עמוד בית
יום ד, 27.01.21

אוגוסט 2007


מאמרים
מיכאל גולדמן 1,4, נועה רוזנפלד-יהושע¹, ציליה לזרוביץ 2,4, מרדכי אלדגם1,4 גליה גריסרו- סואן3,4

פסידומונס ארוגינוזה (פ"א)1 נחשב כחיידק בעל יכולת ירודה או חסרה לייצר ניטריט.

 

המטרה הייתה לבדוק את שיעור הזיהומים בדרכי-השתן (זד"ש)2 בילדים הנגרם על-ידי פ"א ונרכש בקהילה שבהם נמצא תבחין ניטריט בשתן המפורש כחיובי.

 

לשם כך נסקרו תיקיהם הרפואיים של 38 ילדים (18 בנות) שאושפזו עקב זד"ש הנגרם מפ"א במהלך תקופה של 7 שנים. בדיקת השתן לניטריט נבדקה על-ידי מקלוני בדיקת שתן (Dipstrips) ודווח על תשובות המפורשות כחיוביות או כשליליות.

 

מבין 38 חולים, ב-17 נמצאו תשובות של תבחין ניטריט המפורש כחיובי לעומת 21 ילדים עם תבחין ניטריט המפורש כשלילי (פרופורציה חיובי 0.45, 95% רווח בר-סמך 0.29-0.61). ליקוציטים במשקע השתן ניצפו ב- 13/17 מהחולים עם תבחין ניטריט המפורש כחיובי וב- 5/21 עם תבחין ניטריט המפורש כשלילי (P=0.003). המידע לגבי סריקת על-שמע של הכליות היה מצוי ב-35 חולים, כשב-20 הבדיקה נמצאה לא תקינה: 14/17 בקבוצה שבה נמצא תבחין ניטריט המפורש כחיובי לעומת 6/18 בקבוצה שבה נמצא תבחין ניטריט המפורש כשלילי(P=0.003) .

 

לסיכום, תבחין ניטריט בשתן בילדים עם זד"ש מפ"א עשוי מפורש כחיובי. לפיכך, תבחין המפורש כשלילי אינו שולל זד"ש מפ"א.

_________________________________________

1פ"א – פסידומונס ארוגינזה.

2זד"ש – זיהום בדרכי-השתן.
 

רמונה דורסט1, משה קליאן2, אלכסנדר טייטלבאום1, יוסף זיסלין1, נטשה פסטובסקי1, סרגיי רסקין1.

חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א-1991, מסמיך את הפסיכיאטר המחוזי להורות על בדיקה כפויה דחופה או בלתי דחופה ועל אישפוז כפוי דחוף או לא דחוף. על-פי סעיף 12 לחוק, ניתן לערער על הוראת אישפוז כפוי (דחוף ולא דחוף) ועל טיפול כפוי במירפאה בפני הוועדה הפסיכיאטרית. מפאת מהותן והוראותיהן, ההוראות לבדיקה כפויה אינן נתונות להליך עירעור. הגשת ערער על הוראות לאישפוז כפוי בפני הוועדה הפסיכיאטרית מתרחבת והולכת. אם מוגש ערר, על הוועדה לדון בו מוקדם ככל האפשר ולא יאוחר מחמישה ימים ממועד הגשתו. עירעור על אישפוז כפוי דחוף נדון לאחר שהחולה כבר מאושפז. בשונה ממצב זה, החוק מחייב דיון בעירעור על אישפוז כפוי לא דחוף טרם אושפז החולה, זאת בתנאי שהעירעור הוגש תוך 24 שעות ממועד הנפקת הוראת האישפוז הלא-דחופה.

 

הוראה לאישפוז כפוי לא דחוף ניתנת על-ידי הפסיכיאטר המחוזי כאשר מתקיים אצל חולה נפש, אשר כתוצאה ממחלתו פגום במידה ניכרת כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות, לפחות אחד מהתנאים הבאים: הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון גופני שאינו מיידי; יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה; הוא גורם סבל קשה לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח-החיים התקין שלו; הוא פוגע פגיעה קשה ברכוש.

 

במאמר נדונים ההיבטים הקליניים והמשפטיים של "אישפוז כפוי שאינו דחוף", ומתוך פרשות החולים שתוצגנה תומחש הבעייתיות הקיימת לעיתים, ואשר ראוי למצוא לה פיתרון הן בהיבט הקליני-פסיכיאטרי והן בהיבט המשפטי.
 

ערן בן-אריה1, ילנה שטורמן2, ענת קליין3, משה פרנקל 1,4

במחקר זה נבדקו מאפייני הצריכה והעמדות של מטופלים שעלו לישראל מברית-המועצות לשעבר משנת 1990 ביחס לרפואה משלימה. המחקר נערך במירפאה עירונית גדולה בקריית-מוצקין באמצעות שאלונים וריאיונות חצי-מובנים ונערכה השוואה בין עמדות ציבור העולים (106 נשאלים) לאוכלוסייה הוותיקה (1041 נשאלים). נמצא שלציבור העולים עמדות ומאפייני צריכה ייחודיים, כגון פנייה מופחתת למטפל ברפואה משלימה, נטייה רבה יותר לצריכה של צמחי מרפא והסתייגות מטיפול בתרופות בהקשר לעניין בטיפול משלים. הנשאלים ייחסו תפקיד מרכזי לרופא המשפחה בהפניה וטיפול ברפואה משלימה. בסיום המאמר מובאות המלצות מעשיות לאנאמנזה מכוונת של מטופלים עולים מברית-המועצות לשעבר בנושא רפואה משלימה. המלצות נוספות מוצעות עבור מתכנני מדיניות בריאות לפיתוח מיתווה של רפואה משולבת במירפאה הקהילתית, בהתאם למאפייני אוכלוסייה זו, אם רפואה משלימה תשולב בעתיד בסל הבריאות.

שלום לבנקרון, שמחה קימיאגרוב

אחת הבעיות הקשות בגריאטריה היא נפילות בקרב קשישים. שכיחותן עולה עם הגיל, ונפילות נשנות בקשישים נחשבות כאחת מהסיבות העיקריות לכניסתם למוסדות גריאטריים. גם בקרב הקשישים המאורגנים שיעור הנפילות נותר גבוה: מ- 1.4 עד 4.5 נפילות לתושב בשנה.

במאמר הנוכחי מובא פירוט של 959 נפילות שאירעו ל- 170 תושבים ניידים של "גיל-עד" מרכז גריאטרי במהלך 5 שנות מעקב.

 

המטרות בעבודה הנוכחית היו לחקור שיעור נפילות בין הנשים והגברים לפי גילם, לבחון סיבות עיקריות לנפילות נשנות, להעריך השפעת תרופות לשכיחות הנפילות, ולערוך מעקב אחר השפעת הנפילות על שינויים במצב התושבים ועל פטירתם.

 

נכללו 242 תושבים תשושים ותשושי-נפש בגיל ממוצע 1.2 -/+85.2 שנים, נשים – 162 (66.9%), גברים – 80 (33.1%). שכיחות נפילות הייתה 70.2% או 1.13 נפילות לתושב בשנת מעקב.

 

לסיכום, על-סמך תוצאות המחקר הוקמה דמות סטטיסטית של תושב נייד, נוטה לנפילות נשנות, בעלת המאפיינים הבאים: אישה מבוגרת בת 83+, חולנית, הלוקה במחלות לב וכלי-דם פעילות, בהפרעות תחושה כגון ירידת ראייה ושמיעה, במחלות ניווניות במערכת העצמות והשרירים או לאחר ניתוחים אורתופדיים, וכן במחלות זיהומיות פעילות המלוות בהפרעות בחילוף-החומרים. בנוסף הוכח קשר ישיר בין שכיחות נפילות בקרב קשישים לבין מספר התרופות הפעילות: קשישים נופלים התאפיינו בקבלת טיפול ב-5 סוגי תרופות ויותר, כולל משתנים וחוסמי-ביתא. הוכחה תלות הדדית בין שכיחות נפילות לבין המצב התיפקודי של הקשיש.
 

ארתור שיוביץ1*, יצחק (צחי) בן ציון1,2, יגאל פלכט3, גיא עמית4, אביבה גרוסברד4, עמוס כץ5, 1

* כחלק מהדרישות לתואר ד"ר לרפואה (MD).

 

חששות בתחום המיני שכיחים בקרב מושתלי דה-פיברילטור (ICD). המטרה במחקר הנוכחי הייתה לאמוד את השכיחות של הפרעות בתיפקוד המיני, דיכאון וירידה באיכות-חיים בקרב גברים מושתלי דה-פיברילטור, עם וללא חוויית נזעים חשמליים מהמכשיר.

 

גברים מושתלי דה-פיברילטור נתבקשו למלא שלושה שאלונים: Centre for Epidemiologic Studies Depression Scale (CES-D)  - להערכת דיכאון,Florida Patient Acceptance Survey (FPAS)  – להערכת איכות-חיים,Arizona Sexual Experiences Scale (ASES)  - להערכת תיפקוד מיני. לכל הגברים הוצעה הפנייה למירפאה לטיפול מיני.

 

הסכימו להיכלל במחקר 47/72 (65%) מועמדים. החולים סווגו לשתי קבוצות: באחת אלו שחוו לפחות נזע חשמלי (נ"ח)1 אחד (נ"ח[+]) – 66%, ובשנייה חולים שלא חוו נזע חשמלי כלל (נ"ח[-]) – 34%. הפרעה בתיפקוד המיני (ציון גרוע מהציון החציוני בשאלון ה-ASES) נמצאה ב- 42.6% מהחולים, 52% מול 25% בקבוצות נ"ח [-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.08). החמרה בתיפקוד המיני בעקבות ההשתלה דווחה על-ידי 71% ו-44% מקבוצת נ"ח[-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.069), ועל-ידי 85% מהחולים בקבוצה עם ההפרעה בתיפקוד המיני מול 44.4% בקבוצה עם התיפקוד המיני השמור P=0.005)). עשרים-ושלושה חולים (49%) הופנו למירפאה לטיפול בהפרעות בתיפקוד המיני.

___________________________

1 נ"ח – נזע חשמלי

 

דיכאון (ציון CESD≥16) נמצא ב-36% מהחולים. סיכון מוגבר ומובהק לדיכאון נמצא בקבוצת נ"ח[+], בהשוואה לנ"ח[-] (Mean ranks - 21 מול 29, P=0.049). לא נמצא הבדל באיכות-החיים בין קבוצת נ"ח[+] לקבוצת נ"ח[-]. נמצא מיתאם בין דיכאון לבין ירידה באיכות-החיים (Pearson correlation=0.416, P=0.04), אולם לא נמצא מיתאם בין תיפקוד מיני לאיכות-חיים או לדיכאון.

 

נראה כי השתלת דה-פיברילטור פוגעת בתיפקוד המיני של הגבר, אולם ייתכן כי חשיפה לנ"ח אחד לפחות מהמכשיר מגינה על התיפקוד המיני. גברים מושתלי דה-פיברילטור ככלל ומקבלי נ"ח בפרט נמצאים בסיכון מוגבר לדיכאון. לא נמצאה השפעה של נזעים חשמליים על איכות-החיים. יש לסקור גברים מושתלי ICD להפרעות בתיפקוד המיני ולתסמיני דיכאון, ולטפל בהתאם.
 

נאסר גטאס1, עידו שולט2, נורמן לוברנט3, אליצור חזני1, דוד רמון1

כיסות בבלוטת יותרת-התריס מהוות מימצא נדיר הנכלל באבחנה המבדלת של כיסות הצוואר. רובן הגדול של כיסות בלוטת יותרת-התריס אינן מפרישות הורמונים. כיסות בלוטת יותרת-התריס עשויות להפוך תסמיניות בשל פעילות הורמונית או בשל גודלן וגרימת לחץ על רקמות סמוכות. מובאת להלן פרשת חולה, מטופלת בת 43 שנה, שפנתה בשל קוצר נשימה. בבירור אובחנה כיסה בבלוטת יותרת-התריס בגודל 6X8X9 ס"מ, בצוואר ובמיצר, שגרמה לקוצר נשימה, לקושי בבליעה, לאי-ספיקת נשימה ולפקקת בווריד היוגולרי.

במת המערכת
צבי זמישלני

האישפוז והטיפול בכפייה במירפאה מייחדים את מקצוע הפסיכיאטרייה ממקצועות הרפואה האחרים. כעשרים אחוזים מהחולים המאושפזים בבתי-חולים פסיכיאטריים מאושפזים על פי הוראה לאישפוז כפוי (המסלול האזרחי) ועוד כ- 5% על פי צו של בית-המשפט (המסלול הפלילי).

דניאל לנדאו

זיהום בדרכי-השתן (זד"ש)1 הוא מחלה נפוצה בכל הגילאים, בעיקר בנשים. בחלק מהחולים זד"ש גם נוטה להישנות מסיבות שונות התלויות בגיל ובגורמי-סיכון אחרים הקשורים לחולה המאכסן, לסביבתו ולחיידק המחולל [i]. סיבוכים ארוכי-טווח בכליות ובדרכי-השתן נמצאו קשורים לאירועים נשנים אלה של זד"ש, במיוחד אם הם התרחשו בגיל הילדות המוקדמת, כגון הצטלקויות בכליות, יתר-לחץ-דם וירידה בתיפקוד הכליות. זד"ש בעת הריון קשור ללידה מוקדמת [ii], ובגיל מבוגר מאוד הוא עלול להוביל לאלח-דם [iii].

______________________

1 זד"ש – זיהום בדרכי-השתן.



 

סקירות
ראזק חואלד, אלכסנדר גרינשפון

סעיפי החוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א-1991 ( להלן "החוק") הנוגעים לעניין הבדיקה והאישפוז הכפוי עניינם בתנאים המוקדמים והדווקנים הנדרשים כדי לאשפז אדם בכפייה באופן דחוף או לא דחוף.

 

סעיפים אלה מאזנים בין זכות היסוד של אדם להיות אדון לגופו, וזכותו לחירות ולכבוד לבין שלום הציבור. המודעות הגוברת לערכי יסוד של חירותו של אדם, כבודו וזכותו להיות אדון לגופו, היא שעמדה בבסיס חקיקת החוק, אשר באיזון בין הסכנה הנשקפת לשלום הציבור אל מול שלילת החירות של חולה הנפש, היטה את מרכז הכובד אל השמירה על כבודו וחירותו של חולה הנפש. הדבר בא לידי ביטוי בתנאים המוקדמים הנדרשים לאישפוז כפוי דחוף, המופיעים בסעיף 6(א) בצירוף סעיף 9(א) לחוק.

 

מרכיב חשוב בהוצאת ההוראות הכפויות מן הכוח אל הפועל הוא של מבצעי ההוראה שממנה אותם הפסיכיאטר המחוזי על-פי סעיף 14 לחוק לשם ביצוע ההוראות. סעיף זה מפרט את הסמכויות ואת המיסגרת של עבודת מבצעי ההוראה.

 

במאמר זה נסקרים הליך הוצאת ההוראות הכפויות והגופים המוסמכים להוציאם לפועל, הן בישראל והן בעולם. אנו ביקשנו לבדוק את היישום של ביצוע ההוראות בישראל ולהסיק מסקנות לגבי התהליך כפי שהוא מתקיים היום בפועל.

 

לשם כך, ננתח תוצאות של סקר רטרוספקטיבי שערכנו  (170=N ) המתבסס על  דוחות של ביצוע הוראות כפויות על-ידי מבצעי הוראה באחד מששת המחוזות בתקופה של שלושה חודשים במהלך שנת 2005. מצאנו כי קרוב למחצית ההוראות (48.3% ) הוצאו לפועל על-ידי מבצעי ההוראה לאחר ביקור יחיד, ולגבי היתר נדרשו שני ביקורים או יותר, במיפגש בין מבצעי ההוראה והמטופל, ב-43% המטופל שיתף פעולה והתלווה למבצעי ההוראה מיידית, וב-58.4% המטופל נלקח לבדיקה או לאישפוז כפוי לאחר הסברים ושכנוע, היה צורך בקריאה והתערבות המשטרה ב-7.2% מהמקרים. בסך-הכל כשני-שלישים (65.3% ) מההוראות הוצאו לפועל על-ידי מבצעי ההוראה, והסיבה העיקרית לאי ביצוע ההוראות הייתה בגלל הקושי באיתור נשוא ההוראה. בקרב 71.7% מהמקרים ההוראה הסתיימה באישפוזו של האדם.
 

אריה באואר1, פאולה רושקה1, עוזי שי2, יעקב צ'רנס2, דינה להמן3, רוברטו מסטר4, ראזק חואלד1

לכאורה עבירה המסכנת את החברה כשהם במצב פסיכוטי. למרות זאת, החוק לטיפול בחולי נפש-1991 מאפשר לחולים אלו להיות מטופלים תחת צו בטיפול במירפאה במקום להיות מאושפזים באישפוז כפוי בבית-חולים פסיכיאטרי.

 

מצב זה מעלה שאלות רבות, והעיקרית שבהן היא כיצד ניתן להבטיח כי חולה אשר קיימת בו מידה מסוימת של מסוכנות לחברה ועבריינות יוכל לקבל את הטיפול במיסגרת אמבולטורית, שהיא מטיבעה מסגרת חופשית ורצונית. מתעוררות שאלות נוספות: א' על מי נופלת האחריות כאשר הצו לא מבוצע בפועל ויש צורך לכפות את הטיפול; ב' מהם הצעדים המעשיים שרצוי לנקוט למימוש מטרות הצו?

 

בסקירה הנוכחית מועלות שאלות אלו ומובאים פיתרונות אפשריים.
 

מרדכי מרק1 , ליטל קינן בוקר1,2

חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א 1991, "משקף גישה חדשנית, הבאה לידי ביטוי, בין היתר, באפשרות של מתן טיפול כפוי במירפאה במקום אישפוז בבית-החולים". החוק הישראלי מקנה לוועדה פסיכיאטרית מחוזית סמכויות לדון גם בעניינו של חולה המטופל מתוקף צו אישפוז או צו טיפול כפוי במירפאה. יחד-עם-זאת, שיעור ההתקבלות לאישפוז כפוי בצו בית-המשפט, מסך-הכל ההתקבלויות לאישפוז, מצוי במגמת עלייה מזה כעשור.

 

בתיקון תשס"ד לחוק, סע' 29א, מובהר, כי החולה רשאי להיות מיוצג בוועדה על ידי עורך-דין ומסדיר את דרכי המימוש של זכות זו. תיקון תשס"ד טרם יושם בכל המחוזות בישראל. הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות אינן נוטות להורות על המרת צו לאישפוז כפוי בצו לטיפול כפוי במירפאה, כמתאפשר מתכלית החוק, ועדיין אינן נשענות על אפשרות זו כשיטה להבטחת המשך החלמה או ליווי תהליך השיקום לאחר האישפוז הפסיכיאטרי מכוח צו. יתר-על-כן, צווי האישפוז אף אינם קצובים בזמן חרף פסיקה מחייבת. להערכתנו, במציאות של צווי אישפוז שאינם קצובים בזמן, ללא הפעלה מיטבית של ברירת המרת צו האישפוז בצו להמשך טיפול כפוי בקהילה, האמור לצמצם את משכי האישפוז ואף להקטין את שיעור האישפוז הנשנה, ובהיעדר מימוש מלא לחובת ייצוג לחולה בפני הוועדה, תכלית החוק, דהיינו, מדיניות טיפול תוך הגבלה למזער (Least restrictive environment), אינה מיושמת כהלכה. החולה מצוי לעיתים בחזקת נוכח-נפקד.

 

יש להגביר את המודעות לזכויות האדם החולה במערכת ולהקצות משאבים לשילוב טיפול עם שיקום בקהילה גם למטופלים על-פי צו, תוך הקפדה על מתן השירות במיסגרות המאפשרות אכיפת הטיפול ומעקב, להבטחת המשך ההחלמה והשיקום בקהילה. הפעלה יעילה של טיפול פסיכיאטרי כפוי בתנאי הגבלה למיזער, תימנע עלייה בשיעור הישנויות האישפוז ותקדם את הבטחת שלום הציבור. בהיעדר הקפדה על אכיפת המשך הטיפול בקהילה במידה הולמת לרמת הסיכון, אין לשלול עלייה ברמת הסיכון לפגיעה בשלום הציבור, בד בבד עם הפגיעה בזכויות החולה.
 

אילן היינריך

מערכת יחסים טובה בין מטופל לרופא היא מאושיות הרפואה הראשונית בעידן העכשווי. מצבים נדירים שבהם מופר האיזון העדין המתקיים בבסיס הוויה זו, יוצרים מציאות שבה לא רק למטופל זכות לממש את זכאותו לבחירת הרופא המטפל, אלא גם הרופא רשאי לאחר הליך הולם של מיצוי ניסיונות תקשורת ובחינה אירגונית מהותית משותפת, להינתק מהמטופל באופן יזום.

 

במאמר הנוכחי נדונות הסיבות למציאות מיוחדת זו ומובאות דרכי גישה מובנות להתמודדות עם הבעיה.
 

רחל דהן, רתם פלדמן, דורון חרמוני

לאוכלוסיית הלהט"ב1 (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, דו-מיניים( צרכים בריאותיים מיוחדים ושונים מהצרכים של האוכלוסייה ההטרוסקסואלית. למרות חלקה המשמעותי של אוכלוסייה זו באוכלוסיית המטופלים, הרופאים כמעט שאינם מקבלים הכשרה מתאימה, והצרכים הרפואיים המיוחדים של אוכלוסייה זו לרוב אינם מקבלים מענה הולם.

_____________________________________________________

1 הלהט"ב – לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, דו-מיניים.

 

גברים הומוסקסואליים ונשים לסביות עלולים ללקות בדיכאון, באובדנות, בשתיינות, במחלות סרטן מסוימות ובתחלואת לב בשכיחות גבוהה מאשר אוכלוסיית ההטרוסקסואלים. בנוסף הם נמצאים בסיכון גבוה להיות קורבנות לאלימות עקב נטייתם המינית. גורם הסיכון הבריאותי המשמעותי ביותר של אוכלוסיית הלהט"ב הוא כפי הנראה הימנעות מטיפול רפואי ובדיקות רפואה מונעת, עקב חשש מדעות קדומות של הצוות הרפואי. צעירים מאוכלוסיית הלהט"ב חשופים במיוחד ללחצים פנימיים וחיצוניים, הגורמים לשיעור גבוה של צריכת סמים, אובדנות וסיכון להפוך לחסרי בית. ואילו אוכלוסיית הגברים והנשים ההומוסקסואליים הבוגרת, אשר בדרך-כלל התפיסה העצמית שלהם היא יותר חיובית, לוקים יותר בהחמרה במצב הבריאותי וחשים בדידות.

 

הרופאים יכולים לשפר את הטיפול הרפואי באוכלוסיית הלהט"ב ומשפחותיהם על-ידי גישה לא הומופובית כלפי מטופלים אילו, אבחנה בין התנהגות מינית לזהות מינית, תקשורת נקייה מהנחות לגבי מיניות, ומודעות להשפעת גישתם על השיפוט הקליני שלהם.

 

מעטים המחקרים שנערכו לגבי הדרכים הטובות ביותר להעניק לסטודנטים לרפואה ולרופאים הכשרה מתאימה לטיפול מיטבי באוכלוסיית הלהט"ב, וההמלצה כיום היא לבצע הטמעה (אינטגרציה) של הנושא לאורך כל תוכנית הלימודים של הפקולטות לרפואה.

 

במאמר זה נסקרת הסיפרות המקצועית בכל הנוגע לצורכי הבריאות של אוכלוסיית ההומוסקסואלים, מועלות דרכים לשיפור הטיפול באוכלוסייה זאת, ומומלץ על הוראת הנושא במיסגרת החינוך הרפואי.
 

הנחיות קליניות
1שמואל רייס, 2אמנון להד בשם קבוצת העבודה הישראלית לכתיבת ההנחיות הקליניות למניעה וטיפול בכאבי גב תחתון

המטרה בקווים מנחים ) (Clinical practice guidelines אלה היא להתוות גישה אחידה, המבוססת על עדויות מבוססות-ראיות (Evidence-based) לאיבחון כאב גב תחתון חד וטיפול בו (להלן כג"ת)1. גם בישראל פורסמו לפני כעשור הנחיות לטיפול בכג"ת חד.

 

השנה מופצות על-ידי הר"י הנחיות קליניות עדכניות ובמתכונת מתקדמת יותר. במאמר מובאת תמצית ההנחיות לכג"ת חד, תוך השוואה להנחיות שפורסמו בשנת 1996. לכל המלצה הוצמדה דרגת המהימנות, המאפשרת למטפל לבחון את שיקוליו יחסית לסרגל המהימנות. להנחיות תוקף של קבוצה רב-לאומית ורב-מקצועית מן השורה הראשונה בחקר התחום והטיפול בחולים אלה. התוקף יישמר בכפוף לעידכון עיתי של קווי ההנחיה, תוך מעקב שקדני אחר ההתקדמות בהבנת תחום מורכב זה. אין קווי הנחיה מהווים תחליף לשיקול הקליני הזהיר ולהיכרות האישית עם המטופל. יש בהם כלי עזר לתמיכה בהחלטות על-ידי דיווח של תמצית הידוע מדעית לגביהן.

_____________________________

1 כג"ת – כאב גב תחתון.
 

מן המעשה
שגית פרינץ, עליזה זיידמן

נגיף קדחת מערב הנילוס הוא נגיף רנ"א סליל יחיד שמקורו בפרוקי-רגליים (Arbovirus), אשר שייך למשפחת ה- Flaviviridae. במרבית המקרים הזיהום בטבע נובע מעקיצות יתושים.

הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303