תוצאת חיפוש

מערכות בריאות מוגדרות כתשתיות חיוניות, ולכן נדרשות להמשיך לפעול גם בתקופות של מלחמה ואירועי חירום רחבי היקף. מצב זה מציב את אנשי הצוות הרפואיים בעמדה מורכבת, שבה הם נדרשים להמשיך בתפקודם המקצועי תוך חשיפה לאיום ביטחוני, עומס עבודה חריג ודאגה לבני משפחתם. מאמר זה בוחן את הדפוסים המרכזיים המאפיינים את התנהגותם של צוותים רפואיים במצבי מלחמה, תוך שילוב בין ספרות מחקרית עדכנית לבין ניסיון ארגוני שנצבר במערכת הבריאות בישראל.

סקירת הספרות מצביעה על מספר מאפיינים: תחושת משמעות ושליחות מקצועית גבוהה, עלייה בלכידות צוות ויכולת הסתגלות ארגונית למציאות משתנה. לצד זאת, מתועדים גם עומסים רגשיים משמעותיים, העלולים להוביל לשחיקה מקצועית ותשישות חמלה. ממצאים אלו מדגישים את חשיבותם של גורמים ארגוניים כגון תקשורת ניהולית ברורה, נוכחות הנהלה בשטח, מנגנוני תמיכה לעובדים ולמשפחותיהם ותחושת ביטחון ארגוני.

בנוסף, מובא במאמר ניסיון ארגוני של מערכת הבריאות בישראל, המתאר צעדים שננקטו לשמירה על רציפות תפקודית לצד תמיכה בצוותים בתקופת לחימה. לבסוף, מוצע כיוון למחקר אמפירי שיבחן באופן שיטתי את הקשר בין משתנים ארגוניים לבין תחושת החוסן והמחויבות של אנשי צוות רפואיים בזמן מלחמה.

סיכום ומסקנות: חוסן צוותים רפואיים תלוי במידה רבה באופן שבו הארגון מנהל ומתנהל בתוך מצב החירום ותומך באנשיו.

התמחות-על ברפואת אף־אוזן־גרון בילדים התפתחה בעשורים האחרונים כתחום עצמאי, מתוך ההבנה כי למחלות של דרכי האוויר, האוזן, האף והגרון בילדות מאפיינים אנטומיים והתפתחותיים ייחודיים. ממרכזים חלוציים בעולם בשנות ה־60  וה־70  ועד לייסוד החברה הישראלית לרפואת אא"ג ילדים, נבנה בארץ תחום עשיר ופעיל המשלב חדשנות קלינית, מחקרית וחינוכית. בגיליון מיוחד זה של כתב העת "הרפואה", מובאת אסופה של מחקרים, סקירות ופרשות חולים ממחלקות אא"ג בישראל, המשקפת את רוח החדשנות והעשייה במרכזים הרפואיים בארץ. המאמרים נעים בין זיהומים נדירים ומורכבים, פתולוגיות מולדות של הצוואר ודרכי האוויר, ניתוחים אנדוסקופיים מתקדמים, שיקום שמיעה יצירתי והמלצות מערכתיות לטיפול רב־תחומי בילדים לאחר פיום קנה.

פיום קנה (tracheostomy) הוא ניתוח להבטחת נתיב אוויר בתינוקות וילדים הסובלים ממחלות קשות בדרכי הנשימה ומאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ ילדים או ילודים. השכיחות של ביצוע הניתוח ביחידות לטיפול נמרץ ילדים נעה בין 5%-0.2% מהמאושפזים, ונושאת סיכון משמעותי לתחלואה ואף לתמותה.

במאמר זה נסקור את הנושאים המרכזיים בפיום קנה בילדים, תוך מתן דגש על היבטים רפואיים וטיפוליים מורכבים במהלך האשפוז וטיפול מותאם אישית. נתייחס בין השאר לבחירת צינורית פיום הקנה (קנולה) המתאימה ביותר עבור כל ילד, תוך התחשבות בגיל, משקל ומאפיינים קליניים ותיאור הטכניקות הניתוחיות השכיחות. הטיפול לאחר הניתוח מבוצע ביחידות לטיפול נמרץ ילדים, תוך מעקב וניטור צמוד. המאמר מדגיש את חשיבות ההכנה המקיפה לקראת שחרור הילד, הכוללת הדרכה פרטנית של ההורים, תרגול השימוש בציוד הרפואי הנדרש והבטחת התנאים המתאימים לטיפול בבית.

הממד הרגשי והנפשי זוכה אף הוא להתייחסות, תוך הבנה שפיום קנה אינו רק אתגר רפואי, אלא גם חוויה משפחתית מורכבת המשפיעה על התפתחות הילד והדינמיקה המשפחתית. הטיפול המיטבי בתינוקות וילדים אלו מתבסס על צוות רב-תחומי הכולל בין השאר רופאי אף-אוזן-גרון, רופאי ילדים וטיפול נמרץ, צוות סיעודי מיומן, קלינאי תקשורת, עובדים סוציאליים ותזונאים. מטרה מרכזית היא מתן טיפול הוליסטי הכולל הן צרכים רפואיים והן תמיכה רחבה אחרת הכוללת היבטים רגשיים, סוציאליים, כלכליים ועוד.

השמנת יתר חולנית היא בעיה רפואית, חברתית וכלכלית רחבת היקף בעולם ובישראל. שיעור של כ־49% מבני 20 שנה ומעלה בישראל סובלים מעודף משקל או השמנה, וכרבע מיליון מוגדרים כבעלי השמנת יתר חולנית. מצב זה מעלה באופן משמעותי את הסיכון לסוכרת מסוג 2, מחלות לב, סרטן ותמותה מוקדמת, ומטיל נטל כלכלי כבד על מערכת הבריאות ועל המשק.

הטיפול בהשמנת יתר חולנית כולל כיום שלוש חלופות עיקריות: שינוי אורח חיים, טיפול תרופתי וניתוחים מטבוליים. שינוי אורח חיים הוא קו הטיפול הראשון, אך יעילותו מוגבלת במקרים רבים, במיוחד בהשמנת יתר חולנית. בעשור האחרון עלה משמעותית הטיפול בתרופות אגוניסטיות של פפטיד דמוי גלוקגון-1  (GLP1RA), המובילות בממוצע לירידה של 10% במשקל ולשיפור משמעותי בתחלואה הנלווית להשמנת יתר חולנית. יחד עם זאת, לטיפול התרופתי יש תופעות לוואי, שיעור הפסקת טיפול גבוה, נגישות מוגבלת ועלויות גבוהות. ניתוחים מטבוליים מובילים לירידה ממוצעת של מעל 25% במשקל, לשיפור משמעותי בתחלואה נלווית ולירידה בתמותה. אף על פי שהם כרוכים בעלות ראשונית גבוהה ובסיכון לסיבוכים, מחקרים עדכניים מראים כי בטווח של חודשים עד שנים הניתוחים משתלמים כלכלית יותר מטיפול תרופתי מתמשך.

לסיכום, הן הטיפול התרופתי באגוניסטים ל-GLP-1 והן הניתוחים המטבוליים מציבים אפשרויות טיפוליות יעילות להשמנת יתר חולנית, כאשר לכל גישה יתרונות, מגבלות וסיכונים ייחודיים. מחקרים שונים מצביעים על כך שניתוחים מטבוליים עשויים להיות קשורים לירידה גדולה יותר במשקל ולשיפור משמעותי במחלות נלוות, ולעיתים גם לכדאיות כלכלית בטווח הארוך. עם זאת, ממצאים אלו תלויים בגורמים כגון אופק הזמן הנבחן, מחירי התרופות, שיעורי ההתמדה בטיפול ומאפייני אוכלוסיית המטופלים. מכאן עולה הצורך בגישה טיפולית מותאמת אישית, המשלבת בין החלופות השונות בהתאם למצב הרפואי ולפרופיל המטופל. על קובעי המדיניות לשקול בחינה מחודשת של מודלי הטיפול, תוך שילוב ראיות ארוכות טווח והתאמה אישית למטופל, על מנת להתמודד בצורה מיטבית עם מחלת ההשמנה – אחד האתגרים המרכזיים של מערכת הבריאות במאה העשרים-ואחת. מאמר זה, המבוסס על סקירת ספרות עדכנית, דן בהיבטים הקליניים והכלכליים של חלופות הטיפול השונות.

רקע: מצוקת כוח האדם הרפואי בישראל הביאה את המרכז הרפואי שיבא בשנת 2021 להקים את רשות ההוראה. במקביל, הוחל בתכנון אסטרטגי רב-שנתי להרחבת קיבולת הוראת הסטודנטים לרפואה.

שיטות: קיבולת ההוראה הקלינית במרכז הרפואי הורחבה באמצעות שלושה מאמצים עיקריים: תוספת שעות הוראה אחר הצהריים ובערב, הסטת חלק מההוראה הקלינית לאימוני סימולציה, ותוספת הוראה קלינית במרפאות אמבולטוריות. לנוכח הימנעות האוניברסיטאות הישראליות להשתמש בהרחבות, השדות הקליניים החדשים נוצלו להוראת סטודנטים ישראלים הלומדים בחו"ל, בפקולטות המאושרות על ידי רפורמת יציב בלבד.

תוצאות: מספר שבועות ההוראה בשיבא עלה משמעותית מ-500 שבועות בשנה לבסיס, ל-876 שבועות בשנת הלימודים 2025, לקראת הכפלת הקיבולת בשנת 2026 – לכ-1,000 שבועות הוראה במחלקות האשפוז. תוספת שעות ההוראה אחר הצהריים והערב גרמה גם לעלייה ניכרת בתפוקות ההוראה בבוקר. במקביל, הושקה תכנית להקמת מרפאות הוראה בשעות אחר הצהריים, בהן למדו עד כה 267 סטודנטים בתחומי הנוירולוגיה, המחלות הזיהומיות ומחלות דרכי העיכול. בנוסף, הוראה הוסטה למתקני סימולציה במחלקות ההרדמה וטיפול נמרץ, במחלקה לרפואה דחופה ובמערך הכירורגי. תוספות אלה שימשו לשיפור משמעותי של החינוך הרפואי לסטודנטים ישראלים הלומדים בחו"ל, מתן מענה לסטודנטים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם בחו"ל עקב מגפת הקורונה או שירות מילואים, ולהנחת בסיס להרחבת ההוראה בפקולטות בארץ, הקיימות והעתידות לשלוח סטודנטים להכשרה קלינית בשנים הקרובות.

סיכום והמלצות: ניסיון רשות ההוראה בשיבא בארבע השנים בין 2021 ל-2025 מראה כי ניתן להכפיל את קיבולת ההוראה במרכז הרפואי. הצלחה זו נשענה על שילוב של הרחבת ההוראה לשעות אחר הצהריים והערב, פתיחת מרפאות הוראה ייעודיות בשעות אלה, והסטת הוראה למתקני סימולציה. תובנות אלו, אם יאומצו במרכזים נוספים, יאפשרו להעביר את לימודי הרפואה חזרה לישראל. פתרון זה מחייב יישום מודל כלכלי וניהולי המבטיח שמירה על סגל רופאים-מורים כ-Full Timers והפרכת תפיסות ישנות שהאטו את מערכת הבריאות במשך שנים. רשות ההוראה בשיבא קוראת לכל בתי החולים ולמשרד הבריאות לאמץ מודל ייחודי זה.

בטיחות המטופל וניהול סיכונים ברפואה הם תחומים קריטיים שהוכרו בעולם כמרכיבים חיוניים בהכשרת רופאים. בשנת 2009 המליץ ארגון הבריאות העולמי לכלל הפקולטות לרפואה בעולם לשלב בלימודי הרפואה קורס מיוחד לנושאים אלה, והוציא הנחיות לגבי הדגשים שיש ללמד. מאמר זה סוקר את שילובם של קורסים בבטיחות הטיפול וניהול סיכונים בפקולטות לרפואה בארצות הברית, ומשווה את המצב למציאות בישראל.

סקירת הספרות הרפואית והחינוכית העלתה, כי בשנים האחרונות חל בארה״ב שיפור משמעותי בהטמעת תכני בטיחות הטיפול בפקולטות לרפואה: תכניות רבות משלבות הוראה מובנית של בטיחות הטיפול בכל שנות הלימוד, תוך שימוש בסדנאות, סימולציות ופרויקטים לשיפור.

לעומת זאת, בישראל זיהינו שונות רבה בהשוואה בין שש הפקולטות לרפואה: חלק שילבו קורסי חובה ייעודיים, קצרים וחלקיים (האוניברסיטאות העברית ובן-גוריון), בעוד שאחרות מסתפקות בהדרכות משולבות במסגרת לימודים קליניים ולא בקורסים ייעודיים המופיעים בתכנית הלימודים. קיימים גם הבדלים בעומק ההטמעה, במיקום התכנים בתוכנית הלימודים ובשילובם עם ההכשרה הקלינית.

יש להסדיר את לימוד בטיחות הטיפול וניהול סיכונים ברפואה בהכשרת הרופאים בישראל, בדומה למודלים המתקדמים בארה״ב.

עקרון "טובת הילד" מעורר שאלות אתיות, משפטיות ויישומיות כאשר הוא בא לידי ביטוי בטיפולי פוריות. בעוד שהספרות הביו-אתית עוסקת בהרחבה בשאלת אחריותם של רופאי פוריות לשקול את רווחתו של הילד העתידי, קיים פער מהותי בין הדיון התאורטי לבין יישומו בפועל בכלל ובישראל בפרט. מאמר זה מציג את  הדילמות המעשיות הנובעות מהיעדר מדיניות ברורה בישראל, בה רופאי פוריות מוצאים עצמם נדרשים לקבל החלטות שיפוטיות באשר למסוגלות הורית עתידית  ללא קווים מנחים, הכשרה מעשית רלוונטית או תמיכה מערכתית. לצורך כך מוצגות גישות משפטיות וקליניות ממדינות שונות, המדגימות מודלים להסדרה של אחריות הרופא בשקלול טובת הילד. לבסוף נדונה עמדת המחברים, הקוראת להסדרה רגולטורית שתאפשר חלוקת אחריות מושכלת בין הרופאים לבין צוותים רב-תחומיים מקצועיים, באופן שיבטיח החלטות מיטביות וראויות.

רקע: מחלות כליה מונוגניות (שמקורן בגן אחד) הן כשליש ממקרי מחלות הכליה הכרוניות בילדים. אבחון גנטי מאפשר הבנה מעמיקה של  מחלה, התאמת גישות טיפוליות חדשניות, הערכת התקדמות המחלה לאורך החיים, זיהוי מעורבות רב מערכתית ואיתור בני משפחה בסיכון.  באוכלוסיות המאופיינות בריבוי נישואי קרובים, שכיחות מחלות מונוגניות גבוהה, והאבחון הגנטי מאפשר התאמת בדיקות סקר ממוקדות לזיהוי מוקדם, לאיתור נשאים ולמניעת מחלות גנטיות במשפחות בסיכון.

מטרות: לתאר את תהליך הקמת המרפאה הנפרוגנטית במרכז הרפואי סורוקה, ואת שיעור האבחון והמגוון הגנטי של המטופלים שאובחנו במרפאה זו במהלך חמש שנות פעילות.

שיטות: המרפאה פועלת משנת 2019 במסגרת שיתוף פעולה בין המכון הגנטי והמרפאה הנפרולוגית לילדים במרכז הרפואי  סורוקה. מופנים אליה ילדים עם חשד קליני למחלת כליה מונוגנית. לאחר ייעוץ ראשוני משותף, מותאמת תכנית בירור אבחנתי בהתאם לממצאים הקליניים והמשפחתיים: קריוטיפ, שבב ציטוגנטי, פנלים ייעודיים או ריצוף כלל אקסומי (Whole Exome Sequencing - WES). במקרים מורכבים ללא אבחנה במסגרת הבדיקות המקובלות אם קיים חשד גבוה למחלת כליה גנטית, מופנים המטופלים לבירור בשיטות מתקדמות במסגרת מחקר. התוצאות נמסרות להורים במסגרת ייעוץ גנטי, לצד המלצות מותאמות אישית למטופל ולמשפחתו. המרפאה פועלת במודל רב-תחומי תוך תיאום הדוק בין הצוותים הרפואיים ומעקב קליני מתמשך.

תוצאות: החל משנת 2019, סך הכול 145 מטופלים עם מחלת כליה  עברו ייעוץ נפרוגנטי, מהם 50 אחאים מ-20 משפחות גרעיניות. מרבית המטופלים היו זכרים (58.6%) וממוצא בדואי (80%). נישואי קרובים  מדרגה ראשונה או שנייה דווחו בקרב 41% מהמשפחות. אבחון מולקולרי בוצע  ב-89 מהמטופלים (61.4%),  מתוכם נמצאה אבחנה מולקולרית פתוגנית/סביר שפתוגנית ב-76.4%  ההסתמנויות הקליניות העיקריות כללו טובולופתיות (23.4%), מחלת כליה כיסתית (ציסטית ציסטית/ריסנית  (20.7%)  (ciliopathy), אבני כליה/הסתיידויות (19.3%) ומומים מולדים בכליה  ודרכי השתן (Congenital Anomalies of Kidney and Urinary Tract – CAKUT) (13.1%). זוהו שלושה וריאנטים חדשים בגנים  C1GALT1C1, PKHD1, ו- REN במסגרת מחקר.

מסקנות: הקמה והפעלה של מרפאה נפרוגנטית ייעודית באוכלוסייה עם שיעור גבוה של נישואי קרובים הביאה לשיעור אבחון של 76.4% בקרב מטופלים עם חשד למחלת כליה מונוגנית. אבחון זה איפשר התאמת טיפול מיטבי ותכנון משפחתי מושכל. ממצאים אלו מדגישים את החשיבות ביישום מודל דומה גם בקרב אוכלוסיות דומות בילדים ומבוגרים, בהן ריבוי מחלות כליה גנטיות.

שתי מטופלות בנות 72 ו-36 שנים, שעברו התערבות נוירוכירורגית תוך שימוש סב-ניתוחי בחומרים המוסטטיים, הסתמנו עם החמרה קלינית. בבדיקת דימות הודגמו בשני החולים קולקציות נוזליות שהעלו חשד למורסה. לנוכח ההסתמנות הקלינית  והממצאים בבדיקות הדימות, עברו המטופלות התערבויות חוזרות דחופות שבהן נמצאו קולקציות סטריליות עם בצקת המוח סביבן, ובאחד המקרים נוצרה רקמה גרנולומטוטית במיטת הניתוח. בשתי פרשות החולות לא הייתה עדות מאקרוסקופית או מעבדתית לתהליך זיהומי.

המועצה המדעית של הר"י רואה במדעי היסוד אמצעי חשוב לחשיפת רופאים צעירים בתחילת דרכם לתחום המחקר הרפואי ולעידודם להמשיך ולעסוק בתחום חשוב זה בהמשך דרכם הרפואית. לשם קידום הנושא, החליטה המועצה המדעית על הענקת פרסים כספיים ותעודות הצטיינות לעבודות נבחרות שבוצעו במסגרת מדעי היסוד בהתמחות. אחת לשנה בוחרת ועדת הפרס שחבריה הם פרופ' אריק שינוול, פרופ' הווארד עמיטל ופרופ' יהודה שינפלד, עבודות מצטיינות במספר קטגוריות מקצועיות מתוך עשרות רבות של עבודות שעליהן ממליצים הסוקרים חברי ועדת מדעי היסוד של המועצה המדעית. טקס הענקת הפרסים והתעודות לזוכים יתקיים ביום 19.11.2025  במשרדי הר"י.

להלן תקצירי שש העבודות הזוכות לשנת 2025:

*מחקר זה נערך במסגרת הדרישות לקבלת תואר דוקטור לרפואה (M.D.) מהפקולטה לרפואה ע"ש גולדמן בפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע.

**פרופ' בנימין בר-עוז הוא גמלאי חוקר במרכזים הרפואיים של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים.

מדווח במאמרנו על פרשת חולה, בן 74 שנים, שבמהלך בירור של המטוריה גסה אובחן עם סעיף ענק בשלפוחית השתן ומסה הטרוגנית מתאדרת בתוך הסעיף – כפי שהודגם בבדיקות CTU ו-US ולבסוף אובחן כלוקה בקרצינומה אורותליאלית בציסטוסקופיה, המערבת חלק ניכר מדופן הסעיף.

בישראל פועלות כיום 29 מחלקות לרפואה דחופה המטופלות ביותר מ-3 מיליון חולים בשנה. רבות מהמחלקות הללו עדיין מאוישות על ידי מתמחים ברפואה פנימית, כירורגיה, אורתופדיה וגינקולוגיה, ורפואה דחופה היא אחת ההתמחויות הצעירות בישראל. ההכשרה החלה בתור פלושיפ של 2.5 שנים לאחר התמחות ראשונית ולאחר מכן התווסף מסלול של 4.5 שנים. כדי "לתקן את הטיפול ולהעלות את רמת הטיפול" נפתח קורס ייחודי – הקורס הלאומי הישראלי לרפואה דחופה בשנת 2014.

זהו קורס ארצי חד שנתי של 20 מפגשים יומיים, המציבים דרישה לכל המתמחים במסלול הישיר של 4.5 שנים. היא גם ייחודית בדגש שלה על מיומנויות פדגוגיות מתקדמות הכוללות את הכיתה הפוכה, סימולציות, ניהול משאבי משבר, למידה מבוססת מקרה ותחנות מיומנות. המפגשים מכסים את כל מגוון של רפואה דחפוה כולל החייאה, טיפול נמרץ, טראומה, אורתופדיה ורפואת ילדים. אולטרסאונד לצד מיטת החולה נלמד לאורך כל הקורס.

השילוב של קורס חובה ארצי ללימודי המשך בהתמחות החדשה של רפואה דחופה בישראל היה מאתגר. תכנים ושיטות הוראה חדשים מוצגים ללא הרף. המשוב מהמשתתפים היה חיובי ברובו, וככל הנראה הקורס השפיע משמעותית על הטיפול בחולים במחלקות לרפוא דחופה ברחבי הארץ.

הקדמה: תמותת נשים בהיריון במהלך הלידה ובמשכב הלידה היא נושא מרכזי המהווה מדד לאיכות הטיפול במדינה ונדבך מרכזי בקביעת יעדי איכות הרפואה, הן בהיבט מניעתי והן בטיפול במצבי חירום. בשנים האחרונות, מדווח על מגמת הפחתה בהיקף התמותה של אימהות ברחבי העולם.

מטרות: לבדוק את גורמי התמותה הסב לידתיים והלא מיילדותיים בקרב נשים בישראל, זאת בניסיון לאפיין גורמי סיכון לשם מניעה ראשונית או שניונית ככל הניתן.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה תיאורי של מקרי תמותת אימהות  במדינת ישראל משנת 2015 ועד שנת 2022. איסוף נתונים לפי רשומות משרד הבריאות ופרסומי החברה לרפואת אם ועובר. לא עמדו לרשותנו התיקים הרפואיים, אלא מכתבי הסיכום רפואי. בנוסף, השווינו לנתוני תמותת אימהות  במדינות מפותחות, כפי שפורסמו בדוחות השנתיים של ארגון הבריאות העולמי (WHO).

תוצאות: בין השנים 2022-2015 נפטרו בישראל 27 נשים במהלך ההיריון ומשכב הלידה. הממוצע הכללי של תמותת אימהות  במדינה עומד על 2.6 ל-100,000 לידות. מספר זה הוא מהנמוכים בהשוואה לנתונים עולמיים. לפי המידע שנאסף ממכתבי הסיכום של הנפטרות, הגיל הממוצע בעת הפטירה היה 33 שנים, כאשר 14 נשים (51.9%) היו בטווח הגילים 35-26 שנים, ו-10 נשים (37%) מעל גיל 36 שנים. מרבית מקרי התמותה, 24 נשים (88.2%), התרחשו אחרי שבוע 24 להיריון ובמשכב הלידה, מהן 18 נשים (66.7%) נפטרו סביב הלידה ובתקופת משכב הלידה. סך הכול, 25 ממקרי התמותה (92%) אירעו בקרב נשים בריאות וללא מחלות רקע. שמונה-עשרה נשים (66.6%) נפטרו מסיבות מיילדותיות, והיתר מסיבות שאינן מיילדותיות – כדוגמת זיהומים נגיפיים (קורונה) או מחלות רקע כרוניות, כדוגמת כפיון (אפילפסיה).  

מסקנות: בניתוח דמוגרפי ורפואי של הנתונים מצאנו, כי רוב הנפטרות בישראל היו ללא מחלות רקע. על כן, במרבית המקרים לא ניתן לאתר גורמים המקשרים בין אנמנזה רפואית לניבוי אירוע הפטירה וסיבתו.

דיון: העלאת המודעות בקרב העוסקים במעקב היריון בקהילה ובחדרי לידה, תרגול תרחישי קיצון על ידי צוותי חדר לידה, דיווחים ודיונים במסגרות הארציות השונות, עשויים להביא להפחתה בשיעור התמותה, בייחוד בקרב נשים ללא גורמי סיכון.

סיכום: ההרות שנפטרו היו ללא  מחלות רקע, ורובן נפטרו בין סוף השליש השני ועד לתום תקופת  משכב הלידה. בסקירתנו, לא יכולנו לזהות גורמים מנבאים לסיכון לתמותה של אותן נשים, ומכאן חשיבות העלאת המודעות לנושא ושיפור יכולות הצוותים  המטפלים במטרה להפחית  את שיעור התמותה.

תמותת אימהות היא מצב קטסטרופלי וטרגי, הנחשב לאירוע החמור ביותר במיילדות. בעידן המודרני, המטרה המרכזית היא למנוע את התרחשותו. תמותת אימהות משקפת את גבולות היכולת הרפואית ואתגרי המערכת, גם במדינות עם שירותי בריאות מתקדמים. בישראל, השיעור של תמותת אימהות נמוך יחסית בהשוואה לעולם, אך עדיין יש מקרים שבהם התערבות רפואית הייתה עשויה למנוע מוות, ואחרים שבהם גם טיפול מיטבי לא הספיק. בעוד שבמדינות מסוימות גורמי התמותה העיקריים כוללים אלימות, התאבדות וחשיפה לחומרים מסוכנים, בישראל מרבית מקרי התמותה נובעים מסיבוכים מיילדותיים ישירים. השאלה המרכזית היא מה ניתן לעשות כדי למנוע מקרים אלו. לצד הישגים משמעותיים, האתגר נותר במניעת סיבוכים בלתי צפויים ושיפור התגובה למצבי החירום המיילדותיים, על ידי למידה מתמשכת, קידום המחקר ויישום אסטרטגיות חדשות לשיפור הטיפול בנשים הרות ויולדות.