תוצאת חיפוש

הקדמה: הגישה התוך-אפית (אנדונזלית) האנדוסקופית חוללה מהפכה בגישה לנגעים ונטרליים של בסיס הגולגולת, והפכה להיות גישה מובילה במבוגרים ובילדים כאחד. אם זאת, יש להביא בחשבון את המאפיינים הייחודיים של אוכלוסיית הילדים, לרבות חלל עבודה צר, וגתות (סינוסים) ספינואידיות  שטרם התאווררו,  במערך השיקולים בבחירה בין גישה טרנסקרניאלית לגישה תוך-אפית.

מטרה: המטרה בעבודה זו היא להציג את ניסיוננו בגישה אנדוסקופית תוך-אפית לנגעים ונטרליים של בסיס הגולגולת בקרב אוכלוסיית הילדים.

שיטות וחומרים: נערך מחקר רטרוספקטיבי. נאספו מידע דמוגרפי, אנמנזה, תלונות רלוונטיות בהתייצגות הראשונית, ממצאי מעבדה ובדיקות דימות, תוצאות היסטופתולוגיה, ומהלך ניתוחי ובתר ניתוחי לרבות סיבוכים ותוצאי ניתוח. 

תוצאות: בין השנים 2024-2014 נותחו 50 ילדים במרכז הרפואי סוראסקי (איכילוב), 28 (56%) בנים ו- 22 (44%) בנות. גילם הממוצע היה 12.35±5.09. כמחצית מהשאתות (tumors) היו שפירות, והשאת הנפוצה ביותר אשר בגינה נותחו הייתה קריופרינגיומה 11 ילדים, 22%). כשליש מהילדים התייצגו עם כאבי ראש וכמחצית עם שינויים בבדיקות מעבדה. בקרב כמחצית מהילדים נצפה במהלך הניתוח דלף נוזל מוחי-שדרתי שהצריך רקונסטרוקציה של הפגם האוסטאודורלי. כשליש מהילדים (30%) עברו ניתוח רביזיה מסיבות שונות. שלושה ילדים בלבד (6%) סבלו מסיבוכים משמעותיים לאחר ניתוח, קבוצת הילדים שחוו סיבוך בתר ניתוחי התאפיינו באופן מובהק בגיל מבוגר יחסית בעת ניתוח, ובשיעור גבוה יותר של תסמינים עיניים בהתייצגות הראשונית.

סיכום ומסקנות: בעבודה זו הדגמנו את היעילות והבטיחות של גישה ניתוחית זו באוכלוסיית הילדים, במגוון פתולוגיות ובמגוון גילאים ובמיוחד בגילאים הצעירים. על אף האתגרים הכירורגיים הייחודיים לילדים, הקוהורט שלנו מדגים שיעור סיבוכים מתקבל על הדעת, ובכך מחזק את הספרות הקיימת לגבי הבטיחות והיעילות של גישה זו.

השמנת יתר חולנית היא בעיה רפואית, חברתית וכלכלית רחבת היקף בעולם ובישראל. שיעור של כ־49% מבני 20 שנה ומעלה בישראל סובלים מעודף משקל או השמנה, וכרבע מיליון מוגדרים כבעלי השמנת יתר חולנית. מצב זה מעלה באופן משמעותי את הסיכון לסוכרת מסוג 2, מחלות לב, סרטן ותמותה מוקדמת, ומטיל נטל כלכלי כבד על מערכת הבריאות ועל המשק.

הטיפול בהשמנת יתר חולנית כולל כיום שלוש חלופות עיקריות: שינוי אורח חיים, טיפול תרופתי וניתוחים מטבוליים. שינוי אורח חיים הוא קו הטיפול הראשון, אך יעילותו מוגבלת במקרים רבים, במיוחד בהשמנת יתר חולנית. בעשור האחרון עלה משמעותית הטיפול בתרופות אגוניסטיות של פפטיד דמוי גלוקגון-1  (GLP1RA), המובילות בממוצע לירידה של 10% במשקל ולשיפור משמעותי בתחלואה הנלווית להשמנת יתר חולנית. יחד עם זאת, לטיפול התרופתי יש תופעות לוואי, שיעור הפסקת טיפול גבוה, נגישות מוגבלת ועלויות גבוהות. ניתוחים מטבוליים מובילים לירידה ממוצעת של מעל 25% במשקל, לשיפור משמעותי בתחלואה נלווית ולירידה בתמותה. אף על פי שהם כרוכים בעלות ראשונית גבוהה ובסיכון לסיבוכים, מחקרים עדכניים מראים כי בטווח של חודשים עד שנים הניתוחים משתלמים כלכלית יותר מטיפול תרופתי מתמשך.

לסיכום, הן הטיפול התרופתי באגוניסטים ל-GLP-1 והן הניתוחים המטבוליים מציבים אפשרויות טיפוליות יעילות להשמנת יתר חולנית, כאשר לכל גישה יתרונות, מגבלות וסיכונים ייחודיים. מחקרים שונים מצביעים על כך שניתוחים מטבוליים עשויים להיות קשורים לירידה גדולה יותר במשקל ולשיפור משמעותי במחלות נלוות, ולעיתים גם לכדאיות כלכלית בטווח הארוך. עם זאת, ממצאים אלו תלויים בגורמים כגון אופק הזמן הנבחן, מחירי התרופות, שיעורי ההתמדה בטיפול ומאפייני אוכלוסיית המטופלים. מכאן עולה הצורך בגישה טיפולית מותאמת אישית, המשלבת בין החלופות השונות בהתאם למצב הרפואי ולפרופיל המטופל. על קובעי המדיניות לשקול בחינה מחודשת של מודלי הטיפול, תוך שילוב ראיות ארוכות טווח והתאמה אישית למטופל, על מנת להתמודד בצורה מיטבית עם מחלת ההשמנה – אחד האתגרים המרכזיים של מערכת הבריאות במאה העשרים-ואחת. מאמר זה, המבוסס על סקירת ספרות עדכנית, דן בהיבטים הקליניים והכלכליים של חלופות הטיפול השונות.

הקדמה: בסיס הגולגולת הקדמי מהווה את הרצפה הגרמית של הגומה הקדמית, ומשמש חיץ בין הסינוסים וחלל האף לבין המוח. המחלות השכיחות באזור זה כוללות שאתות (גידולים) שפירות וממאירות, מחלות דלקתיות, זיהומיות, אנומליות מולדות ופגיעות טראומתיות. ניתוחי בסיס גולגולת קדמי מתבצעים במסגרת צוות רב-תחומי, בעבר בוצעו ניתוחים בגישה פתוחה, אך עם התפתחות הטכנולוגיה האנדוסקופית, מרבית הניתוחים מתבצעים כיום בגישה זעיר-פולשנית, המשפרת את ההתאוששות ומפחיתה סיבוכים.

מטרות: לסקור באופן תיאורי את כלל ניתוחי בסיס הגולגולת הקדמי שבוצעו בגישה אנדוסקופית או משולבת במרכז הרפואי שערי צדק, מאז פתיחת המחלקה ועד סוף שנת 2024.

שיטת מחקר: מאמר תיאורי שמתבסס על איסוף נתוני כל הניתוחים מבסיס הנתונים של המרכז הרפואי שערי צדק.

תוצאות: בין השנים 2024-2017 בוצעו 177 ניתוחי בסיס גולגולת קדמי, מתוכם 163 לטיפול בפתולוגיות ראשוניות ו-14 ניתוחים חוזרים. 5.5% מהחולים סבלו מדליפת CSF לאחר הניתוח, ו-3% חוו שארית שאת (גידול) תסמינית. ניתוחים בוצעו בעיקר בגישה אנדוסקופית, למעט מקרים של חסר גרמי נרחב או מעורבות אינטראקרניאלית, בהם נעשה שימוש בגישה משולבת.

מסקנות: המעבר מגישה פתוחה לגישה אנדוסקופית הביא לשיפור משמעותי בניהול ניתוחי בסיס גולגולת קדמי. עם זאת, במקרים מסוימים, הגישה המשולבת מציעה יתרון בזכות שילוב טכניקות פתוחות ואנדוסקופיות. שילוב מומחיות רב-תחומית תורם להצלחת הניתוחים ולמזעור סיבוכים.

דיון וסיכום: הגישה האנדוסקופית לבסיס גולגולת קדמי מהווה פריצת דרך בטיפול בפתולוגיות מורכבות באזור זה. שילוב הגישה המשולבת במקרים מורכבים מאפשר טיפול מיטבי תוך שמירה על עקרונות זעיר-פולשניות. שימוש בטכניקות מתקדמות ושיתוף פעולה רב-תחומי תורמים לשיפור איכות הטיפול ולהפחתת הסיכון לסיבוכים.

הקדמה: בעשור האחרון, השימוש ברובוט לצורך ביצוע ניתוחים קולורקטליים בכלל וניתוחי כריתת חלחולת (רקטום) באגן בפרט צבר פופולריות רבה בעולם הכירורגיה. בארץ, ובתחום הכירורגיה הכללית בפרט, השימוש ברובוט עדיין נמצא בצעדיו הראשונים אך צובר תאוצה. במאמר זה אנו מציגים את ניסיוננו המוסדי בניתוחים רובוטיים קולורקטליים, תוצאות ניתוחיות ותהליך הלמידה כפי שבא לידי ביטוי במחלקתנו.           

שיטת המחקר: מחקר רטרוסקפטיבי המתבסס על איסוף נתונים של מטופלים שעברו ניתוחים קולורקטליים בגישה רובוטית אשר בוצעו במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים במשך שנתיים (מינואר 2023 ועד פברואר 2025)  הנתונים נלקחו מדוחות הניתוח והתיקים הרפואיים של המטופלים במחלקה לאחר אישור ועדת הלסינקי מוסדית.

תוצאות: במהלך תקופת המחקר בוצעו 41 ניתוחים קולורקטליים, רובם בהתוויה אונקולוגית (30 מתוך 41). הסיבוכים המג'וריים כוללים שני (4.8%) מקרים של דלף מהשקה שדרשו ניתוח חוזר, מטופל אחד שנותח בשל איסכמיה של המעי ומטופלת אחת עם פגיעת צד טרמית בשופכן שדרשה הכנסת תומכן לשופכן. בתקופת המעקב לא היו מקרי תמותה. בנוסף, הודגמה ירידה הדרגתית ועקבית בזמני הניתוח עבור כריתת כרכשת ימנית וסיגמואיד.      

מסקנות:  במשך שנתיים שבהן מיושמת הגישה הרובוטית לניתוחים קולורקטליים במחלקתנו, הראינו שתוך הקפדה על תהליך למידה מסודר, בחירת מקרים וחניכה נכונה ניתן להגיע לתוצאות טובות מבלי עלייה בסיבוכים.

פוליפוזיס אפי (פוליפים באף) הוא מחלה דלקתית כרונית של רירית האף וגתות הפנים (סינוסים). המחלה מתבטאת בשגשוג פוליפים הגורמים לחסימה באף, לירידה בחוש הריח ולפגיעה ניכרת באיכות החיים.

קביעת האבחנה מתבססת על אנמנזה, בדיקה קלינית ובדיקת דימות. הטיפול נע בין מתן סטרואידים מקומיים ומערכתיים, ניתוח אנדוסקופי, או טיפולים ביולוגיים בחולים עמידים לטיפול.

הטראומה האורתופדית היא תחום חיוני הנותן מענה לפציעות מגוונות. בשנים האחרונות חלה עלייה במספר הפניות למיון ומספר הניתוחים כתוצאה מפגיעות שלד חדות (אקוטיות). טיפול מהיר ואיכותי מאפשר שיקום של המטופלים וחוסך עלויות למערכת הבריאות. עם זאת, קיים קושי לגייס כוח אדם חדש למקצוע, ולאפשר הכשרה איכותית ומתקדמת ברמה העולה בקנה אחד עם מדדי האיכות העולמיים.

לאחרונה נפתח המרכז הישראלי הראשון לטראומה אורתופדית בבית החולים הדסה, שבמסגרתו מתקיימת תכנית חדשנית להשתלמות עמיתים בטראומה אורתופדית. מדי שנה, מוכשרים שני מתמחים ברמה הגבוהה ביותר, נחשפים לניתוחים מגוונים, עוברים קורסים בארץ ובחו״ל, עוסקים בכתיבה אקדמית וממשיכים להשתלמויות עמיתים במרכזים מובילים בחו״ל.

הרופאים הללו מגיעים מבתי חולים שונים בישראל ושבים לאותם בתי חולים עם כלים רבים במטרה לייצר קהילת רופאי טראומה אורתופדית המספקים מענה כלל-ארצי איכותי ומתקדם לאוכלוסייה בישראל.

מטרה: נעשה ניסיון רב-מוסדי בביצוע פיאלופלסטיה בגישה רובוטית למקרים של חסימת צומת השופכן אגן הכליה Ureteropelvic Junction Obstruction (UPJO) באוכלוסיית הילדים.

שיטות: החל משנת 2016 ילדים עם UPJO עברו פיאלופלסטיה מונחית-רובוט Robotic-Assisted Laparoscopic Pyeloplasty (RALP) במקום ניתוח בגישה לפרוסקופית או פתוחה שהייתה נהוגה עד אז. עבודתנו היא סקירת תרשים רטרוספקטיבי רב מרכזית: מדווח על נתונים דמוגרפיים, נתונים לפני, תוך כדי ואחרי הניתוח, סיבוכים ותוצאות. מאמרנו כולל פרשות חולים שהוגדרו כמורכבות.

תוצאות: במהלך תקופה של 8 שנים, 199 ילדים עד גיל 18 שנים (76% בנים ו-24% בנות ) עברו RALP והם קבוצת המחקר. מהם הוגדרו כמקרים מורכבים המטופלים הבאים: 24 תינוקות במשקל < 6 ק"ג, 21 ילדים נותחו לאחר כישלון של ניתוח פתוח קודם, 7 ילדים עם UPJO בקוטב תחתון במערכת מאספת כפולה, 7 ילדים נזקקו לניתוח בו-זמנית להוצאת אבנים בכליות, 7 ילדים עם UPJO דו צדדי, 3 ילדים עם כליית פרסה, 3 ילדים עם כליה בודדת וילד אחד עם הידרונפרוזיס ענק (חוצה קו אמצע).

הגיל החציוני הוא 15 חודשים (IQR, 43-5 חודשים) והמשקל החציוני הוא 8.3 ק"ג (IQR, 17-7 ק"ג). זמן הניתוח החציוני היה 80 דקות (IQR, 107-64 דקות). לא התפתחו סיבוכים תוך ניתוחיים משמעותיים בכלל המטופלים. במקרה אחד היה צורך לעבור להליך פתוח בשל חוסר התקדמות בניתוח. משך האשפוז החציוני הוא 1.4 ימים (IQR,4-1 ימים), שליש מהילדים שוחררו לאחר פחות מ-24 שעות מהניתוח. בקרב 18 מטופלים הייתה דלקת בדרכי השתן Clavien-Dindo grade (CDG) II לאחר הניתוח. במעקב חציוני של 20 חודשים (IQR, 32.5-15.5 חודשים), שיעור ההצלחה היה 98% ו-4 מטופלים נזקקו לביצוע הליך נוסף עקב חסימה חוזרת.

סיכום ומסקנות: תיקון היצרות מוצא השופכן בסיוע רובוט בילדים הוא בטוח, יעיל ועם שיעורי הצלחה גבוהים. ניתן לבצע RALP בכל הגילאים, גם במצבים מורכבים. RALP נחשב לניתוח הבחירה (Gold standard) במוסדותינו.

הגדלה טבה של הערמונית (Benign Prostate Hyperplasia – BPH) נפוצה מאוד באוכלוסיית הגברים מעל גיל 50 שנים. רוב הסובלים מ-BPH מציגים תסמינים של הפרעה בהטלת השתן (LUTS) בדרגות חומרה שונות. ניתוח הוא נדבך חשוב ומרכזי בטיפול בהפרעות בדרכי השתן התחתונות הנגרמות מ-BPH. שנים רבות הניתוח הנפוץ ביותר לערמוניות עד 80 סמ"ק היה TURP ומעל נפח זה היה מקובל לבצע ניתוח פתוח –RPP/SPP. בשנים האחרונות התפתחו מספר שיטות זעיר-פולשניות לטיפול ב-BPH. בבחירת הטיפול המתאים יש להביא בחשבון מספר גורמים, וביניהם גודל הערמונית, מצב רפואי של המטופל, תפקוד מיני, ניסיון המנתח ועוד.

בסקירה זו, בדקנו חמש גישות ניתוחיות זעיר-פולשניות שהתפתחו בשנים האחרונות, תוך מתן דגש על חסרונות ויתרונות ייחודיים לכל גישה, שהן כלים חשובים הנמצאים בידי האורולוג המטפל, לצד הניתוחים המסורתיים. סקירה זו נועדה  לתת תמונה רחבה יותר ומענה יותר מדויק ומותאם אישית לכל מטופל. מגוון השיטות מתאים לעידן רפואה מותאמת אישית ומאפשר לאורולוג המנתח להתאים  טיפול באופן אינדיבידואלי לכל מטופל.

הפרדת אצבעות מאוחות (סינדקטיליה) היא הליך ניתוחי שמטרתו להחזיר את תפקוד כף היד והאצבעות תוך שמירה על מראה טבעי של מרווח התפר (קומיסורה) ככל הניתן.  תזמון הניתוח תלוי במורכבות האיחוי, גילו של המטופל ומצבו הרפואי הכללי. הטכניקה המסורתית מבוססת על חתך זיג-זג ושימוש בשתלי עור בשילוב מתלים מקומיים, אך קשורה לשכיחות גבוהה יחסית של סיבוכים כגון נדידת המרווח הבין-אצבעי, צלקות היפרטרופיות, נמק מתלה, וקונטרקטורות. במאמר זה סקירה כללית של המצב הרפואי, בהתייחס לטכניקה ניתוחית חליפית, המצמצת את הצורך בשתלי עור, מקצרת את משך ההחלמה, ומשפרת את התוצאות האסתטיות והתפקודיות. 

מרפק טניס (Lateral epicondylitis) מאופיין בכאב באזור החיבור של מוצא השריר Extensor Carpi Radialis Brevis  (ECRB) מהאפיקונדיל הלטרלי של ההומרוס. נמצא קשר בין מרפק טניס לבין פעילות חוזרת (רפטטיבית) עם עומס על אזור זה. בחולים הסובלים מכאבים במרפק, מרפק טניס הוא הגורם הנפוץ ביותר. התופעה משפיעה על 1%-3% מהאוכלוסייה הבוגרת בכל שנה. האבחנה הקלינית של מרפק טניס נקבעת בעיקר על פי אנמנזה ובדיקה גופנית. קיימים מספר טיפולים אפשריים, החל מתרופות נוגדות דלקת ופיזיותרפיה, המשך בזריקות מקומיות מגוונות (סטרואידים, חומצה הילורונית ועוד) וכלה בניתוח להטרייה או לשחרור מוצא ה-ECRB.

שברים בראש הרדיוס הם פציעה שכיחה במפרק המרפק אשר לרוב נגרמת במנגנון של נפילה על יד מושטת (FOOSH - Fall onto an outstretched hand). שיעורם של שברים אלו הוא כ-30% מכלל השברים במרפק במבוגרים וכ-11% משברי רדיוס מקורב בילדים. מבחינה קלינית, מטופלים אלו מתלוננים על כאבים במרפק המלווים בנפיחות וסימני חבלה וכאבים בתנועת פרונציה וסופינציה. פגיעות אלו מלוות לעיתים בפציעות נוספות, כגון שברים בעצם הסירה (סקפואיד), פגיעה במפרק הרדיוס-אולנה הרחיקני, שבר קורונואיד ופגיעה ליגמנטרית.

האבחנה והסיווג מבוססים על צילומי רנטגן. כחלק מהבירור בבדיקות הדימות, יש לבצע צילומי אמה ושורש כף יד על מנת לזהות מוקדם פציעות נלוות אשר משפיעות על המשך הטיפול.

לשברים ללא תזוזה יש פרוגנוזה טובה עם טיפול שמרני. עם זאת, חשוב לזהות שברים לא יציבים עם תזוזה בהקדם לטובת התאמת ניתוח מתאים וחזרה מוקדמת לתפקוד, כדי למנוע הגבלה בטווחי תנועה ושינוי ציר התנועה.

האפשרויות לטיפול שמרני כוללות קיבוע במתלה ועידוד תנועה מוקדמת. האפשרויות הניתוחיות כוללות קיבוע, החלפת ראש הרדיוס או הסרה של ראש הרדיוס.

מחלת אוסגוד-שלטר היא פגיעה שכיחה משנית לפעילות חוזרת ונשנית שמופיעה לרוב בילדים ומתבגרים. המחלה מאופיינת בכאב, נפיחות ודלקת באזור גבשושית השוקה. המחלה נגרמת על ידי כוחות מתיחה חוזרים וממושכים הנוצרים כתוצאה מפעילויות ספורט עצימות כמו ריצה וקפיצות, במיוחד בתקופות של גדילה מואצת של השלד. המחלה עוברת שלבים של התלקחות דלקתית ראשונית, לאחריה תלישה חלקית של הסחוס מגבשושית השוקה, ובמקרים קיצוניים יותר – היווצרות עצמים (Ossicles). הטיפול במחלת אוסגוד-שלטר הוא לרוב שמרני, ומתמקד בהפחתת הדלקת וכאב באמצעות מנוחה זמנית מפעילות מאומצת, משככי כאבים, קירור מקומי, פיזיותרפיה ותרגילי חיזוק ומתיחה. ניתוחים נדרשים רק כפתרון אחרון במקרים עמידים של חוסר שיפור גם לאחר גיל הבגרות.

מערכת הבריאות בישראל, ובפרט תחום האורתופדיה, עומדת בחזית העשייה הרפואית, ומציבה מודל למצוינות, לחדשנות ולמסירות ללא גבול. בשנים האחרונות, חווינו התקדמות טכנולוגית ומדעית מרשימה אשר חוללה מהפכה של ממש ביכולתנו לטפל במצבים מורכבים ולשפר את איכות חייהם של מטופלינו. בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', המוקדש לכירורגיה אורתופדית, מובאים מאמרי מחקר וסקירה המשקפים את הטכנולוגיות החדשות – החל מבדיקות דימות מתקדמות, והמשך ברובוטיקה, שתלים חכמים וגישות ניתוחיות חדשניות – אשר מאפשרות לנו דיוק חסר תקדים, צמצום סיכונים ושיפור משמעותי של תוצאות הטיפול והשיקום.

הקדמה: שברי דחיסה בעמוד השדרה התוראקו-לומברי הם ממצא נפוץ בקרב האוכלוסייה המתבגרת עם אוסטאופורוזיס, וטיפול מקובל הוא ניתוח קיפופלסטיה.

מטרות: נבחן במחקר השינוי בבדיקות הדימות לפני הניתוח ואחריו.  

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שנכללו בו 54 מטופלים עם שבר דחיסה מסוג A1 אשר השלימו מעקב של בדיקות דימות. שתי בוחנות עצמאיות אספו נתונים שנלקחו טרם הניתוח, במהלך הניתוח ואחרי הניתוח מתוך צילומי רנטגן קדימה-אחורה וצילומים צידיים. המידע שנאסף בנוגע לחוליה המנותחת כולל את רוחב החוליה, גובה דופן קדמי ואחורי, גובה חוליה מעל וחוליה מתחת, זווית קוב וזווית קיפוזיס וכן אחוז הדחיסה הקדמית והדחיסה המרכזית של החולייה.

תוצאות: הגיל הממוצע של הנכללים הוא 71.3 שנים (סטיית תקן 11.53), ציון התחלואה הנלוות הממוצע 3.65 (2 סטיות תקן), 80% מהם היו נשים (32) ורוב השברים היו בחוליות T12, L1 (32% ו-22%, בהתאמה). נראתה הסכמה טובה בין שתי המודדות. 37.5% מהמקרים הראו זליגה של הצמנט לאחר הניתוח. נמדד הבדל מובהק בין מדידות אחוז הדחיסה במרכז החולייה בצילומים לפני (M = 65.6, SD = 14.5) ואחרי (M = 84.86, SD = 18.7) p<.001 שאר המדידות.

מסקנות: המחקר מדגים באופן מובהק שיפור במגוון פרמטרים. השיפור המשמעותי ביותר נצפה בשיעור הדחיסה של מרכז החולייה מ-65% ל-84%. לטובת איפיון הצלחת הניתוח, נדרשים מחקרים נוספים עם מאגר גדול יותר ושאלוני שביעות רצון למטופלים.

הקדמה: שברי צוואר הירך הקריבנית הם מקור משמעותי לתחלואה לתמותה באוכלוסייה המבוגרת. הם נגרמים כתוצאה מנפילה הקשורה באנרגיה נמוכה. שברים של תל הירך (פרטרוכנטריים) הם כמחצית מסך שברי צוואר הירך.

מטרות: הערכת ההשפעה של גיל החולה על דפוס השבר והקשר בין דפוס השבר, גיל החולה והסכנה לתמותה בשנה הבתר ניתוחית במטופלי שברים פרטרוכנטריים של הירך הקריבנית.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי של חולים שטופלו באופן ניתוחי בשברים פרטרוכנטריים במרכז הרפואי קפלן בשנים 2013-2010. בעבור כל חולה נאספו משתנים דמוגרפיים, לרבות הישרדות של שנה ממועד הניתוח לקיבוע השבר. בעבור כל חולה בוצעה הערכה של צילומי הרנטגן שבוצעו בהגעה והשבר סווג לאחת מתשע תתי קטגוריות לפי סיווג ה-AO. בוצע סיווג נוסף לשברים יציבים ולשברים שאינם יציבים. בוצעה רגרסיה לחישוב הקשר שבין גיל החולה ומאפייני השבר ולמציאת מנבאי תמותה.

תוצאות: סך הכול 644 חולים נכללו בקבוצת המחקר, 544 עמדו בקריטריונים להכללה במחקר. לא נמצא קשר בין דפוס השבר או מידת יציבותו לבין גיל החולה. מין וגיל החולה נמצאו במנבאי תמותה בשנה הבתר-ניתוחית, כאשר גברים נמצאו בסיכון עודף של 1.77 לתמותה (95% CI 1.079-2.603, ערך פי 0.022) וכל שנת חיים העלתה את הסיכון לתמותה ב-8.3%.

סיכום: לא נמצא קשר בין גיל החולה למאפייני השבר האינטרטרוכנטרי ויציבותו. מין זכר וגיל מבוגר מהווים גורמי סיכון לתמותה מוגברת בשנה שלאחר ניתוח לקיבוע שברים פרטרוכנטריים של הירך הקריבנית.