ספטמבר 2026

גיליון זה של 'הרפואה' מוקדש למאמרים פרי עבודתם של צוותי המרכז הרפואי מאיר, מקבוצת שירותי בריאות כללית. המרכז הרפואי מאיר, אשר הוקם בשנת 1956 בכפר סבא מתוך שליחות ציבורית ברורה של הענקת  רפואה איכותית, נגישה ומתקדמת לקהילה, התפתח במהלך שבעת העשורים האחרונים לאחד המרכזים הרפואיים המובילים במערכת הבריאות בישראל. המרכז מעניק שירותי רפואה מתקדמים לאוכלוסייה רחבה המונה כמיליון תושבים באזור השרון ומעבר לו, ומשלב בין מצוינות קלינית, פעילות מחקרית ענפה וחדשנות רפואית מתקדמת.

בשנים האחרונות מצוי המרכז בתנופת התפתחות משמעותית, הכוללת הרחבת פעילות קלינית והובלת תחומי מצוינות מגוונים. במקביל, מתבססת תשתית חדשנות יישומית הכוללת הטמעת טכנולוגיות מתקדמות ופתרונות מבוססי נתונים, מתוך מחויבות מתמשכת לשיפור איכות הטיפול ובטיחות המטופלים.

גיליון זה של 'הרפואה' המוקדש למרכז הרפואי מאיר, מביא לידי ביטוי מקצת מן הפעילות המחקרית הרחבה המתבצעת בין כותליו, ומשקף את מחויבותם של צוותי המרכז לקידום הידע הרפואי ולשיפור מתמיד של הרפואה הציבורית בישראל.

חבלה כלייתית (או טראומה כלייתית)  היא בשיעור של עד 5% ממקרי הטראומה ואופיינית בילדים ובמבוגרים. בחבלה מדרגה 4 המלווה בדלף שתן מהמערכת המאספת, לעיתים נזדקק לניקוז הכליה על ידי תומכן שופכני וצנתר (קתטר) שופכתי, אשר מושארים עד חלוף הדלף. המעקב אחר דלף השתן מתבצע לרוב באמצעות בדיקות טומוגרפיה ממוחשבות (CT) עוקבות. במאמר זה, אנו מציגים יישום חדשני באולטרסאונד, תוך כדי הזלפת חומר ניגוד ייעודי והשגת מילוי כלייתי רטרוגרדי, המאפשר במרבית המקרים מעקב אחר דלף השתן הכלייתי, וחוסך ביצוע בדיקות CT נוספות הכוללות חשיפה לקרינה מייננת וחומר ניגוד תוך ורידי.

רקע: קיימות עדויות על ירידה בשיעור הפוריות של כ-10% לאחר לידת חתך, בהשוואה ללידה נרתיקית. אולם קיים קושי לקבוע האם ירידה זו נובעת ישירות מן הלידה או שמא מדובר בהימנעות מבחירה מהיריון נוסף, מסיבות שונות. לצורך בחינת ההשפעה של  לידת חתך על הסביבה התוך רחמית ניתן לבדוק תוצאות טיפולי הפריה חוץ-גופית בנשים עם אי-פוריות שניונית, וזאת משום שבקבוצה זו ניתן להניח כי הן מעוניינות בהיריון נוסף, ועצם הטיפול מאפשר להימנע מהשפעה של גורמים אחרים היכולים להביא לירידה בפוריות.

מטרה: הערכת השפעת סוג הלידה על תוצאות טיפול הפריה חוץ-גופית – שיעור לידת חי ושיעור השרשה מצטבר, בנשים עם אבחנה חדשה של אי-פוריות שניונית.

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שבו נכללו נשים עם אבחנה חדשה של אי פוריות שניונית אשר פנו לטיפול הפריה חוץ-גופית לצורך השגת היריון נוסף במרכז הרפואי מאיר בשנים 2021-2011. נאספו נתונים דמוגרפיים, נתונים על הלידה הקודמת ועל מאפייני ותוצאות הטיפול הנוכחי. קבוצת המחקר חולקה לשתי קבוצות בהתאם לסוג הלידה בהיריון הקודם: קבוצת לידה נרתיקית וקבוצת לידת חתך. גודל המדגם הרצוי הינו 358 נשים בכל קבוצה.

תוצאות: קבוצת המחקר כללה 232 נשים, 169 בקבוצת הלידה הנרתיקית ו-63 בקבוצת לידת החתך. בקבוצת לידת החתך היו יותר נשים עם התוויה לטיפול הפריה חוץ-גופית על רקע גורם חצוצרתי (28.6% לעומת 15.4%, p=0.02) ועם עובי רירית רחם דק יותר, אם כי ללא מובהקות סטטיסטית (9.71 ± 2.20 לעומת 10.28 ± 2.26 מ״מ, p=0.08). ביתר המאפיינים הדמוגרפיים, מאפייני אי הפוריות ומאפייני הטיפול לא נצפו הבדלים בין שתי הקבוצות. לא היו הבדלים בין שתי הקבוצות במספר הביציות שנשאבו, אחוז ההפריות, מאפייני הזרמה, איכות העוברים שהוחזרו לרחם, מספר ההחזרות בכל מטופלת או מספר העוברים שהוחזרו בכל החזרה. לא נצפו הבדלים בשיעור לידות החי המצטבר (22.2% לעומת 19.1%, 0.53p=) או בשיעור ההשרשה המצטבר. רגרסיה רבת-משתנים לא מצאה קשר בין לידת חתך ופגיעה בתוצאות הטיפול.

מסקנה: בעבודה הנוכחית לא מצאנו קשר בין לידת חתך ותוצאות טיפול הפריה חוץ-גופית ירודים בקרב נשים עם אי-פוריות שניונית. יחד עם זאת, מאחר שלא הושג גודל המדגם הרצוי ומאחר שהעבודה רטרוספקטיבית, לא ניתן  להקיש ממסקנותיה על כלל האוכלוסייה.

כאב בטן מציב אתגר אבחנתי מורכב בשל ריבוי המחלות העשויות להתבטא בתסמין זה. בסדרת פרשות חולים זו, אנו מציגים ארבעה מטופלים שהתייצגו לראשונה עם כאב בטן, ובמהלך הבירור אובחנו כלוקים במחלות המטולוגיות נדירות: המוגלובינוריה התקפית לילית(paroxysmal nocturnal hemoglobinuria – PNH), מסטוציטוזיס מערכתית אגרסיבית (aggressive systemic mastocytosis – ASM) , ממאירות מיאלופרוליפרטיבית (myeloproliferative neoplasm – MPN) ואנמיה חרמשית (sickle cell disease – SCD) .

במאמר נדון במנגנונים הפתופיזיולוגיים הייחודיים לכל אחת מהמחלות, שהסתמנות ראשונית שלהן עשויה להיות תלונה על כאב בטן, במטרה לחדד את הכלים האבחנתיים, לזהות במדויק מצבים נדירים אלה ולהגביר את המודעות הקלינית לקיומם.

הקדמה: השימוש הגובר בבדיקות טומוגרפיה ממוחשבת (CT)  בשני העשורים האחרונים הוביל לעלייה בגילוי מוקדם של נגעים ריאתיים קטנים. רבים מנגעים אלו אינם ניתנים לאבחון באמצעות שיטות מסורתיות. כדי להתמודד עם אתגר זה פותחו מערכות ניווט ברונכוסקופיות מתקדמות, המשלבות דימות תלת-ממדי ויישום טכנולוגיות חדשניות כמו Radial EBUS. מערכות אלו מציעות דיוק משופר, יעילות אבחונית גבוהה ופרופיל בטיחות עדיף על פני שיטות פולשניות מסורתיות.

מטרות: העבודה בוחנת את היישום הקליני של ברונכוסקופיה ניווטית, תוך התמקדות במערכת "ארכימדס". מטרתנו הייתה להעריך את הדיוק האבחוני, הבטיחות והיעילות של השיטה במרכז הרפואי מאיר, בעיקר באבחון נגעים ריאתיים קטנים והיקפיים.

שיטות: במחקר נסקרו 43 מטופלים שעברו ברונכוסקופיה ניווטית באמצעות מערכת "ארכימדס" במרכז הרפואי מאיר. המערכת שילבה דימות CT מתקדם, בניית מודלים תלת-ממדיים ושיקוף רנטגן בזמן אמת לצורך ניווט. נתוני הנבדקים כללו גודל ומיקום הנגעים ותנובת האבחון.

תוצאות: ממוצע גודל הנגעים שנדגמו היה 15.2 ± 7.9 מ"מ. תועלת האבחון הכוללת הגיעה ל־84.2%, עם הצלחה של 100% בדגימת נגעים מסוגGGO . תופעות הלוואי כללו שני אירועי דימום קלים שלא הצריכו התערבות נוספת. לא תועדו מקרי חזה אוויר (פנאומוטורקס). המערכת הוכיחה יעילות גבוהה במיוחד בנגעים קטנים מ-20 מ"מ ובנגעים מורכבים.

מסקנות: מערכת "ארכימדס" מדגישה את הפוטנציאל הקליני של ברונכוסקופיה ניווטית, במיוחד עבור נגעים קטנים והיקפיים. יישום טכנולוגיה זו הוביל לעלייה משמעותית בשיעור האבחון ולשיפור הבטיחות. שילוב המערכת במרכזים רפואיים עם נפח פעילות גבוה יכול לתרום לאבחון מוקדם ומדויק יותר של סרטן ריאות.

הקדמה: קריש דם נישא בחלל העורק Free-floating thrombus – FFT)) מוגדר כקריש דם מוארך המחובר לדופן העורק, בזמן שמתקיימת זרימת דם מסביב לחלקו הרחיקני. מצב זה אחראי ל-1.3% מכלל המקרים של שבץ מוחי איסכמי (ischemic stroke). 

גורמים אפשריים: מצבי קרישיות יתר, היריון מחלות דלקתיות, ממאירות וטרשת עורקים. במחקרנו מובאת סדרת פרשות חולים שטופלו תרופתית בעקבות תסמיני שבץ מוחי וממצא של קריש דם נישא בעורק התרדמני. מובאת בנוסף סקירת ספרות בנושא.  

פרשות חולים: אנו מציגים ארבעה חולים עם תסמיני שבץ מוחי ("אירוע מוחי") כתוצאה של  קריש דם נישא בעורק התרדמני אשר טופלו בנוגד קרישה בלבד או במשלב תרופתי של נוגד קרישה עם נוגד איגור טסיות דם. בכל החולים לא ננקטה התערבות פולשנית. לאחר הטיפול לא נצפתה הישנות של שבץ איסכמי תוך 30 ימים, ובבדיקת דימות חוזרת הודגמה התמוססות מלאה של קריש הדם.

דיון: סקירת הספרות שערכנו כללה 20 מאמרים בהם 349 חולים שסבלו מאירוע מוחי איסכמי כתוצאה מקריש דם נישא בעורק התרדמני החוץ-גולגולתי.  הגיל הממוצע היה 57.89 שנים, מתוכם כשליש  היו נשים. מתוכם 272 (78%) טופלו תרופתית ונכללו במחקר. רוב החולים (146,  53%) טופלו בנוגד קרישה, שליש טופלו בנוגד איגור טסיות דם (44, 16.2%) חלק מהחולים טופלו במשלב תרופתי ומיעוטם (2.2%) טופלו בתרומבוליזה (המסת פקיק) תוך-ורידית. בתוך 30 ימים, שיעור של 8.1% (22) מהחולים חוו שבץ מוחי (אירוע מוחי) חוזר. הנחיות האגוד האירופי לניתוחי כלי דם (ESVS) משנת 2023 תומכות בטיפול בנוגדי קרישה במטופלים עם שבץ מוחי חריף משני לקריש דם בעורק התרדמני, ושקילת התערבות פולשנית אם התסמינים נשנים במהלך טיפול בנוגדי קרישה. מיעוט מהחולים המדווחים גורם לרמת הוכחה נמוכה, ולכן קבלת ההחלטות הטיפוליות מתבססת על האטיולוגיה, האירועים החוזרים, פרק הזמן מאז הופעת השבץ, גודל האוטם, מיקום הקריש, ותוצאות של בדיקות דימות עוקבות.

לסיכום: הטיפול התרופתי הכולל נוגד קרישה עם וללא תוספת של  נוגד איגור טסיות דם  בעל  תוצאות מבטיחות  במניעת הישנות תסמינים מוחיים והתמוססות קריש נישא בעורק התרדמני. שיעור הסיבוכים המדווח בספרות של הישנות או דימום מוחי נמוך מ-10%. נדרשים מחקרים עוקבים פרופסקטיביים על מנת ליצור הנחיות בעלות תוקף מחקרי חזק.

הקדמה: אוכלוסיית המבוגרים מעל גיל 65 שנים הולכת וגדלה באופן משמעותי. אוכלוסייה זו מאופיינת במחלות רקע רבות אשר מצריכות לעיתים קרובות טיפול תרופתי – הן בקהילה והן באשפוז. עם זאת, תגובות אלרגיות לתרופות הן גורם מגביל משמעותי בקביעת הטיפול התרופתי במטופלים קשישים.

מטרות: לבחון את שכיחות ותוצאי הבירור של אלרגיה לתרופות בקשישים. יושם דגש על בחינת תוצאי בירור של חשד לאלרגיה לאנטיביוטיקה ממשפחת הבטא-לקטם, נוגדי דלקת שאינם סטרואידים (NSAIDs) וכימותרפיה. 

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי ללא קבוצת ביקורת. במחקר נבחנו תוצאי בירור אלרגיה לתרופות שכלל אנמנזה מדוקדקת, תבחיני עור ותגר מדורג לתרופה בהתאם להתוויה. בנוסף, בוצע מעקב ארוך-טווח שכלל מעבר על בסיס נתונים שנבנה מתיקי מטופלים ממוחשבים וריאיון טלפוני.

תוצאות: בין השנים 2019-2009 ביקרו במרפאה לאלרגיה בבית החולים מאיר 1,860 מטופלים בני למעלה מ-65 שנים. מתוכם, 295 (15.9%) פנו עקב חשד לאלרגיה לתרופה. כמו כן, 270 מטופלים (91.5%) עברו בירור במרפאתנו והוכנסו למחקר. מתוכם, 166 (61.5%) פנו לבירור חשד לאלרגיה לאנטיביוטיקה ממשפחת הבטא-לקטם, 23 (8.5%) פנו לבירור חשד לאלרגיה לנוגדי דלקת שאינם סטרואידים, 16 (5.9%) לבירור חשד לאלרגיה ללידוקאין ו-14 (5.2%) פנו לבירור חשד לאלרגיה למלחי פלטינום. רוב המטופלים עם כותרת של אלרגיה לאנטיביוטיקה ממשפחת הבטא-לקטם (94, 56.3%) הגיעו לבירור זמן רב (מעל עשור) לאחר התגובה. לעומתם, 92.4% מהמטופלים עם חשד לאלרגיה למלחי פלטינום ו-65.2% מהמטופלים עם חשד לאלרגיה לתרופות נוגדות דלקת הגיעו לבירור בתוך שנה מהתגובה החשודה. ‪‪‪‪הבירור הרפואי נמצא בטוח לחלוטין – באיש מהמטופלים לא הייתה תגובה אלרגית מסכנת-חיים כתוצאה מהבירור. בקרב 232 (86.2%) נבדקים נשללה אלרגיה לתרופה החשודה וניתנה המלצה שלא להימנע מהתרופה. עבור מטופלים שנמצאו אלרגיים, ניתנו המלצות לחלופות אפשריות. כאשר התרופה הייתה חיונית (אספירין בחולי לב ומלחי פלטינום בחולות עם סרטן שחלה בעיקר) החולים עברו אבטול ריגוש (דסינסטזציה) לתרופה, ללא אירועים חריגים.

מתוך המטופלים שאצלם האלרגיה לתרופות נשללה, 144 נכללו במעקב ארוך-טווח. סך הכול 50 (34.7%) מטופלים נטלו את התרופה החשודה ללא תגובה לא רצויה, 83 (57.6%) מטופלים לא נטלו אך הסכימו ליטול אותה אם תהיה לכך התוויה, ו-11 (7.6%) הודיעו שיסרבו לקחת את התרופה גם אם תומלץ, למרות הבירור התקין.

מסקנות: נמצא, כי בירור אלרגיה לתרופות באוכלוסייה המבוגרת הוא בטוח ויעיל. רוב המטופלים הנושאים כותרות של אלרגיה לתרופות, אינם סובלים מאלרגיה אמתית ונמנעים מטיפול בתרופות חיוניות, ללא הצדקה. יש מקום להגביר את מאמצי ההסברה והחינוך בנושא אלרגיה לתרופות בקרב רופאי הקהילה והאוכלוסייה המבוגרת.

הקדמה: מטופלים רבים הזקוקים להרדמה והנשמה ביחידה לטיפול נמרץ מקבלים עירוי מתמשך של אופיאטים להקלה על כאב וטשטוש. כאשר מתקדמים בגמילה נשימתית, בעת הפסקת סדציה, עשויים להופיע תסמיני גמילה. על מנת למנוע זאת אנו מתחילים במתן אופיאטים ארוכי-טווח דרך מערכת העיכול או דרך העור, כגון מתדון פומי או מדבקת הפנטניל, ומפחיתים בהדרגה את מינון הפנטניל במדבקה התת-עורית עד להפסקתו.

מטרות: השוואת אירועי אי-שקט בין קבוצה שקיבלה מתדון פומי לעומת קבוצה שקיבלה מדבקת הפנטניל, והשוואת משך האשפוז בטיפול נמרץ, משך ימי ההנשמה והצורך בהגבלה פיזית בין שתי הקבוצות.

שיטות מחקר: איסוף מידע ממערכות מחשוב לגבי המטופלים שהתקבלו ליחידה לטיפול נמרץ בבית החולים מאיר בכפר סבא, ישראל, בשנים 2020-2022, אשר טופלו במתדון או במדבקות פנטניל. נכללו 49 מטופלים שטופלו במתדון ו-50 מטופלים במדבקת פנטניל.

תוצאות: לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות במספר אירועי אי-השקט ובעוצמת אי-השקט במהלך האשפוז. עם זאת, נמצא כי בקבוצת המתדון היה צורך רב יותר, מובהק סטטיסטית, במתן טיפול תרופתי נוסף עקב אי-שקט. לא נמצא הבדל בין הקבוצות בצורך בהגבלה פיזית, במספר ימי ההנשמה בלחץ חיובי או במשך האשפוז.

מסקנות: לא נמצא יתרון לאף אחת מהתרופות במדדים שנבדקו, למעט בצורך בטיפול "הצלה" לאי-שקט, שהיה גבוה יותר בקבוצת המתדון.

דיון: חסרים בספרות לגבי טיפול במדבקות פנטניל בחולי טיפול נמרץ, ולפיכך קשה להשוות זאת לטיפול במתדון בחולים אלה. לא מצאנו כאן יתרון למתדון בקיצור ימי הנשמה ואשפוז או במניעת אי-שקט. בחירת הטיפול תושפע אפוא משיקולים אחרים, כגון דרך המתן הרצויה ותופעות לוואי.

סיכום: בהשוואה בין מתדון פומי ומדבקת פנטניל לצורך הקלה על אי-שקט כחלק מתסמונת של גמילה מאופיאטים, לא נמצא יתרון של אחת מהתרופות על פני האחרת למעט צורך בטיפול "הצלה" לאי-שקט שהיה גבוה יותר בקבוצת המתדון. עם זאת, נדרשות עבודות נוספות על מנת לאשש ממצאים אלה.

היצרות מסתם אב העורקים היא אחת המחלות השכיחות ביותר בתחום הקרדיולוגיה, אשר עלולה להוביל לתחלואה ותמותה אם אינה מטופלת בזמן. מאז הוצגה לראשונה בשנת 2002, השתלת מסתם אב העורקים בצנתור (transcatheter aortic valve omplantation – TAVI) חוללה מהפכה בטיפול במחלות מסתמי הלב, כאשר היא מציעה חלופה פחות פולשנית לניתוח המסורתי, ומספקת פתרון עם תוצאות מצוינות למטופלים ברחבי העולם. עם השנים, נצבר ניסיון קליני משמעותי בביצוע הפעולה, אשר הוביל לירידה ניכרת בשיעורי הסיבוכים שלה ובשיפור התוצאים הקליניים.

העלייה במספר החולים הזקוקים לטיפול זה יצרה צורך בהרחבת יכולת צוותי הרפואה לספק טיפול הולם לאוכלוסייה זו, במיוחד לנוכח זמני המתנה ארוכים, הגורמים לשיעור תמותה גבוה יותר בקרב הממתינים. במרכזים עם מחלקת ניתוחי לב יש יכולת ניתוח חירום קיימת. אולם כיום, טכנולוגיות חדשות והפחתת שיעור הסיבוכים מאפשרות את ביצוע TAVI גם במרכזים שבהם לא קיימת מחלקת ניתוחי לב, בתנאי שיש שיתוף פעולה עם מרכזים רפואיים קרובים המספקים תמיכה כירורגית.

מאמרנו הנוכחי עוסק בהערכת האפשרות לבצע פעולות TAVI במחלקת קרדיולוגיה ללא מחלקת ניתוחי לב באתר. התקדמות טכנולוגית ושיפורים טכניים במהלך השנים צמצמו את שיעור הסיבוכים, ונתונים עדכניים מראים כי ביישום גישה זו, זמני ההמתנה התקצרו מבלי לפגוע בתוצאות הקליניות. בנוסף, ניסיונם של המרכזים שנקטו בגישה זו הוכיח כי התוצאות הקליניות אינן נפגעות, במיוחד כאשר הצוותים מנוסים ומבצעים בקפידה את הפרוצדורה.

במרכז הרפואי מאיר, שלא קיימת בו מחלקת ניתוחי לב, נרשמו תוצאות חיוביות בקרב 149 מטופלים שעברו את פרוצדורת  TAVI. במהלך תקופת המעקב, לא נרשמו מקרי תמותה או ניתוחי חירום, והמקרים הבודדים של סיבוכים טופלו באופן שמרני. תוצאות אלו תומכות בהנגשה של  פרוצדורת TAVI במרכזים דומים.

קדחת Q היא מחלה זואונוטית, המתבטאת באופן קליני במחלה חריפה או בזיהום מוקדי מתמשך, והיא אנדמית בישראל. קיימים גורמי סיכון להתפתחות מחלה מוקדית מתמשכת, והם כוללים בין השאר מחלות משמעותיות במסתמי הלב (valvular heart diseases), הרחבת אב העורקים ושתלים בכלי הדם, דיכוי חיסוני וממאירות, היריון, רמת אנטי-קרדיוליפין גבוהה. ההמלצות למעקב בחולים עם גורמי סיכון, לאחר מחלה חריפה, נעות ממעקב בלבד ועד טיפול אנטיביוטי משולב למשך כשנה, לרוב בדוקסיציקלין ובהידרוקסיכלורוקווין. טיפול מונע נמצא יעיל במניעת דלקת פנים הלב בחולים הפרעות משמעותיות במסתמי הלב , במחקרים רטרוספקטיביים שכללו עשרות בודדות של חולים, וכן במניעת סיבוכים מיילדותיים בנשים הרות. לא קיימים מחקרים במטופלים עם משתלים בכלי הדם או מפרצת באב העורקים, או בחולים עם ממאירות ודיכוי חיסוני, ולמרות זאת יש המטפלים באוכלוסיות אלו בטיפול אנטיביוטי מונע ממושך.

במאמרנו זה, אנו סוקרים את המידע הקיים בספרות לגבי רמת הסיכון השונה בין האוכלוסיות השונות שמוגדרות בסיכון גבוה לזיהום מוקדי מתמשך, ואת המידע הקיים בספרות בנוגע ליעילות של טיפול אנטיביוטי מונע באוכלוסיות אלו לאחר קדחת Q חריפה.

לסיכום, במסגרת ההחלטה האם לתת טיפול מונע לאחר קדחת Q בחולים עם גורמי סיכון, יש להביא בחשבון את גורמי הסיכון הספציפיים בחולה, הסיכון לתופעות לוואי והאפשרות למעקב איכותי, וכן לערוך דיון משותף עם המטופל.

הפרעת קשב ופעלתנות-יתר (attention deficit hyperactivity disorder – ADHD) היא הפרעה נוירו-התפתחותית נפוצה שסיבתה אינה ברורה לחלוטין אך היא קשורה, ככל הנראה, לליקוי בפעילות הדופמינרגית של המוח. פעילות גופנית מוצעת לעיתים כטיפול משלים ל-ADHD בזכות הקשר ההדוק והדו-כיווני בינה לבין המערכת הדופמינרגית. עם זאת, הממצאים לגבי יעילותה של פעילות גופנית לשיפור תסמיני ADHD אינם עקביים. בילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות-יתר, מצאנו כי העלייה ברמות הקטכולאמינים, ובעיקר דופמין, כמו גם הפרשת הורמון הגדילה, פחותה בתגובה למאמץ גופני בהשוואה לילדים ללא ADHD. הטיפול במתילפינידט ממתן את הדיכוי בהפרשת הדופמין והורמון הגדילה בתגובה למאמץ גופני ומספק הסבר, ולו חלקי, מדוע הטיפול בתרופות מעוררות (סטימולנטיות) בילדים עם ADHD מאפשר להם גדילה תקינה. התבססות על תגובת הקטכולאמינים והורמון הגדילה למאמץ גופני לצורך אבחון ילדים עם ADHD וקביעת הטיפול בהם מחייבים הערכה במחקרים נוספים.