אבי ליבנה

מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בגיליון הנוכחי של 'הרפואה' מתפרסם מאמרם של רחל גינגולד-בלפר וחב', שבו הם מדווחים על פרשת חולה בקדחת ים-תיכונית משפחתית (FMF) שלקתה בעמילואידוזיס מסוג AA, מבלי שקדמו לכך תסמינים של FMF. האבחנה שנקבעה לחולה זו הייתה FMF מסוג 2 (Phenotype II). המחברים הציעו על-סמך פרשת חולה זו לשקול ביצוע בדיקה גנטית לבני המשפחה של חולי FMF, על-מנת לאתר חולים אי-תסמיניים העלולים ללקות בעמילואידוזיס.

רחל גינגולד-בלפר¹, מיכאל ברגמן¹, יעקוב עורי², הרצל סלמן¹

¹המח' לרפואה פנימית ג', קמפוס גולדה-השרון, מרכז רפואי רבין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²המח' לנפרולוגיה, קמפוס גולדה-השרון, מרכז רפואי רבין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עמילואידוזיס מסוג AA עלול להיות סיבוך משני לקדחת ים-תיכונית משפחתית. בפרשת החולה הנוכחית מדווח על חולה ללא תסמינים קלאסיים מקדימים המתאימים לקדחת ים-תיכונית משפחתית, אשר התקבלה לבירור בצקות ברגליים. אובחנה תיסמונת נפרוטית ובדיקור כיליה נמצאו משקעי עמילואיד AA. החולה עברה בדיקות גנטיות ונמצאה הומוזיגוטית למוטציה M694V, שהיא המוטציה השכיחה ביותר ואחד מגורמי-הסיכון לעמילואידוזיס.  

לסיכום, פרשת החולה מייצגת את קבוצת חולי FMF עם פנוטיפ 2, אשר לוקים בעמילואידוזיס ללא התקפי מחלה קלאסיים מקדימים. מאחר שקיים טיפול מונע לעמילואידוזיס – באמצעות קולכיצין, ייתכן שיש לשקול ביצוע הערכה גנטית לקדחת ים-תיכונית ראשונית בחולים אי-תסמיניים שהם קרובי-משפחה של חולים במחלה.

ישגב שפירא, ללה מיגירוב, יונה קרוננברג 

המח' לאף אוזן גרון וניתוחי ראש-צוואר, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הטיפול בשיתוק עצב הפנים הוא על-פי-רוב שמרני, אולם לעיתים נדרשת התערבות בניתוח. סוג השיקום בניתוח של העצב נקבע במהלך הניתוח על-פי מידת הנזק לעצב. בחולים שבהם המשכיות העצב שמורה ניתן להסתפק בהפחתת לחץ (דקומפרסיה). לא נמצאו בסיפרות הרפואית עבודות עם התייחסות בנבדל לקבוצה אשר טופלה באופן זה.

בעבודה זו נבחנו 33 ניתוחים להפחתת לחץ של עצב הפנים שבוצעו במחלקתנו בשנים 1985-2002. עשרים-וארבעה (72.7%) נותחו לאחר שבר בעצם הטמפורלית והשאר (27.3%) מסיבות שונות (פגיעה יאטרוגנית, זיהום). חמישה-עשר נותחו בגישת הגומה האמצעית, 12 בגישה של כריתת הזיז הפיטמתי ו-6 בגישה משולבת. התוצאות הבתר-ניתוחיות נקבעו על-פי סולם האוס-ברקמן (ה"ב)¹.

חולים שנותחו לאחר 30 יום ממועד הופעת השיתוק השיגו תוצאות ה"ב טובות יותר מאשר אלו שנותחו לפני מועד זה. ממוצע ה"ב לכלל המנותחים בסדרה זו היה 3.2. התוצאות בחולים עם מעקב קצר-טווח, עד 3 חודשים, נמצאו גרועות יותר באופן מובהק מאשר באלו עם מעקב בין שלושה חודשים לשנה מהניתוח. על-פי ניסיוננו, הפחתת לחץ של עצב הפנים מניבה תוצאות תיפקודיות טובות. לא נמצא יתרון בביצוע ניתוח מוקדם על-פני ניתוח מאוחר. התוצאה הסופית מושגת כעבור שנה מהניתוח.

___________________________

¹ה"ב – האוס-ברקמן

אייל ווסוקי¹, מיכאל זיו², דגנית רוזנמן², מיכאל דוד¹

¹מח' עור, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח-תקווה; הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²מח' עור, מרכז רפואי העמק, עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

טיפול ממושך ב- PUVA) Psoralen+Ultraviolet A) בחולי ספחת (Psoriasis) גורם ל-Photoaging ולסיכון מוגבר להופעת סרטן עור לא מלנוטי ואף למלנומה.

קיים מידע מועט על ההשפעות המאוחרות של הטיפול ב-PUVA בחולי בהקת בכלל ועל מידת הסיכון של הופעת שאתות בעור בפרט. דווח על חולים בודדים שבהם סרטן תאי קשקש (SCC) הופיע בחולי בהקת שטופלו ב-PUVA או בהליותרפיה.

המטרה הייה לבדוק את התוצאות המאוחרות של הטיפול ב-PUVA בקרב חולי בהקת ואת שכיחות השפעות-הלוואי המאוחרות, כולל סרטן עור לסוגיו השונים.

נסקרו התיקים הרפואיים של כל חולי הבהקת שטופלו ב-PUVA במרכז רפואי רבין ובמרכז רפואי העמק בין השנים 1982-1996. לכל חולה נערך ראיון טלפוני שבסופו הוזמן לבדיקה רפואית.

עשרים-ושמונה חולים מתוך 34 ענו לשאלון ו-12 גם נבדקו. הגיל הממוצע היה 47 שנה (טווח 25-84 שנה). רמת קרינה ממוצעת לחולה הייתה 546.8  ג'אול/ סמ"ר (טווח 26.5-1561 שנה) החציון 336.8 ג'אול/סמ"ר. הממוצע לחולה היה 84.2 טיפולים (חציון 77, טווח 27-171 טיפולים). הזמן הממוצע שחלף מתחילת הטיפול 11 שנה (טווח 7-20 שנה); הזמן הממוצע מסוף הטיפול היה 9.4 שנים (טווח 2-23 שנה). בשישים אחוזים  מהחולים הייתה רמת הצבענות (Pigmentation) חלקית או מלאה.

בשמונה-עשר אחוזים מהחולים ניצפתה צבענות מחדש (Re-pigmentation) מלאה או כמעט מלאה שנמשכה בממוצע 46 חודשים. באיש מהחולים לא הופיע סרטן עור מכל סוג שהוא.

לסיכום, בכל חולי הבהקת שהגיבו ל-PUVA ניצפתה הישנות של המחלה.

לפי תוצאות סידרה זו, טיפול ממושך ב- PUVAבחולי בהקת אינו כרוך בנזקי עור מסוג Photoaging או בסיכון מוגבר של סרטן העור.

בתיה ב' דוידוביץ, הדס פראג נוה, עמנואלה קניאנו, סימה הלוי 

עבור קבוצת מחקר RegiSCAR 

המח' לרפואת עור ומין, מכון לפתולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

Acute Generalized Exanthematous Pustulosis) AGEP) היא תיפרחת מוגליתית חדה, עם מהלך קליני מהיר ותמונה פתולוגית אופיינית. במרבית החולים נגרמת המחלה מתרופות, אולם דווח גם על גורמים נוספים לפרוץ המחלה.

מדווח במאמר זה על אישה בת 52 שנה, הלוקה בסוכרת ודיסליפידמיה, ומטופלת מזה כשנה בטבליות מטפורמין וסימווסטטין. עקב אוסטואומיאליטיס של עמוד-השידרה הוחל טיפול בוואנקומיצין, ובמקביל, לנוכח בצקת בגפיים התחתונים, הוחל טיפול בכדורי פורוסמיד. כשבעה-עשר יום לאחר תחילת טיפול בוואנקומיצין וכשבוע לאחר תחילת הטיפול בפורוסמיד ניצפתה הופעה חדה של תיפרחת מוגליתית, שעירבה את מרבית שטח הגוף, מלווה גרד עז. הטיפול בוואנקומיצין ובפורוסמיד הופסק ובמקביל ניתן טיפול מקומי בלבד. ניצפה מהלך מחלה מהיר עם נסיגת התיפרחת תוך שמונה ימים, והופעה של קילוף עור עדין טיפוסי באזורי המוגליות (Post-pustular desquamation). סך המימצאים הביאו לסיווג המקרה כ- AGEPמוחלט (Definite) על-סמך שיטת הניקוד של מחקר EuroSCAR. מבחן הפסקת תרופות, קשר הזמנים וסקירת הסיפרות מצביעים על התיפקוד האטיולוגי של פורוסמיד בגרימת המחלה. 



לסיכום, מדווח במאמר זה על מקרה נדיר של AGEP טיפוסי שהושרה קרוב לוודאי על-ידי פורוסמיד.

יובל לביא¹, אחינועם לב-שגיא¹, רויטל ארבל², שלמה שמעונוביץ⁶, מנחם נוימן^3-8

השירות לאורוגינקולוגיה במחלקות נשים ¹הדסה הר-הצופים, ²הדסה עין-כרם, ³שערי-צדק, ⁴אסותא ו-⁵אמריקן-מדיקל-סנטר, ⁶מרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית, ⁷מאוחדת ו-⁸לאומית

סיכוייה של אישה להזדקק במהלך חייה לניתוח משקם לתיקון צניחת איברי האגן גבוהים מ-10% וצפויים אף לעלות עם העלייה בתוחלת-החיים. מירב הנשים הלוקות בבעיה זו נמצאות בעשורים החמישי והשישי לחייהן, ולחלק ניכר מהן מחלות רקע נוספות. הסיפרות האורוגינקולוגית נוטה לאמץ את ההנחה, כי ניתוחים לשיקום ריפיון ריצפת האגן בגישה לדנית (Vaginal) טומנים בחובם פחות סיכונים למנותחת וכרוכים בזמן החלמה קצר יותר מאשר הניתוחים המבוצעים בגישה בטנית. כריתת הרחם הצנוח מקובלת כיום כחלק מן השיקום לאחר ניתוח, למרות שאין כל עדות לכך שפעולה זו משפרת את תוצאותיו הכוללות של הניתוח. בעבודה זו מובאת שיטת ניתוח זעיר פולשנית חדשה הנקראת (The posterior intravaginal slingplasty (IVS. שיטה זו מאפשרת את הרמת הרחם ללא צורך בכריתתו, אף בקרב נשים הלוקות בצניחת רחם מתקדמת.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לבחון סיבוכים תוך- ובתר-ניתוחיים, ולערוך מעקב קצר-טווח אחר הנשים שעברו את ניתוח ה-IVS בגישה אחורית לשם שיקום צניחת אברי האגן – ללא כריתת הרחם.

שמונה-עשרה נשים שפנו בתלונה של צניחה מתקדמת של אברי האגן, ובכלל זה צניחת רחם מתקדמת, בחרו לעבור ניתוח משמר רחם. בנשים אלו בוצע ניתוח ה-IVS בגישה אחורית. מעקב בתר-ניתוחי התבצע על-ידי הרופא המנתח במירפאה לאורוגינקולוגיה של בית-החולים. נשים זומנו לביקורת חודש, שישה חודשים, שנה ושנתיים לאחר הניתוח לצורך הערכת הישנות צניחת הלדן.

לא ניצפו סיבוכים תוך-ובתר-ניתוחיים. מעקב קליני בין חודשיים ועד 13 חודשים אחר הנשים העלה תוצאות טובות מבחינת אי-הישנות הצניחה.

לסיכום, ניתוח משקם לטיפול בצניחת אברי האגן אינו כולל בהכרח צורך בכריתת רחם. ה-IVS האחורי הוא ניתוח זעיר פולשני חדיש, בטוח פשוט ויעיל באופן יחסי, לתיקון רפיון מתקדם של ריצפת האגן בלא צורך כריתת רחם. נדרשים הן מספר רב של נשים והן מעקב ארוך על-מנת לקבוע בוודאות את בטיחות ויעילות הניתוח.

עדי מיכאלי, דיויד ס' רוטמן, אלן ר' סלומוביק

מח' עיניים,  Toronto Western Hospital, University Health Network

אוניברסיטת טורונטו, טורונטו, אונטריו, קנדה

בניתוח לכריתת ירוד (Cataract) נגרם אובדן של תאי אנדותל. קרנית בריאה יכולה לעמוד באובדן של 10%-15% מהתאים. לעומת זאת, בחולים עם בעיה בסיסית בתאי האנדותל הסכנה ללקות בבצקת מתמשכת של הקרנית לאחר הניתוח היא מוגברת. שינוי קטן בשיעור אובדן התאים יכול לתרום לשקיפות הקרנית.

המטרה הייתה להשוות את השינוי בעובי הקרנית המרכזית ואת שיעור אובדן תאי האנדותל לאחר ניתוח לכריתת ירוד בשיטת הפאקואמולסיפיקציה בחתך קרנית לעומת חתך מסוג תעלה של לובן העין.

חמישים-ואחת עיניים של 51 חולים שטופלו במחלקת העיניים בבית-החולים הכללי בטורונטו, הוגרלו והוכנסו לאחת משתי הקבוצות שבמחקר. כל החולים עברו בדיקת עובי קרנית לפני הניתוח וכן בימים 1, 7, 30 ו-90 לאחר הניתוח. מספר תאי אנדותל נקבע לפני הניתוח ולאחר 3 חודשים.

ממוצע מספר תאי האנדותל לפני הניתוח היה 360±2,355 ממ"ר ו- 376±2,305 ממ"ר לאחר הניתוח. שיעור אובדן תאי האנדותל הממוצע היה 19.7%±0.82%. בקבוצת התעלה של לובן העין עמד השיעור על 21.5%±1.8%, ואילו בקבוצת חתך הקרנית היה 18.3%±0.13% .(P>0.05) בניתוח שונות דו-כיווני הודגם, כי לא הייתה השפעה לסוג החתך ולזהות המנתח על אובדן תאי האנדותל. מקדם המיתאם בין סך כל אנרגית הפאקו ואובדן תאי אנדותל חושב בנפרד לכל סוג של חתך ולכל אחד משני המנתחים, ונמצא לא משמעותי מבחינה סטטיסטית. עובי הקרנית עלה באופן משמעותי בכל המדידות שלאחר הניתוח, וחזר לרמה ההתחלתית לאחר 3 חודשים. לא היה הבדל בשינוי בעובי הקרנית בין שתי קבוצות המחקר.

לסיכום, בבדיקה שנערכה שלושה חודשים לאחר הניתוח, לא נמצא הבדל משמעותי באובדן תאי אנדותל בניתוח ירוד בשיטת הפאקואמולסיפיקציה בין חתך קרנית לעומת חתך מסוג תעלה של לובן העין.

מונה ינקוביץ כידון¹, דוד נלקן²

¹מכון לריאות ואלרגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון והמירפאה לאלרגיה בילדים, מרכז בריאות הילד, שירותי בריאות כללית, ראשון-לציון, ²המירפאה לגנחת ואלרגיה, בית הרופאים, תל-אביב

אימונותרפיה בגנחת (Asthma) ובמחלות אחרות על רקע אלרגי, היא שיטת הטיפול היחידה הגורמת לשינוי סגולי בתגובה של המערכת החיסונית לאלרגנים. לאימונותרפיה הקלאסית, התת-עורית, השפעות-לוואי מיידיות ידועות המחייבות טיפול מיומן ומהיר, והיא גם מלווה באי-נוחות ניכרת וכאב מקומי. בשנים האחרונות מיושמת במדינות רבות בעולם שיטה של אימונותרפיה תת-לשונית שבה כמויות מבוקרות של אלרגן, ההולכות ועולות באופן יומיומי, מונחות למספר דקות מתחת ללשון ולאחר-מכן נבלעות.

ביקשנו במאמר הנוכחי לסקור את הפירסומים החדשים על שיטה טיפולית זו בסיפרות הרפואית.

בוצעה סריקה של הסיפרות הרפואית למאמרים אשר פורסמו בין השנים 1985 ועד דצמבר 2004, וכללו את המונחים "תת-לשוני – Sublingual" ו"אימונותרפיה –  Immunotherapy" בכותרת או בתקציר המאמר. בעיקר התרכזנו במאמרים אקראיים וכפולי-סמיות אשר היוו את הבסיס למטה-אנליזה שפורסמה על-ידי ספריית הקוכריין בינואר 2005.

הטיפול באימונותרפיה תת-לשונית מוכח כטיפול בטוח בגנחת ובמחלות אלרגיה אחרות בכל הגילאים. הטיפול מוכח כיעיל בנזלת אלרגית של המבוגר. הניסיון המקומי מראה אף הוא פרופיל בטיחותי מרשים והצלחות טיפוליות טובות.

לסיכום, אימונותרפיה תת-לשונית היא שיטת טיפול מבטיחה. נראה כי בעתיד הקרוב יימשכו המאמצים להרחיב את הידע בנושא על-ידי עריכת מחקרים רבי-היקף נוספים, ויש לשקול בחיוב את הכנסת השיטה למיגוון הטיפולים המוצעים כיום לחולה האלרגיה בישראל.

קרלוס גורדון, נתן גדות

המח' למחלות עצבים, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

סחרחורת תנוחתית טבה לסירוגין (סתט"ל¹ - Benign paroxysmal positional vertigo) היא סיבה שכיחה ביותר לסחרחורת. סתט”ל יכולה לנבוע מגירוי כל אחת משלוש התעלות הסהרוניות, וזו האחורית (Posterior semicircular canal) מעורבת בשכיחות הגבוהה ביותר, בעוד שהתעלה הקדמית מעורבת לעתים נדירות בלבד. בשנים האחרונות פותחו תרגילים גופנים שבאמצעותם ניתן להפסיק את התקפי הסתט"ל; וכאשר אלה נובעים מהתעלה האחורית, היעילות מגיעה לשיעור של 80%-90% מהמטופלים. לאחרונה אנו נתקלים בלא מעט חולים שאובחנו אבחנה שגויה של סתט"ל וחולים שלא אובחנו או שניתן להם טיפול לא מתאים. בסקירה זו מדווח על הצורות השונות של סתט"ל, מפורטים הטיפולים הגופניים השונים ויעילותם, ומוצעות הנחיות ברורות לגבי איבחון וטיפול.

סתט"ל היא בעיה רפואית, וככזאת רק רופא מוסמך לאבחנה. אנו סבורים שכל רופא שעבר הדרכה מתאימה על-ידי מומחים בתיסמונת זו מסוגל לאבחן סתט"ל של התעלה האחורית ולטפל בהצלחה באמצעות תרגילים גופניים ב- 70%-90% מהחולים. פיזיותרפיסטים שעברו הכשרה מתאימה רשאים אף הם לטפל בחולים אלה. אנו ממליצים על טיפולים גופנים נשנים באותו ביקור, המעלים במקצת את שיעור ההצלחה, כאשר אין אנו רואים צורך בהנחיות המונעות שכיבה לאחר הטיפול או חבישת צווארון לקיבוע הראש והצוואר. אם חלה הישנות של סתט"ל בתדירות גבוהה בחולים עמידים לטיפול, אנו מלמדים את המטופל לטיפול עצמי עם שיעורי הצלחה טובים.

האיבחון של סתט"ל של התעלה האופקית והקדמית מצריך מיומנות מיוחדת, והאבחנה המבדלת מגוונת יותר. חולים עם חשד לסתט"ל יש להפנות לבדיקה נירולוגית מדוקדקת, ואם אין מימצאים נירולוגיים נוספים, אנו ממליצים שהאבחנה והטיפול ייעשו במרכזים המקצועיים לטיפול בסחרחורת.

שלמה משה, מיכאל לוין

המירפאה התעסוקתית, השפלה, מכבי שירותי בריאות, חולון

כאב גב תחתון (כג"ת) הוא מחלה נפוצה מאוד בגילאי העבודה. ההערכה היא כי 60%-90% מהאוכלוסייה הבוגרת לוקים בכג"ת לפחות פעם אחת בחיים. שיעור ההיארעות השנתי של כג"ת עומד על 1%-2%. כג"ת הוא בין הגורמים השכיחים למחלות מקצוע והיעדרות מהעבודה. שיעור גבוה של כג"ת נמצא בקרב עובדים העוסקים בעבודה גופנית מאומצת הכרוכה בהרמת משאות וכן בנהגים. גורמי-הסיכון לכג"ת בעבודה הם עבודה גופנית קשה, הרמת משא כבד, תנוחות עבודה סטטיות המתבצעות לאורך זמן, עבודה בעלת אופי נישנה, כפיפה וסיבוב ועבודה המלווה ברטט. ישיבה ועמידה אינן מהוות גורמי-סיכון לכג"ת. חוסר-שביעות רצון בעבודה, שכר נמוך והשכלה נמוכה נמצאו כמנבאי כג"ת. מתוך המדדים השונים בבדיקות הכניסה לעבודה נמצא, כי רק לתיעוד של כג"ת באנאמנזה של החולה יש ערך מנבא כג"ת.

יצחק שקד

היח' לכירורגיה של עמוד-השידרה, המח' לנירוכירורגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

מסיכום מאמרם של ש' משיח ו-מ' לוין, המפורסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', עולה שכיחות גבוהה של כאב גב תחתון בקרב בני-אדם עובדים, בעיקר אלה העוסקים בעבודה גופנית קשה, ושכיחות זו גבוהה יותר בעקבות מאמץ גופני נישנה, בעבודה הקשורה בהפעלת רטט ממושך על הגו, בעומסים חריגים המבוצעים בתנוחות מסויימות ועוד.

כן צוין על-ידי המחברים, כי תנאי העבודה וסוג העבודה, רמת ההשכלה וגומרים פסיכו-חברתיים שונים יכולים להגביר את הסיכון ללקות בכג"ת, ואלה גם משפיעים על מהלך המחלה, סיכויי ההחלמה והחזרה לתיפקוד תקין.

דקל שלומי¹, דוד שטרית¹, אהובה גרובשטיין², מרדכי ר' קרמר¹

¹המכון למחלות ריאה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, ²המכון לדימות, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון

ברונכיאקטזיס נקראת גם "המחלה היתומה", מכיוון ששכיחותה ירדה במדינות המפותחות לעומת מדינות מתפתחות ובשכבות חברתיות-כלכליות גבוהות לעומת אלה הנמוכות. זיהומים נשנים במערכת הנשימה, טיפול אנטיביוטי לא מספק ושיעור חיסונים נמוך הם הגורמים העיקריים לשיעור הגבוה יחסית של המחלה באוכלוסיות אלו.

אולם גם כיום נתקלים בחולים המאובחנים באיחור ואינם מטופלים כראוי. הרחבה קבועה של דרכי-האוויר, הפרעה בפינוי ההפרשות וזיהומים נשנים הם הבסיס למחלה שתסמיניה כוללים שיעול כרוני עם הפרשת ליחה בעלת סממנים דלקתיים ואירועים נשנים של התלקחויות חדות. המחלה יכולה להופיע בצורה ממוקדת או מפושטת ובצורה ראשונית או משנית למחלות מערכתיות. האבחנה נקבעת בעיקר באמצעות בדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT) בחתכים דקים. היעדר מחקרים קליניים מבוקרים מקשים על קביעת הנחיות לטיפול. עם זאת, מידע חלקי מצביע על יעילות הטיפול בברונכיאקטזיס במתן אנטיביוטיקה ממושך, מכייחים וסטרואידים בשאיפה. יש להתאים את הטיפול לחולה על-פי מדדים קליניים ומעבדתיים, ולהוסיף טיפול במרחיבי סימפונות, הפניה לפיזיותרפיה ושיקום הנשימה במידת הצורך. כריתת אזור שנפגע בברונכיאקטזיה מומלצת במחלה ממוקמת בעלת תסמינים, והשתלת ריאות יש לשקול רק בחולים שמצבם סופני.

רוברטו איינבינדר¹, שלמה וינקר^2,1, ששון נקר^2,1,

¹המח' לרפואת המשפחה, כללית שירותי בריאות מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

זיהום האוויר הוא אחד הגורמים לפגיעה משמעותית בדרכי-הנשימה, להחמרה במחלה חסימתית כרונית של דרכי-הנשימה (COPD–Chronic Obstructive Pulmonary Disease) ולהתקפי גנחת. בזמן הדלקת מדורות בל"ג בעומר נמדדו חריגות בזיהום האוויר בישראל.   

המטרה הייתה לבדוק האם קיים קשר בין העלייה בזיהום האוויר בל"ג בעומר באזור רחובות לבין עלייה בתחלואה חדה בגנחת וב-COPD?

נבדקו איכות האוויר ורמת הזיהום לאורך התקופה שקדמה לל"ג בעומר התשס"ד (נחוג ב-08 במאי 2004 בלילה), ושבוע אחד לפניו ואחריו. נסקרו כל הפניות במהלך חודש מאי למוקד שירות לילה בקהילה בראשון-לציון וברחובות, פניות למחלקת המיון הפנימי ומיון ילדים וכל האישפוזים במחלקות לרפואה פנימית, מחלקת ילדים וטיפול נשימה נמרץ בבית-החולים קפלן. נבדק השיעור היומי של הפניות והאישפוזים עקב גנחת ו- COPD.

על-פי הנתונים של מדד זיהום האוויר בתחנת ניטור רחובות, נמצאה חריגה קטנה באיכות האוויר ב- 08.05.05 וירידה ניכרת באיכות האוויר בתאריכים 10-09.05.05. לא ניצפתה עלייה בשיעור האישפוזים או בשיעור הפניות למוקד לרפואה דחופה בקהילה. ניצפתה עלייה בשיעור הפניות לחדר-המיון בהשוואה לשתי תקופות הבקרה. בחינה של שיעור הפניות לחדר-מיון עקב החמרה בגנחת או ב-COPD מתוך סך הפניות בימים אלה מראה שבימים הסמוכים לל"ג בעומר חלה עלייה בשיעור הפונים עקב החמרה ב-COPD או התקפי גנחת 15/277 (5.4%) לעומת 14/593 (2.4%), עלייה שהייתה מובהקת מבחינה סטטיסטית (P<0.05).

לסיכום, חלה עלייה בשכיחות הפונים לחדר-מיון בסמיכות להחמרה הזמנית באיכות האוויר עקב מדורות ל"ג בעומר, ללא עלייה בשיעורי האישפוז. ייתכן שההחמרה מתבטאת באופנים אחרים, כמו נטילה עצמית מוגברת בתרופות או פניות לרופא המשפחה, וייתכן אף שההשפעה מאוחרת יותר. נדרשים מחקרים נוספים בכיוונים אלה.

המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות

מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

מופקד-הקתדרה לחקר מחלות אוטואימוניות על-שם ליאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל-אביב

כמי שעוסק ברפואה קלינית המשולבת במחקר בסיסי וכמי שמצוי בעשייה היומיומית הרפואית, החלטתי לסכם מספר היבטים עיקריים שבהם צפינו במהלך דור אחד של רפואה, קרי 30 השנים האחרונות [2,1]. אין בסדר הבאת הדברים משום דירוג חשיבות, כי אם רק ציון עובדה. ברור שהשינויים מקיפים יותר, כוללים היבטים נוספים, והמטרה במאמר סקירה זה היא לחשוף ולגרות את העין והמוח.

מנחם נוימן^1,4-8, מיכל לוריא², אחינועם לב-שגיא², רויטל ארבל³, שלמה שמעונוביץ⁶, יובל לביא^1,6,8,

תחום אורוגינקולוגיה במחלקות נשים במרכזים הרפואיים שערי-צדק¹, מסונף לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הדסה הר-הצופים² והדסה עין-כרם³, מסונפים לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בתי-החולים אסותא⁴, ואמריקן מדיקל-סנטר⁵, המרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית⁶, קופת-חולים לאומית⁷, וקופת-חולים מאוחדת⁸

כחמישית מהנשים נחבלות במהלך הלידה, כך שריצפת האגן נפגעת. חלקן לוקות בהמשך באי-נקיטת שתן במאמץ (Urinary stress incontinence). הליקוי הנדון, שאינו אלא בקע אנטומי, ניתן לטיפול בניתוח משקם, ודווח על ניתוחים רבים כאלה במרוצת השנים. המטפלים האורוגינקולוגים, האמונים על התחום הרפואי דנן, שוקדים על איתור ניתוח נבחר שיבטיח הצלחה מרבית עם מיזער זיהומים. ז'אן דה-לבאל, אורולוג בלגי, דיווח לאחרונה על ניתוח זעיר-פולשני חדש, עתיר הצלחה ודל סיבוכים. בניתוח זה משומרות הצלחותיו של המיתלה הלדני ללא מתח, אך סרט הפרולן התומך במרכז השופכה מועבר דרך חלל הדוקרן ולא דרך החלל האחור-חיקי – למניעת פגיעה אפשרית במעי, בשלפוחית-השתן ובכלי-דם גדולים.

המטרה הייתה להעריך את הצלחת הטיפול, בטיחותו, קלות ביצועו וסיבוכיו של הניתוח החדש.

נערכו 100 ניתוחים בנשים הלוקות באי-נקיטת שתן במאמץ שהוכח בתבחינים אורודינמיים. פרטיהן האישיים של הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו באופן פרוספקטיבי.

הניתוח, שאינו מחייב צינתור של שלפוחית-השתן ואף לא ציסטוסקופיה, לא היה כרוך בסיבוכים במהלכו. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים כללו כאב ירכיים שעליו התלוננו כשליש מהמנותחות. הכאבים שוככו במתן נוגדי-כאב פומיים וחלפו מאליהם בתוך מספר ימים. נרשם אירוע אחד של אצירת שתן חדידה (Sub-acute) על רקע חסימה שטופל בהצלחה בהרפיית הסרט בחדר הניתוח. תשעים-ושלוש (93) נשים הביעו שביעות-רצון רבה מתוצאות הטיפול; שש נשים דיווחו על שיפור ניכר באיכות-חייהן בעקבות הניתוח, אך גם על דלף שאריתי; בשתי נשים נכשל הטיפול ושתיהן נרפאו מאי-נקיטת השתן במאמץ לאחר שנותחו שוב, הפעם בשיטת ה-TVT.

לסיכום, תוצאות מעקב ראשוני וקצר-טווח מלמדות, כי המיתלה הלדני-דוקרני ללא מתח נמצא ראוי לבחינה מקיפה כניתוח זעיר-פולשני לטיפול באי-נקיטת שתן במאמץ בנשים.