תוצאת חיפוש

אפרים סיגלר^1,2, דורון צרפתי^3,1, אדוארד שכטר^1,4, עמירם ברעם^1,5, רמי מושונוב^1,6, יעקב בורנשטיין<sup>1,3,7

1</sup>החברה הישראלית לקולפוסקופיה ופתולוגיה של צוואר-הרחם, היחידות לקולפוסקופיה, ²מרכז רפואי רמב"ם חיפה, ³בית-חולים לגליל המערבי, נהריה, ⁴מכבי שירותי בריאות, תל-אביב, ⁵בית חולים ליס, ⁶בית חולים אסותא, ⁷והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה.

ניתוח כריתת לולאה (נכ"ל) של אזור ההשתנות (Transformation zone) מצוואר הרחם מקובל היום כשיטת הבחירה לטיפול במצבי ממאירות תוך-אפיתלית (מת"א). הקלות שבה ניתן ללמוד את השיטה ועלותו הנמוכה של הציוד, הביאו לכך שרופאי נשים מבצעים את הניתוח במירפאה. עם זאת, נוצר מצב שבו רופאי נשים שלא עברו הכשרה מספקת החלו לבצע ניתוח זה באופן עצמאי.

המטרה במאמר הנוכחי היא לתת תמונת מצב של ביצוע נכ"ל בישראל, על-מנת לבדוק את ההוריות לביצוע הפעולה הן אכן אלו המקובלות בספרות הרפואית העדכנית, והאם שיעור הסיבוכים דומה. למדווח במדינות המערב. מימצאי מחקר זה מהווים בסיס לדיון אם אומנם נדרש רישוי לביצוע נכ"ל.

שאלון שנבנה במיוחד לצורך המחקר נשלח לרופאים למחלות נשים, למנהלי מחלקות נשים ומרכזי בריאות האישה, ולמנהלי בתי-חולים ציבוריים ופרטיים. ההתייחסות בשאלון הייתה לשנת 2001, ונכללו בו שאלות על איבחונים טרום-ניתוחיים, גילאי הנשים המנותחות, מימצאי הדגימה שניטלה בניתוח, סיבוכים, תכיפות המעקב, אופן המעקב ועוד. כל רופא שביצע באותה שנה נכ"ל התבקש לענות על השאלות בנפרד עבור כל מירפאה שבה ניתח.

השאלונים שמולאו כללו מידע על 625 נכ"ל שבוצעו בשמונה מירפאות ציבוריות לקולפוסקופיה ובשלוש מירפאות פרטיות. גילאי הנשים נעו בין 18-70 שנה. ארבעים-ותישעה אחוזים מכלל המטופלות היו בנות 18-34 שנה. מרבית הנשים (416) נותחו עקב מת"א בדרגת חומרה 2 או 3. מאה-עשרים-ושמונה נשים עם מת"א בדרגת חומרה 1 עברו את הניתוח. במחצית מהן אוששה האבחנה על-פי דגימה שניטלה במהלך הניתוח וב-43 מהן נמצא אפיתל תקין, אך ב-20 נשים

(15.6%) אובחנה מת"א בדרגה גבוהה יותר (2-3) ובחולה אחת נמצא סרטן חודרני. הסיבוך השכיח ביותר של הניתוח הן מייד אחרי הפעולה והן לאחר משפר ימים היה דימום מוגבר. מעורבות שולי השאת Tumor)) נמצאה בחמישית לערך מהחולות.

לסיכום, הנוהג הקיים בסל השירותים של קופת-החולים בישראל לבצע סריקה במשטחי פאפ רק בגילאי 35-54 שנה, אחת לשלוש שנים, נמצא לוקה בחסר, לנוכח המימצא בעבודה הנוכחית, שכמחצית מהנשים שעברו נכ"ל היו בנות פחות מ- 35 שנה. לפיכך מומלץ להתחיל את הסריקה כבר מגיל 18 שנה. בדומה למדינות רבות אחרות בעולם המערבי, ההוריה העיקרית בישראל לכריתת לולאה הייתה מת"א בדרגת 2-3. אך ביצוע נכ"ל בהוריות בלתי מקובלות ובהרדמה כללית בחלק מהמרכזים, מצדיק להחיל תהליך רישוי לביצוע הפעולה. למרכזים השונים בישראל יש גישות שונות לחלוטין בכל הנוגע למשך הזמן שעל האישה להישאר במעקב. מומלץ להמשיך במעקב אחר נשים עם מעורבות שולי השאת במת"א במירפאה לקולפוסקופיה למשך שמונה שנים לפחות.

רננה שור¹, גליה ארדן², בתיה שלו², אהרון חלבה¹

¹המח' לרפואה פנימית ה', ²והמח' לתזונה, מרכז רפואי וולפסון, חולון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

תזונה משפיעת חיסון (תמ"ח) מכילה מרכיבים תזונתיים הגורמים בדרך-כלל להשפעה חיובית על המערכת החיסונית וזאת כאשר היא ניתנת בכמות העולה על זו המצויה בתזונה הרגילה.

בין המרכיבים העיקריים בתמ"ח נמנים L-ארגינין, L-גלוטמין, נוקלאוטידים וחומצות שומן רב-בלתי-רוויות.

נמצא, כי חולים שהוזנו בתמ"ח לקו פחות בסיבוכים מזיהומים, הונשמו מכאנית זמן קצר יותר ומשך אישפוזם בבית-החולים פחת. אולם ברוב החולים לא ניצפתה השפעה שגרמה להפחתת שיעור התמותה. בשנת 2001 קבעה ועידה אמריקאית הסכמות כלליות לגבי קבוצות חולים העשויות להפיק תועלת ממתן תמ"ח, ואלה מפורטות במאמר זה.

אם כן, עלינו כרופאים מוטלת החובה להכיר את הנושא של תמ"ח לגבי קבוצות חולים סגוליות המאושפזות בבתי- החולים וליישמו לשיפור בריאותם.

אברהים מרעי, גיל זנדמן- גודארד, יהודה שינפלד

המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז לחקר מחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

מחלות אוטואימוניות מייצגות מיגוון של מחלות, שביניהן זאבת אדמנתית מערכתית. במחלות אלה תוקפת מערכת החיסון מיגוון רחב של אנטיגנים עצמיים, וגורמת לפגיעה באיברי מטרה. לאחרונה נמצא, כי תאים מתים מהווים מאגר לאנטיגנים עצמיים המעוררים תגובה אוטואימונית בחלק מבני-האדם.

המנגנונים להשראת תהליך של מוות תאי מתוכנת (מת"מ) והתקדמותו כוללים גירויים חיצוניים, מסרים תוך-תאיים ותהליכי חיתוך חלבונים. במהלך מת"מ מתרחשות הפעולות הבאות: נדידה וחשיפה של מרכיבים תוך-תאיים על-פני ממברנת התא, פינוי שאריות התאים המתים על-ידי חלבונים מיוחדים ומערכת המשלים, ובסוף בליעתם על-ידי מקרופאגים.

בשנים האחרונות נאספו עדויות רבות לכך שתגובה אוטואימונית יכולה לנבוע כתוצאה מפגמים במסרים, בביצוע, במסלולי פינוי או בתהליך מת"מ. במאמר להלן נדון הקשר של מת"מ לפתוגנזה של זאבת אדמנתית מערכתית (זא"מ).

אריק קרסנטי^1,2, הרולד סגן-כהן³, יובל ארד³, אלכס לבנטל²

¹היח' לאפיסמיולוגיה סביביתית, משרד הבריאות, ²שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ³המח' לרפואת שיניים קהילתית, הפקולטה לרפואת שיניים, האוניברסיטה העברית, הדסה, ירושלים

הפלרת מי-השתייה כשירות לקהילה היא השיטה הבטוחה, בעלת עלות-תועלת הגבוהה ביותר והשוויונית ביותר למניעת מחלת העששת במדינות רבות. להפלרת המים תפקיד הגנתי מובהק כנגד עששת השיניים בכל מחזור החיים, ומפיקים תועלת מכך ילדים ומבוגרים כאחד. לאוכלוסיית הפעוטות והילדים הקטנים מהווה הפלרת המים שיטת המניעה היחידה לקידום בריאות השיניים, שאינה מצריכה ביקור במירפאת השיניים או נקיטת צעדים הדורשים רמת מודעות, השכלה והנעה (מוטיבציה) גבוהה של ההורים. יש להדגיש, כי אין תחליף סביר להפלרת המים לקהילה במלחמה כנגד העששת. עלותה של כל חלופה אחרת גבוהה בהרבה וקשה מאוד ליישום לאורך זמן. שיניו של האדם זקוקות לפלואוריד בכל ימי חייו להגנה בפני העששת. הפלרת המים נמנית על עשרת הישגי הרפואה המרשימים והבולטים ביותר במאה העשרים. עלות של שלושה שקלים לאדם בשנה (בקבוק מים מינרליים של חצי ליטר) מקדמת את בריאות השן של תושבי מדינת ישראל. בריאות הפה היא חלק בלתי נפרד מבריאותו הכללית של האדם, אך מסיבות שונות טיפול שיניים אינו נכלל בסל השירותים של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שנחקק ב-1994. לאחר יישום התקנות להפלרת מי-השתייה בישראל ודחיית עתירתם של המתנגדים בבית-המשפט העליון תגיע ההפלרה בישראל לכלל האוכלוסייה, ומדינת ישראל תתקרב למצב שבו הציבור יפיק לכל הפחות תועלת מהיתרונות של שיטת קידום בריאות יעילה, ותיקה ובטוחה: ההפלרה המיטבית של מי-השתייה.

דוד חסדאי, שמואל גוטליב, אורי גולדבורט, חנוך הוד, עדו קלוסקי

האיגוד לקרדיולוגיה בישראל

האנזים ציקלואוקסיגנזה (cyclooxygenase) מתווך את המעבר של חומצה אראכידונית (arachadinoc acid) לפרוסטגלנדינים (prostaglandins) ותרומבוקסן (thromboxane). שש הצורות הטבעיות והיציבות של הפרוסטגלנדינים הן...

מרים גאל-דור, חיה לוי, יוסף אלידן ואילן ארד

נודעת חשיבות רבה לאיתור מוקדם של ליקויי שמיעה בתינוקות, על מנת לשפר את סיכויי שיקומם בעתיד. בשנים האחרונות פותחו ברחבי העולם שיטות סינון שמיעה לילודים. בדיקת סינון שמיעה לילודים באמצעות רישום הפלט האקוסטי החלה בבית-החולים הדסה עין-כרם באוקטובר 1999, ובמסגרת עובר כל ילוד בדיקת סינון טרם שיחרורו מבית-החולים. במקרה של אי-תקינות הבדיקה נשלח התינוק למעקב במכון לאודיולוגיה והפרעות בתקשורת, ובהתאם לתוצאות מבוצע איבחון אודיולוגי מלא.

ילודים בקבוצת סיכון גבוה ללקויי שמיעה מוזמנים למעקב, גם אם הרישום בבדיקה הראשונית היה תקין. התוצאות הראשוניות של 8,982 ילודים שנבדקו מאוקטובר 1999 עד ספטמבר 2001 הראו, כי ב-93.5% מהילדים פורשה הבדיקה כתקינה, ב-4.2% התקבל רישום חד-צדדי בלבד ורק ב-2.2% מהילדים לא התקבל רישום דו-צדדי. מתוך התינוקות שהוזמנו למעקב, שיעור השבים למעקב היה נמוך ביותר בתחילה, אך השתפר בהמשך בעקבות מכתבים ושיחות טלפון. תוצאות המעקב מראות כי אותרו שישה תינוקות לקויי שמיעה מתחת לגיל 3 חודשים, מתוכם ארבעה השייכים לקבוצת סיכון גבוה. הרושם המתקבל הוא, כי מערך סינון השמיעה לילודים באמצעות רישום הפלט האקוסטי הוא יעיל ומתאים לאיתור מוקדם של לקויי-שמיעה. יחד-עם-זאת ראוי לשקול את כדאיות הפעלת הסינון בהתחשב בעלותו.

שמואל ג' הימן, סלביה מרמור, רון בן-אברהם, יואב שני, יובל חלד, יצחק שפירא, בתיה ליפשיץ-מרסר והווארד עמיטל

הדיון הקליני-פתולוגי המובא במאמר זה התקיים במרכז הרפואי תל-אביב ב-21 בפברואר 2001. חייל צעיר ובריא עד ליום מחלתו לקה בכישלון רב-מערכתי, עם ביטוי קיצוני של כשל הכבד עת שלקה במכת חום. המהלך הקליני של החולה התאפיין בתחילה באנצפלופתיה, בהיפופוספטמיה, בשינויים מעבדתיים המעידים על פגיעה בכליות ובשיבוש בתהליך הקרישה יחד עם רבדומיוליזיס והיפרתרמיה. כעבור יממה חל שיפור במצבו; אולם כעבור מספר שעות חלה שוב החמרה קלינית בולטת במצבו, שהתבטאה באי-יציבות המודינמית, בכשל קשה של הכבד, באי ספיקת כליות, בשיבוש קשה במנגנוני הקרישה, ברבדומיוליזיס ובאובדן הכרה. החולה נפטר 4 ימים מאוחר יותר. המטרה בדיון היתה לעמוד על המנגנונים שהביאו להחמרה זו, ולבחון דרכים שתאפשרנה למנוע מצבים דומים בעתיד.

שהאב שיהאב (1), קלרה נוטנקו (1), אריאל קורן (2), מירה רון (1), אדוארד סלחוב (3), תיאודור טולצינסקי (3)

משרד הבריאות, לשכת בריאות עכו (1), המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה (2), המח' לרפואה מונעת, משרד הבריאות, ירושלים (3)

לחסר דם בגיל הינקות יש השפעה שלילית ובלתי-הפיכה על התפתחותם הקוגניטיבית של ילדים. נערך סקר שמטרתו לבדוק את שיעור ההיארעות של חסר דם בקרב תינוקות ילידי 1995 הנמצאים במעקב בתחנות לבריאות המשפחה בנפת עכו. נבדק הקשר בין שיעור הלוקים בחסר דם למדדים חברתיים-כלכליים ודמוגרפיים שונים. משרד הבריאות ממליץ לתת לכל תינוק תוספת ברזל עד גיל שנה, ובהגיעו לגיל זה הוא מופנה לביצוע נוסחת-דם. תוצאות של בדיקות ההמוגלובין שערכנו הוצלבו עם נתונים ממאגר מידע של לשכת הבריאות. סה"כ נמצאו במעקב 7,925 תינוקות ילידי 1995, ואילו תוצאות בדיקת ההמוגלובין התקבלו מ-5,703 תינוקות.

בקרב 30.8% מכלל התינוקות נמצא המוגלובין הנמוך מ-11 ג'/ד"ל; רובם לקו בחסר דם קל. בקרב 24% מכל התינוקות שנבדקו נמצאה רמת המוגלובין שבין 10.0-10.9 ג'/ד"ל, ורק ב-1% מהנבדקים נמצאה רמת המוגלובין בערך הנמוך מ-9 ג'/ד"ל.

בניתוח הקשר בין שיעור חסר דם למדדים חברתיים-כלכליים ודמוגרפיים נכללו 5,535 תינוקות ממוצא לא יהודי. נמצא קשר מובהק בין שיעור חסר דם לבין מספר הילדים במשפחה (p=0.0005), ונמצא קשר הפוך ומובהק בין השכלת האם לשיעור חסר דם בקרב תינוקות (p=0.001). כמו-כן, הודגם הבדל בשכיחות של חסר דם בהשוואה בין תינוקות מקבוצות אוכלוסייה שונות (p=0.0001).

שיעור חסר דם היה גבוה יותר ביישובים ערבים עם רמה חברתית-כלכלית נמוכה לעומת יישובים עם רמת-חיים גבוהה. השיעור הגבוה ביותר של חסר דם בתינוקות נמצא ביישובים בדואים. ידוע שהרמה החברתית-כלכלית ביישובים בדואים היא נמוכה בהשוואה ליישובים ערביים אחרים.

שיעור התינוקות הלוקים מחסר דם בסקר שערכנו נמוך מזה שנמצא בסקרים דומים שבוצעו בשנות השמונים באזורים שונים בישראל. עם זאת, שכיחות חסר דם באוכלוסייה הלא יהודית באזור עכו היא גבוהה. המימצא מצביע על הצורך בתוכנית התערבות, במטרה להפחית את השכיחות של חסר דם לרמה המקובלת בעולם המערבי, ועל-ידי כך למנוע נזק להתפתחות הקוגניטיבית של תינוקות.

אדוארד כליף (1), שלום שטהל (2)

(1) המח' לאורתופדיה א', מרכז רפואי רמב"ם, (2) היח' לכירורגיה של היד, מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

שברים בבסיס עצם הטפח החמישית בכף היד אינם שכיחים. הסיבות להתהוותם הן בדרך כלל נפילה על יד מושטת או פגיעה בעקבות חבטת אגרוף. הגישות הטיפוליות הן שמרניות וניתוחיות. בספרות אין הסכמה לגבי הגישה הטיפולית המיטבית. במעקב אחר 14 חולים עם שברים בבסיס עצם הטפח החמישית שנותחו תוך יום ועד ארבעה ימים מהפציעה, נמצא איחוי מלא בכל השברים, טווח תנועות תקין במיפרקי הזרת והיעדר שינויים ניווניים במיפרק הקרפו-מטאקרפי החמישי במהלך שלוש שנים ומעלה ממועד הפציעה.

המטרה במאמר היא לסקור את ניסיוננו בטיפול ניתוחי מיידי בשברים בבסיס עצם הטפח החמישית, תוך שימת דגש על המצב האנטומי הייחודי של המיפרק הקרפו-מטאקרפי ועצם הטפח של הזרת וההשלכה התיפקודית שיש לכך על החולה, וכן סקירת הספרות המשמעותית לנושא.

ארדון רובינשטיין, אלנה יצחקוב

האגודה הישראלית לסוכרת

חולים הלוקים בסוכרת מסוג 2 מצויים בסיכון של פי 2-4 ללקות בטרשת-עורקים ובאוטם שריר-הלב ובשכיחות-יתר לתמותה בעת אירוע של אוטם שריר-הלב ואחריו. שיעור התמותה ממחלת לב בחולי סוכרת דומה לזו של אוכלוסייה שאינה לוקה בסוכרת, ושחוותה אוטם בעבר. ב- 80%-75% מהלוקים בסוכרת מתים מטרשת-עורקים וסיבוכיה. סוכרת מהווה גורם סיכון עיקרי למחלת לב ולטרשת-עורקים, ואחד הגורמים העיקריים התורמים להיותה כזו הן ההפרעות במשק השומנים, ההמלצות המובאות בזאת מהוות השלמה להמלצות למניעת מחלות לב, שפורסמו מעל דפי "הרפואה" בגיליון הראשון של המילניום.

(1) אלנה יצחקוב, (2) ארדון רובינשטיין

(1) המח' לרפואה פנימית ה', (2) המכון למטאבוליזם ביה"ח איכילוב, תל-אביב

השכיחות של מחלת לב איסכמית בחולי סוכרת מסוג 2 גדולה פי 2-4 מכלל האוכלוסייה, והתמותה בחולי סוכרת עם טרשת עורקים עקב מחלת לב איסכמית גדולה פי 3-6 מכלל האוכלוסייה. כ-80%-75% מהחולים בסוכרת מסוג 2 נפטרים מטרשת עורקים ומסיבוכיה.

סוכרת מהווה גורם סיכון עיקרי לטרשת עורקים והפרעות במשק השומנים (lipids) והליפופרוטאינים הם מהגורמים העיקריים לסוכרת. בסוכרתיים, כמו בלא סוכרתיים, יכולות רמות שומנים גבוהות להיות קשורות למצבים שאינם קשורים להיפרגליקמיה ולתינגודת לאינסולין, כמו לדוגמה, מחלת כליות, תת תריסיות, מחלת כבד או הפרעות גנטיות במשק הליפופרוטאינים.

Following 90 Patients with Antiphospholipid Syndrome: Manifestations of the Disease, Follow-Up of Antibodies Titers and Correlations with Clinical Manifestations in the Israeli Population - Patients in the Sheba Medical Center, Tel Hashomer

Ibrahim Marai, Yair Levi, Gezal Godard, Yehuda Shoenfeld

Department of Medicine B and Research Unit of Autoimmune Diseases, Chaim Sheba Medical Center (affiliated to Tel-Aviv University), Israel.

The antiphospholipid syndrome (APS) is defined by the presence of antiphospholipid antibodies (aPLs) with venous or arterial thrombosis, recurrent pregnancy loss or thrombocytopenia. The syndrome can be either primary or secondary to an underlying condition, most commonly systemic lupus erythematosus (SLE).

The purpose of the study was to review the manifestations of the APS in Israeli patients and to investigate the difference between patients with primary or secondary syndrome. Analysis of the correlation between the manifestations of the disease and the antibody titers [LA (lupus anticoagulant), IgG aCL (anticardiolipin), IgM aCL] was also performed.

In the study there were 90 patients with APS in the Sheba Medical Center. The clinical findings for all patients were recorded according to established protocol.

Results: Arterial thrombotic events were present in 51.1% of the patients; cereberal ischemic attacks were the most frequent arterial events. Venous thrombotic events were present in 45.6% patients; deep venous thrombosis was the most frequent venous event. Obstetric complications were found in 37.3% of patients; the most frequent complication was abortions. The clinical findings of patients with primary or secondary syndrome were similar. Patients with APS associated with lupus had a high prevalence of hemolytic anemia (28.6% v 3.3%; P=0.001), and ANA (antinuclear antibody) (75% v 12.9%; P=0.0001). There was no correlation between the antibody titers (LA, IgG aCL, IgM aCL) and clinical manifestations. The patients received anticoagulant treatment and antiaggregant drugs to prevent recurrence of symptoms. Clinical manifestations in Israeli patients did not differ from those in non-Israeli patients.

Conclusions: Venous or arterial thrombosis and obstetric complications are the most frequent clinical findings in APS. There was no different in clinical manifestations between primary and secondary syndrome. The findings of autoimmune hemolytic anemia and ANA were more frequent in patients with secondary APS. There was no correlation between antiphospholipid antibody titers and manifestations of disease. Overall, the patients require therapy with anticoagulant treatment and antiaggregant drugs. The clinical manifestations were similar in Israeli and non-Israeli patients.

The Lack of Awareness of the Israeli Population Regarding Gastrointestinal Complications from Non-Steroidal Anti-Inflammatory Drugs

Gisels Zandman-Goddard, Pnina Langevitz

Medicine Dept. B and F. The SlE Clinic and The Rheumatology Unit, Sheba Medical Center, Tel Hashomer, Israel

Non-steroidal anti-inflammatory drugs (NSAID) are potent analgesic agents. They are indicated for rheumatoid arthritis, osteoarthritis, severe acute and prolonged chronic pain. A wide range of analgesic agents are available. The objective of this study was to assess the patient's knowledge of his illness, his knowledge familiarity with NSAID medications and their side effects and thereupon, to evaluate the awareness, utilization, satisfaction and expectations associated with current available treatment.

During the year 2000, a randomized telephone screening questionnaire, was completed over a 2 month period for a sample group of the general Israeli population over 50 years of age.

Of the 3179 persons contacted, 2028 responded and 292 persons were treated with NSAIDs and further investigated. Fifty percent suffered from chronic musculoskeletal pain, 22% had osteoarthritis, 10% had rheumatoid arthritis, and 18% had undefined chronic pain. The average age of the respondent was 65 years old. The average duration of treatment was 11 years. The most common drugs used by the 292 respondents that were taking NSAIDs were diclofenac (Voltaren) - 51% and naproxen (Naxyn) - 21%. Only 4% were treated with COX-2 specific inhibitors. Twenty percent of the respondents utilized more than one NSAID simultaneously. Forty seven percent of the patients had peptic ulcer disease but only 39% of them were simultaneously treated with an NSAID and a gastroprotective agent. Sixty eight percent of patients expected amelioration of symptoms while taking NSAIDs. Seventy seven percent of respondents were dissatisfied with treatment. The patients expressed that they did not have a reliable easily accessible source of information on their disorder or on available treatment options.

Many respondents were not aware of their medical diagnosis. In general, patients were not aware of all the available NSAIDs or the side effects of gastrointestinal complications. Enhancement of information available to the patient is warranted to improve the provision of efficient therapy, reduce side effects and increase patient satisfaction from therapy.

Preservation of the Larynx in Advanced Cancer

Edward Rosenblatt, Nava Siegelmann-Danieli, Jemal Zidan, Nisim Haim, Abraham Kuten

Oncology Dept., Rambam Medical Center and Rappaport Faculty of Medicine, Technion-Israel Institute of Technology, Haifa

The effectiveness of sequential chemo-radiotherapy in preserving the larynx in advanced laryngeal carcinoma was assessed. 4 Unselected patients (19 men and 2 women, mean age 60 years) with advanced squamous cell carcinoma of the larynx (T3-4/N0-3) received induction chemotherapy consisting of 2-3 cycles of cisplatin (100 mg/m²) and 5-flourouracil (1000 mg/m²/day) as a continuous infusion on days 1-5 followed by definitive radiotherapy: 50 Gy to the whole neck, 70 Gy to the larynx and clinically involved nodes, using a combination of 6 MV photons and 9-12 MeV electrons.

19 of The 21 patients responded to combined therapy but there was no response to induction therapy in 2 (10%) and 2 did not complete therapy due to severe toxicity. At a mean follow-up of 40 months, 7 had undergone total laryngectomy (33%), for an overall 5-year laryngeal preservation rate of 66%. Reasons for total laryngectomy in 2 patients were no response and in 5 tumor recurrence.

Mean survival was 39 months (range 11-46 months); at last follow-up 17 of 21 were alive and disease-free, 11 of whom had a functional larynx (65% of survivors). 2 died due to disease progression and 1 due to a cardiovascular event. Sequential chemo-radiation allows laryngeal preservation in about 2/3 of surviving patients without compromising survival.

Home Palliative Care of Terminal Cancer Patients, with Family Feedback

Hana Arad, Hana Geva, Valery Rosin, Ruth Kibrik, Isaac Kersz

Home Care Unit of Kupat Holim Haklalit, HaEmek Medical Center, Afula and Quality Improvement Unit, Rambam Medical Center, Haifa

Palliative care of terminal cancer patients is one of the tasks of our Home Care Unit. Increasing hospitalization costs have brought forward the decision to treat them at home, assuming that they would prefer to return and die in their natural surroundings, among family.

Most of our patients are aged, recent immigrants from the Soviet Union, of low socioeconomic status; most live with their close families. Our care model combines social, cultural, economic, medical and nursing aspects. More patients choose to die at home, and that is where costs are minimal. Care management and characteristics of 44 terminal cancer patients, who died between January and October 1996, are described. Living with a family was not required for treatment at home. Length of care by the unit ranged from 1-48 weeks, with an average of 8.5 and a median of 6. 55% of patients were hospitalized, most (58%) for 5-9 days for noncancerous diseases, and then discharged home. 54% died at home, a third were hospitalized for 2-17 days before death. Compared to the average length of stay in palliative care oncology wards, 1044 days and more than NIS 500,000 were saved.

A telephone survey examined families' satisfaction with various components of care. 92% were satisfied with the home treatment. 79%-82% felt that the nurse and doctor of the team met their needs and expectations. Half the families were satisfied with the treatment of pain. Families in which treatment was 24 weeks or more were generally less satisfied than those with shorter treatment at home. We learned that an early entry into treatment is necessary; hospital referral criteria should consider to a greater extent the coping ability of families; nursing aid hours should be increased and professional emotional support added; additional pain control methods should be used. All these would strengthen families, improve quality of care, and contribute to additional savings by decreasing hospital stay.