תוצאת חיפוש

רקע: תסמונת המוליטית אורמית לא טיפוסית  (aHUS) היא מחלה נדירה הגורמת למיקרואנגיופתיה פקקתית (תרומבוטית), המתאפיינת באנמיה המוליטית, בתרומבוציטופניה ובאיסכמיה הגורמת לפגיעה באיברי מטרה. מרבית מקרי aHUS נגרמים עקב חוסר ויסות של מערכת המשלים הגורם להפעלת יתר של מסלול המשלים האלטרנטיבי. מצבים כגון תסמונת  HELLPותסמונת ארגמנת של קרישה וחסר טסיות (TTP) עלולים להסתמן באופן דומה ולהוות אתגר אבחוני, על כן יש חשיבות רבה לאבחנה מדויקת בין המצבים.

מפרשת החולה: נציג במאמר זה מקרה קליני של aHUS לאחר הפלה, ניתוח גישת האבחון והטיפול. מטופלת בת 29 בהיריון ראשון פנתה למיון עקב דימום נרתיקי מוגבר בשבוע 20. בקבלתה נצפה עובר עם דופק ודמומת (המטומה) תת-כוריאלית גדולה. במהלך אשפוזה דופק עוברי פסק והשלימה ריקון רחם תרופתי. לאחר ההפלה התפתחות לחצי דם בתחום החמור, מלווים בתרומבוציטופניה, באי-ספיקת כליות חריפה, בעליית אנזימי כבד וב-LDH. הוחל טיפול בהחלפת פלזמה ובייצוב לחצי דם, עם החמרה במצבה עד כדי אנוריה ובצקת ריאות עם צורך בהנשמה. בהמשך, עם התבהרות האבחנה של aHUS הוחל טיפול באקוליזומאב (מעכב C5). מצבה של המטופלת השתפר תחת הטיפול, עם שיפור בתפקוד הכלייתי. כעת היא מבקשת לשקול היריון נוסף.

סיכום: המקרה ממחיש את הצורך באבחנה מהירה של aHUS בהינתן מצבים דומים בהיריון. בדיקות מעבדה כגוןADAMTS13  ובדיקות גנטיות למוטציות במערכת המשלים מסייעות באבחון מדויק. נתוני הספרות מצביעים על שיפור משמעותי בתוצאות הקליניות בעקבות טיפול באקוליזומאב,  הן במקרים ראשוניים והן במקרים של aHUS  הידוע לפני ההיריון, תוך הפחתת הסיכון להתקדמות למחלת כליות כרונית. גישה רב-תחומית חיונית לניהול מוצלח של aHUS בהיריון. הודות לטיפול הקיים כיום, נשים עם aHUS יכולות להשיג תוצאות מיילדותיות טובות, עם סיכון אימהי ועוברי נמוך משהיה בעבר.

זמינות אמצעי מניעה היא בעיה עולמית. לחלק מהנשים, פתרון אפשרי הוא הכנסת התקן רחמי במהלך ניתוח קיסרי (ידוע גם כניתוח חיתוך הדופן). הליך זה מומלץ לנשים המעוניינות באמצעי מניעה הפיך, ארוך-טווח לאחר לידה, במיוחד בקרב נשים עם היענות נמוכה למעקב וביקורת רפואית לאחר הלידה.  כמו כן מומלץ ההליך למטופלות עם גישה מוגבלת לשירותי בריאות, וכן למטופלות עם התוויית נגד לטיפול המכיל אסטרוגן. תועלת רבה מהליך זה מפיקות נשים שעברו מספר ניתוחים קיסריים או ניתוחים רחמיים אחרים כגון הסרת שרירנים, בחלק מהמקרים הללו הרופא בקהילה יירתע מהתקנת התקן רחמי במרפאה, בשל סיכון מוגבר להתנקבות (פרפורציה) ולחדירת ההתקן לחלל הבטן בעת ההתקנה בשל התנקבות צלקת רחמית קודמת.

במאמר זה מתוארת השיטה להכנסת ההתקן במהלך ניתוח קיסרי. התקן תוך-רחמי בכלל, ושיטה זו בפרט, מומלצים על ידי הארגונים המקצועיים המובילים בעולם כאסטרטגיה לשיפור השימוש באמצעי מניעה בטוחים לאחר לידה. מטרות מאמר זה הן העלאת המודעות והגדלת הזמינות לפתרון בטוח, נוח, יעיל וזמין זה, שיאפשר למטופלות מסוימות תכנון משפחה מיטבי שיהיה פחות זמין עבורן בהיעדרו.

הקדמה: לאורך תשעת חודשי ההיריון, אישה עם סוכרת היריון (Gestational Diabetes – GDM) צפויה לחגוג חגים, מצב המקשה על ההתמודדות עם הסוכרת ועלול לשנות את שגרת איזון הגלוקוזה. הנחנו ששינויים אלו בהומאוסטזיס של הגלוקוזה בקרב נשים שיולדות בשבוע הראשון שלאחר חג, עלולים להוביל לשכיחות גבוהה יותר של היפוגליקמיה בילוד.

מטרות: לבדוק האם לידה בשבוע הראשון שלאחר חג עשויה להיות קשורה להפרעה בהומאוסטזיס הגלוקוזה, ולהוביל לשיעור גבוה יותר של היפוגליקמיה בילוד.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי שנערך במרכז רפואי שלישוני בין השנים 2007–2023. המחקר כלל נשים עם היריון יחיד במועד שאובחנו עם GDM. הנשים סווגו לשתי קבוצות: אלו שילדו בשבוע הראשון שלאחר חג (קבוצה 1) ואלו שילדו בזמנים שאינם קשורים לחגים (קבוצה 2). התוצא העיקרי היה שכיחות היפוגליקמיה בילוד (רמת גלוקוזה פחות מ-40 מ"ג/ד"ל ב-24 השעות הראשונות לחיים).

תוצאות: נותחו 332 מקרי GDM בקבוצת המחקר ו-3,179 מקרי ביקורת. מאפייני הבסיס הדמוגרפיים של האוכלוסייה הנחקרת כללו רוב של סוכרת היריון המאוזנת באמצעות תזונה בלבד (85%), כאשר רמות הגלוקוזה הממוצעות בדם נשמרו סביב 100 מ״ג/ד״ל לאורך הלידה. משתנים כגון מדד מסת הגוף (BMI), גיל ההיריון בלידה, משקל הלידה, לרבות מקרים של מקרוזומיה, וכן מין הילוד – היו דומים בהשוואה בין הקבוצות. שיעור ההיפוגליקמיה אצל היילוד לא היה שונה בין שתי הקבוצות, והגיע ל-3.3% ‏בקבוצת המחקר ול-4.9% ‏בקבוצת הביקורת (p=0.19). גם רמות הגלוקוזה הממוצעות בדם היילוד במחלקת הילודים היו דומות בין הקבוצות - ‎63 ± 10.1 לעומת ‎63.2 ± 10.9, בהתאמה (p=0.95). כתוצא משני, נשים עם GDM שילדו בתוך שבוע מחג סבלו משיעור גבוה יותר של קרעים פרינאליים מדרגה שלישית או רביעית בהשוואה לנשים שילדו בתקופות שאינן קשורות לחגים – 1.8% לעומת 0.8%, בהתאמה (p=0.04).

מסקנות: הממצאים מצביעים על כך שחגים הסמוכים למועד הלידה אינם משפיעים לרעה על תוצאי הילוד בנשים עם GDM.

לסיכום: ניהול GDM בתקופות חגים עשוי להיות מאתגר, אך לידה בסמיכות לחגים אינה מעלה את הסיכון להיפוגליקמיה בילוד.

מיאסטניה גרביס היא מחלה אוטואימונית המתבטאת בכשל של צומת שריר-עצב. קיימים נוגדנים ‏עצמיים כנגד הקולטן לאצטילכולין המונעים קשירה אליו ובכך גורמים לכשל והיחלשות השרירים‎.‎

רעלת היריון היא תסמונת ייחודית להיריון לרוב לאחר השבוע ה-20, ו/או למשכב הלידה, ועלולה לסכן ‏את האם והעובר‎.‎‏ היא מתבטאת בעלייה בלחצי הדם עם או ללא חלבון בשתן, מצב העלול לפגוע באיברים שונים וביניהם גם ‏סיבוכים מוחיים העלולים להתבטא בפרכוסים ‏כלליים, בצקת מוחית, תת-זילוח (היפופרפוזיה), דימומים ואוטמים‎.‎

הטיפול הפרופילקטי למניעת הסיבוכים המוחיים הנקשרים עם רעלת הוא מגנזיום במתן תוך-ורידי. למטופלים עם מיאסטניה גרביס יש התוויית-נגד למתן מגנזיום תוך-ורידי בשל השפעתו על העברת ‏סינגלים בצומת עצב-שריר. מגנזיום מעכב את שחרור האצטילכולין בקצות העצבים, מצב המוביל ‏להחמרה בחולשת השרירים במטופלים עם מיאסטניה גרביס. בנוסף, מגנזיום יכול להעצים את ‏השפעתן של תרופות חוסמות עצב-שריר, מצב שעלול להוביל להחמרה משמעותית בחולשת השרירים ‏ואף לכשל נשימתי.

במאמרנו, אנו מביאים פרשת חולה, מטופלת הרה עם מיאסטניה גרביס וגורמי סיכון נוספים לרעלת היריון (ולדנות, גיל, כפיון, יתר-לחץ-דם כרוני, סוכרת היריון), ואת ההערכות לטיפול בה במצב של רעלת היריון (אקלמפסיה). לנשים עם יתר-לחץ-דם כרוני הסיכון לפתח רעלת היריון עומד על כ-26%‏‎.‎

הקדמה: הריונות תאומים מלווים בשיעורים גבוהים יותר של הפרעות בגדילה. עקומות גדילה ומדדים ביומטריים מדויקים ומותאמים לאוכלוסייה המקומית עשויים לתרום לאבחון מדויק של גדילה חריגה.

מטרה: בניית עקומות גדילה מבוססות אולטרסאונד/סקירת על-שמע בשימוש בנתונים מישראל להערכת משקל עובר באולטרסאונד ומדדים ביומטריים בהריונות תאומים.

שיטות מחקר: בוצע מחקר רטרוספקטיבי רב-מרכזי, ארוך טווח של הערכות משקל ומדדים ביומטריים בעוברים תאומים, שבוצעו בין השנים 2022-2010 ב-11 מרכזים רפואיים בישראל. חישוב הערכות המשקל בשבועות הריון 14–40 בוצע לפי נוסחת הדלוק  שנת 1985. נכללו רק עוברים תאומים חיוניים שנולדו בשבוע 34 או לאחריו. מקרים שעברו הפחתת עוברים מוקדמת או שבהם אובחנו מומים עובריים מולדים משמעותיים או חריגות גנטיות הוצאו מהמחקר. לבניית עקומות הגדילה נעשה שימוש בגישת Quantile Generalized Additive Model (QGAM)  הלא פרמטרית.

תוצאות: סך הכול נכללו בעקומות הגדילה של הערכות המשקל והמדדים הביומטריים נתונים מ-7,060 עוברים ו-18,248 מדידות. מחקר העוקבה (קוהורטה) כלל 3,449 (49%) הריונות תאומים ביכוריונים, שתרמו 7,192 (40%) מהמדידות. יתר המקרים היו תאומים מונוכוריונים (536, 8% מההריונות; 1,866, 10% מהמדידות) או עם כוריוניות לא ידועה (3,066, 43% מההריונות; 9,171, 50% מהמדידות). מין העוברים דווח ב- 10,945 ובמדידתו נמצא פיזור של 49% נקבות ו-51% זכרים. עקומות גדילה דומות נמצאו כאשר המדגם פוצל לפי כוריוניות, כאשר נכללו רק תאומים שנולדו משבוע 36 והלאה ולאחר הוצאת הריונות עם תאומים שמשקלם אינו תואם (Discordant twins) בשיעור העולה על 30%.

מסקנות: המחקר מציג ערכי ייחוס להערכת משקל עובר באולטרסאונד ולמדדים ביומטריים בהריונות תאומים באוכלוסייה הישראלית, לצרכים קליניים ומחקריים. מאחר שערכי הייחוס של הערכת המשקל והביומטריה קובעים את הערכת הגדילה ואת ניהול ההיריון בהמשך, למחקר זה השלכות משמעותיות על מדיניות הבריאות בישראל בנוגע לטיפול בהריונות תאומים.

הקדמה: רעלת היריון מתבטאת בסיבוכים באם, בשליה ובעובר, והיא אחת מהתסמונות המרכזיות ברפואת האם והעובר. בשנים האחרונות גובשה הצעה לסיווג רעלת היריון לשני סוגים עיקריים, בהתבסס על הבדל מהותי במנגנוני המחלה: רעלת היריון סוג 1 מופיעה לרוב טרם שבוע 34 להיריון, ונובעת מהפרעה ראשונית בתפקוד השליה. היא מאופיינת בליקוי בהשתרשות הטרופובלסט, הרחבה לא מספקת של העורקים הספירליים החיונית להיריון תקין, חוסר איזון בין גורמים אנגיוגניים (PlGF) ואנטי-אנגיוגניים (sFlt-1) ותגובה דלקתית בולטת בשליה. רעלת זו קשורה לפגיעה בקצב גדילת העובר (FGR/IUGR) ולמהלך סוער מבחינה קלינית. רעלת היריון סוג 2 מופיעה לרוב לאחר שבוע 34, עם תפקוד שליה קרוב לתקין. הפתופיזיולוגיה המרכזית היא הסתגלות לקויה של מערכת הלב וכלי הדם של האם לדרישות ההיריון. תיתכן עלייה מתונה בסמנים האנגיוגניים, אך פחות בולטת מאשר בסוג 1. ההסתמנות הקלינית לרוב מתונה יותר, בדרך כלל ללא הפרעה בקצב גדילת העובר ועם מהלך מחלה פחות סוער בהשוואה לסוג 1.

מטרה: לתאר את תרומתו של ריצוף רנ"א ברמת התא הבודד והגרעין הבודד להבנת המנגנונים המולקולריים המבדילים בין סוגי רעלת היריון, ולבחון את תקפות מודל הסיווג לשני סוגים ביולוגיים שונים של המחלה.

שיטות: בוצע ריצוף רנ"א ברמת התא הבודד והגרעין הבודד בכ-90,000 תאי שליה, מ-46 אוכלוסיות תא שונות, כולל טרופובלסטים, תאי מערכת החיסון, תאי סטרומה ותאי אנדותל. תוצאות: ברעלת היריון מסוג 1 הודגמה פגיעה קשה בביטוי הגנים בכלל שורות התאים של השליה, עדות להפרעה מערכתית בשליה, פגיעה באנגיוגנזה, תגובה דלקתית ואפופטוזיס. לעומת זאת, ברעלת מסוג 2 הפגיעה בביטוי הגנים מתונה יותר, ומשקפת פתופיזיולוגיה שונה הנשענת בעיקר על הסתגלות לקויה של המערכת הקרדיווסקולרית של האם, 'הזדקנות שליה', 'הזדקנות התא' ועקה חמצונית. אנו מאפשרים גישה לנתוני הריצוף שלנו לצוותי מחקר שיחפצו בכך [1].

מסקנות: אטלס ביטוי הגנים ברמת התא הבודד מקדם את הבנת המנגנונים המולקולריים השונים ברעלת היריון ותומך בסיווג המחלה לשני סוגים ביולוגיים עיקריים: רעלת מסוג 1 (מוקדמת) ורעלת מסוג 2 (מאוחרת). ממצאים אלו פותחים פתח לפיתוח בדיקות סקר ייעודיות לנשים הרות, לזיהוי מוקדם של נשים בסיכון לרעלת היריון מותאמת-מנגנון, ולהתאמת טיפול ממוקד. ברעלת מסוג 1 טיפולים מכווני שליה ומאזני אנגיוגנזה, וברעלת מסוג 2 התמקדות בשיפור התפקוד הקרדיווסקולרי של האם.

למרות כל הידע שכבר נצטבר ונבדק לגבי רעלת היריון, לרבות אסטרטגיות מניעה, אלגוריתמים לניבוי, אבחון וטיפול, אנחנו עדיין נפגשים במקרי קצה אשר עשויים להתדרדר בקצב מהיר תוך סיכון לחיי היולדת ולעובר אשר בבטנה. ידוע כי יתר לחץ דם מרכיב חלק נתח ניכר מסיבוכי ההיריון וקשור לתחלואה ותמותה אימהית ופרינטלית משמעותיות. ניתן לראות מגמת עלייה מתמדת בעולם בכלל ובמדינות מערביות בפרט לנוכח שינויים בסגנון החיים, נטייה להשמנת יתר ודחיית הילודה לגילאים מאוחרים יותר.

פרשת חולה: נציג כאן פרשת חולה, התדרדרות מהירה של מטופלת בת 35 שנים, אשר ילדה בניתוח קיסרי (חיתוך דופן) בהול בהיותה בשבוע 33 להריונה, בשל רעלת היריון בעלת מאפיינים חמורים שסיבכה יתר לחץ דם כרוני. המטופלת הציגה פגיעה באברי מטרה לרבות קרדיומיופתיה ורטינופתיה היפרטנסיבית וכן פיתחה סיבוכים חדים (אקוטיים), לרבות הגעה ללחצי דם בלתי נשלטים, בצקת ריאות, אוטם שריר הלב סוג 2  ואי ספיקת כליות.  היולדת אושפזה לאחר הניתוח במחלקת טיפול נמרץ, ובהמשך עם שיפור במצבה, הועברה למחלקת יולדות להמשך אשפוז. היא טופלה על ידי צוות רב-דיסציפלינרי מבית החולים לרבות מערך המיילדות, המחלקה לטיפול נמרץ, המערך הקרדיולוגי והמכון הנפרולוגי ולבסוף שוחררה להמשך מעקב אמבולטורי. במעקב הנפרולוגי הועלתה אבחנה מבדלת לנוכח סיפור הרקע האישי והמשפחתי של היולדת, ובשיתוף עם יחידת הגנטיקה עלתה הסברה לגבי האפשרות של מחלת לחץ דם מונוגנית והוחל בירור.

סיכום ומסקנות: פרשת החולה במאמרנו מחדדת את חשיבות האבחון המוקדם של מקרים בסיכון בכלל ויתר לחץ דם כרוני בפרט, בירור ומתן המלצות לרפואה מניעתית מטיבה, התאמת הטיפול המתאים והשמת דגש על היענות לו ואיזון, כמו גם הגעה לאבחון סיבוכים חדים וכרוניים של מחלת הבסיס בהקדם האפשרי וטיפול בהם. אם אכן מתברר כי מדובר במחלה גנטית, ניתן לאתר ולייעץ לפרטים אחרים מאותה משפחה ולעודד מעקב וטיפול בשלב מוקדם, טרם פגיעה באיברי מטרה. מתן המענה המניעתי והחד (אקוטי) מתאפשר על ידי עבודה משותפת, הנעזרת ברופאים ממגוון תחומים ולמידה והתפתחות מתמדת.

פתיחת רחם כירורגית לחילוץ עובר הידוע כניתוח קיסרי (חיתוך הדופן),  הייתה נהוגה ככל הנראה במשך אלפי שנים. לידה של ילד חי לאחר מות אמו (בהליך הנתיחה שלאחר המוות) מופיע במיתוסים ובפולקלור של חברות עתיקות רבות. חלק מהתינוקות שנולדו כך שרדו, אם כי אמותיהם לא.  הסקירה הנוכחית מתארת עשר אנקדוטות סביב 3,800 שנות היסטוריה כתובה של הניתוח הקיסרי. דרך הסיפורים הללו ניתן ללמוד על ההתפתחות של הניתוח הקיסרי במהלך השנים הללו, מהליך של נתיחה לאחר המוות עד הניתוח שמציל חיי יולדת ועוברה.

בספרות פורסמו מקרים שבהם רופאים ניסו להעביר שק היריון מהחצוצרה אל הרחם. במאמר זה מובאת סקירת הספרות בנושא וניתן מענה לשאלה: אמת או בדיה? היה או לא היה?

כל העוסקים בהריונות מוקדמים, נוכחים לדעת עד כמה מורכבת השרשת ההיריון, וכי אין מישור הפרדה אנטומי ברור בהיריון המוקדם, בין הנשרית לתאי הטרופובלסט החודרים אליה. המקרים שפורסמו בספרות על עברת היריון חוץ רחמי מהחצוצרה לחלל הרחם אינם אמינים, וניסיונות לשחזרם לא צלחו. נכון להיום, אין לבצע ניסיונות להעברת היריון חוץ רחמי לחלל הרחם, מאחר שהם עלולים לסכן את חיי המטופלות.

זיהום בטפיל התוך תאי Toxoplasma gondii הוא זיהום נפוץ בעולם ולרוב אינו גורם לתסמינים. קבוצת סיכון ייחודית המחייבת זיהוי של הדבקה כזו הם עוברים שעלולים להיפגע מהטפיל, וככל שההדבקה מוקדמת כך עולה חומרת הפגיעה. עם התקדמות ההיריון עולה הסיכון להדבקת העובר. הטפיל גורם לתהליכים דלקתיים בשליה, במוח העובר, בעיניים ובלב. טווח הפגיעה כולל הפלות, הפרעות נוירולוגיות, נפשיות, לקות שמיעה, לקות ראייה והפרעות קרדיווסקולריות.

על מנת להקטין תחלואה מטוקסופלסמוזיס בילדים, דרושות מודעות ונקיטת פעולות מנע. מניעה ראשונית מתבצעת בשמירה על היגיינת ידיים והימנעות ממזונות מסוימים. מניעה שניונית מתבצעת על ידי זיהוי מוקדם בבדיקות סקר סרולוגיות, ומניעה שלישונית – במתן טיפול מוקדם באימהות שנדבקו בטפיל, או בבדיקת ילודים, שעשויים להיות ללא תסמינים בלידתם ובכל זאת לפתח מחלה קשה.

נמצא כי במדינת ישראל, השיעור היחסי של ביטויים קליניים חמורים בילדים גבוה יותר מהמתועד במדינות אירופה. השילוב של קבוצות אוכלוסייה בסיכון, היעדר בדיקות סקר לנשים הרות, והיעדר טיפול מתאים יכולים להסביר תצפית זו.

המטרות בסקירה זו הן להעלות את המודעות לטוקסופלסמוזיס מולד ולאפשרויות המניעה וצמצום הפגיעה בעוברים וילדים, ולהציג מתן מידע עדכני והמלצות לשינוי מדיניות.

השמנת יתר היא התכונה שמשפיעה כמעט על כל היבטי החיים. מכיוון שנטל ההשמנה גדל בהתמדה בחברה המתועשת, הוא מוביל לשכיחות גוברת של סוכרת והמחלות הלא מדבקות האחרות הנפוצות ביותר. נראה כי גישה מקיפה למניעת השמנת יתר היא ההתערבות היעילה ביותר להפחתת השכיחות של המחלות הלא מדבקות ברחבי העולם. בסקירה זו אנו מדגישים את ההיריון כתקופת מפתח בחיי האישה, שיכולה לשפר את ההיענות לסוגים שונים של דיאטה, פעילות גופנית ותוכניות התנהגותיות, ולהשפיע על בריאות הדור הבא, בתקווה לשבור את מעגל הקסמים של השמנת יתר במשפחה.

הקדמה: בהיריון תאומים קיימת שכיחות גדולה יחסית של מומים מבניים וגנטיים בעובר. גילוי מוקדם הוא יתרון לניהול הקליני של ההיריון.

מטרות: לבחון את שיעור גילוי המומים המבניים בהיריון תאומים והשוואה בין שלוש בדיקות, אחת בכל שליש בהיריון, למודל הקיים היום.

שיטות מחקר: מחקר תצפית פרוספקטיבי בהיריון תאומים עם סקירות על שמע לאיתור מומים בעובר.

תוצאות: גויסו 120 נשים (240 עוברים) עם היריון תאומים מונו ודי-כוריאלים. העוברים נסקרו בשליש הראשון (שבועות 11⁺⁰-13⁺⁶ ), סקירה מוקדמת (שבועות 14⁺⁰-17⁺⁶(, סקירה בשליש השני (שבועות 19⁺⁰- 25⁺⁶ ) וסקירה בשליש השלישי (שבועות 28⁺⁰-32⁺⁶). במהלך ההריונות זוהו 15 מומים מבניים משמעותיים. בסקר שליש ראשון התגלו חמישה מומים (33%) וארבעה מקרים של שקיפות עורפית מעובה (מעל 3 מ"מ) כממצא מבודד. בסקירה המוקדמת התגלו חמישה מומים קשים נוספים (33%), בסקר שליש שני התגלו שלושה מומים (20%) שלא התגלו קודם לכן, ואילו בסקר שליש שלישי התגלו שני מומים נוספים (13.3%). שישה עוברים מתו ברחם. ארבעה עברו הפחתה, ושתי נשים (4 עוברים) עזבו את המחקר. סה"כ נולדו 216 עוברים. לאחר הלידה לא זוהה אף מום שלא אותר במהלך ההיריון.

מסקנות: בהריונות תאומים, איחוד בדיקת השקיפות העורפית עם סקירת מערכות בשבועות 12⁺³-13⁺⁶ וביצוע שתי סקירות נוספות בשלישים השני והשלישי, מעניקים כיסוי לזיהוי מרבית המומים ללא תוספת עלות ביחס לקיים.

דיון: מעל 86% מהמומים המשמעותיים התגלו עד המחצית הראשונה להיריון. מניסיוננו בהריונות תאומים, שילוב בדיקת השקיפות העורפית עם סקירת מערכות בשליש הראשון, סקירת מערכות בשליש השני, כנהוג, והרחבת הערכת משקל לסקירה בשליש השלישי, מאפשרים את גילוי רוב המומים, ללא שינוי בעלויות.

סיכום: מניסיוננו, מומלץ לבצע סקירת מערכות אחת בכל שליש במהלך היריון תאומים. יש לאשש את המחקר במדגם גדול יותר.

נושא היריון כתוצאה מאונס בעת שבי אויב הוא אירוע קשה להכלה והתמודדות בקרב הקורבנות משפחותיהם והצוות הרפואי, ומעורר בקרב רופאים שאלות אתיות וקליניות מורכבות. הספרות בנושא דלה. נשים שנכנסו להיריון כתוצאה מאונס בשבי בהיסטוריה הקרובה, במיוחד נשים יזידיות בשבי דעאש, סבלו ממגוון בעיות נפשיות כגון הפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD) בשכיחות גבוהה מאוד, תסמונות חרדה, דיכאון,  הפרעה דיסוציאטיבית קשה, הפרעה סומטופורמית והפרעות בתפקוד המיני. השכלה גבוהה והיעדר תחלואה נפשית קודמת ניבאו צמיחה בתר חבלתית (פוסט טראומטית) טובה יותר.

חשובה ביותר הכנה של הצוותים המטפלים לכל תרחיש, כולל תרחישים שאינם כוללים הפסקת היריון אוטומטית מסיבה רגשית או דתית. יש חשיבות עצומה של כבוד להחלטת הקורבן ללא פטרנליזם או הנחה מוקדמת כלשהי של הצוות הרפואי, אך גם לסיוע בקבלת החלטה. יחד עם זאת, המעבר מחוסר אוטונומיה מוחלט (שבי) לחופש החלטה מוחלט לגבי סיום היריון עלול להיות מבלבל, ונדרשת גם עמדה מייעצת של הצוות במקרה שהנפגעת מתקשה להחליט.

בעשורים האחרונים חלה התקדמות ניכרת באבחון הטרום לידתי. הכנסתם של מכשירי על-שמע בעלי תדירות גבוהה וכושר הפרדה גבוהה  אפשרו לקבוצות חוקרים בעולם לציין נוכחות ממצא על-שמע של כעין "קרום" בעורף העובר. קרום זה הוגדר בעל-שמע כ"שקיפות עורפית" (Nuchal translucency), והוא נועד להבהיר שאין זה תהליך  פתולוגי, אלא ממצא פיזיולוגי לשבועות 14-11 להיריון.

כיום ידוע ומקובל, ששקיפות עורפית מעובה  היא סמן רגיש וראשוני לאיתור תסמונת דאון וליקויים כרומוזומליים אחרים, מומי לב, ליקויים אנטומיים ואף תסמונות גנטיות שונות.

תצפיות נוספות העלו שורה של סמנים נוספים בעל-שמע ובהם היעדר עצם האף, תנגודת גבוהה לזרימת דם בצינור הוורידי (דוקטוס וונוזוס) ודלף על פני המסתם התלת צניפי (הטריקוספידלי) העשויים להעלות את הרגישות לאיתור תסמונת דאון. התקדמות הטכנולוגית, בליווי לשיפור המיומנות מאפשרת גם (במקביל לבדיקת השקיפות העורפית) לבצע סקירה אנטומית של אברי  העובר ולאתר מומים מבניים בשבועות אלו. במקביל התפתחו בדיקות סקר לאיתור סיבוכי היריון, ביניהם רעלת היריון וסקר שליה נעוצה.

ארגונים מקצועיים וחברות מדעיות בעולם מציעים כעת לשלב את מכלול הבדיקות שתוארו לעיל עם סקירת מערכות בחלון הזמן של שבועות 14-12 להיריון.

פרוטוקולים אלו שונים מהותית מהמקובל בישראל. בישראל עדיין לא הוטמעו חלק מבדיקות הסקר (רעלת היריון) ומבוצעות שתי בדיקות אנטומיות של העובר בלוח זמנים צפוף: שקיפות עורפית וכשבועיים-שלושה אחר כך סקירת מערכות מוקדמת.

חשוב שכל העוסקים בדימות על-שמע (אולטרסאונד) במיילדות יהיו ערים להתפתחויות וירכשו את המיומנות הנדרשת לבדיקות אלו. הטמעת הדגם של מרפאה רב תחומית הכוללת דימות ואיתור מוקדם של סיבוכי היריון תקדם את הרפואה המיילדותית בישראל.

הקדמה:  עמידות לאנטיביוטיקה נובעת מגורמים שונים. למיטב ידיעתנו, לא קיים מידע בספרות אודות ההלימה בין עמידות לאנטיביוטיקה לבין המוצא האתני של המטופלים.

מטרת העבודה: בחרנו מודל של הרות מאושפזות באבחנה של פיאלונפיריטיס, ובחנו את הקשר בין מוצאן האתני לבין התגובה לטיפול האנטיביוטי.

שיטות מחקר: במחקר עוקבה זה 105 מטופלות המאושפזות באבחנה של פיאלונפריטיס בהיריון.

 המטופלות סווגו לפי מוצאן האתני: ערבי (40%), צפון אפריקה (13%), אשכנז (10%), אתיופיה (3%), איראן, קווקאז, עיראק (3%), טורקיה (2%), אוזבקיסטן (3%) ותימן (2%). הוחרגו מוצאים אתניים "מעורבים". נבדקה רגישות לאנטיביוטיקה כתלות במוצא וכן תוצאים מיילדותיים, לכל מטופלת נבדק החיידק המחולל ועימו רגישותו ועמידותו לאנטיביוטיקה.

תוצאות: הקבוצות האתניות כללו ערביות (40% מכלל המטופלות) ונשים שאינן ערביות. בקרב נשים הרות ערביות מצאנו עמידות לציפרופלוקצצין בהשוואה לשאר הנבדקות (33% לעומת 7%, 0.026=P) ופחות רגישות לאימיפנם (60% לעומת 90%, 0.03=P).

מסקנות: מצאנו קשר בין מוצא ההרה לבין רגישות לאנטיביוטיקה בקרב הנשים המאושפזות באבחנה של פיאלונפריטיס בהיריון.

דיון: המוצא האתני של המטופלת בשילוב עם נתונים פרמקוגנטיים עשוי להוביל לטיפול ממוקד יותר, להפחתת זנים עמידים, לקיצור הטיפול ולהפחתת השפעות הלוואי – כמצופה מרפואה מותאמת אישית.