תוצאת חיפוש

מאמר זה נכתב על רקע מלחמת חרבות ברזל, אשר במרכזה עומד מאמץ ביצועי ומדעי-מחקרי יוצא דופן בקנה מידה בין-לאומי של המרכז הגנומי לזיהוי חללים במחנה שורה, אתגר הכולל התמודדות עם כמות חללים גדולה בטווחי זמן קצרים, לצד אתגרי זיהוי מורכבים ביותר. במהלך המלחמה מתמודדים מומחי מרכז המחקר והזיהוי הגנומי הצה״לי עם שלל סיטואציות מורכבות, רשמו פריצות דרך בהליכי הזיהוי, כאשר גם צבאות זרים ביקשו ללמוד את המסקנות והתובנות הללו.

הקשר בין רפואה לזיהוי והתאמה ברמה המולקולרית והגנומית מתמקד בתחומים של השתלות, זיהוי מחלות גנטיות, הפריות ורפואה מותאמת אישית. אולם זיהוי גנומי ברמה הגנטית הוא כלי רב עוצמה בתחומים נוספים כמו בבדיקות הורות, דיני ירושה, גנאולוגיה, הגירה, זיהוי פלילי, וגם בתחום זיהוי שלאחר מוות. שלב זיהוי בני אדם שלאחר המוות (Post-mortem) בכל קנה מידה –כולל במסגרת אירועי קיצון כמו מלחמות ואירועי רבי-נפגעים – הוא חלק ממערך חקירה, המוגן באמנות כדי למנוע ייסורי צער ואי ידיעה, ולהוביל לסגירת מעגל בנוגע לגורל הקורבנות.

דלקת לבלב חדה היא אחת המחלות השכיחות במערכת העיכול והיא מהווה גורם נפוץ לאשפוז ולתחלואה. האטיולוגיות השכיחות ביותר לדלקת לבלב חדה הן מחלת אבנים וצריכת אלכוהול. אטיולוגיות נוספות כוללות הפרעות מטבוליות (היפרטריגליצירידצמיה, היפרקלצמיה), סיבוך של צנתור אנדוסקופי של דרכי המרה/הלבלב (ERCP), תרופות, אנומליות מבניות, חבלה, זיהום וכדומה.   

דלקת לבלב חדה היא לרוב מחלה קלה אשר חולפת עצמונית,  אך ב-10%-20% מהמקרים הדלקת עשויה להיות קשה ולהוביל לנמק של רקמת הלבלב ו/או של הרקמות הסמוכות. במטופלים עם דלקת לבלב נמקית חדה. שיעור הסיבוכים הינו גבוה וכולל כשל רב אברים ואף תמותה.

ניהול שמרני של דלקת לבלב נמקית חדה כולל החייאת נוזלים, מתן תמיכה תזונתית ומתן טיפול אנטיביוטי לתוך הווריד בחשד לזיהום.  אין צורך בניקוז של קולקציה פרי-לבלבית נמקית אם חל שיפור קליני במצבו של המטופל תחת טיפול שמרני. ההוריות המוחלטות לניקוז של קולקציה פרי-לבלבית נמקית כוללות זיהום בקולקציה הפרי-לבלבית ו/או קיום תסמינים אשר נגרמים כתוצאה מלחץ של הקולקציה על איברים סמוכים.

הודות להתקדמות באפשרויות הטיפול בגישה אנדוסקופית מונחית על שמע (EUS Endoscopic Ultra-Sound –), חל שינוי בעשור האחרון בגישה לניקוז והטריה של קולקציה פרי-לבלבית נמקית. הקו הטיפולי הראשון המקובל היום הוא בביצוע ניקוז אנדוסקופי בהנחיית EUS. עבור קולקציה פרי-לבלבית שאינה נגישה אנדוסקופית או במקרה של קולקציה גדולה המתמשכת לכיוון המרזבים, מומלץ ניקוז בגישה מלעורית. שילוב של ניקוז אנדוסקופי ומלעורי מפחית את הסיכון לפתח נצור (פיסטולה), מפחית את מספר ההתערבויות הנדרשות ומקצר את משך האשפוז. כאשר ניקוז אנדוסקופי ומלעורי אינו מספק, יש מקום לשקול הטריה של רקמת הנמק בגישה אנדוסקופית ישירה ( DEN Direct Endoscopic Necrosectomy –).

טיפול מיטבי בדלקת לבלב נמקית חדה מחייב שיתוף פעולה של מומחים בתחום הכירורגיה, הרדיולוגיה הפולשנית, התזונה והאנדוסקופיה המתקדמת.

הקדמה: מגמת העלייה במספר החולים במחלקות אשפוז כלליות הסובלים ממחלה חשוכת מרפא מחייבת את אנשי הצוות להיות מסוגלים להעניק טיפול פליאטיבי. מסוגלות עצמית לטיפול פליאטיבי היא גורם מרכזי המנבא התנהגות מקצועית בעתיד. לא נמצא כלי בשפה העברית שבוחן את תפיסת המסוגלות העצמית לאיזון תסמינים ולמתן מענה פסיכוסוציאלי במסגרת הטיפול התומך.

מטרות: תיקוף שאלון Palliative care self-efficacy scale" " לשפה העברית בקרב צוותים סיעודיים העובדים במחלקות אשפוז שונות.

שיטות מחקר: מחקר חתך שנערך בארבעה בתי חולים בקרב צוותים סיעודיים העובדים במחלקות אונקולוגיות, פנימיות, כירורגיות ורפואה דחופה.

תוצאות: השאלון תורגם לעברית ומולא על ידי 588 אחים/יות. מקדמי אלפא קרונבך של הכלי נמצאו גבוהים:  0.89 עבור הכלי כולו, 0.82 עבור סולם המעריך את היכולת לענות על השאלות בהקשר לטיפול בסוף החיים, ו-0.85 עבור סולם המעריך את היכולת לתת מענה לתסמינים. בדומה לכלי המקורי, נמצאו שני פקטורים המסבירים 58.6% מהשונות: יכולת לתת מענה על שאלות בהקשר לטיפול בסוף החיים (46.43%) ויכולת לתת מענה לתסמינים  (12.2%).

מסקנות: מאפייניו הפסיכומטריים של הכלי מעידים, כי ניתן  להשתמש בו לאומדן מסוגלות עצמית לטיפול פליאטיבי בקרב אחים/יות העובדים במחלקות אשפוז שונות.

דיון וסיכום: יש חשיבות רבה להמשך בדיקת מאפייני הכלי בקרב אנשי מקצוע נוספים המעורבים בטיפול בחולה הנוטה למות. בנוסף, חשוב לבחון את יכולת של הכלי לזהות שינויים המתרחשים בתפיסת המסוגלות לאורך זמן.

נערה בת 16 פנתה עקב התפתחות הדרגתית של כאב בכף רגל מספר ימים לאחר ריצת 2000 מטר. ניסיון טיפול שמרני במשככי כאבים במינון גבוה ומנוחה לא הועיל. בדיקת תהודה מגנטית (MRI) של כף הרגל הדגימה קרע ודמם תוך מדורי של שריר ה- Abductor Hallucis. תחת הרדמה בוצעה מדידת לחץ תוך מדורי, 130 ממ"כ, והשוואה לרגל הבריאה, לחץ של 10 ממ"כ. הנערה טופלה בפסציוטומיה מיידית של המדור. לאחר הניתוח חל שיפור מידי במצבה, ולא נזקקה לאנלגטיקה ושבה בהדרגה לפעילות

תסמונת מדור בדרך כלל מופיעה על רקע אירוע חבלה, במקרים חריגים התסמונת יכולה להופיע מסיבה שונה, כגון בתר-מאמץ. עד כה לא תוארו פרשות חולים של תסמונת מדור בילדים על רקע קרע בשריר. מודעות וחשד קליני גבוה חשובים לאבחון חולים לא שגרתיים אלו והצלת תכולת המדור.

אנו מדווחים כאן על פרשת חולה נדירה זו וסקירת ספרות בנושא

וונדי חן¹ ודניאל שטיין²

¹בית החולים על שם אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הדברים המובאים במאמר זה הוצגו בכנס בנושא "מסירת בשורה מרה במערכת הבריאות", שהתקיים בבית חולים איכילוב בתאריך 3.3.08. הכנס אורדן על ידי השירות הארצי לעבודה סוציאלית, משרד הבריאות ומל"י, להשקת חוברת הדרכה לעובדים סוציאליים ומטפלים במקצועות הבריאות.
 

מיכל רסין, אורנה לוי, תרצה שוורץ, דינה סילנר

הנהלת הסיעוד, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

העשייה הרפואית רצופה משימות, והקשה מכולן היא מתן בשורה מרה. הסיפרות המקצועית מלמדת, שלאופן שבו מועברת הבשורה המרה למטופל השפעה משמעותית על המשך תיפקודו וקבלת החלטותיו. מטרות: לזהות את דפוסי ההתנהגות בהם נוקטים המטפלים בעת מתן בשורה מרה והשפעתם על המטופל. נושאים אלו נבחנו משלוש נקודות ראות: חולים, רופאים ואחיות.

במחקר נכללו 152 נחקרים: 51 מטופלים בסרטן, 51 אחיות ו-50 רופאים מהמחלקות הפנימיות והכירורגיות, שענו על שאלון מובנה למילוי עצמי שפותח לצורך המחקר וכלל 35 פריטים. תוקף תוכן לשאלון נערך בעזרת קבוצת מומחים, והמהימנות הפנימית במדד a קורנבך הייתה בממוצע 0.82.

דפוסי התמיכה שזוהו במחקר כיעילים היו מתן מקום לביטויי רגשות, שתיקה המביעה אמפתיה, תמיכה באמצעות מגע ושימוש במשפטי השתתפות, הערכה ועידוד. מימצאי המחקר מלמדים על הצורך החיוני במתן מידע כתוב למקבל הבשורה, שיתופו של בן-משפחה בתהליך, והחשיבות הרבה שייחסו האחיות לשיתופן במתן הבשורה המרה. הבדלים משמעותיים (P<0.05) בין חולים למטפלים נמצאו בסוג המידע הניתן, העיתוי והכמות, וגם בדפוסי התמיכה והתקשורת. התחושות העיקריות שחוו המטפלים היו הזדהות וחוסר אונים, ורובם לא עברו הכשרה בנושא.

לסיכום, אפשר שמימצאי המחקר יגשרו על הפער בין מה שהחולים רוצים לבין מה שהצוות המטפל עושה, ויועילו בעיצובם של קווים מנחים למתן הבשורה המרה, וגיבוש תכניה של סדנה לקידום מיומנויות של צוות.

אליעזר ויצטום¹, רות מלקינסון²

¹המרכז לבריאות הנפש, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניבריטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע ומרכז קהילתי לבריאות הנפש "עזרת נשים", ירושלים, ²בית-הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב

במאמרם של רסין וחב' [1], המפורסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מתמקדי המחברים באחת הסוגיות הקשות והרגישות ביותר בתחום הרפואה: כיצד לבשר לחולה ובני-משפחתו בשורות רעות, ולעיתים אף למסור מידע העלול לגרום טראומה למקבלה.

נהוג לסווג את הבשורות הקשות הנמסרות לחולים לשני סוגים: הודעה על מוות והודעה על מחלה קשה, כמו מחלה ממאירה. ברוב המאמרים שפורסמו בסיפרות, בדומה למאמר שלפנינו, יש התייחסות לנושא השני, בעוד שעל הנושא הראשון אין כמעט מידע, למעט מספר קטן של מחקרים מיחידות לטיפול נמרץ או יחידות לטראומה, שבהן מוטלת על אנשי הצוות החובה למסור למשפחה על מצב קריטי או על מותו של יקירם. כך, לדוגמה, 54 קרובי-משפחה של 48 חולים שנפטרו ביחידות כאלה ציינו, כי הדברים החשובים בהקשר של הבשורה הקשה עבורם היו פרטיות, בהירות המסר ואכפתיות של המבשר.

מאיר נדב, יעל בשור, אשר שיבר

המח' לפסיכיאטריה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע, והחטיבה לפסיכיאטריה מרכז למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המח' לחינוך, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

לידת-מת (dead-birth או Stillbirth) היא תופעה מוכרת בסיפרות הרפואית אשר קיבלה התייחסות מועטה בלבד להיבטים הפסיכולוגיים שלה. רק בשנים האחרונות נערכו מספר מחקרים שנידונו בהם ההשפעות הפסיכולוגיות של התופעה על נשים ומשפחותיהן, וגישתם של אנשי צוות בבתי-חולים ללידת-מת.

במאמר הנוכחי אנו מצביעים על קושי ייחודי בעיבוד אבל על לידת-מת. להבדיל מגישה פסיכודינמית פרוידיאנית תוך-נפשית לאבל, מובאת בזאת גישה תיאורטית-פסיכולוגית של סמיוטיקה-חברתית המסבירה את הקשיים בייצוג התופעה על-ידי סממנים תרבותיים מקובלים. הגישה של סמיוטיקה-חברתית עשויה להבהיר את הקושי הייחודי הנעוץ באבל לאחר לידת-מת. הטענה העיקרית שלנו מצביעה על סיבוך אפשרי של האבל על לידת-מת כאבל מורכב, בגלל היות העובר המת "Non-person" עבור החברה, בעוד שהאם היולדת חשה באובדן בעוצמה רבה. פער זה יוצר את הפוטנציאל לפסיכופתולוגיה בעקבות לידת-מת. במאמר נסקרת הסיפרות הפסיכולוגית הקיימת ביחס להשפעות של לידת-מת על הורים ואנשי צוות המטפלים בהורים שילדו לידת-מת. לבסוף, מוצעות דרכי-פעולה מתאימות כדי להקל על ההורים האבלים.

אלי שוורץ¹, דן בר-אל² *, נתן שור³,

¹המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²המח' להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוניברסיטת בר-אילן,³ חוקר ארץ-ישראל

__________________________________________________

*המחקר הוא חלק מעבודת הדוקטורט של דן בר-אל בהנחיית פרופ' שפרה שורץ וד"ר נח עפרון בתוכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, היחידה ללימודים בין-תחומיים, אוניברסיטת בר-אילן

בין השנים 1918-1931 פקדו את ארץ-ישראל מגפות כולרה שגרמו למשברים בריאותיים, מהקשים שתושבי ארץ-ישראל נאלצו להתמודד איתם. מגפות הכולרה הועברו בדרך-כלל על-ידי עולי הרגל ששבו ממכה ובתקופת מלחמת העולם הראשונה על-ידי החיילים התורכים. התגובה הציבורית למגפות אופיינה בתחושת פחד קשה של האוכלוסייה, בעיקר בשל קטלניות המחלה, הטלת הסגרים ממשלתיים על הערים הנגועות, ניסיונות בריחה של התושבים, מבצעי ניקיון לשיפור רמת התברואה העירונית ועזרה הדדית מאורגנת של היישוב היהודי. המגיפה הכבדה ביותר שהתחוללה בשנת 1902 גילתה היבט חדש בהתייחסות לכולרה, והוא החשש והסלידה מן הרופאים שחלקים בציבור האשימו אותם בגרימת מותם של החולים. מגפות הכולרה עודדו היציאה מערים מוקפות חומה וצפופות כירושלים, והסתמכות על צנרת מים עירונית מתקדמת. מאז סיומו של השלטון העותומני פסקו מגפות כולרה בארץ-ישראל, ומלבד התפרצויות מקומיות בודדות המחלה אינה נצפית בארץ.

רננה שור¹, גליה ארדן², בתיה שלו², אהרון חלבה¹

¹המח' לרפואה פנימית ה', ²והמח' לתזונה, מרכז רפואי וולפסון, חולון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

תזונה משפיעת חיסון (תמ"ח) מכילה מרכיבים תזונתיים הגורמים בדרך-כלל להשפעה חיובית על המערכת החיסונית וזאת כאשר היא ניתנת בכמות העולה על זו המצויה בתזונה הרגילה.

בין המרכיבים העיקריים בתמ"ח נמנים L-ארגינין, L-גלוטמין, נוקלאוטידים וחומצות שומן רב-בלתי-רוויות.

נמצא, כי חולים שהוזנו בתמ"ח לקו פחות בסיבוכים מזיהומים, הונשמו מכאנית זמן קצר יותר ומשך אישפוזם בבית-החולים פחת. אולם ברוב החולים לא ניצפתה השפעה שגרמה להפחתת שיעור התמותה. בשנת 2001 קבעה ועידה אמריקאית הסכמות כלליות לגבי קבוצות חולים העשויות להפיק תועלת ממתן תמ"ח, ואלה מפורטות במאמר זה.

אם כן, עלינו כרופאים מוטלת החובה להכיר את הנושא של תמ"ח לגבי קבוצות חולים סגוליות המאושפזות בבתי- החולים וליישמו לשיפור בריאותם.