יולי-אוגוסט 2026

מחזור הרופאים והרופאות של שנת 2026 מסיים את לימודיו בתקופה יוצאת דופן. הם החלו ללמוד בצל מגפת הקורונה, השלימו את הכשרתם במהלך מלחמה, וחלקם יצאו שוב ושוב מספסל הלימודים, המעבדות והמחלקות כדי לשרת במילואים. הם נכנסים למערכת בריאות המשתנה בקצב מסחרר, בעיצומה של מהפכת הבינה המלאכותית. דווקא ברגע הזה כדאי לעצור לרגע ולהביט לא קדימה, אלא לאחור.

הקדמה: מחקר זה הוא הראשון המעריך את המצג הקליני ואת התוצאים של קבוצות אתניות שונות של מטופלים שחוו כמעט-טביעה בים המלח.

שיטות: ערכנו מחקר רטרוספקטיבי של כל המטופלים המבוגרים שהתקבלו למרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה עם אבחנה של תסמונת כמעט-טביעה בים המלח במהלך השנים 2024-2004. כל המטופלים חולקו לשלוש קבוצות: מטופלים ממוצא יהודי, מטופלים ממוצא מוסלמי, ותיירים מכל מדינה אחרת. התוצא העיקרי היה משך האשפוז בבית החולים. התוצאים המשניים היו תמותה בתוך בית החולים ותמותה בתוך 30 יום.

תוצאות: מחקר זה כלל 219 מטופלים. רוב המטופלים (140, או 64%) היו ממוצא יהודי. המטופלים המוסלמים היו צעירים משמעותית (P=0.002) ובריאים יותר בהשוואה לשתי הקבוצות האחרות .(P<0.001) בקבוצת התיירים היה שיעור גבוה משמעותית של מצב ערפול הכרה (סטופור) או תרדמת (coma) בעת הקבלה (P<0.001) . לאורך כל תקופת האשפוז, תפקוד הכליות של המטופלים ממוצא מוסלמי היה טוב יותר בהשוואה לקבוצות האחרות. לא נמצאו הבדלים מובהקים סטטיסטית בין שלוש הקבוצות בתוצאים שנבדקו (תמותה ומשך אשפוז).

מסקנות: למרות השונות הדמוגרפית והקלינית המובהקת בין הקבוצות בעת הקבלה, שלוש הקבוצות הציגו תוצאים דומים בטווח הקצר. ממצאים אלו מעידים על מערכת קלינית איתנה המסוגלת לנהל פרופילי סיכון מגוונים באוכלוסיית המטופלים.

הקדמה: לאורך תשעת חודשי ההיריון, אישה עם סוכרת היריון (Gestational Diabetes – GDM) צפויה לחגוג חגים, מצב המקשה על ההתמודדות עם הסוכרת ועלול לשנות את שגרת איזון הגלוקוזה. הנחנו ששינויים אלו בהומאוסטזיס של הגלוקוזה בקרב נשים שיולדות בשבוע הראשון שלאחר חג, עלולים להוביל לשכיחות גבוהה יותר של היפוגליקמיה בילוד.

מטרות: לבדוק האם לידה בשבוע הראשון שלאחר חג עשויה להיות קשורה להפרעה בהומאוסטזיס הגלוקוזה, ולהוביל לשיעור גבוה יותר של היפוגליקמיה בילוד.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי שנערך במרכז רפואי שלישוני בין השנים 2007–2023. המחקר כלל נשים עם היריון יחיד במועד שאובחנו עם GDM. הנשים סווגו לשתי קבוצות: אלו שילדו בשבוע הראשון שלאחר חג (קבוצה 1) ואלו שילדו בזמנים שאינם קשורים לחגים (קבוצה 2). התוצא העיקרי היה שכיחות היפוגליקמיה בילוד (רמת גלוקוזה פחות מ-40 מ"ג/ד"ל ב-24 השעות הראשונות לחיים).

תוצאות: נותחו 332 מקרי GDM בקבוצת המחקר ו-3,179 מקרי ביקורת. מאפייני הבסיס הדמוגרפיים של האוכלוסייה הנחקרת כללו רוב של סוכרת היריון המאוזנת באמצעות תזונה בלבד (85%), כאשר רמות הגלוקוזה הממוצעות בדם נשמרו סביב 100 מ״ג/ד״ל לאורך הלידה. משתנים כגון מדד מסת הגוף (BMI), גיל ההיריון בלידה, משקל הלידה, לרבות מקרים של מקרוזומיה, וכן מין הילוד – היו דומים בהשוואה בין הקבוצות. שיעור ההיפוגליקמיה אצל היילוד לא היה שונה בין שתי הקבוצות, והגיע ל-3.3% ‏בקבוצת המחקר ול-4.9% ‏בקבוצת הביקורת (p=0.19). גם רמות הגלוקוזה הממוצעות בדם היילוד במחלקת הילודים היו דומות בין הקבוצות - ‎63 ± 10.1 לעומת ‎63.2 ± 10.9, בהתאמה (p=0.95). כתוצא משני, נשים עם GDM שילדו בתוך שבוע מחג סבלו משיעור גבוה יותר של קרעים פרינאליים מדרגה שלישית או רביעית בהשוואה לנשים שילדו בתקופות שאינן קשורות לחגים – 1.8% לעומת 0.8%, בהתאמה (p=0.04).

מסקנות: הממצאים מצביעים על כך שחגים הסמוכים למועד הלידה אינם משפיעים לרעה על תוצאי הילוד בנשים עם GDM.

לסיכום: ניהול GDM בתקופות חגים עשוי להיות מאתגר, אך לידה בסמיכות לחגים אינה מעלה את הסיכון להיפוגליקמיה בילוד.

מאמר זה מציג את תוכנית "חזק יותר מעצמך", שפותחה במערך הרפואה המשולבת במחלקה האונקולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים, במטרה לשפר את ההתמודדות עם קושי רגשי־התנהגותי בנטילת תרופות בטיפול הרפואי בקרב ילדים אונקולוגיים — ובעיקר בנטילת תרופות בדרך פומית.

מובאת במאמרנו פרשת חולה, ילדה בת 7.5 שנים, עם ליקמיה לימפובלסטית חריפה (acute lymphoblactic leukemia –ALL), אשר הביעה התנגדות מתמשכת לנטילת התרופות, לצד קושי בשיתוף פעולה עם הצוות. מצבה דרש התערבות ייחודית כדי לאפשר את המשך הטיפול הרפואי החיוני.

תוכנית "חזק יותר מעצמך" משלבת עקרונות של העצמת הילד וחיזוק תחושת השליטה, ליווי והדרכת ההורים, ויישום כלי גוף־נפש שונים, כגון מגע, תנועה, דמיון מודרך ומיינדפולנס. באמצעות התערבות מותאמת אישית, ניתן היה להפחית את רמת החרדה וההתנגדות, ולהשיג שיפור משמעותי בשיתוף הפעולה עם הצוות ובהיענות לנטילת התרופות.

מאז הושקה התוכנית בשנת 2017, השתתפו בה למעלה מ־200 ילדים, אשר רובם המכריע הגיעו לנטילה עצמאית וסדירה של תרופות לאורך זמן. המודל זכה להכרה מקצועית והוצג בכנסים בארץ ובעולם.

פרשת חולה זו ממחישה את הפוטנציאל של התערבות משולבת וממוקדת לשיפור ההיענות לטיפול התרופתי, להפחתת מצוקה רגשית ולחיזוק תחושת המסוגלות של הילד והמשפחה. לצד ההצלחות הקליניות, קיים צורך במחקרים נוספים לביסוס המודל ולהרחבתו למסגרות טיפוליות נוספות.

הקדמה: אי-הגעה למפגשים מתוכננים במרפאות חוץ אורתופדיות מציבה אתגר משמעותי למערכת הבריאות, שכן היא פוגעת ביעילות התפעולית, מביאה לבזבוז משאבים ועלולה לפגוע באיכות הטיפול וברצף המעקב הרפואי. אף כי גורמים דמוגרפיים ואישיים שונים נמצאו כקשורים בהיעדרות, הגורמים המדויקים המנבאים אי-הגעה עדיין אינם מובנים דיים.

מטרות: במחקר זה, ביקשנו לזהות את המשתנים המרכזיים הקשורים בשיעורי אי-הגעה למפגשים אורתופדיים ולבחון את יעילותם של מודלים לחיזוי התנהגות זו.

שיטות מחקר: המחקר התבסס על ניתוח רטרוספקטיבי של נתוני מרפאות חוץ אורתופדיות במרכז הרפואי שמיר שנאספו ממערכת הזימונים של בית החולים בשתי תקופות זמן: ינואר 2015–דצמבר 2019 ובשנת 2022.

תוצאות ומסקנות: נותחו משתנים דמוגרפיים ונתוני הגעה למפגשים על מנת לזהות תבניות ודפוסים של אי-הגעה. בתקופה הראשונה נותחו 1,234,425 ביקורים מתוכננים, עם שיעור אי-הגעה כולל של 30.25%, בעוד שבמרפאות החוץ האורתופדיות נמצא שיעור מעט נמוך יותר של 24.97%. בהתבסס על נתוני רקע והיסטוריית הגעה פותח מודל חיזוי שסווג את המטופלים לשתי קבוצות: "מגיעים" (64% מהמדגם, שיעור אי-הגעה 13.9%) ו"לא מגיעים" (36% מהמדגם, שיעור אי-הגעה 29.4%), כאשר ההבדל בין הקבוצות נמצא מובהק סטטיסטית.

דיון וסיכום: ממצאי המחקר מדגישים את הפוטנציאל של מודל-חיזוי מבוסס נתונים לשיפור תהליכי זימון, לתכנון יעיל של משאבים ולזיהוי מוקדם של מטופלים בסיכון לאי-הגעה. שילוב בזמן אמת של מודלים לחיזוי עשוי לתרום לשיפור קבלת ההחלטות הקליניות ולהגברת הרצף והאיכות של הטיפול הרפואי.

ניתוחים בריאטריים גורמים לשינויים אנטומים ופיזיולוגיים משמעותיים במערכת העיכול, אשר עלולים להשפיע באופן משמעותי על פרמקוקינטיקה של תרופות הניתנות במתן פומי. שינויים אלו כוללים בין היתר ירידה בנפח הקיבה, עלייה ב-pH הקיבה, מעקף של אזורי ספיגה מרכזיים במעי הדק, השפעה על מטבוליזם, וכן ירידה מהירה במשקל ושינויים בהרכב הגוף.

תרופות נוירו-פסיכיאטריות רבות מתאפיינות בטווח טיפולי צר, ועל כן, השפעות הניתוח הבריאטרי עלולות להוביל לירידה בספיגה ובכשל טיפולי, או לחלופין לעלייה ברמות התרופה ולחשש לרעילות. השונות בין המטופלים היא גבוהה, מה שמקשה על ניבוי התגובה הפרמקוקינטית במטופל ספציפי.

בסקירה זו מוצגת השפעת ניתוחים בריאטריים על התרופות הנוירו-פסיכיאטריות המובילות, על מנת להוביל לטיפול תרופתי מיטבי ובטוח באוכלוסייה זו. המאמר כולל סקירת ספרות עדכנית, המלצות לניטור רמות תרופה בדם, וכן מעקב קליני ומעבדתי.

לנוכח מורכבות הנושא, יש להעדיף גישה פרואקטיבית הכוללת ניטור רמות תרופה טרום הניתוח ובתקופה הסמוכה לאחריו עד להשגת יציבות קלינית ומעבדתית, ובהמשך ניטור תקופתי בהתאם למאפייני התרופה והמטופל, והפרוצדורה הניתוחית הספציפית. יש חשיבות רבה לשילוב צוות רב-תחומי הכולל נוירולוג ופסיכיאטר וכן רוקח קליני בליווי המטופל, לצורך התאמת הטיפול הנוירו-פסיכיאטרי המיטבי למטופלים העוברים ניתוחים בריאטריים.

פוליציתמיה מוגדרת כעלייה מעל התקין של ההמטוקריט. עלייה זו יכולה להיות על רקע אריתרוציטוזיס אבסולוטי, כלומר עלייה במסת תאי הדם האדומים מעל לטווח התקין, או על רקע צמצום בנפח הפלסמה ללא יצירה מוגברת של תאים אדומים, המכונה פוליציתמיה יחסית. אומנם  פוליציתמיה ורה (policitemia vera – PV) – מחלה מיאלופרוליפרטיבית שנובעת ממוטציות בגן JAK 2 – היא אב טיפוס לפוליציתמיה, אך מחלה זו היא בין הסיבות הנדירות יותר לתופעה זו ומרבית מקרי הפוליציתמיה נובעים מסיבות משניות או יחסיות. אריתרוציטוזיס משני נגרם לרוב מהיפוקסיה כרונית (כגון דום נשימה חסימתי בשינה, מחלת ריאות כרונית, מומי לב כחלוניים, עישון או שהייה בגובה רב), מנטילת תרופות משרות אריתרופויאטין כגון אנדרוגנים ומעכבי SGLT2 או משאתות (גידולים) מפרישות אריתרופויאטין. לבסוף, אריתרוציטוזיס תורשתי מוביל לפוליציתמיה בגלל מוטציות נדירות בגנים הקשורים לוויסות החמצן או בגן לאריתרופויאטין או הקולטן שלו.

בסקירתנו זו, אנו מציגים את הגישה האבחונית והטיפולית במטופלים עם פוליציתמיה, תוך התמקדות בזיהוי מצבים משניים ואבחנה מבדלת ממחלות מיאלופרוליפרטיביות. הגישה האבחונית המוצעת מתחילה בהערכת שורות הדם האחרות: אם הפוליציתמיה מבודדת, יש להמשיך בבירור גורמים משניים ותורשתיים בהתאם להקשר הקליני. לעומת זאת, במקרים שבהם הפוליציתמיה מלווה על ידי לויקוציטוזיס ו/או תרומבוציטוזיס, הסבירות למחלה מיאלופרוליפרטיבית גבוהה יותר והבירור יתחיל עם בדיקת המוטציה השכיחה בגן JAK 2 (V617F) ורמת אריתרופואיטין בדם. פוליציתמיה ורה מסתמנת בחולים רבים עם תסמינים מיקרו-וסקולריים כגון כאב ראש, הפרעות ראייה או טנטון וכן תסמינים כלליים כגון לאות, עייפות וגרד בעיקר לאחר חשיפה למים – המכונה aquagenic pruritus. לעיתים המחלה מאובחנת לאחר אירוע פקקתי כגון פקקת ורידית עמוקה, תסחיף ריאה, אירוע מוחי איסכמי אן אוטם בשריר הלב.  הטיפול כולל הקזת דם לשמירה על המטוקריט מתחת ל־45%, אספירין במינון נמוך וטיפול ציטורדוקטיבי במקרים המוגדרים "סיכון גבוה" לאירוע פקקתי (גיל מעל 65-60 שנים או אירוע פקקתי קודם).  בפוליציתמיה משנית אין ודאות לגבי ערכי ההמטוקריט הרצויים או לגבי הצורך בהקזות דם בכלל, והטיפול מותאם אישית לפי תסמינים והגורם הראשוני. הפסקת עישון, טיפול בהפרעות נשימה בשינה או הפחתת מינון טסטוסטרון עשויים לתקן את ההמטוקריט. גישה אבחנתית שיטתית תמנע בדיקות מיותרות ותאפשר טיפול ממוקד ויעיל.

רקע: קרעים בחיץ הנקבים (פרינאליים) בדרגה שלישית ורביעית (OASIS – Obstetric Anal Sphincter Injuries) (להלן OASIS), הם סיבוך משמעותי של לידה נרתיקית, עם שכיחות של 1%-7% במדינות מפותחות. גורמי סיכון כוללים נתונים אימהיים (מוצא, גיל, לידות קודמות), גורמים עובריים (מקרוזומיה, מצג פתולוגי) וגורמים מילדותיים (לידה מכשירנית, חיתוך חיץ, התארכות השלב השני). הפגיעה בסוגר פי הטבעת עלולה לגרום להשלכות רפואיות ותפקודיות משמעותיות, לרבות אי שליטה בצואה וגזים, תסמינים אורולוגיים, כאב כרוני, דיספראוניה, והשפעות פסיכו-סוציאליות מרחיקות לכת.

מטרות: סקירה זו נועדה לבחון את ההשפעות ארוכות הטווח של OASIS, תוך התמקדות בהשלכות תפקודיות, חברתיות ורגשיות על איכות חייהן של נשים שנפגעו.

ממצאים עיקריים: OASIS מגבירה את הסיכון לתסמינים אנורקטליים (כ-39% מהנשים מדווחות על אִי נְקִיטַת סוֹגְרִים), בריחת שתן, וכאב מתמשך בחיץ הנקבים. עד 53% מהנשים חוות דיספראוניה, וחלקן נמנעות מקיום יחסי מין. ההשפעות הפסיכו-סוציאליות כוללות חרדה, ירידה בתדמית הגוף, ופחד מהריונות עתידיים OASIS. חוזר מופיע ב-1%-10.7% מהנשים, עם השלכות נוספות על איכות החיים.

מסקנות: פגיעות בשרירי סוגר פי הטבעת לאחר לידה הן בעלות השלכות פיזיות, פסיכולוגיות וחברתיות משמעותיות. ישנה חשיבות קריטית למעקב רפואי ממושך ולגישות טיפול רב-תחומיות, הכוללות ליווי רפואי, שיקום רצפת האגן, ותמיכה פסיכולוגית. הבנת השפעות ה-OASIS עשויה לשפר את ההתערבויות הקליניות ולתרום לשיפור איכות חייהן של המטופלות.

אנדומטריוזיס, המשפיעה על 10%-15% מהנשים בגיל הפוריות, נמצאת בשכיחות גבוהה יותר בצד השמאלי של האגן. האטיולוגיה של תופעת הלטרליות הזו נותרה עמומה. סקרנו את הספרות הקיימת ואנו מציגים ארבע תיאוריות שונות המציעות הסבר לנטייה לחד-צדדיות משמאל של אנדומטריוזיס באגן.

התיאוריה האנטומית: מבוססת על האסימטריה המבנית של האגן. איברים המקיפים את הטפולה השמאלית משמשים כמחסומים מכניים ומפריעים לפינוי תאי רירית הרחם הנודדים לאגן, ובתורם מקדמים את ההשרשה של נגעי האנדומטריוזיס.

התיאוריה הפיזיולוגית: מתמקדת בתפקיד של זרם נוזל הצפק (נוזל פריטוניאלי), שהוכח כאיטי וחלש יותר בצד השמאלי – המאפשר זמן רב יותר להידבקות של חלקי רירית הרחם או תאים.

התיאוריה ההורמונלית: מתבססת על העדפת הביוץ הימנית שעשויה לכפות סביבה עשירה יותר בפרוגסטרון בחצי האגן הימני אשר בתורה מעכבת המצאות נגעי אנדומטריוזיס בצד זה.

התיאוריה הווסקולרית: מראה שלחץ הידרוסטטי גבוה יותר במערכת הוורידים השמאלית, משנית להבדלים באנטומיה, עשוי להעדיף עימדון (סטזיס) מקומי והשרשה של אנדומטריוזיס.

למרות שכל תיאוריה יכולה להסביר את התופעה באופן עצמאי, סביר להניח שהן קשורות זו בזו. הקשר בין ההתפלגות האנטומית האסימטרית של אנדומטריוזיס לבין ההתבטאות קלינית אסימטרית טרם הובהר, ונדרשים מחקרים נוספים לשם העמקת ההבנה במחלה נפוצה זו ובמאפייניה. הבנת הנטייה הלטרלית של נגעי אנדומטריוזיס עשויה לשפר את הדיוק האבחנתי ולסייע בקבלת החלטות כירורגיות בתכנון הניתוחי.

תקציר כנס החברה האירופית לראומטולוגיה ילדים  לשנת 2025, שהתקיים בהלסינקי בספטמבר 2025, הדגיש את עומק השינוי שעובר תחום הראומטולוגיה בילדים בשנים האחרונות. בעוד שבעבר התמקד הטיפול בעיקר בדיכוי תסמינים דלקתיים, כיום מתבססת הגישה הקלינית על אפיון מולקולרי מדויק, זיהוי אנדוטיפים ביולוגיים ופיתוח טיפולים ממוקדי־מנגנון.

במאמר הנוכחי, נבחנת האבולוציה הלשונית והמקורות המושגיים של המונח "עין", תוך ניסיון לבחון את הסוגיה האם העין היא "כדור" או "גלגל".

איבר הראייה מורכב משתי עיניים הבנויות ממבנה תלת-שכבתי כדורי בערך המיוחד לקליטה והגבה לאור וממוקמות בארובת העין. מבחינה אנטומית, העין היא כדור בקוטר 23.5 מ"מ ובמשקל 6.5 גרם. השוואה בין 30 שפות בעולם מגלה כי 66.7% משתמשות במטפורה כדורית, 23.3% בדימוי תפוח (בעיקר בשפות סלאביות וגרמניות-סקנדינביות) ורק בשפה העברית נעשה שימוש במילה "גלגל".

מבחינה דתית והיסטורית, המונח עצמו מופיע בתלמוד הבבלי, במדרש ובמקורות במקרא כמו יחזקאל וישעיהו, המדגישים צורה עגולה ומסתובבת. עמדת האקדמיה ללשון העברית קובעת כי המונח  "גלגל עין" הוא תקני לחלוטין, למרות ש"כדור עין" תואם יותר את הצורה האנטומית, ומציינת שאין פסול בשימוש בו. בסקירה זו יש התייחסות לאוניברסליות הלשונית של המונח שהוא דווקא כדורי בשונה מגלגל. בנוסף, המאמר מציג את שורשיו התרבותיים ביהדות.

מטופלת בת 73 שנים הגיעה לבדיקת CT חזה, בטן ואגן, בהזרקת חומר ניגוד באופן אמבולטורי, בעקבות תלונות על ירידה במשקל, כדי לשלול תהליך תופס מקום. בבדיקה זו אובחנה בתירה (דיסקציה) של אבי העורקים מסוג Stanford A. פרשת חולה זו מדגימה ממצא אקראי של בתירה ממושכת של אבי העורקים במטופלת ללא תסמינים.

אוקולופלסטיקה היא התמחות-על של רפואת עיניים העוסקת במגוון ההפרעות של ארובת העין, דרכי הדמעות והעפעפיים. בסקירה זו נבחן את שברי הארובה, תוך התמקדות במנגנוני הפגיעה, בהערכה הקלינית, בבדיקות הדימות ובשיקולים להתערבות כירורגית. נציג את סוגי השברים השכיחים ואת משמעותם התפקודית והאסתטית, נדון בקריטריונים לבחירת טיפול שמרני לעומת טיפול ניתוחי, ונסקור את הגישות הכירורגיות המקובלות ואת החידושים הטכנולוגיים בתחום שחזור ארובת העין.