תוצאת חיפוש

נערה בת 16 פנתה עקב התפתחות הדרגתית של כאב בכף רגל מספר ימים לאחר ריצת 2000 מטר. ניסיון טיפול שמרני במשככי כאבים במינון גבוה ומנוחה לא הועיל. בדיקת תהודה מגנטית (MRI) של כף הרגל הדגימה קרע ודמם תוך מדורי של שריר ה- Abductor Hallucis. תחת הרדמה בוצעה מדידת לחץ תוך מדורי, 130 ממ"כ, והשוואה לרגל הבריאה, לחץ של 10 ממ"כ. הנערה טופלה בפסציוטומיה מיידית של המדור. לאחר הניתוח חל שיפור מידי במצבה, ולא נזקקה לאנלגטיקה ושבה בהדרגה לפעילות

תסמונת מדור בדרך כלל מופיעה על רקע אירוע חבלה, במקרים חריגים התסמונת יכולה להופיע מסיבה שונה, כגון בתר-מאמץ. עד כה לא תוארו פרשות חולים של תסמונת מדור בילדים על רקע קרע בשריר. מודעות וחשד קליני גבוה חשובים לאבחון חולים לא שגרתיים אלו והצלת תכולת המדור.

אנו מדווחים כאן על פרשת חולה נדירה זו וסקירת ספרות בנושא

נגעים בעור מלידה שכיחים ורובם שטחיים, חולפים ואינם מהווים אתגר אבחוני או צורך בטיפול מידי. במקרה להלן נדון בפג שבוע 35 אשר הסתמן לאחר לידתו עם קילוף עור שהתקדם במהירות להתפתחות נמק מקומי ופגיעה נוירולוגית. באבחנה המבדלת עלו סיבות שחלקן עלולות לסכן את חיי הילוד ולכן בוצעו בדחיפות בדיקות, כולל בדיקות דימות שונות, וניתנו טיפולים רחבי טווח בייעוץ רב-דיסציפלינרי שכללו טיפול אנטיביוטי, מוצרי דם שונים ונוגדי קרישה, ופיזיותרפיה לשיקום. תחת טיפול זה חל שיפור ניכר במצב היד אך נותרה הגבלה מבחינה תפקודית. לאחר שלילת אטיולוגיות שונות לממצא בעור, התינוק שוחרר לביתו באבחנת עבודה של Congenital Volkmann Ischemic Contracture (CVIC) עם המלצות להמשך מעקב וטיפול.

 בהיותו בן שבעה שבועות שב לאשפוז בשל פרכוס מוקדי הנגרם כתוצאה מאוטם, ובגיל חמישה חודשים אובחן עם הסתמנות קלינית של שיתוק מוחין.

לסיכום, יש לכלול מחלה זו באבחנה המבדלת על אף היותה נדירה, בשל חשיבות האבחון והטיפול המוקדם

הקדמה: דווח כי טיפול באור (פוטותרפיה) לצהבת של הילוד מפחית את זרימת הדם הכלילית בילודים במועד, אך מבלי להשפיע על תפקוד הלב הכללי. אולם על פי תרחיש האירועים האיסכמי, ירידה בזרימה הכלילית מובילה בשלב ראשון לירידה בתפקוד הדיאסטולי, לאחריה לפגיעה בתפקוד הסיסטולי האורכי ורק בהמשך לירידה בתפקוד ההיקפי.

מטרות: מטרת המחקר הייתה להעריך מדדים מוקדמים ורגישים יותר של תפקוד הלב במהלך טיפול באור.

שיטות המחקר: 19 ילודים עם צהבת של הילוד שטופלו באור עברו בדיקת אקו לפני, במהלך ואחרי טיפול באור. המדדים הושוו ל-25 ילודים בריאים. המדדים שהושוו כללו גודל החדר השמאלי, זרימות בחדרים ותפקוד אזורים שונים.

תוצאות: טיפול באור הוביל לעלייה משמעותית בקצב הלב. בנוסף, משך הזמן בין סגירה לפתיחה של המסתמים בין הפרוזדורים לחדרים ירד באופן משמעותי במהלך טיפול באור, כאשר זמן הפליטה החדרי נטה לירידה. לעומת זאת, מדדי מילוי חדרים ומהירויות זרימה במוצא החדרים, וכן מהירות דופלר רקמתית אורכית באזור טבעת המסתם הדו צניפי (מיטרלי) והתלת צניפי ותפקוד שריר הלב לא הושפעו מטיפול באור והיו דומים לקבוצת הבקרה. מהירויות זרימה כליליות והאינטגרליים של עקומות המהירות ירדו משמעותית בזמן טיפול באור.

מסקנות: מחקר זה לא מצא הבדל במדדים מוקדמים ורגישים של תפקוד הלב, למרות זרימות מופחתות במידה בינונית בעורקים הכליליים בקרב ילודים בריאים בזמן טיפול באור.

דיון וסיכום: אקו תפקודי נמצא בשימוש נרחב בפגיה להערכת תפקוד לבבי בקרב ילודים עם תחלואות שונות. בשימוש בו להערכת התפקוד הלבבי בזמן טיפול באור בקרב ילודים בריאים לא הודגמו שינויים בתפקוד הלב.

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה משמעותית במספר המטופלים המבוגרים הלוקים במחלות ממאירות. מטופלים אלה מהווים אתגר טיפולי גדול בשל שכיחות גבוהה של תחלואה נלווית, מצב תפקודי נמוך יותר ולעתים קרובות אבחנה של המחלה בשלב מתקדם יחסית. הגישה המועדפת לטיפול במחלות ממאירות היא גישה רב תחומית. בעשור האחרון אנו עדים לשילוב של תחום הגריאטריה כחלק מהצוות הרב תחומי וזאת על מנת להעריך טוב יותר את יכולת המטופלים לעמוד בטיפול אונקולוגי או כירורגי ובמידת הצורך להכין אותם טוב יותר לטיפולים אלה.

במאמר זה, אנו סוקרים את השימוש בכלים גריאטריים שונים, דוגמת הערכה גריאטרית כוללנית, שבריריות וסרקופניה, והשפעתם על תהליך קבלת ההחלטות של הרופאים המטפלים ועל התוצאים של הטיפולים השונים כולל תוצאי הניתוחים.

בסקירה זו אנו מראים, שהערכה גריאטרית כוללנית היא הבסיס להערכת המטופל האונקולוגי המבוגר, ולהיערכות נכונה לטיפול בו על מנת לשפר את התוצאים של הטיפול ולצמצם את סיבוכיו.

קצב הגידול המהיר של אוכלוסיית הקשישים בישראל במקביל להתפתחות מתמשכת של הטיפול האונקולוגי והכירורגי במחלת הסרטן, מצביעים על הצורך לייחד משאבים ומאמצים לטפל באוכלוסייה ייחודית זו. אנו ממליצים על שילוב של הגריאטריה בצוות הרב תחומי שמטפל באוכלוסייה זו

ניתוחי הגדלה ושחזור שדיים עם שתלים ממשיכים להיות בין הניתוחים הפלסטיים השכיחים ביותר בעולם. על אף רמת בטיחות גבוהה המיוחסת לניתוחים אלו, ההתערבות הניתוחית כרוכה לעיתים בסיבוכים בתר-ניתוחיים, אשר חלקם נמצאו קשורים ישירות למאפיינים הביומכניים של רקמות רכות ותגובותיהן לכוחות דחיסה והעמסה המופעלים על ידי משקל השתלים.

אנו דנים בסוגיה זו תוך התבססות על עקרונות פיזיקליים יסודיים מחד גיסא ותכונות החומר מאידך גיסא. במאמר זה, אנו מתארים פתרון טכנולוגי חדשני להפחתת משקל שתלי החזה. השתל קל המשקל B-Lite^®- lightweight breast implant (G&G Biotechnology Ltd., Israel), נחשב לראשון והיחיד מסוגו בעולם, מייצג התפתחות משמעותית חלוצית וחדשנית בתחום הכירורגיה הפלסטית.  

השתל הקל מאפשר למנתח להעניק למטופלת את גודל וצורת השד הרצויה, בד בבד עם הפחתת הסיכון לפגיעה בשלמות ויציבות רקמת השד והסיכון לעיוות רקמת השד בטווח הארוך. הפחתת הסיכון עשויה להוריד את שיעורי החזרה לשולחן הניתוחים, ובכך, להעלות את בטיחות הטיפול יחד עם עלייה בשביעות רצון המטופלות



גילוי נאות: כותבי המאמר הם בניו של ד״ר ג׳קי גוברין יהודאין, ממציא השתל B-Lite^® הנדון במאמר

הקדמה: עיצוב חזה גברי הוא מרכיב מרכזי בתהליך האישור המגדרי בטרנסג'נדרים. ניתוח זה יכול להתבצע בטכניקות ניתוחיות מגוונות וההחלטה על הטכניקה הניתוחית וחתכי הניתוח נקבעת על פי מדדי השד והעור.

הניתוח מלווה בסיכונים ובמיוחד דמומת (המטומה) חדה הדורשת התערבות ניתוחית.

מטרות: המאמר מסכם את ניסיוננו בניתוחי עיצוב חזה בטרנסג'נדרים מאשה לגבר, לרבות: טכניקות ניתוחיות, סיבוכים אופייניים ותהליך קבלת ההחלטות.

שיטות מחקר: כל המנותחים בין השנים 2018-2003 נכללו באוכלוסיית המחקר. נאספו נתונים מהתיקים הרפואיים ומהתמונות הקליניות של המנותחים.

תוצאות: בוצעו 180 כריתות שדיים ב-90 מנותחים, 67 מהם בחמש השנים האחרונות. גיל ממוצע 22.4 שנים, ומשקל כריתה ממוצע 467 גרם לשד, אורך ניתוח ממוצע שעתיים וחצי. שלושה-עשר מטופלים (14.4%) נותחו בגישה פריאראולרית, שלושה (3.3%) בגישת קומפלקס פטמה-עטרה על הצלקת (NAC on scar), 37 (41.1%) בגישת מתלה דרמלי תחתון להעברת קומפלקס פטמה-עטרה ו-37 (41.1%) בכריתת שד כישורית ושתל פטמה-עטרה חופשי. הסיבוכים כללו שתי צלקות היפרטרופיות קלואידיות, חמישה מקרי דימום שדרשו רביזיה, שלוש היפרדויות פצע ושני מקרים של נמק פטמה.

דיון: עקומת הלמידה לאורך השנים שינתה את טכניקת הבחירה ואת אורך הניתוח. שתי הטכניקות העיקריות שנותרו הן מתלה דרמלי תחתון להעברת קומפלקס פטמה-עטרה והשתלת פטמה-עטרה חופשית. השוואה ביניהן תעשה במחקר עתידי.

קיים צורך בסיווג (קלסיפיקציה) לעזרה בבחירת סוג הניתוח, המותאם באופן אישי לכל מנותח, על פי הנתונים הפרטניים של השדיים.

סיכום: נציג סדרה של 90 טרנסג'נדרים מאשה לגבר, שעברו כריתת שדיים במרפאתו של המחבר הראשון (י' ו') בשני העשורים האחרונים. כולל השיקולים לבחירת הטכניקה הניתוחית, הסיבוכים השונים וכן תוצאות.

השימוש בתפרים לסגירת רקמה רכה ועור בפרוצדורות ניתוחיות נפוץ בכירורגיה הפלסטית. הסיכון לפתח תגובה אלרגית לחוט תפירה תואר בעבר והוא אפשרי. למיטב ידיעת המחברים, זהו הדיווח הראשון בספרות שמדווח בו על תגובה אפשרית לחוטי תפירה בניתוחי שד אסטטיים. יש חשיבות רבה למודעות לנושא תגובות יתר לחוטים ותפרים (תגובה אלרגית, דלקתית או זיהומית), על מנת לתת מענה טיפולי הולם, תוך שמירה על בטיחות ושביעות רצונו של המנותח. יחד עם זאת, נחוצים מחקרים נוספים ורחבים יותר בנושא.

המנתח נדרש לבצע ניתוחים דחופים במקרי חבלה ובמגוון רחב של מחלות כירורגיות חדות. הטיפול בפצוע, בעולם ובישראל, זכה להתייחסות מעמיקה, התארגנות מערכתית והתמקצעות. הגישה הייחודית לטיפול בפצוע וגיוס המערכת לטובת כך הביאה לשיפור ניכר בתוצאים הקליניים. התייחסות דומה לא התקיימה במקביל לטיפול בחולה הלוקה במחלה כירורגית חדה.

מטרות: מטרת עבודה זו לשקף, באופן פרוספקטיבי, את מצבה של הכירורגיה הדחופה בישראל ובמטרה להעריך האם הפעילות בכירורגיה דחופה מתקיימת אף היא במגבלות המצוקה של המערכת הרפואית הציבורית בכלל.

שיטות מחקר: מחקר תצפית פרוספקטיבי ארצי המאגד נתונים מכלל המחלקות הכירורגיות במדינת ישראל.

במשך שבועיים נאספו נתונים מהמחלקות המשתתפות במחקר לגבי מספר התורנים וסוג הכוננים, חדרי ניתוח ייעודיים לכירורגיה דחופה ונתונים לגבי מספר האשפוזים והניתוחים הדחופים, וזמן ההמתנה לניתוח והאבחנה הסופית.

תוצאות: 25 (78.1%) מחלקות מתוך 32 המחלקות לכירורגיה כללית בישראל נענו להיכלל במחקר. במהלך תקופת המחקר אושפזו 1,699 חולים עם מחלות כירורגיות דחופות ובוצעו 538 ניתוחים דחופים. רק ב-16% מבתי החולים בארץ ישנם חדרי ניתוחי ייעודיים לניתוחים דחופים, אך ב-96% מהמחלקות יש לבטל ניתוחים בשעות הבוקר על מנת לבצע ניתוחים דחופים. חמישים-ואחד ניתוחים אלקטיביים בוטלו במהלך תקופת המחקר. זמן ההמתנה החציוני לניתוח דחוף בבית חולים גדול הוא 210 דקות, והוא גדול באופן משמעותי מזמן ההמתנה לניתוח דחוף בבתי חולים בינוניים וקטנים (145 ו-135 דקות, בהתאמה). בחישוב רב משתנים נמצא, כי גודל בית החולים (p<0.001), משמרת בוקר (p<0.001) והאבחנה (p<0.001) קשורים באופן משמעותי ועצמאי עם זמן המתנה ארוך.

מסקנות דיון וסיכום: עבודה זו מראה באופן ברור, כי נדרש שינוי ארגוני בכירורגיה דחופה, וכי מדד זמן ההמתנה לכירורגיה דחופה הוא מדד נוסף למצוקה במערכת הרפואה הציבורית.

מכון אסותא לחקר שירותי בריאות, קיים ב-27/05/2020 וובינר מקוון בנושא משמעויות צמצום הפעילות האלקטיבית במהלך משבר הקורונה, בוובינר נכחו מעל 170 משתתפים. המכון הוקם בשנת 2017 ביוזמתו של פרופ' שוקי שמר, ומספק תשתית לעריכת מחקרים בתחומי שירותי הבריאות, מדיניות וניהול מערכות בריאות, בישראל ובעולם

אנמיה המוליטית אוטואימונית (Autoimmune Hemolytic Anemia – AIHA) נחשבת למחלה נדירה בקרב ילדים ומחייבת לעיתים טיפול ארוך טווח. אחד הטיפולים המקובלים היום הוא ריטוקסימב, הניתן כטיפול גם במחלות אחרות כגון תרומובוציטופניה אימונית, זאבת ולימפומות מסוג תאי B.

במאמר זה, אנו מציגים פרשת חולה, ילד בן תשע שנים, שאובחן עם אנמיה המוליטית אוטואימונית עם נוכחות נוגדנים מסוגIGG  ורגישות לחום ולקור (mixed type) (Warm antibody autoimmune hemolytic anemia) והסתמן עם ערכים גבוהים של IgM Mycoplasma לאורך זמן. החולה טופל במינון ריטוקסימב שבועי של 375 מ"ג/מ"ר², למשך ארבעה שבועות, זאת לאחר כישלון טיפולי בסטרואידים ובאימונוגלובולינים במתן לתוך הווריד (IVIG). התגובה לטיפול הייתה טובה, עם עלייה משמעותית ברמות ההמוגלובין, ללא כל השפעות לוואי, ונמשכה כ-18 חודשים לאחר סיום הטיפול. במהלך חמש שנים מאז הטיפול הראשוני בריטוקסימב, חלו שתי נסיגות במצבו של המטופל עם הישנות תמס הדם (המוליזה). הראשונה, שנה וחצי לאחר האבחנה הראשונית, עקב אפיזודה של דלקת מעי חדה והשנייה ארבע שנים לאחר החזרה השנייה, עקב זיהום נגיפי. בשתי השנויות המחלה טופל הילד בריטוקסימב במינון המקובל. בכל אחת מהפעמים הוביל הטיפול לשיפור בתסמינים, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.

התפשטות מגפות ומוות המוני בעקבותיהן, מוכרים משחר האנושות. כך לדוגמה, מגפת הטיפוס, אבעבועות שחורות ומגפת הדבר. בתחילת המאה הקודמת התפרצה השפעת הספרדית ובסוף שנות ה-60 מגפת האיידס (HIV). מאז תחילת המאה הנוכחית, מספר מגפות התפרצו והתפשטו באזורים שונים בעולם. נגיף ה-SARS (Severe Acute Respiratory Syndrome), שפעת העופות ושפעת החזירים. בשנת 2014, התפרץ נגיף האבולה (Ebola virus disease) ובשנת 2015 התפרץ נגיף הזיקה (Zika virus) והיו מגפות נוספות. מגפות מחוללות טלטלה ויש להן השלכות בכל תחומי החיים. כל מגיפה בתורה גובה מחיר במספרים בלתי נתפשים של אבדות בנפש. מגפת האיידס, לדוגמה, קטלה עד כה על פי אומדנים שונים כ-30 מיליון בני אדם.

בסוף 2019 התפרץ בסין נגיף קורונה (COVID-19) והתפשט לרוב חלקי העולם. השלכות התפרצות הנגיף, משותפות למדינות רבות, בין היתר בשל חוסר הודאות לגבי אופן ההדבקה, אפשרויות הטיפול, היעדר חיסון ושיעורי תמותה גבוהים. מטבע הדברים, הגנה פיסית בעת הזו היא בראש סדר העדיפויות. אולם התמודדות עם ההשלכות על בריאות הנפש חשובה לא פחות, ועשויות להיות להן השלכות שליליות ארוכות טווח.

בדצמבר 2019 זוהה נגיף חדש ממשפחה הקורונה (SARS-CoV-2) המסוגל להדביק בני אדם במחוז ווהאן שבסין. הנגיף החדש התפשט במהירות רבה ברחבי סין ובהמשך בעולם כולו וחייב את הקהילה הבין לאומית להגיב באופן מהיר, על מנת להאט את התפשטותו. על פי ההערכות, מדינות דרום מזרח אסיה ובעיקרן סינגפור, טאיוואן ודרום קוריאה, היו מדינות בעלות פוטנציאל הפגיעה קשה בשל קרבתן הגיאוגרפית למקור ההתפרצות, התנועה הענפה המתקיימת בין מדינות אלה לסין וצפיפות האוכלוסייה הגבוהה שבהן. סקירה זו עוסקת בצעדים שנקטו מדינות דרום-מזרח אסיה בהתמודדות עם הנגיף, אשר עיקריהן מובאים כסיכום בטבלה 1.

איגודים מקצועיים נעשו למוסד חברתי-כלכלי-דתי חשוב ומרכזי בקהילות היהודיות של מזרח אירופה מראשית העת החדשה. איגודים אלו הסדירו באמצעות תקנות המהוות חלק מספרות המשפט העברי, עניינים כלכליים בין חברי האגודה לבין עצמם, בין חברי האגודה למוסדות וגורמים נוספים בקהילה היהודית, ובין בעלי המלאכה היהודים חברי האגודה לבעלי מלאכה לא-יהודים. איגודים אלו שימשו גם כהתארגנות דתית והסדירו נושאים בתחום זה. תופעה דומה במידת מה היא פעילותן של אגודות דתיות-התנדבותיות, בין שמטרתן הייתה לעסוק בפעילות דתית-סוציאלית-קהילתית כמו טיפול במתים ובחולים, ובין בפעילות דתית-ריטואלית מובהקת. גם אגודות אלו נעשו נפוצות בעיקר מראשית העת החדשה – באירופה ובאגן הים התיכון – וגם אלו הסדירו את תנאי החברות בהן ואת ענייניהן הדתיים והכלכליים בתקנות שונות. למרות ההסדרה המקיפה של שלל נושאים ובעיות, לא נמצאו ברשומות ובתעודות של איגודים אלו (מן המאה ה-16 ועד המאה ה-19) עדויות של ממש לטיפול בשאלות של רפואה תעסוקתית ורפואה מונעת בתחומי בריאות העובד. ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם המגמות וההתפתחויות הכלליות במודעות ובהסדרה של תחומים אלו. בנוגע לאגודות הדתיות-התנדבותיות, הרי שבתקנותיהן של החברות לטיפול בחולים ובמתים יש עדות לסוגיית בריאות החברים סביב שאלת ההימנעות מטיפול בחולים מסוכנים ומדבקים – נתון המשקף מודעות לסוגיה זו ולאו דווקא עיסוק ממשי בסוגיות מעולם הרפואה התעסוקתית.

בשני העשורים האחרונים קיים עניין גובר והולך בהכרה, בהבנה ובלקחי התנהלות הרופאים והרפואה בתקופת השואה. בתקופה בלתי נתפסת זו הגיעו לשיא שלא היה כמותו מעולם (ויש לקוות שגם לא יהיה יותר) הצד האפל והצד המואר של הרפואה: ההתנהגות הנפשעת של רופאים והרפואה הנאצית מחד גיסא, והתנהגות נאצלת ברוח שבועת הרופא של אחרים מאידך גיסא. בימינו, הולכת ומתחדדת ההבנה שהלמידה אודות עובדות אלו היא תשתית ייחודית ובעלת השפעה יוצאת דופן על העיצוב המקצועי של עובדי מקצועות הבריאות בהווה ולעתיד. במאמר שלפניכם נתאר בקצרה את הרקע ההיסטורי, את המקום שתופס התחום בשיח המקצועי – כנס מכונן שהתרחש בישראל בשנת 2017 ובו גם נוסחה ושולחה הצהרת הגליל –ה את הצפוי בשנים הקרובות ומחשבות לעתיד. בישראל, יש מקום מרכזי ליזמתו של פרופ' שאול שאשא בקיום כנס אודות הרפואה בשואה מזה 20 שנה, במרכז הרפואי לגליל בנהריה ומאמר זה מוקדש לו בהוקרה רבה.