תוצאת חיפוש

מערכות בריאות מוגדרות כתשתיות חיוניות, ולכן נדרשות להמשיך לפעול גם בתקופות של מלחמה ואירועי חירום רחבי היקף. מצב זה מציב את אנשי הצוות הרפואיים בעמדה מורכבת, שבה הם נדרשים להמשיך בתפקודם המקצועי תוך חשיפה לאיום ביטחוני, עומס עבודה חריג ודאגה לבני משפחתם. מאמר זה בוחן את הדפוסים המרכזיים המאפיינים את התנהגותם של צוותים רפואיים במצבי מלחמה, תוך שילוב בין ספרות מחקרית עדכנית לבין ניסיון ארגוני שנצבר במערכת הבריאות בישראל.

סקירת הספרות מצביעה על מספר מאפיינים: תחושת משמעות ושליחות מקצועית גבוהה, עלייה בלכידות צוות ויכולת הסתגלות ארגונית למציאות משתנה. לצד זאת, מתועדים גם עומסים רגשיים משמעותיים, העלולים להוביל לשחיקה מקצועית ותשישות חמלה. ממצאים אלו מדגישים את חשיבותם של גורמים ארגוניים כגון תקשורת ניהולית ברורה, נוכחות הנהלה בשטח, מנגנוני תמיכה לעובדים ולמשפחותיהם ותחושת ביטחון ארגוני.

בנוסף, מובא במאמר ניסיון ארגוני של מערכת הבריאות בישראל, המתאר צעדים שננקטו לשמירה על רציפות תפקודית לצד תמיכה בצוותים בתקופת לחימה. לבסוף, מוצע כיוון למחקר אמפירי שיבחן באופן שיטתי את הקשר בין משתנים ארגוניים לבין תחושת החוסן והמחויבות של אנשי צוות רפואיים בזמן מלחמה.

סיכום ומסקנות: חוסן צוותים רפואיים תלוי במידה רבה באופן שבו הארגון מנהל ומתנהל בתוך מצב החירום ותומך באנשיו.

מאמר זה מתאר את תהליך השיקום של פרשת חולה, ילדה, שעברה בהצלחה את סינון השמיעה לילודים, אך בעקבות מובנות דיבור ירודה אובחנה בגיל שנתיים ו-10 חודשים עם חירשות חד-צדדית בצד שמאל. היא עברה השתלת שתל שבלול בהתוויה של ליקוי שמיעה חד-צדדי (2018).  כיוון שבאותה תקופה היה ניסיון מועט בשיקום שמיעה במקרה של מושתלים עם ירידה חד-צדדית, האם נתקלה בגישות שונות לשיקום. מטרות השיקום, שנקבעו עם הצוות המטפל, התמקדו בפיתוח יכולות שמיעה דו-צדדיות, כולל שיפור תפיסת הכיוונית והבנת הדיבור בסביבה רועשת, וכן בפיתוח הבנת הדיבור באוזן המושתלת, מבלי שהאוזן השומעת 'תפריע' לתהליך. כדי להרחיב את בסיס הידע הקימה האם קבוצת WhatsApp להורים לילדים במצב דומה בישראל לצורך שיתוף מידע ושילוב תובנות שנאספו מקבוצות דומות ברחבי העולם.

הלמידה השמיעתית התמקדה ב Direct Streaming של דיבור מוקלט וחי, סרטונים ומשחקים אל השתל. הפניה בלעדית של גירויים שמיעתיים אלו לאוזן המושתלת הושגה גם בעזרת אטימת האוזן השומעת באוזנייה שבה מושמעת מוזיקה קלאסית. בהמשך הוכללו בשיקום גם שיפור המיזוג בין המידע השמיעתי משני הצדדים, הגברת הערנות לצלילי סביבה ואיתור מיקום צלילים במרחב – כל זאת תוך התמודדות עם רעשים ממקורות שונים. בנוסף, תרגול הבנת דיבור בתנאי רעש בוצע כאשר אות הדיבור הושמע מצד השתל והרעש מצד האוזן השומעת, או כאשר שניהם הגיעו מקדימה. בניסיונות השימוש הראשונים עם  Direct Streaming לא נצפתה כל תגובה של הילדה, למרות שהאפשרות לכשל טכנולוגי של השתל נשללה. עם הזמן, השימוש העקבי בשתל וההתפתחות, גדלה המודעות של הילדה למידע השמיעתי שהתקבל באוזן המושתלת, ולצורך להקשיב למידע זה. כיום, שש שנים לאחר ההשתלה, מעידה הילדה כי עם השתל היא ״שומעת קצת יותר טוב" ומזהה מהיכן באים הקולות ״הרבה יותר טוב״ בהשוואה למצב שבו אינה מרכיבה אותו. הילדה משתמשת בשתל בכל שעות הערות למעט בסופי שבוע. על פי נתוני השימוש הנקלטים מהמעבד (data logging) נרשם שימוש ממוצע של שמונה שעות ביום. בדיקת שמיעה עדכנית מראה כי האוזן השומעת נותרה בטווח הנורמה, ספי שמיעה הטובים עם שתל מלמדים על נגישות שמיעתית טובה, והשמיעה סימטרית בקירוב לאורך מרבית טווח התדירויות הנדרש. בסיכום הבדיקה נרשם: ״עם מיסוך של 60 דציבל לאוזן הטובה, הילדה מזהה היטב מילים דו-הברתיות ומבעים יומיומיים אך מתקשה בזיהוי מילים חד-הברתיות. במטלת זיהוי משפטי מיל"י (משפטים יום-יומיים לילדים) בקול חי (50 דציבל, יחס אות-רעש מינוס 10 דציבל) נצפתה תועלת מוספת משמעותית עם השתל, זיהוי של 46% מהמשפטים עם האוזן התקינה לבדה, ללא השתל, לעומת 100%עם השתל. מבחינה איכותנית, השיפור עם השתל בא לידי ביטוי גם בריכוז הכללי, ירידה באי-שקט ותנועתיות מיותרת, והפחתה בהטיית האוזן הטובה למקור הקול.  

השמנת יתר חולנית היא בעיה רפואית, חברתית וכלכלית רחבת היקף בעולם ובישראל. שיעור של כ־49% מבני 20 שנה ומעלה בישראל סובלים מעודף משקל או השמנה, וכרבע מיליון מוגדרים כבעלי השמנת יתר חולנית. מצב זה מעלה באופן משמעותי את הסיכון לסוכרת מסוג 2, מחלות לב, סרטן ותמותה מוקדמת, ומטיל נטל כלכלי כבד על מערכת הבריאות ועל המשק.

הטיפול בהשמנת יתר חולנית כולל כיום שלוש חלופות עיקריות: שינוי אורח חיים, טיפול תרופתי וניתוחים מטבוליים. שינוי אורח חיים הוא קו הטיפול הראשון, אך יעילותו מוגבלת במקרים רבים, במיוחד בהשמנת יתר חולנית. בעשור האחרון עלה משמעותית הטיפול בתרופות אגוניסטיות של פפטיד דמוי גלוקגון-1  (GLP1RA), המובילות בממוצע לירידה של 10% במשקל ולשיפור משמעותי בתחלואה הנלווית להשמנת יתר חולנית. יחד עם זאת, לטיפול התרופתי יש תופעות לוואי, שיעור הפסקת טיפול גבוה, נגישות מוגבלת ועלויות גבוהות. ניתוחים מטבוליים מובילים לירידה ממוצעת של מעל 25% במשקל, לשיפור משמעותי בתחלואה נלווית ולירידה בתמותה. אף על פי שהם כרוכים בעלות ראשונית גבוהה ובסיכון לסיבוכים, מחקרים עדכניים מראים כי בטווח של חודשים עד שנים הניתוחים משתלמים כלכלית יותר מטיפול תרופתי מתמשך.

לסיכום, הן הטיפול התרופתי באגוניסטים ל-GLP-1 והן הניתוחים המטבוליים מציבים אפשרויות טיפוליות יעילות להשמנת יתר חולנית, כאשר לכל גישה יתרונות, מגבלות וסיכונים ייחודיים. מחקרים שונים מצביעים על כך שניתוחים מטבוליים עשויים להיות קשורים לירידה גדולה יותר במשקל ולשיפור משמעותי במחלות נלוות, ולעיתים גם לכדאיות כלכלית בטווח הארוך. עם זאת, ממצאים אלו תלויים בגורמים כגון אופק הזמן הנבחן, מחירי התרופות, שיעורי ההתמדה בטיפול ומאפייני אוכלוסיית המטופלים. מכאן עולה הצורך בגישה טיפולית מותאמת אישית, המשלבת בין החלופות השונות בהתאם למצב הרפואי ולפרופיל המטופל. על קובעי המדיניות לשקול בחינה מחודשת של מודלי הטיפול, תוך שילוב ראיות ארוכות טווח והתאמה אישית למטופל, על מנת להתמודד בצורה מיטבית עם מחלת ההשמנה – אחד האתגרים המרכזיים של מערכת הבריאות במאה העשרים-ואחת. מאמר זה, המבוסס על סקירת ספרות עדכנית, דן בהיבטים הקליניים והכלכליים של חלופות הטיפול השונות.

הקדמה: אירועי השבעה באוקטובר 2023 והלחימה שהתפתחה בעקבותיהם הציבו את מערכת הבריאות בישראל בפני אתגרים חסרי תקדים. בתגובה לגל הפצועים, הוקם לראשונה מנחת מסוקים במרכז הרפואי שערי צדק, אשר אפשר פינוי מוסק ישיר לבית החולים וחלוקה של נטל טיפול בפצועי המלחמה בין המרכזים העל-אזוריים לטיפול בטראומה בישראל.

שיטות מחקר: בוצעה סקירה רטרוספקטיבית של נתוני רשם הטראומה של מרכז רפואי שערי צדק ושל רשם חיל הרפואה. נכללו כלל הפצועים שפונו במסוק מאוקטובר 2023 ועד דצמבר 2024. נותחו נתוני דמוגרפיה, מנגנון פציעה, חומרת פגיעה לפי  Injury Severity Score (ISS), התפלגות אנטומית, התערבויות בחדר הטראומה וחדר ניתוח, משך אשפוז ותוצאים קליניים.

העיבודים הסטטיסטיים כללו סטטיסטיקה תיאורית: חישוב חציון ו־IQR  למשתנים רציפים שאינם מתפלגים נורמלית, וחישוב ממוצעים וסטיית תקן במקרים המתאימים. נתונים קטגוריאליים הוצגו כמספרים מוחלטים (N) ואחוזים.

תוצאות: במהלך התקופה נסקרו 183 פצועים שהועברו ב-89 טיסות מסוק. 88% מהפצועים (N=161) היו חיילים, עם גיל ממוצע של 25.6 שנים (טווח: 14–65). 96% מהפצועים (N=175) היו גברים. התפלגות חומרת הפציעה לפי ISS הראתה כי  58% (N=106) הוגדרו פצועים קל (ISS 1–8), 16% (N=29) פצועים בינוני  (ISS 9–15), 9%(N=16) פצועים קשה (ISS 16–24), ו-17% (N=31) היו במצב אנוש (ISS >24).  91% (N=167) מהפצועים נזקקו לאשפוז, מתוכם 45% (N=75) אושפזו בטיפול נמרץ ו-49% (N=82) נזקקו לניתוח. הניתוחים השכיחים כללו ניתוח חקירת בטן - לפרוטומיה (N=17),  פתיחת גולגולת כירורגית – קרניוטומיה (N=1), כריתת גף (N=6), וקיבוע שברים (N=18). חציון משך האשפוז הכולל היה 4 ימים, עם IQR של 8. לא תועדו מקרי תמותה באשפוז.

מסקנות: הכשרת מנחת המסוקים במרכז הרפואי שערי צדק כצעד חירום הפכה את יחידת הטראומה של שערי צדק לגורם משמעותי בטיפול בפצועי הלחימה, ובכך הורידה את עומס הניתוחים וניצול משאבי האשפוז בבתי החולים האחרים שאליהם פונו פצועי הלחימה. יש צורך במחקרים נוספים להערכת ההשלכות ארוכות הטווח ולשיפור מדיניות המיון לפינוי מוסק באירועים צבאיים ואזרחיים.

הקדמה: הריונות תאומים מלווים בשיעורים גבוהים יותר של הפרעות בגדילה. עקומות גדילה ומדדים ביומטריים מדויקים ומותאמים לאוכלוסייה המקומית עשויים לתרום לאבחון מדויק של גדילה חריגה.

מטרה: בניית עקומות גדילה מבוססות אולטרסאונד/סקירת על-שמע בשימוש בנתונים מישראל להערכת משקל עובר באולטרסאונד ומדדים ביומטריים בהריונות תאומים.

שיטות מחקר: בוצע מחקר רטרוספקטיבי רב-מרכזי, ארוך טווח של הערכות משקל ומדדים ביומטריים בעוברים תאומים, שבוצעו בין השנים 2022-2010 ב-11 מרכזים רפואיים בישראל. חישוב הערכות המשקל בשבועות הריון 14–40 בוצע לפי נוסחת הדלוק  שנת 1985. נכללו רק עוברים תאומים חיוניים שנולדו בשבוע 34 או לאחריו. מקרים שעברו הפחתת עוברים מוקדמת או שבהם אובחנו מומים עובריים מולדים משמעותיים או חריגות גנטיות הוצאו מהמחקר. לבניית עקומות הגדילה נעשה שימוש בגישת Quantile Generalized Additive Model (QGAM)  הלא פרמטרית.

תוצאות: סך הכול נכללו בעקומות הגדילה של הערכות המשקל והמדדים הביומטריים נתונים מ-7,060 עוברים ו-18,248 מדידות. מחקר העוקבה (קוהורטה) כלל 3,449 (49%) הריונות תאומים ביכוריונים, שתרמו 7,192 (40%) מהמדידות. יתר המקרים היו תאומים מונוכוריונים (536, 8% מההריונות; 1,866, 10% מהמדידות) או עם כוריוניות לא ידועה (3,066, 43% מההריונות; 9,171, 50% מהמדידות). מין העוברים דווח ב- 10,945 ובמדידתו נמצא פיזור של 49% נקבות ו-51% זכרים. עקומות גדילה דומות נמצאו כאשר המדגם פוצל לפי כוריוניות, כאשר נכללו רק תאומים שנולדו משבוע 36 והלאה ולאחר הוצאת הריונות עם תאומים שמשקלם אינו תואם (Discordant twins) בשיעור העולה על 30%.

מסקנות: המחקר מציג ערכי ייחוס להערכת משקל עובר באולטרסאונד ולמדדים ביומטריים בהריונות תאומים באוכלוסייה הישראלית, לצרכים קליניים ומחקריים. מאחר שערכי הייחוס של הערכת המשקל והביומטריה קובעים את הערכת הגדילה ואת ניהול ההיריון בהמשך, למחקר זה השלכות משמעותיות על מדיניות הבריאות בישראל בנוגע לטיפול בהריונות תאומים.

הקדמה: "חדשנות בבריאות" היא מושג מפתח בעשורים האחרונים הכוללת חשיבה ועשייה של אנשי מקצוע מתחומים שונים במטרה לקדם את המדע והרפואה, לשפר מרכיבים במכלול הרפואה, לצד החתירה למצוינות, הגשמת משמעות והרצון להטביע חותם מהותי והצלחה עולמית מהותית. מתעצמת התלהבות וסקרנות מחדשנות כדוגמת השימוש בבינה מלאכותית ברפואה והוכחות לתוספת תועלת, במקביל, ניעורו חסמים לאימוץ ויישום מצד הארגון והמשתמשים. בנוסף, יש אתגר כיצד לעודד ולהכשיר חשיבה לחדשנות.

מטרות: מארג של הרצאות ודיונים "סביב שולחן" להעלאת אתגרים בעיסוק בחדשנות בעולם הבריאות תוך חקר המושג חדשנות, ודיון באיזון בין התלהבות וחסמים לעסוק בו, הפוטנציאל מול יכולת היישום, מידת הרצון של פרטים וארגונים להשקיע ולהתמיד בעיסוק בחידושים, וחיפוש הנתיב היעיל לקדמו.

שיטות מחקר: בכנס שנערך בסורוקה בינואר 2025 במסגרת האקדמית "שולחנות מנהלים" של איגוד מנהלי בתי חולים, השתתפו נציגי האיגוד, מנהלי מרכזי חדשנות בבתי חולים ובקופ"ח, נציגי חיל הרפואה, נציגי האקדמיה, התעשייה, המדיה ורופאים לאורך מסלול ההתמחות, מנהלי מחלקות ומנהלי בתי-חולים ממשלתיים ושל קופות-החולים.

תוצאות: הועלו ארבע סוגיות מרכזיות: 1) הגדרת תחומי העיסוק הכלולים ב-"חדשנות ברפואה"; 2) שרטוט המסע המקצועי והחינוך הרפואי-מקצועי משלב לימודי הרפואה ועד הניהול הרפואי הקליני והמערכתי; 3) מקומם של גופים מניעים והפערים החברתיים–גיאוגרפיים; 4) המנופים הנדרשים ליצירת תהודה לאומית ומערכתית.

מסקנות: במאמר זה נסקרו מרחב האתגרים וההזדמנויות בחדשנות בעולם הרפואה והבריאות, המאיר את השיח המקצועי והחברתי בנוגע לפיתוחים חדשניים לסלילת דרכי פעולה לשיפור תהליכים מערכתיים במיתאם לישראל. המוטיבציה להתנעת חדשנות היא יצירת ערך, והערך צריך להיות מותאם לאחד או יותר מהשחקנים במערכת: המטופל, המטפלים, הארגון והמערכת כולה. רוב העוסקים בתחום מאמינים בחדשנות "פתוחה": אימוץ רעיונות ושחקנים מחוץ לארגון להאצת מחקר ופיתוח חדשנות ויצירת ערך לארגון. רשת עמיתים ושיתופי פעולה הם מאיץ חשוב לקידום תהליכי חדשנות: שילוב מהנדסים ואנשי מערכות מידע מניב תועלת והתקדמות. אפיון מעמיק של דרישות "השטח" והצורך העולה ("ביקוש") חשובות יותר מהיצע של רעיונות חדשנים, במיוחד לנוכח התארגנות מערכת הבריאות בעת הזאת.

קרעים בשרירי השוק האחוריים הם פציעה שכיחה למדי בקרב ספורטאי פנאי או מקצועיים. המדור האחורי השטחי בשוק כולל את שריר הסובך ושריר הסוליה ופציעה יכולה להתרחש בכל אחד מהם, יחד או לחוד.

פציעות בשרירי השוק האחוריים מתרחשות לרוב בספורטאים גברים בגילאי 40 שנים לערך. הפציעה נפוצה יותר בין סוגי הספורט הכוללים תנועות אקסצנטריות מתפרצות כגון כדורגל, כדורסל, טניס ובקרב אלו אשר אינם מבצעים תרגילי חימום בצורה מספקת.

האבחנה מבוססת על אנמנזה ובדיקה גופנית. המטופלים מתלוננים בדרך כלל על כאבים, נפיחות, קושי בכפיפה של מפרק הקרסול ועמידה על קצות האצבעות, ומתקשים בנשיאת משקל על הרגל הפגועה. ממצאי הבדיקה הגופנית כוללים נפיחות, דמומת (המטומה) ורגישות ממוקדת באזור השוק האחורי. אין צורך בבדיקת דימות לאבחון פציעה בשריר הסובך, אך סקירת על שמע (אולטרסאונד) מאפשרת למדוד את אחוז השריר שנקרע.

טיפול שמרני כולל מנוחה, תרופות נוגדות דלקת, התאמת אורח החיים, קירור מקומי ופיזיותרפיה. כיום, ניתוח מוצע כטיפול במקרים נדירים שבהם יש קרע מלא של השריר, כאב ממושך או דמומות לתוך השריר, אשר יכולות להאט את תהליך ההחלמה.

סיבוך של קרע זה קרוי תסמונת מדור, ובמטופלים אלה יש הוריה לבצע ניתוח דחוף.

שברים בראש הרדיוס הם פציעה שכיחה במפרק המרפק אשר לרוב נגרמת במנגנון של נפילה על יד מושטת (FOOSH - Fall onto an outstretched hand). שיעורם של שברים אלו הוא כ-30% מכלל השברים במרפק במבוגרים וכ-11% משברי רדיוס מקורב בילדים. מבחינה קלינית, מטופלים אלו מתלוננים על כאבים במרפק המלווים בנפיחות וסימני חבלה וכאבים בתנועת פרונציה וסופינציה. פגיעות אלו מלוות לעיתים בפציעות נוספות, כגון שברים בעצם הסירה (סקפואיד), פגיעה במפרק הרדיוס-אולנה הרחיקני, שבר קורונואיד ופגיעה ליגמנטרית.

האבחנה והסיווג מבוססים על צילומי רנטגן. כחלק מהבירור בבדיקות הדימות, יש לבצע צילומי אמה ושורש כף יד על מנת לזהות מוקדם פציעות נלוות אשר משפיעות על המשך הטיפול.

לשברים ללא תזוזה יש פרוגנוזה טובה עם טיפול שמרני. עם זאת, חשוב לזהות שברים לא יציבים עם תזוזה בהקדם לטובת התאמת ניתוח מתאים וחזרה מוקדמת לתפקוד, כדי למנוע הגבלה בטווחי תנועה ושינוי ציר התנועה.

האפשרויות לטיפול שמרני כוללות קיבוע במתלה ועידוד תנועה מוקדמת. האפשרויות הניתוחיות כוללות קיבוע, החלפת ראש הרדיוס או הסרה של ראש הרדיוס.

מחלת אוסגוד-שלטר היא פגיעה שכיחה משנית לפעילות חוזרת ונשנית שמופיעה לרוב בילדים ומתבגרים. המחלה מאופיינת בכאב, נפיחות ודלקת באזור גבשושית השוקה. המחלה נגרמת על ידי כוחות מתיחה חוזרים וממושכים הנוצרים כתוצאה מפעילויות ספורט עצימות כמו ריצה וקפיצות, במיוחד בתקופות של גדילה מואצת של השלד. המחלה עוברת שלבים של התלקחות דלקתית ראשונית, לאחריה תלישה חלקית של הסחוס מגבשושית השוקה, ובמקרים קיצוניים יותר – היווצרות עצמים (Ossicles). הטיפול במחלת אוסגוד-שלטר הוא לרוב שמרני, ומתמקד בהפחתת הדלקת וכאב באמצעות מנוחה זמנית מפעילות מאומצת, משככי כאבים, קירור מקומי, פיזיותרפיה ותרגילי חיזוק ומתיחה. ניתוחים נדרשים רק כפתרון אחרון במקרים עמידים של חוסר שיפור גם לאחר גיל הבגרות.

הכאב שבשחיקת החמלה

שם המחבר: ד"ר איתן חי-עם

הוצאה לאור: אופיר ביכורים, ישראל | 116 עמודים

מחיר הספר: 70 ₪

הקדמה: שברי דחיסה בעמוד השדרה התוראקו-לומברי הם ממצא נפוץ בקרב האוכלוסייה המתבגרת עם אוסטאופורוזיס, וטיפול מקובל הוא ניתוח קיפופלסטיה.

מטרות: נבחן במחקר השינוי בבדיקות הדימות לפני הניתוח ואחריו.  

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שנכללו בו 54 מטופלים עם שבר דחיסה מסוג A1 אשר השלימו מעקב של בדיקות דימות. שתי בוחנות עצמאיות אספו נתונים שנלקחו טרם הניתוח, במהלך הניתוח ואחרי הניתוח מתוך צילומי רנטגן קדימה-אחורה וצילומים צידיים. המידע שנאסף בנוגע לחוליה המנותחת כולל את רוחב החוליה, גובה דופן קדמי ואחורי, גובה חוליה מעל וחוליה מתחת, זווית קוב וזווית קיפוזיס וכן אחוז הדחיסה הקדמית והדחיסה המרכזית של החולייה.

תוצאות: הגיל הממוצע של הנכללים הוא 71.3 שנים (סטיית תקן 11.53), ציון התחלואה הנלוות הממוצע 3.65 (2 סטיות תקן), 80% מהם היו נשים (32) ורוב השברים היו בחוליות T12, L1 (32% ו-22%, בהתאמה). נראתה הסכמה טובה בין שתי המודדות. 37.5% מהמקרים הראו זליגה של הצמנט לאחר הניתוח. נמדד הבדל מובהק בין מדידות אחוז הדחיסה במרכז החולייה בצילומים לפני (M = 65.6, SD = 14.5) ואחרי (M = 84.86, SD = 18.7) p<.001 שאר המדידות.

מסקנות: המחקר מדגים באופן מובהק שיפור במגוון פרמטרים. השיפור המשמעותי ביותר נצפה בשיעור הדחיסה של מרכז החולייה מ-65% ל-84%. לטובת איפיון הצלחת הניתוח, נדרשים מחקרים נוספים עם מאגר גדול יותר ושאלוני שביעות רצון למטופלים.

הקדמה: צילומי רנטגן בעמידה באורך מלא מספקים הערכה של ציר הגף התחתון, וביצועם  נפוץ בעיקר לצורך תכנון ניתוחי החלפת ברך. צילומים אלה אינם זמינים ברוב מכוני הרנטגן, ולרוב מבוצעים צילומי ברך בעמידה בלבד.

מטרות: מטרתנו בעבודה זו הייתה להעריך את הפער שבין מדידה שנעשית על צילומים קצרים וזמינים לבין צילומי ציר מלאים בעמידה. הבדיקה בוצעה במדידת הדיוק של זווית aLDFA (anatomic lateral Distal femoral angle) על צילומי רנטגן AP קצרים סטנדרטיים בהשוואה לצילומי ציר באורך גף מלא.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי, שכלל 200 סטים של צילומי רנטגן. כל סט כלל צילום ציר באורך מלא וצילום ברך AP קצר בכל צד. כל צילום נבדק על ידי שני מודדים. הזווית הנמדדת היא aLDFA.

תוצאות: גיל ממוצע של הנכללים במחקר היה 71.17 שנים (6.37SD) BMI 32.98 (6.53SD). שיעור הנשים מכלל המטופלים היה 74.5%. לא נמצא הבדל משמעותי בין צילומי רנטגן קצרים וארוכים עבור aLDFA (p=0.69), ולא נצפתה שונות עם מובהקות סטטיסטית בין רגל שמאל לרגל ימין (0.592p=). הסכמה בין המודדים הייתה גבוהה. הודגם גודל אפקט קטן של 0.04.

דיון: תוצאות מחקרנו הנוכחי תומכות בהסתמכות על צילומי רנטגן קצרים בעמידה, ומדגימות כי לא קיים הבדל בין צילום ברך קצר לצילום באורך מלא במדידות aLDFA.

מסקנה: אין יתרון לצילומי רנטגן באורך מלא לתכנון טרום ניתוחי עבור ניתוחים להחלפת ברך בגישה קינמטית מבחינת aLDFA.

הקדמה: שילוב כלי עזר דיגיטליים תוך-ניתוחיים נועד לשפר את העבודה היום-יומית בחדר הניתוח על ידי שיפור התקשורת בין אנשי הצוות, שיפור הבטיחות ויצירת בסיס נתונים למחקר בעתיד.

מטרת המחקר: הערכת ההשפעה של כלי עזר דיגיטלי תוך-ניתוחי על זמן הניתוח הכולל, הסטנדרטיזציה בין מנתחים וכמות השימוש בפלואורוסקופיה.

שיטות: במחקר רטרוספקטיבי זה בדקנו חולים עם שברים פרטוכנטריים שטופלו בשחזור סגור וקיבוע פנימי עם מסמר צפלומדולרי קצר באמצעות מערכתPFNA  ((Proximal Femoral Nail Anti-rotation System). פרוטוקול הניתוח הוצג על מסך ונשלט על ידי דוושת רגל. הנתונים שנאספו כללו את זמן הניתוח הכולל ואת כמות הקרינה שנפלטה ב-millisievert (mSv). החולים סווגו לארבע קבוצות בצורה כרונולוגית על פי רבעונים שנתיים. זמן הפעולה הכולל הושווה לספרות.

תוצאות: השתמשנו במערכת ב-60 ניתוחים, מהם 44 בוצעו על ידי מנתחים צעירים ו-16 על ידי מנתחים ותיקים. זמן ההליך הממוצע היה 59.66 דקות. נצפתה ירידה בזמן הניתוח עבור כלל אוכלוסית המנתחים (ירידה של 2.27 דקות לחודש, p=0.0232, עבור מנתחים ותיקים וירידה של 1.71 דקות לחודש, p=0.0093 עבור מנתחים צעירים). לאחר ביצוע סטנדרטיזציה לא נראה הבדל משמעותי (p=0.201). משך הזמן הממוצע של קבוצה 4, שכללה ניתוחים שבוצעו בתקופה המאוחרת ביותר (n=15) היה 42.37 דקות בלבד – הרבה מתחת לערך המקובל בספרות - 60.62 דקות  .(p=0.00117) במהלך הפרוצדורות נעשה שימוש בפלואורוסקופיה בממוצע של 7.14 mSv, וערך זה לא השתנה באופן משמעותי לאורך המחקר (p=0.414).

מסקנות: הטמעת כלי עזר דיגיטלי תוך-ניתוחי הפחיתה את זמן הניתוח הכולל עבור כלל אוכלוסיית המנתחים, אך לא הביאה לירידה בשימוש בפלואורוסקופיה.

פתולוגיה בחיתולית הכפית (פצאיטיס פלנטרית) היא סיבה שכיחה לכאבים בעקב כף הרגל. הכאבים נובעים משינויים מבניים באזור החיבור של החיתולית הכפית (Plantar fascia Aponeurosis) עם עצם העקב. גורמי הסיכון כוללים השמנת יתר, עמידה ממושכת, הגבלה בכיפוף גבי של הקרסול, ריצה מאומצת וקשת גבוהה או שטוחה בכף הרגל.

האבחנה מבוססת על אנמנזה ובדיקה גופנית. המטופלים מתלוננים על כאבים בעקב בצעדים הראשונים לאחר שינה או מנוחה ממושכת, וממקמים את הכאבים לאיזור הפלנטרי-כפי של כף הרגל בעקב המדיאלי. לעיתים רחוקות יש צורך בבדיקות דימות כדי לאשש את האבחנה, במקרים של פתולוגיה ממושכת שאינה מגיבה לטיפול שמרני, על מנת לשלול סיבות אחרות לכאבים בעקב.

טיפול שמרני כולל מנוחה, תרופות נוגדות דלקת, התאמת אורחות החיים, קירור מקומי ותרגילי מתיחות, בנוסף ניתן להמליץ על פיזיותרפיה, שימוש בעזרים אורתופדיים כגון מדרסים עם הגבהה באזור העקב או הזרקה מקומית של קורטיקוסטרואידים לאזור הניווני. טיפול שמרני יעיל בקרב 90% ומעלה מהמטופלים, מטופלים עם כאבים מעל חצי שנה מופנים לטיפול במרפאת כאב או לניתוח שבו מבצעים חיתוך של החיתולית (פאציה).

רקע: צילום בליעת בריום מתוזמן (TBS) הוא בדיקה אבחנתית פשוטה לא פולשנית להערכת התרוקנות הוושט מנוזלים. TBS תואר במקור להערכת תגובה לטיפול בחולי אכלזיה. מאז, השימוש בו התרחב, כולל הערכה של פרע בליעה (דיספגיה) בהפרעות תנועה אחרות של הוושט.

מטרה: לספק סקירה קלינית המסכמת את ההוריות העיקריות, הפרוטוקול, הפירוש והתפקיד המשלים של TBS באבחון הפרעות תנועה של הוושט.

שיטות: קבוצת עבודה של גסטרואנטרולוגים ורנטגנולוגים, המתמחים בנוירוגסטרואנטרולוגיה והפרעות תנועה, סקרה את הספרות הרפואית הרלוונטית על TBS. לאחר דיון והצבעה, נלקחו הסכמות לגבי התוויות, פרוטוקול ופירוש של TBS.

תוצאות: צילום בליעת בריום מתוזמן מספק מדידה אובייקטיבית של מעבר ושט קיבה (EGJ) ומידת התרוקנות הוושט. הוא כלי אבחוני שימושי באכלזיה, להערכת חומרת חסימת מוצא מעבר ושט קיבה (JOOEG) ותגובה לטיפל. TBS היא בדיקה משלימה למנומטריה ברזולוציה גבוהה(HRM)  ב-EGJOO תסמינית כדי לעזור בקביעת הצורך בטיפול. ל-TBS  עשוי להיות תפקיד גם בהערכת היעדר חוזק שריר והפרעות היפומוטיליות אחרות.   TBSמוסיפה נתונים אובייקטיביים על מידת התרוקנות הוושט שיכולים לסייע בקבלת החלטות כאשר HRM לא ברורה או אינה זמינה.

מסקנות: TBS היא בדיקה אבחנתית פשוטה לא פולשנית להערכת תפקוד לקוי של הוושט. באכלזיה ו-EGJOO,  בשילוב עם הערכה קלינית וממצאי מנומטריה, TBS מספקת נתונים חשובים נוספים ויכולה להנחות החלטות טיפול.