה במערכת הנשימה, אך אין נתונים לגבי הנשאות במערכת העיכול.

מטרות: לבדוק את שיעור הנשאות של פ’ אארוגינוזה בילדי מוסדות בירושלים ואת מידת העמידות שלו למשפחות שונות של אנטיביוטיקה.

שיטות: משטחי צואה נלקחו מכל הילדים החוסים בקביעות בשני מוסדות בירושלים: "סנט-וינסנט" ו-"עלה". המשטחים נבדקו לנוכחות פ’ אארוגינוזה. זני החיידקים נבדקו בשיטות Disk diffusion technique ו- E. test  לאפיון עמידות למשפחות שונות של אנטיביוטיקה.

תוצאות: נשאות של פ’ אארוגינוזה נמצאה במערכת העיכול של 37 מתוך 125 הילדים (30%) שנבדקו. שישה עשר אחוזים  מהזנים היו עמידים לקרבפנמים, 16% עמידים לאמינוגליקוזידים, 14% לאוריידופניצילינים ו-11% לקווינולונים. כל הזנים היו רגישים לצפטזידים ולקוליסטין. בקרב 84% מזני ה-פ’ אארוגינוזה, ה- Concentration (MICMinimal Inhibitory) למרופנם היה נמוך משמעותית מה-MIC לאימיפנם.

לסיכום, פסידומונס אארוגינוזה הוא חיידק שכיח במערכת העיכול של ילדי מוסדות. יש לשקול כיסוי אנטיביוטי אמפירי כנגד פ’ אארוגינוזה בפתולוגיות חדות של מערכת העיכול. אוכלוסיה זו מפתחת עמידות רבה לקרבפנמים ולקבוצות נוספות של אנטיביוטיקה. קיים הבדל משמעותי במעבדה בין רגישות החיידק לאימיפנם לעומת מרופנם, ונדרשים מחקרים נוספים להבנת המשמעות הקלינית של ממצא זה.

דן מירון¹, צחי גרוסמן²

¹המחלקה לרפואת ילדים א’ והשירות למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי העמק עפולה, ²מכבי שירותי בריאות, תל אביב

זיהום בדרכי השתן בילדים (זד"ש) שכיח בעיקר בבנות שגילן עד 5 שנים. ברית מילה מגינה באופן כללי מהיארעות זד"ש בבנים. יחד עם זאת נמצא, כי בחודש שלאחר ביצועה חלה עלייה עד כדי פי 12 בשיעור היארעות זד"ש בבנים שנימולו בהשוואה לאלה שלא נימולו. חיידקי מעיים אארובים גורמים לחלק הארי של אירועי זד"ש ובהם החיידק השכיח ביותר הוא E. coli, הגורם ל-90%-70% מהזיהומים.

התסמינים והסימנים של זד"ש בילדים משתנים עם הגיל. גורמי סיכון שנוכחותם ביחד עם ההסתמנות הקלינית מעלה את הסבירות לזד"ש הם: בן לא נימול, גיל פחות מחודשיים, חום מעל 40 מ"צ, רגישות על חיקית, חום מעל 39 מ"צ למשך יותר מ-48 שעות ללא מקור בבדיקה גופנית ועוד. בדיקת השתן לכללית והמיקרוסקופיה מהוות מדדים מיידיים לנוכחות זד"ש. נמצא, כי השילוב של שתי הבדיקות בילדים בעלי סימנים ותסמינים המחשידים לזד"ש הוא ערך מנבא חיובי (כששניהם חיוביים) או שלילי (כששניהם תקינים) הקרוב ל-100%. האבחנה הסופית של זיהום בדרכי השתן מבוססת על תרבית השתן. אין לקחת תרבית שתן באמצעות שקית בגלל שיעורי הזיהום החיצוני הגבוהים. בילדים ללא שליטה על שלפוחית השתן, צריכה דגימת השתן לתרבית להילקח ישירות משלפוחית השתן בדיקור על חיקי או באמצעות צנתר המוחדר דרך השופכה. בבנים נימולים שגילם עד מספר חודשם ניתן לקחת שתן אמצע זרם. כתלות בהסתמנות הקלינית, ניתן לשקול טיפול בדרך פומית כבר מגיל חודשיים. הטיפול הפומי האמפירי המומלץ בזד"ש ראשון עם חום הוא Cefuroxime Axetil. בחולים בדלקת שלפוחית השתן ניתן לטפל ב-Cephalexin. בעת הצורך במתן תרופה לתוך הווריד במהלך אשפוז, מומלץ לתת Gentamicin או Ampicillin +Gentamicin או Cefuroxime Sodium.

לימור אהרנסון-דניאל¹, מיכל חמו-לוטם^2,3, לירי אנדי פינדלינג², רותי מייק-דורון², יחזקאל ויסמן^5,4

¹אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²ארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים, פתח תקווה, ³אוניברסיטת חיפה, הפקולטה ללימודי הרווחה והבריאות, בית הספר לבריאות הציבור, ⁴מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ⁵אוניברסיטת תל אביב

רקע: מידע אודות דפוסי ומאפייני היפגעות עשוי לכוון פעילות לצמצום ולמניעת היפגעות בילדים.

מטרות: לבחון את פוטנציאל הניצול של נתוני מלר"ד כמקור מידע לגבי היפגעות ילדים בישראל, לבחון האם נדרשת מערכת ייעודית למעקב אחר היפגעות ילדים בישראל.

שיטות: נגזרו קבצים לא מזוהים של נתונים מנהליים (אדמיניסטרטיביים) אודות ילדים (17-0) שביקרו במלר"ד בית החולים שניידר לרפואת ילדים בין השנים 2007-2005, ושסיבת התקבלותם ("הקבלה") אינה מחלה או ביקור-חוזר. הקבצים נקלטו ועובדו סטטיסטית באמצעות התוכנה SPSS/PC. 

תוצאות: נכללו במחקר 36,603 ילדים בגילאי 17-0 שנים. מהם כ-62% היו בנים. הגיל הממוצע היה 7 שנים (ס"ת 5 שנים). אושפזו 2,333 (6.5%) מהפונים. עבור כמחציתם נרשם בסיבת התקבלותם "תאונה אחרת", ל-15,652 ילדים, דהיינו 43%, נרשמה הסיבה כ"נפילה", ול-2,111 (6%) נרשמה הסיבה כ"תאונת דרכים". ב"תלונת הפונה" נמצא, כי 636 ילדים (כ-2%) הגיעו עקב בליעת גוף זר, מתוכם 113 (18%) אושפזו עקב בעיה זו. מחצית מן הילדים התלוננו על חבלות, 10,277 ילדים נחבלו כתוצאה מנפילה, בעוד ש-1,473 ילדים (7.5% מהנחבלים) נחבלו בתאונת דרכים. חתך היה האבחנה השנייה בשכיחותה (8,773 ילדים, 24%), מחציתם בגיל 4-0. רק 2% מהילדים עם חתך התאשפזו. הרעלות היוו שיעור קטן (231 ילדים), מתוכם, 193 מהילדים (84% מהפונים) היו מתחת לגיל 4 שנים. שיעור האשפוזים בקבוצה זו היה 16%.

מסקנות: הממצאים מעידים על כך, שניתן לנצל נתונים הקיימים במערכות המידע המנהליות של בית החולים כמקור למידע אודות היפגעות ילדים. הנתונים לגבי מאפייני הפגיעה טעונים שיפור, אך ניתן לשדרגם בתוך המערכות הקיימות במלר"ד, מבלי לבנות מערכת מידע נוספת למעקב אחר היפגעויות. יש לבחון הטמעת מספר שדות חדשים אודות נסיבות הפגיעה והגורם החיצוני לה, לצורך טיוב הבנת תרחישי היפגעות ותוצאם. הנגשת הנתונים לעוסקים בקידום בטיחות חשובה למיקוד פעילויות, ויש לקדמה בישראל.

צחי גרוסמן¹, דן מירון²

¹מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ²מרכז רפואי העמק, עפולה

זיהום בדרכי השתן בילדים עלול להוביל בחלקם להתפתחות פגיעה בכליות ולהצטלקות קבועה. גורמי הסיכון המוכרים העיקריים לפגיעה בכליות הם: חסימה בדרכי השתן, רפלוקס שלפוחית-שופכנים וזיהומים נשנים. ההמלצה הרווחת למעקב אחר ילדים עם זיהום ראשון בדרכי השתן כללה ביצוע סקירת על שמע לשלילת חריגויות, ובעיקר חסימה בדרכי השתן, ביצוע בדיקת ציסטוגרפיה לאיתור רפלוקס שלפוחית-שופכנים, ומתן טיפול אנטיביוטי למניעת זיהומים נשנים אם אובחן רפלוקס. בחלק מההנחיות הומלץ כחלק מהבירור על סקירת כליות עם DMSA לאבחון צלקות. בעבודות שנערכו בשנים האחרונות הוטל ספק הן בחשיבות של ביצוע בדיקות הדימות השונות והן ביעילות הטיפול המונע. בסקירה זו מדווח על עבודות שנבחן בהן המשקל הסגולי של בדיקת העל שמע – בייחוד לנוכח קיומן כיום של תוצאות על שמע של העובר, נבדקת מידת הקשר בין רפלוקס להצטלקות, המשליך על חשיבות ביצוע הציסטוגרפיה והמיפוי עם DMSA, מוצגות עבודות שפורסמו אודות היעילות המוטלת בספק של הטיפול המונע, מודגש הצורך באבחון וטיפול מהיר בכל חשד לזיהום נוסף בדרכי השתן, תוך הדגשה כי בדיקות דימות מומלצות רק בקבוצות סיכון ולא כשגרה.

יורם בן יהודה

מלר"ד ילדים והצוות להגנת הילד, בית החולים הדסה עין כרם, ירושלים

המחבר הוא מנהל מלר"ד ילדים ויו"ר הצוות להגנת הילד, בית החולים הדסה עין כרם, ירושלים

התעללות רפואית בילדים או בשמה המוכר יותר – תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח – היא צורה ייחודית של התעללות בילדים והזנחתם. לתסמונת זו יש מרכיבים של התעללות גופנית, הזנחה רפואית, והתעללות נפשית ורגשית. בדומה לצורות אחרות של התעללות בילדים והזנחתם המגיעות לפתחו של רופא הילדים, זוהי אבחנה רפואית, המתבססת על קיום נזק אמיתי או פוטנציאלי.

נדרש מקדם חשד גבוה כאשר קיימים ממצאים בלתי ניתנים להסבר ולנוכח כישלונות טיפול נשנים. הסימנים של התעללות רפואית בילדים רבים ומגוונים, ומופיעים בדרגות חומרה שונות – לעיתים עד לסיכון חייו של הקורבן.

במאמר זה מדווח על התסמונת ועל דרכי אבחונה. כן מודגשת העובדה שזהו סוג נוסף של התעללות בילדים והזנחתם, וככזה חלה חובת הדיווח.

יורם בן יהודה¹, טל ארזי²

¹מלר"ד ילדים בית החולים הדסה עין כרם, ²*עבודה סוציאלית

* ד"ר טל ארזי מרצה בחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי ומנהלת פרוייקטים במכון ברוקדייל.

לרופאי הילדים יש זיקה ישירה וקרובה לתופעות של התעללות והזנחה. מחד גיסא, מצבים בריאותיים מסוימים מהווים לעיתים גורמי סיכון או זרזים להתנהגות פוגענית או מזניחה כלפי ילדים. מאידך גיסא, חבלות, מחלות והפרעות התפתחות שונות עלולות להיות התוצרים המיידים של התעללות והזנחה. לפיכך, חשוב כי רופאי הילדים יתייחסו להתעללות ולהזנחה כאל בעיות בריאותיות מהמעלה הראשונה.

במאמר הנוכחי נסקר מגוון התפקודים המקצועיים המוטלים על רופא הילדים בכל הקשור בטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה, ובהתמודדות עם התופעה. מפורטים במאמר זה קשת פעילויות רחבה ותחומי אחריות של רופאי ילדים. תפקידו המיידי והמקובל של רופא הילדים הוא אבחון וטיפול, תוך זיהוי הדגשים הייחודיים הנובעים מאופי הפגיעה. כמו כן, פעולות הנדרשות מכל רופא מטפל, מקבלות משנה חשיבות ותשומת לב ברפואת ילדים – כמו שיח עם הילד ותיעודו. בנוסף, רופא הילדים ממלא שורה של תפקידים ותחומי אחריות החורגים מעבודתו השוטפת והיומיומית, כגון מתן עדות מומחה בבית משפט, ומעורבות פעילה בוועדות, בקבוצות לחץ, ובהתארגנויות לקידום הידע והמדיניות.

אולגה אוטו, רוני פלג, יאן פרס

החטיבה לבריאות בקהילה, המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ושירותי בריאות כללית מחוז דרום

רקע: דלקת לוע סטרפטוקוקית היא תופעה שכיחה בקרב ילדים ומתבגרים. קיים שוני בגישה האבחונית והטיפולית לבעיה זו בין רופאי משפחה לרופאי ילדים.

מטרות: לאפיין את הגישה לאבחון וטיפול בדלקת לוע סטרפטוקוקית בקרב רופאי משפחה ורופאי ילדים בדרום הארץ, ולמצוא הבדלים אפשריים בין שתי אוכלוסיות אלו.

שיטות: מדגם נוחות של רופאי משפחה ורופאי ילדים העובדים בשירותי בריאות כללית בנגב. שאלונים אנונימיים למילוי עצמי מולאו על ידי רופאי המשפחה בעת ישיבות במרפאה או בעת השתתפות בקורסים. נכללו רופאי ילדים מהמרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה וממרפאות הקהילה בנגב.

תוצאות: במחקר השתתפו 52 רופאי משפחה ו-48 רופאי ילדים. רוב המשתתפים ידעו להעריך נכון את הקריטריונים לדלקת לוע סטרפטוקוקית (93%). נמצא הבדל מובהק סטטיסטית (P<0.01) בגישה הטיפולית של שתי קבוצות הרופאים. עשרים-ושבעה (51.9%) מרופאי המשפחה מתחילים טיפול אנטיביוטי אמפירי במקרים שבהם קיימת סבירות גבוהה לדלקת לוע סטרפטוקוקית, בהשוואה לתשעה (18.8%) רופאי ילדים בלבד. רוב רופאי הילדים מעדיפים במקרה זה להשלים בדיקות מעבדה. נמצא הבדל בולט בנוגע לגישה הטיפולית. כל רופאי המשפחה (100%) המליצו על טיפול ברפפן. לעומתם, רק עשרים ושבעה (57.4%) מרופאי הילדים המליצו על טיפול זה (P<0.0001).

מסקנות: יש מקום לתכנון וביצוע מחקר ארצי רחב יותר, על מנת לגבש הנחיות אחידות לתופעה שכיחה זו של דלקת לוע על רקע זיהום בסטרפטוקוק.