אפרים אייזן^1,2,3, אימאן הנדאוי¹, חאתם שהלה¹, אחמד אבואליונס^1,4

¹המרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה), ²המרכז הגריאטרי שיקומי על שם פלימן, חיפה, ³הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ⁴לשכת הבריאות המחוזית, חיפה

הקדמה: העברות של דיירי מוסדות סיעודיים לחדרי מיון עלולות לגרום בחלק מהמקרים לתחלואת יתר, לסיבוכים יאטרוגניים בקרב הדיירים ולעלויות כספיות מיותרות. חלק מהעברות אלה אינן מוצדקות וניתנות למניעה.

מטרות: לבדוק שיעורי היארעות העברות של דיירי מוסד סיעודי לחדרי מיון, לפני ואחרי הטמעה של תוכנית התערבות ראשונית להפחתת העברות הניתנות למניעה של דיירי המוסד לחדרי המיון.

שיטות: המחקר נערך בארבע מחלקות במרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה). שיעור ההעברות נבדק באופן רטרוספקטיבי בקרב 118 דיירי המוסד ב-12 החודשים שקדמו לתוכנית ובמהלך 12 חודשי ביצוע ההתערבות.

תוצאות: במהלך ביצוע ההתערבות נצפתה ירידה מובהקת בשיעור היארעות העברות של דיירי המוסד לחדרי מיון, מ-2.61 ל-1.28 העברות ל-1,000 ימי דייר – הפחתה של 50.1% במספר ההעברות (0.005>P). בקרב החולים המוגדרים כסיעודיים מרכבים נצפתה הירידה הגבוהה ביותר – הפחתה של 54.7% במספר ההעברות (0.05>P), בעוד בקרב החולים המוגדרים כסיעודיים נצפתה הפחתה מתונה יותר (20.3%) אשר לא הייתה משמעותית מבחינה סטטיסטית.

מסקנות: תוכנית התערבות מוסדית להפחתת העברות הניתנות למניעה של דיירי המוסד לחדרי המיון, מפחיתה את שיעור ההעברות ויכולה להוביל לשיפור איכות הטיפול במוסד. קיים צורך בהערכות נוספות במסגרת עבודות מפורטות יותר עם הקצאה אקראית, של התערבויות מסוג זה.

אבי מאן¹,  גד קרן²,  יאן טופילסקי²

¹המכון למחלות ריאה, ²המערך למחלות לב, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

לאחרונה פורסמה מעל דפי עיתון 'הרפואה' שיטה של בדיקת מבחן מאמץ משולב לב-ריאה להערכת סיבולת המאמץ [1]. מחקרים רבים והבנה מעמיקה של השינויים המטבוליים הנמדדים ונצפים במהלך בדיקה זו, הביאו בשנים האחרונות לכתיבת מספר מסמכי הנחיות (Guidelines) של איגודי רפואה מובילים בארצות הברית ובאירופה לגבי היישום של מבחן זה [3,2]. למרות מסמכים אלו והמידע הרב שפורסם התומך בשימוש במבחן מאמץ משולב לב-ריאה ככלי אבחוני, היישום בפועל נדיר בעיקר בהשוואה לבדיקות מאמץ שגרתיות. גורמים אפשריים ליישום המועט של בדיקות אלה הם חוסר הבנה של הבסיס הפיזיולוגי העומד מאחורי הבדיקה והרושם שדו"ח המבדק מסובך לפענוח, בעיקר התרשימים המצורפים אליו. בסקירה זו, נתמקד בבסיס הפיזיולוגי העומד מאחורי המבדק, וננסה להבהיר את חשיבות התרשימים העיקריים המופיעים בו.

איתן ישראלי

פרס נובל בכימיה לשנת 2009 הוענק לעדה יונת ממכון וייצמן למדע, ישראל, לוונטקרטראמאן רמהקרישנאן ממעבדות MRC בקמברידג', אנגליה, ולתומס שטייץ מאוניברסיטת ייל ארה"ב, על מחקרים בתחום מבנה הריבוזום ותפקידו.

ערן הדר^1,2, נרימאן מנסור³, אירית אמבר¹, משה הוד^1,2

¹היחידה לרפואת האם והעובר, בית החולים לנשים על שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב,³שירותי הרוקחות, בית החולים על שם בילינסון, מרכז רפואי רבין

הקדמה: לידה מוקדמת מהווה גורם משמעותי לתחלואה ותמותת ילודים. נשים הרות עם תלונות וסימנים המחשידים להתפתחות לידה טרם המועד, עשויות לקבל טיפול תרופתי לעצירת צירים מתוך מגוון רחב של טיפולים אפשריים למניעת ו/או לעצירת לידה מוקדמת. אטוסיבן (Atosiban) היא אחת התרופות הניתנות לעצירת צירים כטיפול בלידה מוקדמת. על פי מחקרים שונים, יעילותה דומה לזו של תרופות אחרות הניתנות באותה הוריה. יתרונה העיקרי הוא במיעוט השפעות הלוואי לנשים ההרות, בעוד שחסרונה הבולט הוא עלותה הניכרת.

מטרות: לנוכח העלויות הגבוהות של אטוסיבן בהשוואה לטיפולים אחרים לעצירת לידה מוקדמת, הוחלט במחלקתנו לעדכן ולרענן את פרוטוקול הטיפול בתרופה, מתוך מטרה לצמצם את העלויות הכרוכות בטיפול בה, מבלי לפגוע באיכות הטיפול הרפואי.

שיטות מחקר: נוהל הטיפול ואופן מתן אטוסיבן הופעל במחלקתנו, החל מיולי 2009, ופורטו בו התנאים הרפואיים והמנהלתיים למתן התרופה. במחקר נערכה השוואה היסטורית בין פרק הזמן שבו יושם הנוהל לבין תקופה מקבילה, שבה לא יושם הנוהל. נבדקו תוצאים הכוללים: הצלחת הטיפול, שיעורי הלידה המוקדמת ועלויות כספיות.

תוצאות: בפרק הזמן שבו הופעל הנוהל, חלה ירידה של כ-40% בעלויות צריכת אטוסיבן במחלקה בהשוואה לתקופה המקבילה טרם הפעלת הנוהל. המשמעות היא חיסכון כספי של 40,032 שקלים חדשים, מבלי שהתרחשה עלייה בשיעור הלידות המוקדמות בפרק זמן זה.

מסקנות: על ידי הפעלת ואכיפת נוהל פשוט, המאפשר פיקוח על הטיפול באטוסיבן, ניתן לקבל חיסכון כספי משמעותי, ללא פגיעה באיכות הטיפול הרפואי.

ורד מולינה חזן¹, רן בליצר^{1, 2},  איתמר גרוטו^{1, 3}, סלמאן זרקא^{1, 4, 5}, עומר אנקול^{1, 6}, יעל בר-זאב¹, חגי לוין^{1, 3, 7}, נחמן אש⁸

¹ענף בריאות הצבא, מיפקדת קצין הרפואה הראשי, צה"ל, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³ שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴חיל הרפואה, פיקוד הצפון, צה"ל, ⁵בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ⁶המחלקה למינהל בריאות, בית הספר למדעי הבריאות, מרכז אוניברסיטאי אריאל, ⁷המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ⁸חיל הרפואה, משרד קצין רפואה ראשי, צה"ל

שפעת פנדמית היא אחד האתגרים העיקריים העומדים בראש מעיניהם של העוסקים במוכנות לחירום רפואי בישראל ובעולם. מצב זה מחייב היערכות מוקדמת לתחלואת יתר בשפעת וסיבוכיה, כולל עומס במרפאות הקהילה, בחדרי המיון ובבתי החולים, במקביל להיעדרות מהעבודה, כולל במערכת הבריאות. מערכת הבריאות האזרחית בישראל חזקה, ערוכה ומסוגלת להתמודד עם אתגרים מורכבים. אולם במדינות שונות ובתרחישים מסוימים ייתכן שתידרש מעורבות הצבא בהיערכות לאירוע מסוג זה. במאמר זה מתוארים התפקידים המרכזיים אשר צפויים גופים בטחוניים בכלל והצבאות בפרט ליטול במשבר מסוג זה. 

לצבאות מספר מאפיינים העשויים להוות יתרון משמעותי בעת מצב של פנדמיה של שפעת: יכולת ניהול מצבי משבר, התמודדות עם מספר רב של משימות בתנאים תת מיטביים, יתירות לוגיסטית של אחזקת מלאים ושינוע שלהם (דלק, מזון, מים), ניידות ופריסה רחבה בכל המדינה, היכולת להפעיל אנשים גם בהינתן סיכון ממשי לחייהם.

תפקידי הצבא בעת פנדמיה יכולים לכלול ניהול האירוע ברמה הלאומית, סיוע בידיים עובדות לשם שמירה על תפקוד המשק, הסתייעות במאגרים לוגיסטיים צבאיים, ניצול של ציוד צבאי למטרות אזרחיות, שמירה על הסדר הציבורי, הפעלת אמצעי בריאות הציבור כגון בידוד וסגר (לא רלוונטי ברוב המקרים בפנדמיה), וסיוע למערכת הבריאות. בנוסף, קיים צורך חיוני לשמור על כשירות הצבא לצורך הגנה על גבולות המדינה, במיוחד לנוכח אפשרות של חוסר יציבות פוליטי וצבאי במדינות שונות במצב של פנדמיה.

החל ממרץ 2009 התפשט נגיף השפעת A/2009 H1N1 ברחבי העולם, ולכן הכריז ארגון הבריאות העולמי על פנדמיה של שפעת. על פי החלטת ממשלה, עשוי ניהול האירוע לעבור למערכת הביטחון במקרה של פגישה במרקם החיים, מצב שלא נדרש עד כה באירוע הנוכחי. לנוכח חיוניות השמירה על הכשירות המבצעית, והאפשרות (שהתממשה) להתפרצויות תחלואה נרחבות ביחידות מבצעיות, מדיניות צה"ל לצמצום התחלואה מחמירה ממדיניות משרד הבריאות.

מערכות הביטחון בישראל ובעולם צריכות להיערך לאפשרות של מחלה מפושטת וחמורה יותר מהנוכחית, שתצריך מעורבות משמעותית שלהן בניהול המשק בשל שיבוש אורח החיים התקין במדינה. 

אפרת שרייר¹, נדב דוידוביץ'², סלמאן זרקא^3,1

¹ענף בריאות הצבא, מקרפ"ר, צה"ל, ²המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, ³אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לרווחה ובריאות, בית הספר לבריאות הציבור

אבן היסוד המרכזית למניעת גורמי סיכון לתחלואה היא קידום הבריאות. קידום בריאות הוא עיסוק רב-תחומי הכולל מקצועות שונים. בתוך מכלול זה ממלא הרופא תפקיד חשוב במניעה ובייעוץ לאורח חיים בריא, במטרה להפחית את שיעורי התחלואה והתמותה. מנגד, קיימים גורמים רבים המונעים מהרופא מלעסוק בייעוץ לאורח חיים בריא. המטרה בסקירה זו היא לבחון את מקומו של הרופא כמקדם בריאות. סקירה זו תתמקד באורח חיים בריא ובעיקר בייעוץ לתזונה נכונה, לגמילה מעישון ולפעילות גופנית. בסקירה יש התייחסות ליכולת הרופא ולמסוגלות העצמית שלו לקדם בריאות, סוג הייעוץ הניתן, הזמן המוקדש, יעילות הייעוץ, הדגם לייעוץ בזמן המפגש הרפואי, וגורמים מעכבים ותומכים לייעוץ על ידי הרופא. הבנת העמדות, עוצמת הראיות לגבי יעילות הייעוץ, הגורמים המעכבים והתומכים במתן ייעוץ על ידי רופאים בתחום הרפואה המונעת – תסייע בהסרת מכשולים קיימים ובפיתוח תוכניות הכשרה, אשר תעודדנה רופאים לעסוק במניעה ראשונית ושניונית גם בזמן המפגש הרפואי.

ח'אלד סולימאן, אלכסנדר פלדמן, לימור אילן-בושרי, יואב תורג'מן

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

הגישה הנפוצה לביצוע צינתור כלילי היא דרך עורק הירך (העורק הפמורלי). הגישה דרך הכרכיד (הרדיאלית) מפחיתה סיבוכים באתר הדקירה ומקצרת את משך האישפוז מחד-גיסא, אך מחייבת יותר מיומנות ועקום למידה ארוך יותר מאידך-גיסא.   

המטרה בעבודה הייתה לבדוק את היתרונות, היעילות והבטיחות של הגישה דרך עורק הכרכיד (הרדיאלית) לעומת הגישה דרך עורק הירך (הפמורלית) בחולים עם סיכון גבוה לפתח סיבוכים באתר הדקירה בעבודה השיגרתית של חדר הצינתורים.

נערך מחקר חד-מרכזי של סידרת מקרים עוקבים. איסוף נתוני הצינתור, ניטור סיבוכים באישפוז ואישפוזים נשנים נעשה באופן פרוספקטיבי. בחירת אתר הדקירה נקבעה בהתאם לבחירת המצנתר ולרמת הסיכון של החולה לפתח סיבוכים באתר הדקירה.

מנובמבר 2005 עד אוגוסט 2007 בוצעו 3,084 צינתורים עוקבים: 871 (28%) בגישה דרך עורק הכרכיד (רדיאלית) ו-2,213 (72%) בגישה דרך עורק הירך (פמורלית). בקבוצת הגישה דרך עורק הכרכיד נכללו חולים עם סיכון גבוה לפתח סיבוכים בכלי-הדם באתר הדקירה (כגון השמנת-יתר, טיפול בתרופות נוגדות-קרישה, מחלות המטולוגיות, מחלת כלי-דם היקפית) בשיעורים גבוהים באופן משמעותי מאשר בגישה דרך עורק הירך (p<0.001).

המעבר לגישה חלופית היה 4.5% בגישה דרך עורק הכרכיד לעומת 0.03% בגישה דרך עורק הירך (יחס צולב 3.17, 95% רווח בר-סמך 2.78 עד 3.60, p<0.0001). זמן הקרינה בגישה דרך עורק הכרכיד היה בשתי דקות ארוך יותר לעומת הגישה דרך עורק הירך (p=0.043). שיעור הסיבוכים בכלי-הדם באזור עורק הכרכיד היה נמוך בצורה משמעותית לעומת אזור עורק הירך: 0.3% לעומת 3.1%, בהתאמה (יחס צולב 0.1, 95% רווח בר-סמך 0.06 עד 0.35, p<0.0001) ומשך האישפוז היה קצר ב-1.32 ימים בגישה דרך עורק הכרכיד (p<0.0001). העלייה במספר הצינתורים בגישה דרך עורק הכרכיד לוותה בירידה משמעותית בסיבוכים באתר הדקירה בכלל החולים (מתאם פירסון: r_p=-0.927, 01p<0.00).

לסיכום, צינתור כלילי דרך עורק הכרכיד הוא פעולה בטוחה ויעילה להפחתת סיבוכים בחולים עם סיכון מוגבר לפתח סיבוכים בכלי-הדם באתר הדקירה.

יחיאל מ' בר אילן (1) ודגנית שרון (2)

(1) המח' לרפואה פנימית ב', בית-החולים מאיר, כפר-סבא, והיח' למדעי ההתנהגות בפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) בית-הספר האקדמי לסיעוד שיינברון, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

במאמר זה מובאת בעיה אותה אנו מכנים "הפער ההומאני ברפואה". זהו הפער בין יכולותיה של הרפואה כמדע וכמימסד לבין האתגרים הערכיים והאנושיים העומדים בפני הרופאים המדענים המבקשים ליישם את פרי המחקר המדעי ליד מיטת החולה ולטובתו.

נטען כי מדעי הרוח, החברה והאומנויות (המקצועות ההומאניים, The Humanities) הם כלי חיוני בגישור הפער הזה. מכמני היצירה האנושית מסייעים הן לקלינאים והן למטופליהם להתמודד עם האתגרים האנושיים שבסבל ובחולי.

המקצועות ההומאניים הם הבמה לדיונים ערכיים בחברה המודרנית. במה זו חיונית לתיפקודה של הרפואה כדיסציפלינה וכמימסד, שכן אין ביכולתו של מדע הרפואה להתמודד עם שאלות שיש להן היבטים ערכיים, כל עוד הוא מסוגר ומנותק מהשיח החברתי הרחב וממסורות תרבות ויצירה.

הרפואה הקלינית נסמכת על שני עמודי-תווך: הכרת המחלות והטיפולים הנדרשים מחד-גיסא, והכרת החולה ועולמו מאידך-גיסא. המקצועות ההומאניים מהווים בסיס לעמוד השני, ואבן הראשה בקשת המגשרת בין העמודים הנושאת בעול הרפואה הקלינית בפועל.

לבסוף, נסקרות כמה הצעות לשילוב המקצועות ההומאמניים בחינוך ובמעש הרפואיים. בכלל זה פעילות אקדמית המשותפת לסטודנטים לסיעוד, לרפואה ולכלל האוניברסיטה, שילובם של אומנים בנתיחות אנטומיות, ופעילות התנדבותית ואקדמית במחלקות ובביתם של החולים.            

Management of Compound High Energy Injuries of the Limbs 

A. Lerner, I. Weisz, G. Nierenberg, D. Horer, H. Stein

Dept. of Orthopedic Surgery A, Rambam Medical Center, and Technion Medical Faculty, Haifa

We treated 49 patients with high energy injuries of the limbs between 1.1.94-31.12.97. They had sustained 61 fractures, 50 of which were open; 14 had bilateral injuries, and 3 had lost a limb. All fractures were stabilized on arrival with an A-O tubular external fixator. Soft tissue loss was covered by a combination of split skin graft and tissue flaps following repeated surgical debridement.

After 10 days, or when all soft tissue defects were covered, the cantilever external fixation frame was exchanged for a hybrid ring which provided three-dimensional stability and allowed early full weight bearing and joint mobilization. The hybrid ring frame did not interfere with the care of soft tissue injuries. Furthermore, it kept the risk of developing deep infections to a bare minimum. At follow-up after a median of 20 months, 1 patient had developed osteomyelitis but all had returned to independent function.

Equine Rhodococcus Equi Pneumonia: First Report in Israel and its Significance for Man

A. Steinman, G.A. Sutton, D. Elad

Koret School of Veterinary Medicine, Hebrew University of Jerusalem; and Kimron Veterinary Institute, Beit Dagan

Rhodococcus equi is an important pathogen in young horses. In recent years it has been increasingly recognized as an opportunistic infectious agent in patients with immune deficiency. The increase in recognized cases may be related to the increased prevalence of AIDS. However, more cases may have been recognized lately due to increased awareness of the pathogenicity of this bacterium. Based on medical reports, there appears to be an association between Rhodococcus equi infections and exposure to animals, horses in particular.

During the past year, 2 cases of rhodococcus pneumonia were diagnosed in foals in Israel. This information deserves the attention of the local medical community because of the zoonotic potential of Rhodococcus equi and the danger of its becoming more common. The climate in Israel is conducive to its growth and viability and since it flourishes in an environment with horses, the significant growth in our equine industry in recent years may contribute to an increase in Rhodococcus infections.

Combined Sclerotherapy and Surgery for Huge Cervical Lymphangioma

Zvi Steiner, Asher Pressman, Jorge Mogilner

Dept. of Pediatric Surgery, B'nei Zion Medical Center and Faculty of Medicine, Technion Institute of Technology, Haifa

Lymphangioma is a benign developmental anomaly of the lymphatic system located in about 40% of cases in the neck and usually completely resectable. In some cases it invades adjacent structures such as the larynx, pharynx, or tongue. In such cases it is almost impossible to resect completely, as this would endanger vital structures.

We describe a baby born with a huge cervical lymphangioma which invaded the tongue, larynx, pharynx and other cervical structures. He was treated with bleomycin and aethoxysklerol. The sclerotherapy shrank the lymphangioma considerably and it became resectable. At 2 years of age the cosmetic result is good and vital function, such as swallowing and facial expression, are preserved.

Treating Mother and Baby in Conjoint Hospitalization in a Psychiatric Hospital

Shmuel Maizel, Vladislav Fainstein, Sarah K. Katzenelson

Dept. B, Eitanim Mental Health Center, Jerusalem

Since 1990 we have been admitting mothers with postpartum psychiatric morbidity together with their babies to our open psychiatric ward. The aim of conjoint hospitalization is to maintain and develop the bond between mother and baby while treating the mother's psychiatric disorder. The presence of the infant in the hospital allows both a thorough evaluation of the mothers' maternal ability and to use the infant as a facilitator of the mothers' recovery by engaging maternal functions. It prevents the infants from being placed in a foster home for the duration of the mothers' hospitalization. Readily available in Britain and Australia, such conjoint hospitalization is controversial and rarely available elsewhere. In the past 5 years we hospitalized 10 women with 11 babies (1 woman was hospitalized twice, after different births). All women had received psychiatric treatment prior to childbirth, but this was the first psychiatric hospitalization for 2 of them. Diagnoses (DSM-IIIR) were chronic paranoid schizophrenia (4), disorder (4), schizo-affective schizophrenia (1) and borderline disorder (1). 8 were suffering from active psychotic symptoms on admission. They were treated pharmacologically, received individual and group psychotherapy, and participated in all ward activities. Families were engaged in marital, family and/or individual therapy according to need. All participated in cognitive-behavior treatment tailored to individual need to build and enrich the mother-infant bond. All improved significantly and were able to function independently on discharge, but in 1 case adoption was recommended.

High Dose Oral Prednisone for Hemangiomas in Infants

Nahum Sadan, Baruch Wolach

Pediatrics Dept., Meir General Hospital, Sapir Medical Center, Kfar Saba and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Over a 24-year period, 62 infants (47 girls) with hemangiomas were treated with an initial dose of either 3 or 5 mg/kg/day of oral prednisone for 2 weeks, after which the dose was gradually tapered off during 6-8 weeks. Few patients required longer treatment. Results were judged to be excellent in 68% of infants and good in 25%. Treatment was considered a failure in only 7%. The initial dose of 5 mg/kg/day was more effective than the smaller dose (p<0.001). Of the 62 patients, 49 received 1 course of treatment, 8 required 2 courses and 5 required 3 courses. Retreatment was given whenever significant regrowth occurred. Side-effects were not serious, and resolved when treatment was discontinued. Treatment was indicated when the location of the lesions caused interference with important functions or when the lesions were likely to damage anatomic structures. Special attention was paid to early treatment of eye and subglottic hemangiomas. In all 22 children with hemangiomas of the eye (most with an orbital component), shrinkage of the lesion was observed within 24 hours of initiating treatment. In 19 of the 22 there was no residual of the hemangioma 1-18 years later. Such lesions deserve early treatment, not just as cosmetic emergencies, but to prevent secondary amblyopia. Early treatment of subglottic hemangiomas is also mandatory because they are potentially life- threatening. We conclude that oral prednisone is very effective in the treatment of hemangiomas of infants when given at a high dose for an adequate period of time.

Insertion of Hickman Catheters in an Interventional Radiology Suite

Eli Konen, Alex Garniak, Binyamina Morag, Izhar Hardan, Zalman Rubinstein

Depts. of Radiology and Hemato-oncology, Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer

In the past 20 years Hickman catheters have gained increasing acceptance for many uses, including bone marrow transplantation, long-term chemotherapy, total parenteral nutrition, dialysis, and administration of antibiotics and fluids. Until the past decade these catheters were inserted in the operating room. We present our experience in the percutaneous placement of 203 Hickman catheters in an interventional radiology suite in 190 consecutive patients within a period of 30 months. Catheter placement was successful in 202 (99.5%). The main complications were infections, necessitating removal of the catheter in 11 cases (5.4%) and unintentional dislodgement of the catheter in 8 (3.9%) - all in women and most on the right side. Pneumothorax and thrombosis in the catheter each occurred once. In another patient the guide wire broke during insertion and had to be percutaneously removed from the pulmonary artery. Late fracture of the catheter occurred in 2 others in whom the intravascular fragment was removed percutaneously. We believe that percutaneous Hickman catheter placement in the radiology suite offers advantages over traditional surgical placement.