תוצאת חיפוש

מנחם בן-חיים, צילה צבס (1), ירון מינץ, דני רוזין, ברק בר-זכאי, מחמוד נטור, דוד אולחובסקי (2), עמרם אילון, משה שבתאי

המח' לכירורגיה ב' והשתלות, המכון לרפואה גרעינית (1), המח' לרפואה פנימית א' (2), מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

הגישה המסורתית לניתוח חולים עם יתר-פעילות של בלוטת יותרת-התריס כתוצאה מאדנומה יחידה, כללה חקירה שיטתית ודו-צדדית של הצוואר, תוך ניסיון לזהות ארבע בלוטות יותרת-התריס ולכרות את הבלוטה המוגדלת. בשנים האחרונות, בעקבות השיפור ביכולת המיקום הקדם-ניתוחי של אדנומה בבלוטת יותרת-התריס (אי"ת) בעל-שמע או בסריקה ופיתוח שיטה לניטור תוך-ניתוחי של רמת הורמון יותרת-התריס (הי"ת), דווח על מספר גישות ממוקדות זעיר-פולשניות לכריתת אי"ת. להלן ניסיוננו ב-100 החולים הראשונים.

האבחנה נקבעה על-פי רמת סידן, רמה מוגברת של הי"ת, וכן על-פי זיהוי ומיקום קדם-ניתוחי של הבלוטה החשודה כאי"ת בבדיקות סריקה (TC-99M-MIB) ועל-שמע. בבוקר הניתוח בוצעה סריקה נשנית וסומן על-פני העור המיקום המשוער. בהרדמה כללית, דרך חתך מוגבל (< 2 ס"מ), זוהתה ונכרתה הבלוטה החשודה בלבד. בוצע זיהוי ריקמת יותרת-תריס באמצעות חתך קפוא.

מיולי 1999 עד אוגוסט 2001 בוצעו בגישה שתוארה 100 ניתוחים ב-97 חולים (64 נשים, 33 גברים, גיל ממוצע 14+-56, טווח 19-88 שנה). החולים לקו ברמות מוגברות של סידן והי"ת (ממוצעים: 0.8+-11.5 מ"ג/ד"ל, 90+-149 פיקוג'/מ"ל, בהתאמה. בשלושה חולים בוצע ניתוח נישנה לאחר כישלון ניתוח קודם במוסד אחר, ובשלושה נוספים לאחר כישלון ניתוח קודם בשיטה זו במוסדנו (חולים אלה נכללים למעשה פעמיים).

בתשעים-ושלושה חולים נמצאה בסריקה אדנומה ונכרתה (משקל ממוצע 600 מ"ג, טווח 100-4,900). זמן הניתוח הממוצע, כולל ביצוע חתך קפוא, היה 39+-66 דקות. החולים שוחררו באותו יום או למחרת, רמת הסידן בשיחרור היתה 0.9+-9 מ"ג/ד"ל ובדיקות המעקב פורשו כתקינות. בשני חולים היו תוצאות הסריקה חיוביות כזובות, אך נמצאה ונכרתה אי"ת על-פי המיקום בעל-שמע ובהצלחה (סך-הכל שיעור הצלחת הניתוח הראשוני היה 95%). בשלושה חולים נמצאה אי"ת בסריקה ונכרתה, אך במעקב חלה הישנות של הגברת רמת הסידן. החולים נותחו בשנית לאחר סריקה ובדיקת על-שמע נוספות, ובגישה ממוקדת עקב גילוי אדנומה נוספת (N=2), או עברו חקירת צוואר דו-צדדית עקב שיגשוג (היפרפלזיה) של שלוש הבלוטות הנותרות (N=1). בשני חולים לא נמצאה ריקמת יותרת-התריס בניתוח. בחולים אלה ניצפה תיקון של רמת הסידן לאחר הניתוח (N=1), או שבוצע מיקום וניתוח ממוקד נישנה שהצליח (N=1). לא נרשמו סיבוכים סב-ניתוחיים משמעותיים.

לסיכום, הגישה הממוקדת בהנחיית סריקה היא בטוחה ויעילה במרבית החולים. כישלון יתכן עקב איבחון שגוי, שיגשוג רב-בלוטי לעומת אי"ת (1%), אדנומה נוספת (2%) או תואות סריקה חיוביות כזובות בשל הפרעות אחרות בבלוטת-התריס (2%). ניתן לטפל בחולים אלה ביעילות ובבטיחות בניתוח ממוקד נוסף.

דני רוזין (1), אורית פורטנוי (2), אנפיסה סטניבסקי (3), ברק בר-זכאי (1), רזית ינקו-ארזי (1), יוסף קוריאנסקי (1), משה שבתאי (1), עמרם אילון (1)

המח' לכירורגיה כללית והשתלות (1), המח' לדימות (2) והמח' לרפואה פנימית ו' (3), מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ההסתייעות בלאפרוסקופיה כטיפול במחלות בחלל הבטן המצריכות התערבות דחופה, ובכלל זה חסימות מעיים, גדלה והולכת בהתמדה. אבן מרה החודרת למעי דרך נצור בין המרירה לתריסריון היא גורם שאינו שכיח לחסימת מעי. מצב זה מחייב ניתוח להוצאת האבן החוסמת מהמעי. לעתים במישלב עם כריתת המרירה. בעבר כבר דווח על הגישה לאפרוסקופית לטיפול בבעיה זו, וזו בוצעה לרוב במישלב עם חתך מוגבל בבטן לצורך הטיפול במעי. במאמר זה מדווח על פרשת חולה שעבר ניתוח זה בגישה לאפרוסקופית מלאה.

אלכסנדר רוזין, דניאל שפירא, אליסיה נכטיגל ומנחם נהיר

מובאת במאמר זה, פרשת חולה בן 21 שנה שלקה באוסטאוארתרוזיס (או"א) קשה של מיפרקי הירכיים. נוכח המימצא המפתיע, נדונה האפשרות של מחלת קשין-בק (מק"ב) – מחלה אנדמית לאזור מגוריו הקודם של החולה (מזרח-סיביר).

מובאת במאמר זה בקצרה האבחנה המבדלת של פגיעה דו-צדדית במיפרקי ירכיים מישנית למחלות אחרות, כולל דלקת מיפרקים שיגרונתית של גיל הנעורים סטיל (דמשנ"ס).

Liver Failure with Coagulopathy in an Infant with Tyrosinemia

Moshe Nussinovitch, Gadi Campino, Rivka Shapira, Benjamin Voluvitz, Jacob Amir

Department of Pediatrics, Schneider Children's Medical Center of Israel, Petah Tikva, Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv University, Tel-Aviv, Israel

Tyrosinemia is an inherited autsomal recessive condition. We present a 5 week-old boy with this disorder. He was admitted because of a fever, vomiting and lethargy. The laboratory tests confirmed a coagulopathy with prolonged prothrombin time (PT), partial thromboplastin time (PTT) and a decreased serum fibrinogen. The a-fetoprotein level was markedly elevated. To confirm the diagnosis of tyrosinemia, quantitative urinary succinylacetone was measured. Although overt liver failure with coagulopathy may be part of the representation of tyrosinemia, a significant coagulopathy in the absence of overt signs of liver disease has not been emphasized as a clue to the diagnosis of this condition.

Sclerosing Mesenteritis: An Unusual Cause of Abdominal Pain

Meir Mouallem, Zehavit Turok, Danny Rosin, Bruria Shalmon

Depts. of Medicine E, General Surgery and Transplantation, and of Pathology, Sheba Medical Center, Tel Hashomer and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Sclerosing mesenteritis (SM) is rare and fewer than 300 cases had been reported up to 1997. We describe a 29-year-old woman who had abdominal pain for 1 year and presented with a palpable abdominal mass. The diagnosis of SM was made only after diagnostic laparoscopy and biopsy of the peritoneum.

Extraperitoneal Laparoscopic Adrenalectomy

J. Kuriansky, A. Saenz, D. Rosin, E. Astudillo, L. Fernandez-Cruz

Dept. of General Surgery and Transplantation, Sheba Medical Center, Tel Hashomer, and Dept. of Surgery, Hospital Clinic, Barcelona

Laparoscopic adrenalectomy has recently been shown to be safe and effective for a variety of benign adrenal tumors, such as aldosterone adenoma, pheochromocytoma, nonfunctioning adenoma, Cushing's adenoma and Cushing's syndrome. Recently, laparoscopic surgeons adopted an extraperitoneal approach in which a space is created by the introduction of a trocar with an inflatable balloon tip. This technique with a minimal access procedure provides direct access to the adrenal glands without interfering with intraperitoneal organs.

Laparoscopic adrenalectomy using the extraperitoneal approach was completed in 18/20 consecutive patients. Mean operative time was 95 min (range 80-120) and median hospital stay 3 days. Blood transfusion was not required, and there were no postoperative complications.

Home Palliative Care of Terminal Cancer Patients, with Family Feedback

Hana Arad, Hana Geva, Valery Rosin, Ruth Kibrik, Isaac Kersz

Home Care Unit of Kupat Holim Haklalit, HaEmek Medical Center, Afula and Quality Improvement Unit, Rambam Medical Center, Haifa

Palliative care of terminal cancer patients is one of the tasks of our Home Care Unit. Increasing hospitalization costs have brought forward the decision to treat them at home, assuming that they would prefer to return and die in their natural surroundings, among family.

Most of our patients are aged, recent immigrants from the Soviet Union, of low socioeconomic status; most live with their close families. Our care model combines social, cultural, economic, medical and nursing aspects. More patients choose to die at home, and that is where costs are minimal. Care management and characteristics of 44 terminal cancer patients, who died between January and October 1996, are described. Living with a family was not required for treatment at home. Length of care by the unit ranged from 1-48 weeks, with an average of 8.5 and a median of 6. 55% of patients were hospitalized, most (58%) for 5-9 days for noncancerous diseases, and then discharged home. 54% died at home, a third were hospitalized for 2-17 days before death. Compared to the average length of stay in palliative care oncology wards, 1044 days and more than NIS 500,000 were saved.

A telephone survey examined families' satisfaction with various components of care. 92% were satisfied with the home treatment. 79%-82% felt that the nurse and doctor of the team met their needs and expectations. Half the families were satisfied with the treatment of pain. Families in which treatment was 24 weeks or more were generally less satisfied than those with shorter treatment at home. We learned that an early entry into treatment is necessary; hospital referral criteria should consider to a greater extent the coping ability of families; nursing aid hours should be increased and professional emotional support added; additional pain control methods should be used. All these would strengthen families, improve quality of care, and contribute to additional savings by decreasing hospital stay.

Laparoscopic Approach to Perforated Duodenal Ulcer

D. Rosin, Y. Kurianski, M. Shabtai, A. Ayalon

Dept. of General Surgery and Transplantation, Sheba Medical Center, Tel Hashomer and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

As laparoscopy becomes more prevalent, it is being used for a growing variety of abdominal operations, both electively and as emergency treatment. We describe our preliminary experience in laparoscopic repair of perforated duodenal ulcer. 2 women and 2 men, aged 40-78 were operated over a period of 4 months and in all laparoscopic suture and omentopexy were performed with meticulous abdominal lavage. Despite somewhat longer operative time but a similar period of hospitalization, the easier post-operative course and fewer wound complications justify this technique. The effectiveness of medical treatment of peptic disease, and especially the anti-Helicobacter pylori regimen, supports the view that closure of the perforation is usually enough, and vagotomy is not needed.

Abdominal Compartment Syndrome

D. Rosin, M. Ben Haim, A. Yudich, A. Ayalon

Dept. of General Surgery and Transplantation, Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer and SacSchool of Medicine, Tel Aviv University

Abdominal compartment syndrome refers to a complex of negative effects of intra-abdominal hypertension. Its most common cause is complicated abdominal trauma. The syndrome includes mainly hemodynamic and respiratory manifestations but may involve other systems as well. It may present as a life-threatening emergency in the multi-trauma patient. Awareness of the syndrome may enable the surgeon to take preventive measures or to diagnose it earlier and to treat it effectively. We describe a 21-year old man who developed this syndrome after multiple gunshot wounds, with severe liver injury. After 2 operations the typical manifestations of the syndrome were diagnosed. He was re-operated to release intra-abdominal hypertension and then slowly recovered.

Should Physical Restraints be used in an Acute Geriatric Ward?

Svetlana Barazovski, Arnold Rosin

Geriatric Dept., Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem

A prospective study was carried out in an acute geriatric ward to determine the incidence of the use of physical restraints, the reasons for using them and the consequences. Over a period of 8 months an independent observer documented all cases in which a restraint was used and followed them until it was removed. A questionnaire was submitted to the nurses as to why they applied the restraints. 16% of patients had some form of restraint applied, in 2/3 of them for up to half of their stay in the ward. In over 90% of those restrained, functional (Barthel) and cognitive (mini-mental) scores were between 0-5. In unrestrained patients, the functional score was 0-5 in 79% and the cognitive score 0-5 in 72%. The main reason for applying restraints, usually sheets or body binders, was to prevent the patient from falling out of, or slipping from chairs, rather than to stop them from rising out of them. Other important reasons, which overlapped, were to prevent the patient from interfering with nasogastric tubes, catheters, and IV cannulas, each in 1/3 of the group. Restraints were discarded when deterioration did not allow the patient to sit out of bed, to decrease agitation, to allow enteral or parenteral treatment, and in 12%, when there was supervision by the family. Of 33 families interviewed, none opposed application of restraints, and most left the decision to the responsible ward staff. We conclude that restraints cannot be avoided in some acutely ill, old patients with severe physical and mental dysfunction. However, ways should be sought to minimize their use, as recommended in the literature, by demanding from the staff a specific reason, signed agreement of a physician, close follow-up, and favorable environmental conditions such as suitable chairs, occupational activity, and staff cooperation in removing the restraints.