תוצאת חיפוש

החל ממרץ 2020, מתמודדות מדינת ישראל בכלל ומערכת הבריאות בפרט עם התפשטות נגיף ה-SARS-COV-2. בספטמבר 2020, כ-125,000 ישראלים נדבקו בנגיף ולמעלה מ-1,000 נפטרו מהמחלה אותה הוא גורם, COVID-19. בעת הופעת הנגיף, בתחילת חודש מרץ 2020 יושמו הנחיות בידוד חברתי עד כדי סגר מוחלט, וזאת כדי להאט את התפשטות הנגיף ולמנוע את קריסת מערכת הבריאות. בהתאם, בחודשים מרץ-אפריל 2020 הנחה משרד הבריאות את בתי החולים לצמצם מאוד את הפעילות האמבולטורית, אך הנחה שלא לצמצם את הפעילות הנוגעת ישירות למחלות ממאירות. עם זאת, רבים מהשינויים במערכת הבריאות ובהתנהגות האוכלוסייה השפיעו גם על חולי הסרטן.

בגיליון הנוכחי של עיתון 'הרפואה', מתפרסם מאמר חשוב העוסק בהיבטים משפטיים בטלה-רפואה.

הקדמה: דווח כי טיפול באור (פוטותרפיה) לצהבת של הילוד מפחית את זרימת הדם הכלילית בילודים במועד, אך מבלי להשפיע על תפקוד הלב הכללי. אולם על פי תרחיש האירועים האיסכמי, ירידה בזרימה הכלילית מובילה בשלב ראשון לירידה בתפקוד הדיאסטולי, לאחריה לפגיעה בתפקוד הסיסטולי האורכי ורק בהמשך לירידה בתפקוד ההיקפי.

מטרות: מטרת המחקר הייתה להעריך מדדים מוקדמים ורגישים יותר של תפקוד הלב במהלך טיפול באור.

שיטות המחקר: 19 ילודים עם צהבת של הילוד שטופלו באור עברו בדיקת אקו לפני, במהלך ואחרי טיפול באור. המדדים הושוו ל-25 ילודים בריאים. המדדים שהושוו כללו גודל החדר השמאלי, זרימות בחדרים ותפקוד אזורים שונים.

תוצאות: טיפול באור הוביל לעלייה משמעותית בקצב הלב. בנוסף, משך הזמן בין סגירה לפתיחה של המסתמים בין הפרוזדורים לחדרים ירד באופן משמעותי במהלך טיפול באור, כאשר זמן הפליטה החדרי נטה לירידה. לעומת זאת, מדדי מילוי חדרים ומהירויות זרימה במוצא החדרים, וכן מהירות דופלר רקמתית אורכית באזור טבעת המסתם הדו צניפי (מיטרלי) והתלת צניפי ותפקוד שריר הלב לא הושפעו מטיפול באור והיו דומים לקבוצת הבקרה. מהירויות זרימה כליליות והאינטגרליים של עקומות המהירות ירדו משמעותית בזמן טיפול באור.

מסקנות: מחקר זה לא מצא הבדל במדדים מוקדמים ורגישים של תפקוד הלב, למרות זרימות מופחתות במידה בינונית בעורקים הכליליים בקרב ילודים בריאים בזמן טיפול באור.

דיון וסיכום: אקו תפקודי נמצא בשימוש נרחב בפגיה להערכת תפקוד לבבי בקרב ילודים עם תחלואות שונות. בשימוש בו להערכת התפקוד הלבבי בזמן טיפול באור בקרב ילודים בריאים לא הודגמו שינויים בתפקוד הלב.

נגעים בעור מלידה שכיחים ורובם שטחיים, חולפים ואינם מהווים אתגר אבחוני או צורך בטיפול מידי. במקרה להלן נדון בפג שבוע 35 אשר הסתמן לאחר לידתו עם קילוף עור שהתקדם במהירות להתפתחות נמק מקומי ופגיעה נוירולוגית. באבחנה המבדלת עלו סיבות שחלקן עלולות לסכן את חיי הילוד ולכן בוצעו בדחיפות בדיקות, כולל בדיקות דימות שונות, וניתנו טיפולים רחבי טווח בייעוץ רב-דיסציפלינרי שכללו טיפול אנטיביוטי, מוצרי דם שונים ונוגדי קרישה, ופיזיותרפיה לשיקום. תחת טיפול זה חל שיפור ניכר במצב היד אך נותרה הגבלה מבחינה תפקודית. לאחר שלילת אטיולוגיות שונות לממצא בעור, התינוק שוחרר לביתו באבחנת עבודה של Congenital Volkmann Ischemic Contracture (CVIC) עם המלצות להמשך מעקב וטיפול.

 בהיותו בן שבעה שבועות שב לאשפוז בשל פרכוס מוקדי הנגרם כתוצאה מאוטם, ובגיל חמישה חודשים אובחן עם הסתמנות קלינית של שיתוק מוחין.

לסיכום, יש לכלול מחלה זו באבחנה המבדלת על אף היותה נדירה, בשל חשיבות האבחון והטיפול המוקדם

דום נשימה של הפג (דנ"פ) מאובחן ברוב התינוקות שנולדים לפני המועד, בעיקר בכאלה שנולדים לפני שבוע 34 להיריון. לבעיה נפוצה זו בפגיה יש חשיבות קלינית, עם השלכות לטווח קצר וארוך, ובעיקר ניתן להצביע על הקשר של דנ”פ משמעותי נשנה עם תמותה מוגברת ותוצאים לא-מיטביים מבחינה נשימתית ונוירו-התפתחותית.

בסקירה זו אנו מסכמים את ההתפתחויות העדכניות בהבנת הפתופיזיולוגיה של דנ”פ, תוך התייחסות לשאלות קליניות הרלוונטיות לצוות הרפואי שמטפל בתינוקות עם דנ”פ. בסוף הסקירה אנו מציעים המלצות לניטור סביב מועד השחרור מהפגייה ולאחריו, תחום שבו קיימת אי בהירות רבה

הקדמה: בעיות רפואיות נפוצות בקרב בני 65 שנים ומעלה הן פרפור פרוזדורים ושבר בצוואר הירך. דחיית מועד הניתוח עלולה להוביל לשיעורי סיבוכים ותמותה גבוהים, וטיפול קבוע בנוגדי קרישה יכול להיות סיבה לדחיית הניתוח עקב חשש מדימום.

מטרות: לבדוק קשר בין סוגים שונים של נוגדי קרישה ובין תחלואה נלווית, סיבוכים ותמותה בחולים בני 65 שנים ומעלה אשר לקו בפרפור פרוזדורים לפני שבר צוואר ירך ועברו ניתוח לתיקון השבר.

שיטות מחקר: מחקר חתך רטרוספקטיבי כלל חולים בני 65 שנים ומעלה עם שבר בצוואר הירך ופרפור פרוזדורים, אשר הגיעו לחדר מיון של המרכז הרפואי סורוקה. נאסף מידע אודות פרטים סוציו-דמוגרפיים, מחלות רקע, תרופות, זמן המתנה לניתוח, סיבוכים ותמותה קרוב למועד הניתוח ובמהלך שישה חודשים לאחריו, חושבו רמות סיכון לאירוע מוח ולדימום משמעותי.

תוצאות: בתקופת המחקר במהלך השנים 2016-2014, עברו 186 חולים ניתוח לתיקון שבר בצוואר הירך, מהם (60.7%) מהם 13 היו נשים, גיל ממוצע היה 81.9±7.1 שנים. שמונים-ושבעה חולים (47.8%) לא קיבלו נוגדי קרישה כלל, 60 (32.3%) טופלו בנוגדי קרישה פומיים חדשים מסוג NOAC ו-37 (19.9%) טופלו באנטגוניסטים של ויטמין K (VKA-vitamin K antagonists). לא נמצא הבדל מובהק בין שלוש הקבוצות מבחינת זמן ההמתנה לביצוע הניתוח, שיעור הסיבוכים (דימום משמעותי, תסחיף ריאתי או פקקת של ורידים עמוקים) ושיעורי התמותה במהלך ששת החודשים שלאחר הניתוח.

מסקנות: לא נמצא קשר בין טיפול בנוגדי קרישה שונים בחולים בני 65 שנים ומעלה עם פרפור פרוזדורים טרם שבר בצוואר הירך לבין דחיית מועד ניתוח, שיעור הסיבוכים ושיעורי התמותה.

דיון וסיכום: החשש שטיפול בנוגדי קרישה בחולים מבוגרים עם פרפור פרוזדורים עלול לסכנם או לדחות את מועד הניתוח אינו נתמך בממצאי המחקר הנוכחי

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה משמעותית במספר המטופלים המבוגרים הלוקים במחלות ממאירות. מטופלים אלה מהווים אתגר טיפולי גדול בשל שכיחות גבוהה של תחלואה נלווית, מצב תפקודי נמוך יותר ולעתים קרובות אבחנה של המחלה בשלב מתקדם יחסית. הגישה המועדפת לטיפול במחלות ממאירות היא גישה רב תחומית. בעשור האחרון אנו עדים לשילוב של תחום הגריאטריה כחלק מהצוות הרב תחומי וזאת על מנת להעריך טוב יותר את יכולת המטופלים לעמוד בטיפול אונקולוגי או כירורגי ובמידת הצורך להכין אותם טוב יותר לטיפולים אלה.

במאמר זה, אנו סוקרים את השימוש בכלים גריאטריים שונים, דוגמת הערכה גריאטרית כוללנית, שבריריות וסרקופניה, והשפעתם על תהליך קבלת ההחלטות של הרופאים המטפלים ועל התוצאים של הטיפולים השונים כולל תוצאי הניתוחים.

בסקירה זו אנו מראים, שהערכה גריאטרית כוללנית היא הבסיס להערכת המטופל האונקולוגי המבוגר, ולהיערכות נכונה לטיפול בו על מנת לשפר את התוצאים של הטיפול ולצמצם את סיבוכיו.

קצב הגידול המהיר של אוכלוסיית הקשישים בישראל במקביל להתפתחות מתמשכת של הטיפול האונקולוגי והכירורגי במחלת הסרטן, מצביעים על הצורך לייחד משאבים ומאמצים לטפל באוכלוסייה ייחודית זו. אנו ממליצים על שילוב של הגריאטריה בצוות הרב תחומי שמטפל באוכלוסייה זו

הארכה בתוחלת החיים יצרה עלייה בתת-אוכלוסיות פגיעות של מבוגרים עם תחלואים חשוכי מרפא, מוגבלות וסבל תקופות ממושכות יותר עד למוות. למרות שעלייה בגיל וריבוי תחלואה כרוכים בפחות רפואה מבוססת עובדות (EBM) וירידה ביחס תועלת/נזק חיובי לתרופות, דווקא עולה מספר הרופאים/מומחים ונהלי טיפול המיושמים ביותר מבוגרים. התוצאה: טיפול תרופתי בלתי הולם וריבוי תרופות (IMUP) שהיקף ועצמת נזקיהם ברמה הרפואית, סיעודית, כלכלית וחברתית מחייבים הגדרתם כמגיפה היאטרוגנית הראשונה בהיסטוריה. מגוון עכבות פוגם בניסיונות לשבירת מעגל הקסמים השלילי של IMUP באמצעות הפסקת תרופות מבוקרת/מפוכחת (הת"מ, De-prescribing): מיתוס פסיכולוגי אמוציונלי כי "לכול מחלה תרופה" והרופא הטוב נמדד בכישוריו לרשום את התרופה הנכונה למחלה. קיים תסכול כשמטופל יוצא ללא מרשם ולכן, המלצה להת"מ תיתפש אוטומטית כשלילית ומסוכנת. רופאים מצדם מעולם לא הודרכו כיצד להפסיק תרופות, הגישה צורכת זמן ומאמץ להסברים. בנוסף, מגוון פחדים באווירת רפואה מתגוננת: פחד מתביעה משפטית, מהממונים, מהחולה ומשפחתו, ולחץ לבצע כול הנהלים להשגת "מדדי איכות" למרות שבקשיש יישומם עלול לגרום נזק יותר מתועלת.

השיטות היעילות ביותר להת"מ מתבססות על גישת "השמת החולה במרכז", וברובן הוכחה הצלחה כזו או אחרת בהקטנת המספר הכולל של התרופות. במחקר מישראל הוכח שהפסקת תרופות משמעותית שיפרה לאורך שנים שביעות רצון ומדדים קליניים כולל מצב תפקודי, נפשי, קוגניטיבי. כבכול מגיפה הפתרונות הם ברמה גלובלית: הוקם ארגון בינלאומי (IGRIMUP) המתאם מלחמה בעכבות, מקדם אמצעי ריפוי באמצעי הת"מ משופרים ויוזם מניעה – הגברת מודעות וחינוך מוקדם לרופאים וגורמי בריאות אחרים ולציבור הרחב. זוהי מטרה מובילה בסדר עדיפות מערכות בריאות: A triple win-win - שיפור איכות חיים בעשרות שנים אחרונות לחיים ובמקביל, הקטנת נזק כלכלי מעלויות תרופות הנרשמות בידי רופאים רבים, וגם מאשפוזים מיותרים כתוצאה מתרופות

הבחירה בטכניקה ניתוחית מתאימה היא הגורם המכריע להצלחתה של השתלת אפרכסת האוזן לאחר קטיעה עקב חבלה. השתלת אפרכסת בטכניקה מיקרו-כירורגית עם השקת כלי דם מביאה לתוצאות אסתטיות טובות יותר בהשוואה לטכניקות שונות שתוארו עד כה, אך במרבית המטופלים היא איננה אפשרית, עקב מנגנון הפציעה.

במאמר זה, אנו מציגים פרשת חולה שהתקבל לבית החולים לאחר קטיעה כמעט מלאה של אפרכסת שמאל, כתוצאה מתאונת עבודה. האפרכסת חוברה מחדש כשתל מורכב, מאחר שנמצא כי שימוש בטכניקה מיקרו-כירורגית אינו בר-ביצוע.

האפרכסת חוברה באמצעות תפרים בודדים מסוג מטרס ותפרים רגילים, תוך שימוש בחוט מונוקריל 5-0 והותרת נקז פנרוז במיטת הגדם. במהלך הניתוח, כאמצעי מניעה להיווצרות פקקת ורידית, הוזרק הפרין לתוך העור על פני המשטח הקדמי, האחורי ולאורך ההליקס (helix) של האפרכסת הקטועה.

כיממה לאחר הניתוח נגלו סימני גודש ורידי ולפיכך, הוחל טיפול המשלב אמצעים ביולוגיים, כימיים ומכאניים.

במסגרת הטיפול הביולוגי בוצע שימוש בעלוקות רפואיות לעידוד ניקוז ורידי הולם ולמניעת היווצרות קרישי דם. טרם החלת הטיפול, נשקלו הסיבוכים האפשריים שהירודותרפיה טומנת בחובה, וכן הצורך בניטור החולה ומתן אנטיביוטיקה מניעתית.

כחודשיים לאחר הפציעה, בבדיקת מעקב אמבולטורי, הודגמה תוצאה אסתטית מיטבית תוך שמירה על מנח אנטומי והשבת תחושה מלאה.

שמירה על ניקוז ורידי הוא חלק אינטגראלי בהצלחת ניתוחי שחזור וחיבור רקמות. גודש ורידי מחייב זיהוי וטיפול מוקדם ככל הניתן, וזאת על מנת לשמור על תוצאות ניתוחיות מיטביות.

פרשת חולה זו מדגישה את חשיבות הטיפול המולטי-מודאלי המשולב, הכולל ניקוז מכאני, מתן נוגדי קרישה והירודותרפיה, במקרי קטיעה מחבלה של האפרכסת, המלווים בגודש ורידי

ההיארעות המדווחת של זיהומים סביב שתלי סיליקון בניתוחי שדיים קוסמטיים נעה בין 1.1% ל-2.5% ועד לשיעור של 20% בשחזורי שדיים. המחוללים העיקריים של זיהומים אלו הם סטפילוקוקוס אפידרמידיס וסטפליקוקוס זהוב שמקורם בפלורה הטבעית של העור. זיהומים במיקובקטריה שאינה מחוללת שחפת (non Tuberculous Mycobacterium) ובמיוחד מיקובקטריום פורטואיטום (Mycobacterium Fortuitum) אינם שכיחים, אך נמצאים במגמת עלייה.

סוגי מיקובקטריה שאינה מחוללת שחפת הם אורגניזמים סביבתיים, לרוב לא פתוגניים, אך יכולים לגרום למנעד רחב של מחלות, כולל זיהומי עור ורקמות רכות. מתוך המיקובקטריה שאינם מחוללי שחפת, מיקובקטריום פורטואיטום הוא מחולל דומיננטי לזיהום פצע לאחר ניתוחים ובעיקר בניתוחים הכוללים שימוש בחומרים לא אורגניים, כגון רשתות, שתלי סיליקון וצנתר לדיאליזה צפקית. לרוב זהו זיהום מאוחר בפצע, עם מהלך איטי ותרביות עקרות שאינו מגיב לטיפול אנטיביוטי שגרתי.

רוב המיקובקטריה שאינם מחוללי שחפת ניתנים לבידוד בקלות מהסביבה כולל מהאדמה וממים, לרבות מי ברז ומי בריכות. קיימות עדויות לכך שההדבקה קשורה בנוכחות החיידק במאגרי מים ובקיום מנגנוני הגנה המאפשרים עמידות כנגד נהלי החיטוי המקובלים.

במאמר הנוכחי, מובאת פרשת חולה, אישה צעירה ובריאה, לאחר הרמת שדיים משולבת בהחדרת שתלי סיליקון, אשר פיתחה זיהום חד צדדי סביב שתל הסיליקון. נתאר את ניסיון ההנצלה של השתל ואת הדילמה המתמשכת - האם להוציא את השתל או אם לאו. יוצגו הממצאים המעבדתיים והמאקרוסקופיים של זיהום זה.

כמו כן מובאת סקירת ספרות מקיפה של זיהומים במיקובקטריום פורטואיטום בהיבטים הקליני, המעבדתי והמיקרוביולוגי. אנו מדווחים גם על אמצעי האבחון המתקדמים ובחשיבות נטילה נכונה של הדגימה.

מודעות למחולל מיוחד זה חשובה לאבחון מוקדם, לטיפול הולם, למניעת סיכונים, סיבוכים ועלויות מיותרות, ולמניעת נזק אסתטי.

הקדמה: השתלת שומן עצמי היא נדבך חשוב בכירורגיה הפלסטית האסתטית והמשחזרת. אחת המגבלות המרכזיות בטיפול זה היא ספיגה גבוהה של השומן, המצריכה השתלות חוזרות בכדי לקבל תוצאה רצויה. ה-BRAVA הוא התקן ואקום חיצוני שנועד לשפר את נפח השומן המוזרק ואת אחוז קליטתו.

מטרת המחקר: במחקר זה נבחן את השימוש במכשיר ה-BRAVA כשלב מקדים לפני הזרקת שומן במטופלות המועמדות לשחזור שד מאוחר לאחר כריתה.

שיטות: לפני כל סבב ניתוח של הזרקת שומן, מבוצעת הכנה עם BRAVA. בסיום ההכנה מבוצעים ניתוח שאיבה והזרקת השומן למיטת השד. לאחר שלושה חודשים ניתן לבצע סבב נוסף, עד לקבלת הנפח הרצוי של השד.

תוצאות: משנת 2015 בוצעו 13 שחזורי שד מאוחר ב-11 נשים באמצעות שומן עצמי ו-BRAVA. ממוצע גילאי הנשים היה 47. 2 נשים עברו שחזור מאוחר דו-צדדי ו-9 חד-צדדי. שש נשים קיבלו טיפול משלים בהקרנות. בקרב הלא-מוקרנות ממוצע הסבבים היה 2.7, ומשך הזמן עד גמר השחזור עמד על 9.4 חודשים. בקרב המוקרנות 5.7 סבבים ו 20.3 חודשים בהתאמה. נפח השומן המוזרק בכל סבב עמד היה 218 סמ"ק לשד. לא נצפו סיבוכים.

דיון: שימוש קדם-ניתוחי במכשיר BRAVA מאפשר הזרקת נפחים גדולים של שומן בכל סבב, הישרדות גבוהה של השומן המוזרק ומספר סבבים ניתוחיים כולל קטן יותר, וכך, משך זמן קצר יותר עד השלמת השחזור. השימוש ב-BRAVA עשוי להיות מלווה באי-נוחות, בגירוי בעור ולעיתים בכאב. תהליך ממושך זה מחייב היענות גבוהה מצד המטופלות.

סיכום ומסקנות: שחזור שד באמצעות שומן ו-BRAVA הוא שחזור בטוח ונטול סיבוכים משמעותיים. התוצאות האסתטיות הצפויות טובות, גם במקרים  מורכבים בשד מוקרן וקיים רווח משני באזור התורם.

שיתוק שרירי ההבעה בפנים גורם לאובדן תנועות פנים רצוניות, אובדן תנועות הבעה לא רצוניות ופגיעה בטונוס הפנים. זהו מצב קיצוני, בעל השלכות תפקודיות, אסתטיות ופסיכולוגיות עמוקות. אטיולוגיות כוללות שיתוק מולד ושיתוק נרכש לאחר זיהום נגיפי, טראומה, שאתות ראש צוואר, נזק יאטרוגני ועוד. הביטוי הקליני כולל תסמינים בעיניים (יובש, דמעת יתר, פגיעה בקרנית ואף אובדן ראייה), באף (חסימה של האף) ודרך הפה (ריור, בריחת מזון והפרעות בדיבור).

שחזור תפקוד עצב הפנים מתבסס על חידוש הגירוי העצבי לפנים המשותקות במקביל להעברה של שריר תפקודי. מדד הזהב לשחזור חיוך במקרים של שיתוק עצב ארוך טווח כוללת ניתוח דו-שלבי עם העברת שתל עצב חוצה-פנים (cross-face nerve grafting) ובהמשך חיבורו למתלה שריר גרציליס חופשי (gracilis muscle). עיגון השריר לזווית הפה וחיבורו בכיוון היוצר חיוך והעברת גירוי עצבי מעצב הפנים הבריא, מאפשר יצירה של חיוך סימטרי, ספונטני ורצוני.

כאשר לא ניתן להעביר שתל עצב חוצה-פנים, ניתן לבצע שחזור חיוך בשלב אחד עם העברת מתלה שריר גרציליס חופשי וחיבורו לעצב גולגולת אחר, לרוב הענף המוטורי לשריר המסטר (masseter muscle) שמקורו בעצב הטריגמינלי. קיימות גם שיטות נוספות לשחזור חיוך ללא שימוש במיקרו-כירורגיה אך אלו מבוצעות בשכיחות נמוכה.

בנוסף לטיפול הכירורגי לשחזור החיוך, קיימות פעולות כירורגיות ולא-כירורגיות רבות לשיפור בתפקוד ויצירת סימטריה בחולים עם שיתוק עצב הפנים. אלו מבוצעות במסגרת מרפאת עצב פנים ואפשרויות הטיפול בה כוללות הזרקות שומן, הזרקת רעלן בוטולינום, פעולות אוקולו-פלסטיות ועוד.

במאמר נתאר את אוכלוסיית החולים שטופלו על ידינו בשל שיתוק עצב הפנים, את אפשרויות השחזור הקיימות, את השיקולים בבחירת השחזור המתאים לכל חולה וכן את הגישה לטיפול ושחזור.

הטיפול והמעקב אחר החולים מתבצע במסגרת מרפאת עצב פנים אשר מאפשרת למטופלים טיפול כוללני ורב-דיסציפלינרי.

הקדמה: חולי סרטן ריאות שנדבקו בנגיף הקורונה SARS-CoV-2, הקרוי גם COVID-19, מצויים בסיכון יתר לסיבוכים ולתמותה. סיכויי הבראתם תלויים בשלבי התקדמות המחלה ובדרכי הטיפול השונות.

מטרה: הכנת נהלי טיפול בחולי סרטן ריאות בשעת מגפת נגיף הקורונה המבוססים על ניסיון רפואי שנצבר ברחבי העולם.

שיטות: סקירת המלצות האיגודים האונקולוגים באירופה וארה"ב לטיפול בחולי סרטן ריאות בזמן מגפת הקורונה.

תוצאות: בזמן מגיפה, יש להמשיך ולטפל בחולי סרטן ריאות על מנת לא לפגוע בסיכוי החלמתם. במהלך הטיפולים יש לשקול ולאזן היטב בין הסיכון כתוצאה מהטיפולים לבין התועלת למיגור המחלה. ההמלצות הן לאפשר מתן טיפולים פליאטיביים קצרים ולא לדחות מתן טיפולים משלימים וטיפולים שמאריכים תוחלת חיים. לגבי חולי סרטן ריאות שנדבקו בנגיף הקורונה, ההנחיה היא הפסקת כל טיפול אונקולוגי עד להחלמה מהמגיפה.

מסקנות: סיכום מגוון ההמלצות מהווה בסיס טוב לטיפול בחולי סרטן ריאות בזמן המגיפה, כאשר יש להתחשב בכל מקרה לגופו.

טיפול בתרופות נוגדות דיכאון עשוי להוביל למספר מצבים קליניים לא רצויים שאחד המרכזיים שבהם הוא היפוך לאירוע מאני (manic episode), או לאירוע אפקטיבי עם מאפיינים מעורבים. בפרשת החולה במאמרנו מדווח על צעירה שהחלה לקבל טיפול נוגד דיכאון ב-(Selective Serotonin Reuptake Inhibitor) SSRI וכעבור מספר שבועות פיתחה אירוע מאני עם מאפיינים מעורבים, אשר במהלכו ביצעה מעשה אובדני. האמור מדגיש את חשיבות המעקב הקליני הסדור בשבועות שלאחר התחלת טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון.