תוצאת חיפוש

אלי פלדינגר(1), אילנה קמינסקי(2), מיקי בלוך(1), שאול שרייבר(1)   

(1)השירות הפסיכיאטרי, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2)עורכת דין, בעלת משרד בתחום דיני המשפחה

מתן תעודת רופא או חוות-דעת פסיכיאטרית שלצורך מינוי אפוטרופסות, מחייבת את בדיקתו של החולה. בדיקות אלה מבוצעות במיסגרות שונות (בתי-חולים, בתי-אבות, מירפאות או מיסגרות אחרות), ללא התנגדותו של החולה.

בפסיכיאטרייה של הגיל הקשיש, תיסמונת השיטיון לסוגיה וגורמיה היא הסיבה השכיחה להליכי פסלות ואפוטרופסות, ואילו בפסיכיאטרייה הכללית זו בדרך-כלל מחלת הסכיזופרניה על סוגיה השונים.

האפוטרופסות הנקבעת על-ידי בתי-המשפט יכולה להיבחן לנכסיו או לגופו של החסוי או לשניהם גם יחד, ותוקפה יכול להיות זמני או קבוע.

במאמר הנוכחי מדווח על גבר בשנות השלושים לחייו, אשר לא נבדק מעולם בדיקה פסיכיאטרית. תיאור של הוריו על התנהגותו העלה חשד כי הוא שרוי במצב פסיכוטי-פרנואידי מתמשך, מזה כ-8 שנים, אשר החמיר בשנה האחרונה. בשל מצבו הנפשי המעורער נקלע לחובות כספיים גדולים, לא התייצב לשירותו במילואים, וחלה הרעה ניכרת במצבו התזונתי. הוא סירב לכל ניסיון של הוריו להביאו לבדיקה רפואית או פסיכיאטרית. כדי למנוע פעולות כספיות כושלות נוספות, ומתוך דאגה לבריאותו הגופנית והנפשית כאחד, הוצע למשפחתו לפנות לבית-המשפט בבקשה למינוי אפוטרופוס עבורו.

לנוכח סירובו להיבדק במיסגרת כלשהי, היעדר מדדים לבדיקה כפויה מחד-גיסא, ונחיצות בדיקה שכזאת לצורך כתיבת חוות-דעת אודות מצבו הנפשי מאידך-גיסא, התקיימה איתו שיחה טלפונית ממושכת. שיחה זו, אשר הוקלטה ואומתה כשייכת לנבדק, ופרטים נוספים שהתקבלו ממשפחתו, היוו את הבסיס לכתיבת חוות-דעת פסיכיאטרית שבה הומלץ על מינוי אפוטרופוס עבורו.

ככל הידוע לנו, החלטת בית-המשפט לקבוע אפוטרופוס על-סמך אותה שיחת טלפון היא תקדימית.

לסיכום, בנסיבות מסוימות יכול ריאיון טלפוני להוות חלופה יעילה לצורך איבחון פסיכיאטרי ומתן חוות-דעת.

בוריס צ'רטין(1), אלון פרידמנס(1), דמיטרי קוליקוב(1), וואהיל אבו-ערפה(1), משה זילברמן(1), עירית הדס-הלפרין(2), עמיצור פרקש(1)

 (1)המח' לאורולוגיה, (2)והמח' לדימות, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לסקור את היעילות ארוכת-הטווח של הזרקה אנדוסקופית לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. החומר המוזרק מגבה את דופן השרירית של שלפוחית השתן ובצורה זו משנה את זווית כניסת השופכן לשלפוחית השתן. הטיפול האנדוסקופי אורך כ-15 דקות ומתבצע במיסגרת אמבולטורית. כיום זהו טיפול מקובל, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ארוך-טווח או לניתוח בטן פתוח. נסקר במאמר ניסיון ארוך-טווח בטיפול האנדוסקופי ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני.

לשם כך נסקרה מערכת מידע רפואי, תוך הסתייעות במילות מפתח כגון רפלוקס שלפוחיתי-שופכני (Vesicoureteral reflux). טיפול אנדוסקופי ותוצאות ארוכות- טווח.

מהסקירה עלה, כי קיימים חומרים שונים המתאימים לטיפול האנדוסקופי. ניסיון רב עד כה נרכש באמצעות Polytetrafluoroethlene (PTEE): מבחינת היעילות וההצלחה ארוכת-הטווח זהו החומר המוזרק האמין ביותר לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שזפכני. Dextranomer/hyaluronic acid copopolymer (Deflux) הו חומר חדש ללא נטייה לפיזור מרוחק ועם תוצאות ראשוניות מבטיחות.

לסיכום, טיפול אנדוסקופי הוא טיפול קל ויעיל להיעלמות רפלוקס שלפוחיתי-שופכני. PTEE עדיין נחשב לחומר היעיל ביותר במעקב ארוך-טווח, אך לא ניתן להתעלם מאפשרות של פיזור מרוחק של ה- PTEE לאחר ההזרקה. דפלוקס הוא חומר הזרקה חדש, והתוצאות הראשוניות בהיבט הטיפולי והבטיחותי מעודדות, אך מחייבות הוכחה נוספת במחקרים פרוספקטיביים ורב-מרכזיים.

עירית חרמש (1,2), רענן שמיר (3,4)

(1) המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, (2) המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי רמב"ם, (3) היח' לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, מאייר, בית חולים לילדים, חיפה, (4) הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

לתזונה השפעה ברורה על מהלך המחלה וסיכויי ההחלמה ממנה, ולכן היא מהווה חלק בלתי נפרד מהטיפול בחולה. נודעת חשיבות רבה לסיפוק הצרכים התזונתיים באופן מדויק, שכן הן אספקת תזונה ביתר והן אספקת תזונה בחסר מעלות את הסיכון לסיבוכים. בנוסף לאספקת רכיבי המזון הבסיסיים, יכול הטיפול התזונתי להשפיע על תהליכים נוספים, כגון תהליכים דלקתיים ותגובות של מערכת החיסון. תזונה מגבירת חיסון כוללת בעיקר מתן החומצות האמיניות ארגינין וגלוטמין, תוספת חומצות גרעין ותוספת חומצות שומן רב בלתי רוויות מסוג אומגה 3. קיימות הוכחות לכך, שהוספת רכיבים שונים משפרת את התגובה החיסונית ואת הפרוגנוזה בחולים בקבוצות שונות. מנגד, קיימת עלותן הגבוהה של התרופות, כשבנוסף עדיין לא הובהרה דרגת הבטיחות, ההרכב המיטבי, המינון, משך המתן וקבוצות החולים שיפיקו תועלת מתזונה מגבירת חיסון.

אריה ריסקין, דוד בדר

מח' ילודים ופגים, המרכז הרפואי "בני ציון", הפקולטה לרפואה ב' רפפורט, הטכניון, חיפה

היעד העיקרי בהזנת פגים, הוא לחקות את קצב הגדילה ואת צבירת אבות המזון והמינרלים שהיו צפויים בתקופה המקבילה תוך-רחמית. גישה תזונתית נמרצת ומוקדמת ביחס לפג שנולד במשקל נמוך, תימנע תת-תזונה ומצב קטאבולי.

מקובל כיום להתחיל בהזנה מוקדם ככל האפשר, ובכמויות קטנות, הזנה אנטראלית (מהכונה "האכלה טרופית") ואשר מטרתה לעורר את תנועתיות המעיים, לגרות את הפרשת ההורמונים והפפטידים השונים ולתפעל את מערכות הספיגה בדופן המעי, בד בבד עם הזנת-על תוך-ורידית. כשהפג גדל ומבשיל גופנית, מצבו הרפואי מתייצב, והזנת-העל מוחלפת בהדרגה בהזנה אנטראלית, בכמויות מוגדלות בהדרגה עד להזנה מלאה. להזנת פגים, כמו לגבי ילודים בשלים, עדיף חלב-אם, אם כי דרושה לו העשרה תזונתית באמצעות "מעשיר חלב אבקתי". פגים שאין עבורם חלב-אם במידה מספקת, מקבלים תרכובות מזון לתינוקות (תמ"ל) מיוחדות לפגים המתבססות על חלב-פרה שעבר שיפור, בתוספת מרכיבים ייחודיים, כמו: אנרגיה, חלבון ומינרלים, על-מנת לענות על צרכיו המיוחדים של הפג. מאחר שפעולת המציצה מבשילה רק לקראת השבוע ה-34 להריון, רוב הפגים הקטנים והבלתי בשלים מקבלים הזנה אנטראלית דרך מחד לקיבה (זונדה). ההאכלה נעשית ב"פעימות", כל 2-3 שעות. לא נמצא יתרון תזונתי או ספיגתי להאכלה רציפה. על-מנת להשיג גדילה טובה ולהביא מוקדם ככל האפשר להזנה אנטראלית מלאה, מומלץ להעלות את נפח המזון עד 20 סמ"ק/ק"ג/יום. עם הבשלתם, מלמדים את הפגים בהדרגה, למצוץ. תהליך האכילה הפומית מורכב ממציצה ומבליעת החלב תוך תיאום בין המציצה, הנשימה והבליעה. ההערכה התזונתית ביחס לפגים וההמלצות להזנה לאחר השירור מבית החולים, יידונו אף הן.

רונית אנדוולט^1,3, איילה בלאו¹, ענת נבל², פסח שוורצמן², שפרה שוורץ³

¹מכבי שירותי בריאות, תל-אביב יפו, ²מרכז סיאל ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, ³המח' למדיניות וניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

התזונה משפיעה באופן מכריע על התפתחות מוח התינוק בתקופה העוברית ובתקופת הילדות המוקדמת (18 חודשי חייו הראשונים). תזונה יכולה להשפיע גם על התפתחות קוגניטיבית, רגשית ובריאותית. תזונה לקויה עלולה לגרום לתמותת תינוקות. ממחקרים עולה, כי הידע שיש לאנשי מקצוע רפואיים בנושא תזונה לוקה בחסר, וכי אין תוכניות הדרכה מתאימות.

המטרות במחקר היו לבדוק את הידע והעמדות של רופאי נשים, רופאי ילדים ואחיות העובדות בטיפות-החלב בתחומי תזונת תינוקות ונשים הרות, ולהשוותו לידע הקיים בכלל האוכלוסייה.

באוכלוסיית המחקר השתתפו כל רופאי הילדים והנשים העובדים במכבי שירותי בריאות בכל סניפי ישראל, וכל האחיות במירפאות לבריאות המשפחה. כמו-כן, נכלל במחקר מידגם של אמהות המבקרות בשש מירפאות שונות לבריאות המשפחה ברחבי ישראל.

ניבנו ארבעה שאלונים לפי אוכלוסיות המחקר: לרופאי הילדים, לרופאי הנשים, לאחיות טיפת-חלב ולאוכלוסיית האמהות. בארבעת השאלונים נכללו שאלות בנושאי ידע ועמדות לגבי תזונת תינוקות. השאלונים כללו שאלות זהות ושאלות סגוליות לאוכלוסייה הנחקרת.

אוכלוסיית האמהות הפגינה ידע גבוה בכל תשובות הידע (67% ענו נכון על 3 תשובות ומעלה מתוך 4 שאלות, לעומת 51% בקרב האחיות, 27% בקרב רופאי הילדים ו-38% בקרב רופאי הנשים, p<0.01). יחד-עם-זאת, קהל הרופאים הפגין ידע גבוה יותר בשאלות הקשורות לתחום התמחותם. לשאלות לגבי השפעת הדרכה בנושאי תזונה על בריאות התינוק והזנתו, ענו נכון יותר רופאי הילדים מיתר קבוצות המחקר (74% רופאי הילדים ענו נכון על 3 מתוך 3 שאלות לעומת 60% מרופאי הנשים ו-47% מהאחיות, p<0.01). אנשי המקצוע סברו כי הם מסוגלים להדריך את הנשים והאמהות בנושא תזונה.

לסיכום, לנוכח הידע הלוקה בחסר בנושא תזונה של מרבית הגורמים המקצועיים בתחנות לבריאות המשפחה, המטפלים בנשים הרות ובתינוקות בשנת חייהם הראשונה, יש מקום לשקול העסקת תזונאיות בטיפות-החלב, על-מנת להגביר את המודעות לנושא חשוב זה.

שלמה וינקר^2,1, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹כללית שירותי בריאות – מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטה תל-אביב

ידוע כי חלק מהגורמים המשפיעים על הוצאות הבריאות קשורים למטופל, אולם לא ברור אם להכשרה ולרקע של רופא המשפחה יש השפעה על עלויות אלה - וזו המטרה במאמר הנוכחי.

לשם כך השתתפו במחקר כל רופאי המשפחה במחוז המרכז של שירותי בריאות כללית שענו על המדדים הבאים: עבודה שנתיים ברציפות לפחות באותה היחידה לרפואת המשפחה, היות הרופא מומחה ברפואת המשפחה או ללא כל התמחות אחרת ועבודה במירפאה שבה מטופלים 450 בני-אדם לפחות. במחקר חושבו העלויות השנתיות המשוקללות של 1,000 חולים שבטיפולו של רופא אחד, נתוני הרופאים כללו מאפיינים חברתיים-דמוגרפיים, המדינה בה סיימו את חוק לימודיהם, הוותק, מקום העבודה, והדרג המקצועי והניהולי.

השתתפו במחקר 137 רופאים המטפלים ב-268,453 נפשות שעלות הטיפול בהם שוקללה. גילם הממוצע של הרופאים היה 8.0 + 47.4, ובמועד המחקר חלפו בממוצע 8.2 + 22.7 שנים ממועד סיום חוק לימודיהם. רובם סיימו את לימודי הרפואה בברית-המועצות לשעבר (57%) או בישראל (20%). ו-40% מכלל הרופאים היו מומחים ברפואת המשפחה. נמצא, כי העלות הכללית ל-1,000 נפש הייתה נמוכה ב-8.7% בקרב רופאים מומחים בהשוואה לרופאים כלליים (p<0.01). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הגורמים המשפיעים ביותר על הבדלי העלות היו מיקום המירפאה (עלות כללית נמוכה יותר במירפאה כפרית בהשוואה למירפאה עירונית) והתמחות ברפואת המשפחה (עלות כללית נמוכה יותר לרופא מומחה בהשוואה לרופא כללי).

לסיכום, נמצא כי העלות המשוקללת ל-1,000 נפש הייתה נמוכה יותר בקרב מומחים לרפואת המשפחה בהשוואה לרופאים כלליים. כמו-כן, נמצא קשר בין עלות נמוכה לבין עבודה במירפאה כפרית. מימצאים אלה יכולים להשפיע על מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות לעודד התמחות ברפואת המשפחה.

אילן קידן^1,2, אורי אלבז¹, רון ביליק³, חיים ברקנשטט², איתמר אביגד³, ערן סגל² 

היח' להרדמת ילדים¹, המערך להרדמה וטיפול נמרץ², והמח' לכירורגיית ילדים³, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

המטרה במחקר הייתה להעריך את הנוהג הקיים לגבי בדיקות מעבדה לפני ניתוחים מתוכננים בילדים, ולבדוק את השפעתה של תוכנית הדרכה ועדכון בנושא זה על שכיחות הביצוע של בדיקות מעבדה מסוגים שונים בילדים לפני ניתוח.

המחקר נערך באופן פרספקטיבי, דו-שלבי. בשלב ראשון נאספו נתונים על הבדיקות הקדם-ניתוחיות של ילדים שהגיעו לניתוח מתוכנן במהלך חודשיים. לאחר איסוף נתונים אלו, הועברה תוכנית הדרכה בנושא ההוריות לבדיקת מעבדה בילדים המתקבלים לניתוחים מתוכננים. בהמשך בוצע השלב השני, שנמשך חודש וכלל איסוף נתונים על בדיקות קדם-ניתוחיות.

במחקר נכללו ילדים (ASA I-II) שהוזמנו לניתוח מתוכנן. בניתוח הסטטיסטי, שנועד להשוות בין הקבוצות השונות לפני תוכנית ההדרכה ולאחריה, יושם תבחין 2X עבור נתונים בדידים. להשוואה בין קבוצות בכל שלב יושם תבחין t. בסך-הכל נבדקו 240 ילדים – 150 בשלב הראשון ו-90 בשלב השני. השכיחות של ביצוע בדיקות מעבדה קדם-ניתוחיות בין השלב הראשון והשני של המחקר ירדה בצורה משמעותית (ב- 32.5%, p<0.001), וכן גם שכיחות הבדיקות הקדם-ניתוחיות שלא בוצעו לפי ההנחיות (23.1%, p=0.015). ניתן להסיק, כי הדרכה לשמירה על המלצות מקובלות יכולה להקטין באופן משמעותי את שכיחות הבדיקות הקדם-ניתוחיות בילדים.

עפרה וקנין (1), אפרת וינגרט-אמרל (1), צבי שטרן (2)

(1) הנהלת הסיעוד (2) והנהלת בית-החולים האוניברסיטאי, הדסה הר-הצופים

טעויות ושגיאות במתן תרופה הן מהסיבות העיקריות לתמותה ותחלואה בקרב מטופלים.  מתן תרופה למטופל בבית החולים הוא תהליך מורכב והסיכון לטעות מצוי בכל אחד משלבי התהליך. שכיחות יותר טעויות בשלב מתן ההוריה (medication prescribing), אך אלה ניתנות למניעה. הקפדה על כתיבה והעתקת נכונה של ההוריה על-פי הכללים המקובלים, עשויה למנוע כשל בטיפול התרופתי. בבדיקת טעויות בהוריה לתרופות שבוצעה בהדסה הר-הצופים בשנת 2000, נמצא כי 38% מהטעויות נבעו מליקויים ברישום. בשנת 2001 הוחל בבית-החולים בפעילות שמטרתה לשפר את איכות הטיפול, תוך זיהוי תהליכים לקויים שהביאו או עשויים להביא לטעויות במתן תרופות. כחלק מפעילות זו הוחלט לבדוק את איכות הוריה הרפואית ואופן העברתה לרשומה הסיעודית במחלקות האישפוז ובמחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד). הסקר בוצע באמצעות שאלון הכולל שאלות הבודקות את יישום נוהל התרופות של בית-החולים לגבי אופן כתיבת ההוריה על-ידי הרופאים והאחיות, במהלך 8 שבועות, ב-5 מחלקות אישפוז ובמלר"ד. נבדקה ההוריה הראשונה לתרופה שניתנה ב-24 שעות הקודמות ליום הבדיקה בשליש מגיליונות המאושפזים במחלקה הנבדקת. נבדקה גם ההוריה הראשונה לתרופה שניתנה במלר"ד למטופלים שאושפזו באותה מחלקה.

בתוצאות הסקר הודגמה היענות נמוכה מאוד בקרב הרופאים והאחיות במחלקות האישפוז: רק 18% מהוריות הרופאים  ו-37% מרישומי האחיות נכתבו כנדרש בנוהל. במלר"ד היתה היענות נמוכה אף יותר, ורק 3% מהוריות הרופאים ו-25% מרישומי האחיות לתרופה נכתבו על-פי הנוהל באופן מלא. בטווח הקצר נמצא, כי נדרשת פעילות נמרצת להדרכת הרופאים והאחיות כיצד לכתוב את הוריה ולהעתיקה בהתאם לנוהל, כדי למנוע מתן תרופות שגוי או מתן על-פי ניחוש או זיכרון. לטווח הארוך מומלץ רישום מחשבי להוריות למתן תרופה.

אייל וינקלר(1), ערן בר-מאיר(1), אלי רגב(1), יוסף חייק(1), ירמי תמיר(1), אריה אורנשטיין(1)

המח' לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שתלי סיליקון לשדיים מנוצלים בניתוחים לשיחזור השד לאחר כריתה ובניתוחים קוסמטיים להגדלת השד. נוכח פירסומים מהם עלה קשר אפשרי בין שתלים מכילי סיליקון ג'ל לבין התהוות תסמינים אוטואימוניים שונים, הטיל ה-FDA מיגבלה על השתלת שתלים אלו. בהחלטת ה-FDA נמסר, כי לא נצבר מספיק ידע על בטיחות השתלים, ולכן האישור לשתלי סיליקון ניתן למספר מרכזים שהתחייבו לבצע מעקב פרוספקטיבי אחר המנותחות. בשנים האחרונות פורסמו מספר עבודות ומטה-אנליזות מקיפות בנושא, ומניתוח התוצאות נשלל קשר בין שתלי סיליקון ג'ל לבין התהוות מחלות אוטואימוניות. בסקירה זו נדונות עבודות שנחקר בהן הקשר בין שתלי סיליקון ג'ל למחלות אוטואימוניות.

מאיה מרגלית (1), הילה אלינב (1), ערן גולדין (2), ירון אילן (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', (2) השירות לגסטרואנטרולוגיה, בית-החולים הדסה עין-כרם, ירושלים

טרשת ראשונית בדרכי-המרה (טרד"מ) (PSC – Primary sclerosing cholangitis) היא מחלה דלקתית כרונית המתאפיינת בהיצרויות לייפתיות (fibrotic) של דרכי-המרה בתוך הכבד ומחוצה לו. כולנגיוקרצינומה היא סיבוך מוכר של טרד"מ, המתהווה ב-5%-15% מהחולים. קיים קושי רב באיבחון של התהוות כולנגיוקרצינומה בחולים עם טרד"מ בשל השינויים הקיימים מלכתחילה בדרכי-המרה משניים למחלה היסודית. לנוכח נתונים אלו, החולים מאובחנים בדרך-כלל בשלב שבו המחלה מפושטת והפרוגנוזה גרועה. חשיבות רבה נודעת לניסיון לאפיין את קבוצת החולים המועדים ללקות בכולנגיוקרצינומה ולפתח שיטות לגילוי מוקדם של המחלה, בין היתר כדי למנוע השתלת כבד בחולים עם כולנגיוקרצינומה מוכחת.

במאמר זה מובאת פרשת חולה שלקה במחלת קרוהן ובטרד"מ במשך שנים רבות, ופיתח כולנגיוקרצינומה. בהמשך נסקרת הספרות הרפואית בה נדונים גורמי-הסיכון לכולנגיוקרצינומה בחולים עם טרד"מ, האמצעים לגילוי מוקדם של המחלה והמשמעות של איבחון כולנגיוקרצינומה לגבי השתלת כבד.

שמואל שטייר, שלמה וינקר, נטלי בנטוב, איילה לב ואליעזר קיטאי

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נטייה להירדמות היא גורם קובע בחמישית מתאונות הדרכים. הנהג מודע לנטייתו להירדם. ומודעות זו מאפשרת לו להילחם בנטייתו זו, אולם קיימים אמצעים יעילים אחרים למנוע הירדמות בזמן נהיגה.

המטרה במאמר זה היא לבדוק את הנטייה להירדם בנהיגה בקרב נוהגים בתנאי עייפות ואת אמצעי המגע שהם נוקטים על-מנת לא להירדם. לשם כך נבחרו שלוש קבוצות נוהגים בתנאי עייפות: 1) רופאים המבצעים תורנויות; 2) אחיות העובדות במשמרות לילה; 3) ועובדי טכנולוגיה עלית העובדים 12 שעות ברציפות לפחות יומיים בשבוע. הועבר שאלון אנונימי שכלל שאלות אודות גורמי-סיכון לתאונות, מעורבות בתאונות-דרכים או על סף תאונת דרכים, שיטות של הנהג למניעת הירדמות ונתונים דמוגרפיים.

נכללו במחקר 115 נהגים (38 רופאים, 37 אחיות ו-40 עובדי היי-טק). גילם הממוצע היה 7.9+-36.0 שנה ו-53% מהם היו גברים. 13% היו מעורבים בשנה האחרונה בתאונות דרכים כנהגים, מתוכם 53% זכרו כי התאונה היתה קשורה להירדמות או לעייפות. 37% זכרו אירוע אחד או יותר של הירדמות במהלך נהיגה עד לסף תאונה או סטייה מנתיב הנסיעה. נוהגים בשעות המסוכנות היו מעורבים יותר באירועים של הירדמות תוך נהיגה עד כדי כמעט תאונה או סטייה מהנתיב (69% לעומת 29%, בהתאמה, p<0.001) ובתאונות (17% לעומת 11%, P לא משמעותי). רופאים היו מעורבים יותר בסף תאונות ('כמעט תאונות') (p>0.005). השיטות השכיחות ביותר למניעת הירדמות היו הפעלת רדיו או טייפ (86.1%), פתיחת חלון (65.2%) והפעלת מזגן (57.4%).

לסיכום, נהיגה בתנאי עייפות מהווה גורם-סיכון חשוב לתאונות דרכים. קיימות קבוצות עובדים, ביניהם הרופאים, המצויות בסיכון מוגבר לכך. לפיכך, יש להעמיק את מודעותם ומעורבותם של רופאים במניעת תאונות דרכים הן בקרב הרופאים עצמם והן בקרב מטופליהם.

אלי עטר

היח' לרדיולוגיה פולשנית, המכון לדימות, מרכז רפואי רבין, קמפוס גולדה, פתח תקוה

דימות מערכת כלי-הדם מתבסס בעיקר על צינתור, תוך הסתייעות בחומר-ניגוד הבנוי על תרכובות המכילות יוד. ההתפתחות הטכנולוגית בתחום התהודה המגנטית מאפשרת דימות מדוייק של כלי-הדם המרכזיים וההיקפיים לאחר הזרקת חומר-הניגוד גדוליניום, באיכות המתחרה בצינתור, וזאת מבלי לחשוף את הנבדק לסכנות הכרוכות בצינתור ובהסתייעות בתרכובות היוד. הצגתו של אמצעי דימות חדיש זה והכרה שלו, על יתרונותיו וחסרונותיו, לרופאים שאינם רופאי דימות, ישפר את איבחון החולים הלוקים במחלות כלי-הדם.

אריה ריסקין, דוד בדר

המח' לרפואת ילודים ופגים, מרכז רפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

היעד העיקרי בהזנת פגים הוא לחקות את קצב הגדילה וצבירת אבות המזון והמינרלים שהיו צפויים בתקופה המקבילה התוך-רחמית. מקובל כיום להתחיל בהקדם האפשרי בהאכלה של כמויות קטנות למערכת העיכול. האכלה זו, הנקראת 'הזנה טרופית', נועדה לעורר את תנועתיות המעיים, לגרות את הפרשת ההורמונית והפפטידים ושפעל את מערכות הספיגה בדופן המעי. בפגים, בדומה לילודים בשלים, ההעדפה היא למתן חלב אם. יתרונות חלב אם הם בהגנת המאכסן, במרכיבים תזונתיים מתאימים יותר, בתיפקוד טוב יותר של המעיים ובפסיכולוגייה התפתחותית, המרכיבים התזונתיים החסרים בפגים הניזונים מחלב אם בלבד מתקבלים באמצעות 'מעשיר חלב אבקתי', שתוספות שלו לחלב אם מספקת בעיקר חלבון, סידן וזרחן, ללא תוספת נפח משמעותית. מאחר שיכולת המציצה מבשילה רק לקראת השבוע ה-34 להריון, נזקקים מרבית הפגים למתן תזונה דרך צנתר לקיבה, והדבר מחייב שאיבת חלב. יש לתמוך באמהות המניקות פגים על-ידי חיזוק הקשר בין האם לפג ועידוד מגע בעור ('שיטת הקנגורו').

במאמר נדונות השיטות לאיחסון בכל שיטה. בנק חלב מתורמות מחייב פיסטור והקפאה של החלב השאוב. רוב התכונות התזונתיות והחיסוניות של החלב נשמרות חרף הטיפולים השונים. בעיית ההדבקה של פגים בנגיף הציטומגלו שהועבר בחלב אם איננה נדירה ומחייבת התייחסות.

אלי שוורץ

מחלת המלריה מוגרה בישראל כבר לפני כ-50 שנה. למרות זאת מספר החולים במלריה נמצא במגמת עלייה עקב "יבוא המלריה" על-ידי נוסעים החוזרים ממדינות אנדמיות. מלריה היא מחלה שניתן למנוע, לטפל בלוקים בה ולהביא להבראתם המלאה. למרות זאת, בכל שנה מדווח על חולים במלריה קשה הנפטרים ממחלתם. רוב החולים במלריה הם נוסעים שלא נטלו טיפול מונע, ומכאן הנטייה להאשימם במחלתם הקשה. אולם יש להזכיר כי סיבוכי המלריה ושיעור התמותה עולים ככל שהאיבחון והטיפול מתעכבים. מכאן שקיימות שלוש חוליות בשרשרת זו: החולה שלא נטל טיפל מונע למלריה, הרופא המטפל שלא חשד שהמטופל שלו, שחזר מטיול במדינה אנדמית, עשוי להיות חולה במלריה, ומערכת בתי-החולים, שברובם אינם מחזיקים תכשירים לטיפול נגד מלריה – עובדה המאריכה את זמן ההמתנה לטיפול.

לכן יש לפעול בכל שלושת המעגלים שצוינו לעיל: תחילה במעגל המצומצם והנגיש ביותר, קרי מעגל בתי-החולים. במעגל ראשון זה יש לחייב החזקה קבועה של תכשירים נוגדי-מלריה. המעגל הרחב יותר, השני במספר, הוא מעגל הרופאים – עליהם להגביר מודעותם למחלת המלריה. המעגל השלישי הוא מעגל הנוסעים - יש להמשיך לתדרך אותם לגבי הצורך בנטילת טיפול מונע מלריה קודם לנסיעתם לאזורים אנדמיים למחלה.

יששכר בן-דב

למרות הבנתנו את האופי הדלקתי של גנחת הסימפונות ולמרות שיפור הטיפול בפרט (בעיקר במתן תכשירי סטרואידים בשאיפה), דווח על גלי עלייה בשיעור התמותה מהמחלה גם במדינות המפותחות. במרבית הנפטרים היה מהלך מחלה ממושך ויציב לטיפול, אך חלקם נפטרו בסמוך לתחילת ההתקף לחולים שהיו על סף מוות ושרדו (גם לנפטרים) היו מאפיינים משותפים ומכאן התקווה כי מרבית מקרי המוות ניתנים למניעה), וביניהם מיעוט טיפול בסטרואידים, ריבוי טיפול במרחיבי-סימפונות, ריבוי ביקורים בחדרי-מיון, הפרעות פסיכיאטריות ותנודות יומיות גדולות בתיפקודי הריאות. אולם הסמן הייחודי יותר לניבוי סיכון לתמותה הוא אירוע על סף מוות בעבר. אין הצלחה רבה באיתור סמנים גנטיים לסיכון, ואולם הירידה בתיפקודי ריאות ביחס לריכוז התגר (מטילכולין) היא גבוהה, תחושת הנשמת בתגובה לגירוי נתון והתגובה הנשימתית להיפוקסיה הן נמוכות. שני המאפיינים האחרונים אינם רק סמנים, אלא ככל הנראה תורמים לקטלניות האירוע. כאשר מאותר חולה בסיכון מן הצורך להתאים טיפול מיטבי על-פי קווים מנחים, לשאוף לתיפקודי ריאה תקינים (כמקובל), וככל הנראה, אם כי גישה זו עדיין לא הוכחה, גם להגביר את הטיפול, וזאת למטרות נוספות הכוללות מיזעור התנודות היומיות בתיפקודי הריאות ואת יתר-התגובתיות של הסימפונות (מטרות שאינן מהוות קו מנחה ברור בחולה הרגיל).

יש לצייד את החולה במכשיר למדידת peak flow ולהדריך את החולה ומשפחתו בהעלאת מינון הסטרואידים בשאיפה, ליטול סטרואידים בדרך פומית, להזריק באופן עצמאי אפינפרין ולפנות לביקורת רפואית דחופה, כל אחד בנסיבות שיוגדרו היטב (רצוי בכתב) על-פי המהלך וערכי ה- peak flow. צורת טיפול זו מצריכה קשר הדוק בין המטופל לרופא, קשר שאינו תמיד בר-השגה בקבוצה זו.