תוצאת חיפוש

פגמים מולדים בחילוף החומרים —  Inborn Errors of Metabolism הם קבוצת מחלות גנטיות הנגרמות משינויים גורמי מחלה בגנים המקדדים לחלבונים המעורבים במסלולים ביוכימיים ומטבוליים בתא. אולם בדיקות מעבדה ביוכימיות הן לעיתים בלתי סגוליות. יישום שיטות ריצוף גנטיות מתקדמות בקליניקה Next Generation Sequencing (NGS) כולל Whole Exome Sequencing (WES) הוא יעיל ומאפשר אבחנה מהירה והתאמה של הטיפול לחולים. אנזימים מקבוצת Aminoacyl-tRNA Synthetases  (ARSs) מעורבים בתרגום חלבונים בתא. לאחרונה דווח על השפעה קלינית טובה במתן חומצות אמיניות לחולים עם פגמים ב- ARSs.

המופיליה היא מחלת דמם מולדת עם חסר בגורם קרישה (פקטור 8 או 9, בחולי המופיליה מסוג A או B, בהתאמה) ונטייה לדימומים חוזרים, בייחוד לשרירים ומפרקים, אשר עלולים לגרום לפגיעה אורתופדית בגיל צעיר. בשנים האחרונות, חלה פריצת דרך עצומה בטיפול במחלת ההמופיליה. בניגוד לטיפול עד כה שהיה מבוסס על הזרקות חוזרות של תרכיזי קרישה לווריד (כדי להחזיר לדם את גורם הקרישה החסר). כעת מועלות אפשרויות לטיפול משפר קרישה הניתן בזריקות לתת עור בלבד, עם שיפור ניכר באיכות חיי החולים. 

המולקולות החדשות המשמשות לטיפול בהמופיליה פועלות על ידי עידוד הקרישה או עיכוב מעכבים טבעיים של מערכת הקרישה, כדי לשפר משמעותית את ייצור קרישי הדם. בעשור האחרון פותחה אפשרות לריפוי מלא (גנטי) של המחלה הן בהמופיליה A והן בהמופיליה B, וכעת מתנהלים בעולם ניסויים קליניים רבים הבודקים השפעות של ריפוי גנטי על מחלת ההמופיליה.

בסקירה זו, אנו דנו באפשרויות החדשות הקיימות כיום לטיפול והרלבנטיות שלהן לטיפול הנוכחי והעתידי בחולי המופיליה בעולם ובישראל, כולל הטיפול בתרכיזי קרישה חדשים, ארוכי טווח, טיפול בתרופות שאינן תרכיזי קרישה וניתנות בהזרקה לתת עור, בדגש על הנוגדן הביספציפי לפקטור 9 ו-10, אמיסיזומאב, וריפוי גנטי של מחלת ההמופיליה.

הפולינוירופתיות החדות מושרות-מערכת החיסון (Acute immune-mediated polyneuropathies) המסווגים תחת השם הכולל של תסמונת גיליאן-בארה [( Guillain-Barre syndrome (GBS], מהוות קשת רחבה של הסתמנויות קליניות המציגות שיתוק סימטרי עולה של הגפיים יחד עם מעורבות אפשרית של שרירי הנשימה. שיתוק של שרירי הפנים ושרירי העיניים כולל חוסר תגובת אישונים, המחקה למעשה תמונה של מוות מוחי, הוא נדיר, אם כי תואר בעבר. הסתמנות זו היא מאתגרתת, משום שהיא ממסכת את האבחנה הנכונה ומעכבת או מונעת מתן טיפול מתאים.

מוצגת במאמרנו פרשת חולה, מטופלת בת 69 שנים, צלולה ותפקודית אשר אושפזה בעקבות תמונה קלינית מתקדמת של שיתוק גפיים חד צדדי שהפך בהמשך לדו צדדי, יחד עם מעורבות של שרירי הנשימה ושרירי הפנים, עם צורך בהנשמה. באשפוזה הראשון נצפתה תגובה טובה לפלזמפרזיס עם שיפור משמעותי בחולשת הגפיים וחזרה של נשימה עצמונית, והחולה נשלחה להמשך שיקום מוטורי. כשישה שבועות לאחר מכן אושפזה בשנית עם אותה תמונה נוירולוגית, שהפעם התקדמה עד כדי שיתוק מלא, כולל מעורבות של שרירי העיניים והאישונים ללא רפלקס אוקולוצפלי מכאני, רפלקס קרניאלי, ורפלקס בליעה. לנוכח זאת, אבחנת העבודה בקבלתה הייתה מוות מוחי, אך בהמשך – לאחר בדיקה גופנית מדוקדקת ובזכות ערנות הצוות –  התגלה כי הכרתה שמורה. בדיקת EEG שהראתה פעילות של המוח, איששה שאכן אין זו אבחנה של מוות מוחי. EMG גילה נזק אקסונלי נרחב וחיזק את האבחנה של תסמונת גיליאן-בארה, ולכן החולה טופלה שוב בפלזמפרזיס, אך הפעם ללא תגובה, אם כי הגיבה לטיפול באימונוגלובולינים עם שיפור ניכר במצבה.

פרשת חולה זו מחדדת את הצורך לגלות מודעות לחולים המאובחנים עם מוות מוחי, אך למעשה לוקים במחלה אחרת הניתנת לטיפול, ולבצע אבחנה מבדלת במקרים אלה

הקדמה: דממת (המופיליה) היא מחלה תורשתית בתאחיזה לכרומוזום X, הנגרמת כתוצאה מחסר בחלבון קרישה (פקטור) VIII או IX בדממת מסוג A או B, בהתאמה. לרוב התחלואה היא על רקע אנמנזה משפחתית ומיעוטה נובע ממוטציה חדשה. המחלה מתאפיינת בדימומים לשרירים, למיפרקים ולאיברים פנימיים.

מטרות: בחינת אופן ההסתמנות של חולי דממת בישראל ואבחונם, ואיתור גורמים לעיכוב בקביעת האבחנה.

שיטות מחקר: איסוף מידע רטרוספקטיבי ממסד הנתונים הממוחשב לגבי התסמינים ואופן ביצוע האבחנה של חולי דממת בין 1.1.10 עד ה-31.12.17.

תוצאות: במהלך תקופת המחקר אובחנו 104 ילדים הלוקים בדממת. שיעור של 15% לוקים בדממת מסוג B ו-85% מהחולים לוקים בדממת מסוג A. בחולים עם אנמנזה משפחתית של דממת נקבעה האבחנה על פי רוב בסמוך ללידה על ידי בדיקת aPTT ובדיקת רמת גורם (פקטור) הקרישה הרלבנטי. אבחון דממת בחולים ללא אנמנזה משפחתית ידועה (סך הכול 40 חולים אקראיים) בוצע בעקבות חשד קליני. סיבוכים סב-לידתיים נצפו בשישה מתוך 104 החולים. התסמין הנפוץ ביותר בעת האבחנה היה דמם מוגבר לאחר ברית המילה. בקרב 6/21 החולים שחוו דמם מוגבר לאחר ברית המילה חל איחור באבחנה. דמם מסכן חיים (שהצריך אשפוז בטיפול נמרץ או מתן דם) נצפה ב-12 תינוקות.

דיון ומסקנות: בישראל, אבחון מחלת הדממת מתבצע בגיל מוקדם יותר ממדינות אירופה, כנראה בשל ביצוע ברית מילה בילוד. בשנים האחרונות נולדו בארץ פחות חולים עם דממת משפחתית כתוצאה מאיתור נשאיות ומתן יעוץ גנטי. במצבים של דמם מוגבר לאחר ברית המילה יש לבצע בדיקת aPTT ו-PT כדי לשלול אפשרות של הפרעת דמם. עם קביעת האבחנה של דממת, יש להפנות את החולים למרכז הארצי להמופיליה.

אסנת תל-לבנון² , פנינה רוטמן-פיקלני²

¹המחלקה לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז שרון שומרון, ²השירות למחלות עצם מטבוליות, מכון אנדוקריני, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

סוכרת ואוסטיאופורוזיס הן מחלות נפוצות ששכיחותן גבוהה באוכלוסיה המבוגרת. מתרבים המחקרים על כך ששכיחות השברים האוסטיאופורוטיים גבוהה יותר בחולי סוכרת סוג 1 וסוכרת סוג 2. אך בעוד שצפיפות העצם בחולי סוכרת סוג 1 נמוכה, בחולי סוכרת סוג 2 מסתמן תמהיל שונה ובו צפיפות העצם גבוהה, אך המבנה הארכיטקטוני וההרכב המינראלי שלה פגומים. פגיעה במבנה הקולגן בשל גליקוזילציה של חלקיו ושחלוף נמוך שאינו מאפשר תיקון מיטבי (אופטימאלי) של נזקים, הם הגורמים המשמעותיים המביאים לפגיעה בחוזק העצם. גורמי סיכון לשברים בחולי סוכרת כוללים משך מחלה ארוך, נוכחות סיבוכים סוכרת, טיפול באינסולין, עלייה במספר הנפילות וכן טיפול בתרופות כמו Thiazolidinediones לאיזון הסוכרת.

כלי האבחון והמדידה שברשותנו, הכוללים את צפיפות העצם ומדד ה-FRAX, מעריכים בחסר את הסיכון לשבר בחולי סוכרת, כך שבכל צפיפות עצם או FRAX נתונים, הסיכון האמיתי לשבר גדול יותר. למרות הפתופיזיולוגיה הייחודית של האוסטיאופורוזיס בחולי סוכרת, נראה כי הטיפולים בתרופות הקיימות יעילים גם באוכלוסיה זו. לפיכך, יש להחמיר בחישוב הסיכון לשבר בחולה הסוכרת האוסטיאופורוטי, אך לטפל בו על פי האלגוריתמים הידועים לנו היום.

דני רוטמן¹, נעמה קונסטנטיני²

¹החטיבה לאורתופדיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ²המרכז לרפואת ספורט, המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

האדם בחברה המערבית המודרנית מבלה את עיקר שעות הערות שלו (70%-50%) בפעילות יושבנית (Sedentary behaviour), המוגדרת כפעילות המתבצעת בישיבה או בשכיבה תוך הוצאה אנרגטית הקרובה להוצאה הבסיסית של האדם. יתר שעות הערות כוללות פעילות גופנית בעצימות קלה (45%-25%) ואימון גופני בעצימות בינונית-גבוהה (פחות מ-5%). למרות חלוקה זו, במשך שנים רבות עמדה השפעת האימון הגופני בעצימות בינונית-גבוהה במוקד המחקר הרפואי, ובהמשך גם במוקד המלצות ארגוני הבריאות ברחבי העולם. בשנים האחרונות הוחל לבחון בתחום המחקר את ההשפעה הבריאותית שיש לפעילות, ובעיקר לחוסר הפעילות, שבה נמצא האדם במרבית היום. מן המחקר עולה, כי עודף פעילות יושבנית מהווה גורם סיכון עצמאי למגוון רחב של מחלות ובעיות רפואיות כגון השמנת יתר, תסמונת מטבולית, הפרעה במדדים קרדיווסקולאריים, סוכרת, וככל הנראה גם למחלות ממאירות. העלייה בסיכון הנגרמת מעודף פעילות יושבנית אומנם מופחתת על ידי ביצוע אימון גופני בעצימות בינונית-גבוהה, אולם אינה מנוטרלת לחלוטין. אחת הדרכים להפחית את הנזק הנגרם מישיבה ממושכת היא ביצוע הפסקות של פעילות גופנית קצרה במהלך ישיבה רצופה. בהתאם למימצאים אלו, יש מקום להמליץ על הפחתת שעות הפעילות היושבנית היומית, ולכל הפחות לקטוע שעות רצופות של ישיבה על ידי הפסקות של פעילות גופנית קצרה ("נשנושי מאמץ").

אמיר קריבוי, ארסניי פינקלשטיין, ערן רוטמן, עידו לייש, זאב תא-שמע, אזיק הופמן, אופיר שיין, יואב יחזקאלי, צביקה דושניצקי, אריק איזנקרפט

ענף רפואת אב"כ, חיל הרפואה, צה"ל

מאז מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80' של המאה הקודמת לא תועד שימוש מלחמתי בציאניד, אולם לאחרונה הוזכר שמו כחומר איום בטרור. כך, לדוגמה, נחשפה בשנת 2002 מזימה של פעילי אל-קאעידה לפזר ציאניד ברכבת התחתית בלונדון. איום מסוג זה צובר תאוצה לנוכח התגברות אירועי טרור בעולם בכלל ובישראל בפרט, ולנוכח איומים מפורשים מצד בכירים באירגוני הטרור העולמי על כוונתם להפעיל נשק כימי. תסריט של הרעלה המונית בציאניד, אם כך, אינו דמיוני.

התיסמונת הקלינית של הרעלת ציאנידים היא מורכבת, מגוונת ואינה ברורה מאליה לצוות המטפל. הטיפול בהרעלת ציאניד נמצא בבחינה מתמדת ואין לגביו תמימות-דעה בעולם. מוסכם כי הטיפול הרפואי בנפגעים בזירת האירוע ובבתי-החולים צריך להינתן במהירות, להיות זמין, ומחייב לרוב גישה לתוך-הווריד ומתן בהזלפה איטית. נתונים אלו מציבים מיכשול בבואנו לטפל באירוע רב-נפגעים מסוג זה.

מצאנו לנכון לבחון שוב את הנחיות הטיפול הרפואי בהרעלת ציאניד, לנוכח המחקר שנערך בתחום בעולם. במאמר הנוכחי מדווח על מנגנון הרעילות של הציאניד, מפורטים המאפיינים הקליניים של ההרעלה ומובאים פרוטוקולים לטיפול הנהוגים בעולם. בהתבסס על נתונים אלו, מובאת בזאת הצעה לפרוטוקול לטיפול רפואי בנפגעים מאירוע הרעלה המוני בציאניד.

עדי מיכאלי, דיויד ס' רוטמן, אלן ר' סלומוביק

מח' עיניים,  Toronto Western Hospital, University Health Network

אוניברסיטת טורונטו, טורונטו, אונטריו, קנדה

בניתוח לכריתת ירוד (Cataract) נגרם אובדן של תאי אנדותל. קרנית בריאה יכולה לעמוד באובדן של 10%-15% מהתאים. לעומת זאת, בחולים עם בעיה בסיסית בתאי האנדותל הסכנה ללקות בבצקת מתמשכת של הקרנית לאחר הניתוח היא מוגברת. שינוי קטן בשיעור אובדן התאים יכול לתרום לשקיפות הקרנית.

המטרה הייתה להשוות את השינוי בעובי הקרנית המרכזית ואת שיעור אובדן תאי האנדותל לאחר ניתוח לכריתת ירוד בשיטת הפאקואמולסיפיקציה בחתך קרנית לעומת חתך מסוג תעלה של לובן העין.

חמישים-ואחת עיניים של 51 חולים שטופלו במחלקת העיניים בבית-החולים הכללי בטורונטו, הוגרלו והוכנסו לאחת משתי הקבוצות שבמחקר. כל החולים עברו בדיקת עובי קרנית לפני הניתוח וכן בימים 1, 7, 30 ו-90 לאחר הניתוח. מספר תאי אנדותל נקבע לפני הניתוח ולאחר 3 חודשים.

ממוצע מספר תאי האנדותל לפני הניתוח היה 360±2,355 ממ"ר ו- 376±2,305 ממ"ר לאחר הניתוח. שיעור אובדן תאי האנדותל הממוצע היה 19.7%±0.82%. בקבוצת התעלה של לובן העין עמד השיעור על 21.5%±1.8%, ואילו בקבוצת חתך הקרנית היה 18.3%±0.13% .(P>0.05) בניתוח שונות דו-כיווני הודגם, כי לא הייתה השפעה לסוג החתך ולזהות המנתח על אובדן תאי האנדותל. מקדם המיתאם בין סך כל אנרגית הפאקו ואובדן תאי אנדותל חושב בנפרד לכל סוג של חתך ולכל אחד משני המנתחים, ונמצא לא משמעותי מבחינה סטטיסטית. עובי הקרנית עלה באופן משמעותי בכל המדידות שלאחר הניתוח, וחזר לרמה ההתחלתית לאחר 3 חודשים. לא היה הבדל בשינוי בעובי הקרנית בין שתי קבוצות המחקר.

לסיכום, בבדיקה שנערכה שלושה חודשים לאחר הניתוח, לא נמצא הבדל משמעותי באובדן תאי אנדותל בניתוח ירוד בשיטת הפאקואמולסיפיקציה בין חתך קרנית לעומת חתך מסוג תעלה של לובן העין.

ארסניי פינקלשטיין¹, ערן רוטמן¹, אמיר קריבוי¹, עידו לייש¹, זאב תא-שמע¹, אזיק הופמן¹, יואב יחזקאלי¹

¹חיל הרפואה, צה"ל

הרעלתו של נשיא אוקראינה, ויקטור יושצ'נקו, באמצעות דיאוקסינים, הציתה מחדש את העניין הציבורי בקבוצת חומרים זו. במדינות מתועשות מתרחשת חשיפה מתמדת של בני-אדם לדיאוקסינים, אשר נפלטים לסביבה כתוצרי-לוואי של התעשייה הכימית וממשרפות פסולת. יציבותם הסביבתית והמטבולית גבוהה במיוחד, ולעיתים הם עלולים להימצא ברקמות הגוף שנים רבות לאחר החשיפה. הנציג הרעיל ביותר, ועל כן הנחקר ביותר, של משפחת הדיאוקסינים הוא ה-TCDD (,3,7,8 tetrachlorodibenzo-p-dioxin 2 ). דיאוקסינים נחשבים לתירכובות רעילות ביותר במינים שונים של חיות מעבדה, אך לא תועדו עד כה מקרי מוות בבני-אדם כתוצאה מהרעלת דיאוקסינים חדה. עם זאת, חשיפה לדיאוקסינים מלווה בתחלואה רבה. הבולטת ביותר היא הכלוראקנה – מחלה דלקתית של בלוטת החלב בזקיק השערה, אשר מתבטאת בעיקר על עור הפנים. חלק מהדיאוקסינים מוגדרים כקרצינוגנים, וקיימות עדויות רבות על הגברת הסיכון לסרטן (בייחוד לסרטן ריאות) כתוצאה מחשיפה אליהם. בנוסף, ההשפעות ארוכות-הטווח של דיאוקסינים כוללות פגיעה במערכת החיסון ודיכוי שלה, השפעות על מערכת הרבייה, פגיעה בהתפתחות גופנית, נירולוגית וקוגניטיבית בילדים, הגדלת הסיכון לחלות בסוכרת ובמחלות קרדיווסקולאריות, וכן השפעות הורמוניות. פעולת הדיאוקסינים היא דמוית-הורמון, שכן מרבית ההשפעות הרעילות שלהם מתווכות על-ידי קולטן תוך-תאי. הרעילות  שלהם מתבטאת במינון נמוך מאוד. אף-על-פי שידועות  לא מעט תירכובות בעלות  פעילות ביולוגית באותו מינון ואף במינונים נמוכים יותר (לדוגמה, רעלנים ביולוגיים, גזי עצבים ותכשירים רפואיים), דיאוקסינים נחשבים ליוצאים-דופן, שכן מדובר בתירכובות רעילות, שגופנו חשוף אליהן יומיום מהסביבה. עד כה לא פותח טיפול אנטידוטאלי לדיאוקסינים, אלא טיפולים תסמיניים בשילוב שיטות להגברת הפרשתם מהגוף.

אמיר קריבוי¹, ערן רוטמן¹, עידו לייש¹, אבי גולדברג², אריאל הורביץ², יואב יחזקאלי¹,

¹חיל הרפואה, צה"ל, ²פיקוד העורף, צה"ל

עם התגברות הטרור בישראל ובעולם עולה חשיבות המוכנות לאירוע טרור המערב חומרים לא קונבנציונליים. שימוש ברעלים כימיים לצורכי טרור הוא תסריט אפשרי שאף התממש בשני אירועים ביפן בשנות ה-90. אירועים אלה העלו את חשיבות המוכנות והערנות לאירועים אפשריים דומים. הצוותים הרפואיים ממלאים תפקיד בעל חשיבות רבה באירוע טרור כימי, מעבר לטיפול בנפגעים, בהיבט של זיהוי האירוע כהרעלה כימית ושל זיהוי התיסמונת הקלינית שבה לוקים הנחשפים, המוביל להיערכות נכונה ומתן טיפול ביעילות ובמהירות. בזירת אירוע טרור כימי יש הכרח להתמגן, הן כנגד חשיפה של דרכי-הנשימה לגז או תרסיס והן כנגד חשיפת העור לנוזל או רסס. צוות שאינו ממוגן אינו יכול לגשת לטפל בנפגע, מחשש שייפגע אף הוא מהחומר בסביבה או מנידוף מישני מבגדי הנפגע. מכאן גם נודע ערך רב להפשטת נפגעים בזירת האירוע, על-מנת למנוע את המשך חשיפתם. ההחלטה החשובה לאחר הזיהוי של אירוע  הרעלה כימי היא האם זוהי תיסמונת קלינית של הרעלה כולינרגית. איבחון של תיסמונת זו, הדומה להסתמנות הקלינית של הרעלת גז עצבים, מוביל להחלטה על קביעת הטיפול האוטומטי הקיים כיום כנגד הרעלת גז עצבים מלחמתי, כבר בזירת האירוע. קביעת אבחנה שאין זו תיסמונת כולינרגית מובילה לטיפול תומך מעיקרו. פינוי מהיר לבית-החולים להמשך טיהור וטיפול מהווה חלק בלתי נפרד מטיפול בנפגעים מכל חומר שהוא. ניהול נכון של אירוע הרעלה כימי מושפע מקבלת החלטות, האמורות להתבצע במהירות וביעילות. אימון ותירגול מוקדמים יגבירו מודעות וערנות, וייתרמו לאינדקס חשד גבוה ולזיהוי מהיר של אירוע לא קונבנציונלי.

Breast Conservation: Safe for Early Breast Cancer

Gil Bar-Sella, Georgetta Fried, Zipora Brotman, Anna Ravkin, Riva Borovik, Abraham Kuten

Dept. of Oncology, Rambam Medical Center; Dept. of Oncology, Lin Medical Center; and Rappaport Faculty of Medicine, Technion, Haifa

Between 1981-1993 581 women with primary breast cancer were treated by breast conservation. Their mean age was 56‏12 years and 63% were postmenopausal and 37% pre- or perimenopausal. The median follow-up time was 56 months. 45% had pathological Stage I disease, 49% Stage II, 2.5% Stage III and 3.5% clinical Stage I-II disease. 54% of lesions were excised with good margins, 10% with close margins (<0.5 cm), 9% with microscopic residual, 3% with macroscopic residual, and in 24% margins were not reported. Adjuvant therapy, consisting of combination chemotherapy and/or hormones, was given to 69%.

Radiotherapy, usually 50 Gy tangential photon irradiation to the whole breast, was given to 564 (97%); an electron or photon "boost" to the tumor with a median dose of 17.5 Gy was given to 378 (65%). Most of those with positive nodes received 50 Gy to the lymphatic drainage system.

1 year after radiotherapy cosmetic results were rated as "good" or "excellent" in 80%, "moderate" in 17% and "poor" in 3%. The 5-year actuarial survival was 97% in Stage I and 88% in Stage II. 37 patients (6.5%) developed breast recurrence; 11 of these (2%) had simultaneous distant metastases. 5 (<1%) developed axillary or supraclavicular lymph node metastases, and 81 (14%) developed distant metastases. Most local recurrences were in those younger than 40, and in those with primary tumors >1.75 cm.

The satisfactory level of local control achieved is attributed to the high doses of radiation (up to 75 Gy) administered to those with high risk lesions.