תוצאת חיפוש

רמי בן-יוסף

היפרתרמיה (חימום) של השאת הממאירה במישלב עם קרינה, משמשת כאמצעי טיפול בחולי סרטן. לאחרונה פורסמו מספר מחקרים מבוקרים ובהם דווח שהטיפול המשולב – היפרתרמיה וקרינה – יעיל יותר מקרינה בלבד. המטרה בעבודה זו היא לדווח על תוצאות הטיפול בחולי סרטן באמצעות טיפול משולב במהלך השנתיים האחרונות.

חולים בשאת ממאירה שטחית טופלו בקרינה ובהיפרתרמיה. הטיפול בקרינה ניתן, כמקובל, באמצעות מאיץ קווי ובכמות התואמת את זו שהיתה ניתנת ללא היפרתרמיה. ההיפרתרמיה ניתנה באמצעות מכשיר חימום (מדיספק, ישראל) הפועל באמצעות קרינה אלקטרו-מגנטית לא מייננת בתדירות של 915 מגה-הרץ. הטיפול ניתן כ-15 דקות מתום הקרינה, במשך 45 דקות.

עשרים וארבעה חולים – נשים שלקו בסרטן השד (13), ונשים וגברים שלקו בסרטן העור (4), במלנומה (3) ובשאתות אחרות (4) טופלו בגישה זו. מספר הטיפולים נע בין 2-5 לכל שדה היפרתרמיה, ובסך הכל ניתנו 151 טיפולי היפרתרמיה לארבעים שדות, בכל החולים נצפתה הקלה בתסמינים ולא נצפו השפעות-לוואי קשות. בשנים-עשר חולים (83 טיפולי היפרתרמיה ב-91 שדות) שטופלו במכון לאונקולוגיה שבמרכז רפואי תל אביב נצפתה תגובה מלאה בתשעה שדות (47%), תגובה חלקית בשמונה שדות (42%) ובשני שדות (11%) לא היו מלכתחילה מדדים למעקב. זמן המעקב המרבי החולים אלו היה 12 חודשים והחציוני 3 חודשים.

שיעור התגובה לטיפול המשולב בקרינה והיפרתרמיה הוא גבוה, בדומה למדווח בספרות הרפואית. מן הצורך להגביר בישראל את ההסתייעות במישלב זה לטיפול בחולי סרטן.

מרדכי שמעונוב, פנחס שכטר, ויקטוריה פרידמן, עדה רוזן, הנרי היאט ואברהם צ'רניאק

בין השנים 1998-2000 הופנו למחלקתנו 18 חולים הלוקים בשאת בכבד שאינה בת-כריתה לטיפול בהקפאה לאפארוסקופית. נתוני החולים עובדו על-פי פרוטוקול איבחוני קבוע ונמצאו בלתי מתאימים לניתוח לכריתת השאת.

בקבוצה נכללו 9 גברים ו-9 נשים בגילי 62-81 שנה (ממוצע של 72 שנה). עשרה חולים לקו בתהליכים משניים בכבד כשמקור השאת הראשונית מהכרכשת, ו-8 חולים לקו בתהליכים ראשוניים של הכבד (הפטומה ו-  hepatocellular carcinoma). חמישה חולי הפטומה לקו בנוסף צמקת כבד עקב דלקת כבד מסוג C, בשמונה חולים אובחנה מעורבות דו-צדדית של הכבד ובעשרה חולים אובחנה מעורבות חד-צדדית של הכבד.

הניתוח בוצע בהרדמה כללית. בשלב ראשון בוצעה הערכה לאפארוסקופית, תוך הסתייעות בבדיקת על-שמע לאפארוסקופית. חולים עם שאת שאינה ניתנת לכריתה בניתוח וללא מעורבות מחוץ לכבד טופלו בהקפאת הנגעים בכבד בגישה לאפארוסקופית. חולה אחת נפטרה במהלך הבתר-ניתוחי עקב מחלת לב. הסיבוכים השכיחים היו חום (4 חולים), בעיקר עקב תמט (אטלקטזיס) ודמם (2 חולים).

יעקב סתיו וגד סגל

ביקלוטמיד (bicalutamide; CASODEX) היא תרופה נוגדת-אנדרוגן בעלת מיבנה מולקולתי שאינו על בסיס סטרואיד (nonsteroidal antiandrogen), ובעלת זמן מחצית-חיים ארוך המאפשר נטילה חד-יומית. ההוריה לטיפול היא סרטן הערמונית במצב מתקדם (advanced disease). התרופה ניתנת במישלב עם תואמי LHRH (luteinzing hormone releasing hormone), במינון חד-יומי של 50 מ"ג. ביקלוטמיד במינון חד-יומי של 150 מ"ג כטיפול חד-תכשירי (monotherapy) הוכחה כבעלת יעילות השווה לסירוס בחולים עם מחלה מתקדמת שאינה גרורתית. מחקרים עכשוויים מתנהלים אודות בחינת יעילותה של ביקלוטמיד כטיפול חד-תכשירי במיסגרת הטיפול האדג'ובנטי בחולים במחלה מוקדמת. ביקלוטמיד אינה פוגעת בחימוד המיני באותה מידה כמו סירוס. רגישות בשדיים ודדנות הזכר (gynecomastia) הן השפעות-הלוואי השכיחות ביותר של ביקלוטמיד. התרופה אינה גורמת לפנימוניטיס או להפרעת הסתגלות לאור או לחושך, שהן השפעות-לוואי מוכרות של נילוטמיד (nilutamide – אינה משווקת בישראל). שכיחות השילשולים בעקבות נטילת ביקלוטמיד במינון של 50 מ"ג ביום. פלוטמיד (Flutamide; EULEXIN) במינון של 750 מ"ג ביום. נטילת ביקלוטמיד עלולה לגרום להפרעה בתיפקודי הכבד, אולם לרוב הפרעה זו היא קלה וחולפת גם אם הטיפול נפסק וגם אם לאו.

אהרון סולקס

בסקירה זו מסוכם חצי יובל של עבודה קלינית מאומצת בתחום הכימותרפיה מונעת לחולות הלוקות בסרטן השד בשלב II.

הטיפול במישלב CMF בשנות ה-70 מסמן את תחילתו של העידן המודרני בתחום זה. הניסיון העשיר שהצטבר בהמשך מלמש שהטיפול המונע חייב להינתן בסמוך לכריתת השאת הראשונית, במינונים ובלוח זמנים מיטביים, לפרקי זמן קצרים יחסית של כחצי שנה.

הטיפול בהמשך במישלבים המבוססים על אנטרהציקלינים, כגון אדריאמיצין ואפירוביצין, מהווה ציון דרך משמעות בקרב החולות עם קישיות-לימפה נגועות בבית-השחי, מתן רצוף (sequential) של אדריאמיצין ולאחריו CMF בחולות שאובחנו בהן עד 4 קישריות-לימפה נגועות או יותר בבית-השחי, ראוי לציון.

מטה-אנליזה של ניסויים קליניים מרובים שנכללו בהם עשרות-אלפי חולות עם סרטן השד בשלב II, מלמדת על ירידה בסיכון היחסי והמוחלט להישנות מחלה זו או לתמותה ממנה כאשר נוספה לטיפול המקומי כימותרפיה מונעת. יתרון זה נשמר גם לאחר מעקב של 20 שנה ויותר. לדוגמה, טיפול ב-CMF מפחית בכ-35% את הסיכון היחסי להישנות המחלה בהשוואה לטיפול מקומי בלבד.

המחקרים הקליניים המתבצעים בשנים האחרונות מכוונים להוכיח את תפקידן של התרופות הרעלניות החדישות שנוספו למערך הטיפול נוגד-הסרטן, כגון הטקסנים (texanes). לאחרונה החל להצטבר מידע על הטיפול בנוגדן החד-שיבטי הרצפטין כחלק מהטיפול המונע בחולות הלוקות בשאת עם ביטוי גבוה של האונקוגן Her2Neu.

לכימותרפיה מונעת השלכות אפשריות ארוכות-טווח. לדוגמה, אל-וסת עם סיכון בהמשך ללקות באוסטאופורוזיס או במחלת לב איסכמית. רעלנות של הלב לאחר מתן אנטרה-ציקלינים: לא הוכחה עד כה ברוב המכריע של הדיווחים שכיחות-יתר של שאתות נוספות בקרב נשים שעברו כימותרפיה מונעת.

בתוך תקופה של כרבע מאה התבססה הכימותרפיה המונעת כחלק בלתי-נפרד מהטיפול הכוללני בחולות בסרטן השד בשלב II.

רינת ירושלמי, אריקה רקובסקי ואהרון סולקס

אישה בת 64, אובחנה כלוקה בסרטן החלה בשנת 1984, טופלה והגיעה למצב של הפוגה מלאה. המחלה נישנתה כעבור שנתיים וחצי. החולה קיבלה טיפול כימי ושוב הושגה נסיגה מלאה של המחלה. כעבור כ-9 שנים ניצפתה עלייה בסמן CA-125, ובאופן טבעי עלה החשד להישנות סרטן השחלה. אולם בבירור שנערך עלה כי האישה לקתה בלימפומה שאיננה הודג'קין (לא"ה) ( NHL– Non Hodgkin's Lymphoma).

בדיווח על פרשת חולה זו ובדיון שלאחריו נתייחס למשמעות העלייה בסמן CA-125 ב-לא"ה. פרשת חולה זו מדגימה כיצד התבססות על סמני מחלת הסרטן עשויה דווקא להטעות את הרופא.

אלון ילין, דויד סמינסקי, מיכאל פלאי, הנרי פרידמן, מאיה טפרברג ויעל רפאלי

חולים הלוקים בשאתות המערבות את חלל הצדר (pleura) הם בעלי תוחלת חיים קצרה. סיבת המוות העיקרית היא התפשטות השאת לצדר. טיפול הבחירה בחולים אלו אינו ברור.

המטרה במחקר הנוכחי היתה לבדוק האם טיפול אורי משולב הכולל ניתוח, כימותרפיה מקומית וחימום-יתר אפשרי הוא בטוח ויעיל בלוקים בשאתות עם פיזור צידרי.

נבדקו רטרוספקטיבית 43 חולים שעברו ניתוח עם זילוח צידרי כימותרפי בחימום-יתר. מרבית החולים לקו בשאתות בצדר או ההרת (thymus) עם פיזור בחלל הצדר. עשרים-וחמישה (25) חולים קיבלו טיפול אחר בעת כלשהי לפני הזילוח. במהלך הניתוח בוצעה כריתה לפי סוג השאת ומצב החולה. הזילוח בוצע באמצעות משאבה סיבובית, מתמר חום וציספלטינום במינון של 60-200 מ"ג.

הטמפרטורה התוך-צידרית בכל החולים היתה מעל 40 מ"צ. לא ניצפו בעיות המודינמיות או בעיות נשימה הקשורות לזילוח. לא היתה תמותה תוך-ניתוחית ולא רעילות המטולוגית, כילייתית או מערכתית. שלושה חולים נפטרו בתקופה הבתר-ניתוחית (7% תמותה) ו-14 לקו בסיבוכים, ברובם קלים. שיעור ההישרדות בחיים של כלל החולים לשנה אחד, שנתיים, שלוש וחמש שנים היה 78%, 72%, 50% ו-36%, בהתאמה. שיעור ההישרדות הגבוה ביותר ניצפה בחולים עם תימומה – 70% לאחר שלוש וחמש שנים, והנמוך ביותר ניצפה בחולים עם גרורות – 31% לשלוש שנים.

מבין 39 חולים שהיו במעקב לטווח קצר ובינוני (24 חיים ו-15 שנפטרו), ב-28 מהם (72%) לא ניצפתה הישנות של השאת בריאה או בצדר בצד המנותח.

המסקנות מהמחקר היו שניתוח עם זילוח כימותרפי בחימום-יתר ניתן לביצוע והוא בטוח יחסית. השיטה מעניקה סיכוי טוב להכחדה מקומית מלאה לטווח בינוני של שאתות עם מעורבות הצדר. בחולי תימומה עם פיזור צידרי מסתמן יתרון ריפויי על-פי שיטות טיפול אחרות. יש לבדוק בעתיד זילוח עם תרופות כימותרפיות אחרות כטיפול חד-תכשירי או רב-תכשירי.

רינת חכמון, בנימין פיורה ומשה מזור

קיימת בעולם המערבי דרישה גוברת והולכת לטיפול הורמוני חלופי נרחב (טה"ח) בנשים לאחר חדילת האורח. אולם חשש מתחלואה ותמותה ממחלות ממאירות, כגון סרטן השד וסרטן רירית הרחם, מגביל את הטיפול הנרחב בתכשירים הורמוניים חלופיים.

למרות שבמרבית המחקרים האפידמיולוגיים לא הודגם קשר מובהק בין טיפול הורמוני חילופי להתהוות שאתות ממאירות, קיימים עדיין חילוקי דעות ביחס לקשר בין טה"ח לסרטן השד. כמעט כל רופא שממליץ על טה"ח נשאל על-ידי המטופלת: "דוקטור, האם ההורמונים שאתה רושם לי עלולים לגרום לסרטן?".

ערכו של טה"ל בטיפול בתסמינים חדים של חדילת אורח או במניעתם, בהפחתת שיעורי תחלואה ותמותה ממחלות לב וכלי-דם או במניעתם, ובטיפול באוסטיאופורוזיס בנשים לאחר חדילת אורח – הוא רב. מאחר שטה"ח ניתן בדרך-כלל על ידי קבוצה רחבה של רופאים, כגון רופאי משפחה, רופאי נשים, אורתופדים, קרדיולוגים וכדומה, נודעת חשיבות רבה לסקירת הספרות בנושא זה, על-מנת לעדכן את קוראי "הרפואה" במחקרים האחרונים ובתיאוריות החדשות בנושא זה.
 

עדי יוסיפוביץ ויורי קופולוביץ

חקר מחלות ממאירות מתקדם בקצב מהיר בשנים האחרונות, וריבוי החידושים בביולוגיה מולקולתית ובגנטיקה מאדיר ומסעף את כמות המידע הנאסף בנושא. סרטן ברירית הרחם (endometrial carcinoma) הוא אחת הממאירויות השכיחות באיברי המין הנקביים, ומהווה אתגר איבחוני וטיפולי חשוב. המטרה במחקרים בנושא היא למצוא כלים חדשים לאיבחון מוקדם. ולפתח טיפול מיטבי בלוקים במחלקה ובמצבים המקדימים מחלה זו.

מובאת בזאת סקירת ספרות של המחקר העדכני בגנטיקה ובביולוגיה מולקולתית, עם מיתאם למאפיינים הקליניים והפתולוגיים של השאת.

רקפת צ'רניסקי ואליס מרקיציו

שיעור הלוקים בסרטן הפה גדל והולך; עם זאת, לא חל שיפור משמעותי ביכולת הטיפול בחולים אלה ובשיעור הישרדותם. למרות שחלל-הפה קל לבדיקה, רוב החולים מאובחנים בשלב מתקדם של המחלה, שהפרוגנוזה גרועה. שיפור המודעות בקרב האוכלוסייה, בעיקר בקרב העוסקים ברפואה, מהווה גורם משמעותי בהגדלת הסיכויים למניעת המחלה, לגילוי מוקדם שלה ולהגדלת תוחלת חייהם של הלוקים בה. במאמר זה נסקרים בקצרה האפידמיולוגיה, גומרי הסיכון והטיפול בלוקים במחלה, ומפורט תהליך גילוי המחלה באמצעים שונים, תוך הדגשת חשיבות הגילוי המוקדם של נגעים טרום-ממאירים וממאירים.

אלינה וייסמן-ברנר, ברוך ברנר, ליאור כ"ץ ואריאל הורביץ

רעלן הריצין, המופק מזרעי צמח הקיקיון, הוא אחד הרעלנים הצמחיים הרעילים ביותר בעולם. הרעלן מורכב משתי שרשרות רב-פפטידים הקשורות בקשר גופריתי כפול. מנגנון ההרעלה מבוסס על עיכוב בלתי-הפיך של ייצור חלבונים. דרך החשיפה השכיחה ביותר היא בבליעה, אולם דווח על חשיפה עקב מגע או שאיפה, וכן דווח בשנת 1978 על מקרה יחיד של הזרקה לתוך השריר למטרת התנקשות. סימני ההרעלה מופיעים כעבור מספר שעות או ימים, וכוללים כאב בטן, שילשול דמי, חולשה, קוצר-נשימה, חום והחמרה עד לתמט (collapse) מערכתי, סימנים מרכזיים, נמק בכבד ואי-ספיקת כליות. הטיפול בהרעלת ריצין הוא תומך בעיקרו, וקיים חיסון שנוסה בבעלי חיים בלבד. הריצין עלול לשמש כנשק ביולוגי בשל עמידותו לחום, קלות ייצורו ושכיחות העולמית. אולם בימים אלה נבדק שימוש אחר בריצין – מתן תכשיר זה כאימונוטוקסין לטיפול בחולי סרטן.

אלון ילין, דויד סימנסקי, מיכאל פלאי ויעל רפאלי

ניתוח בבית החזה בשיטת התורקוסקופיה עם הסתייעות בווידיאו הפכו לשיגרה בישראל, בדומה למרבית המדינות בעולם. צבירת ניסיון והתפתחויות טכנולוגיות המאפשרות ביצוע ניתוחים מורכבים יותר. עד כה לא בוצעה בישראל כריתה של אונת ריאה בשיטה התורקוסקופית.

במאמר זה מובא הניסיון הראשוני במרכז הרפואי שיבא בכריתת אונה תורקוסקופית, ונדונים יתרונותיה, חסרונותיה וההוריות לבחירתה של שיטה זו.

מיוני 2000 ועד ינואר 2001 עברו חמישה חולים (3 גברים ו-2 נשים) בגילי 22-72 כריתת אונה תורקוסקופית. בארבעה מהם אובחנה שאת ממאירה ובחולה אחת – תהליך טב. ההכנה לניתוח, שיטת ההרדמה והניטור היו זהים לאלה המתבצעים בניתוח פתוח. הניתוחים בוצעו דרך שלושה פתחים באורך 1.5 ס"מ ובאמצעות תורקטומיית עזר באורך 5-7 ס"מ. החלק הארי של הניתוח בוצע באמצעים מקלברים. בחולים הלוקים בסרטן הריאה ניטלו דגימות מקישריות-הלימפה האזוריות ונבדקו תיפקודי הריאה לפני הניתוח ומיד לאחריו.

בכל החולים הושלמה כריתת האונה על-פי התיכנון הראשוני, מבלי שיתעורר הצורך לעבור לשיטה הפתוחה. הניתוח נמשך 120-160 ד'. לא היה צורך בעירוי-דם במהלך הניתוח או לאחריו. לא נפטר אף חולה במהלך הניתוח, וחולה אחת בלבד לקתה בשני סיבוכים לא קשים. כמות התרופות הנרקוטיות הנצרכות לאחר הניתוח היתה קטנה. תיפקודי הריאות הדגימו ירידה קטנה מהצפוי בהשוואה לניתוח פתוח. התוצאה האסתטית היתה מעולה.

לסיכום, כריתה אונת ריאה בשיטה התורקוסקופית ניתנת לביצוע גם בישראל, ומהווה חלופה טובה עבור חלק מהחולים. יתרונה הגדול של השיטה הוא בצימצום הטראומה בעקבות הניתוח בעדיפות תיפקודית ובשיעורי תמותה ותחלואה נמוכים יותר. עם זאת, חסרונה העיקרי של השיטה הוא בעלותה הגבוהה.

בן עמי סלע

מוות תאי מתוכנת (apoptosis) (מת"מ), כמנגנון הומאוסטטי המביא למותם המתוכנת של תאים ברקמות תקינות וממאירות כאחד, מווסת על-ידי שני גורמים מנוגדים: מחד-גיסא, משפחת אנזימי caspase, שהם ציסטאין-פרוטאינזות המסייעות לתהליך המת"מ, ומאידך-גיסא, שלוש משפחות חלבונים המעכבות את התהליך: bcl2, חלבוני heat-shock בעיקר HSP-70 ו-HSP-27 – ומשפחת חלבונים מעכבי מת"מ IAP (apoptosis inhibitory proteins). כל אלה עשויים למנוע מת"מ, ובכך להביא לשיגשוג תאים ממאירים ואף לגרום לעמידותם בפני תרופות ציטוסטטיות. חלבוני IAP השתמרו מבחינה התפתחותית מהנגיפים ועד ליונקים. הם מכילים 2-3 רצפים חוזרים העשירים ב- cysteine/histidine, כפי שמוצאים בנגיף baculo, והמכונים BIR (baculovirus repeats IAP). כמו-כן, מכילים חלבונים אלה שייר קצה קרבוקסי הידוע כ- RING finger. משפחת IAP מכילה 5 חלבונים, והאחרון בהם, שהתגל בשנת 1997 במעבדתו של Altieri, הוא ה-SURVIVIN – חלבון ציטופלסמי בעל משקל מולקולתי של 16.5 ק"ד. ייחודו של survivin הוא בעובדה שהוא מכיל BIR יחיד בלבד, והוא חסר את ה-RING finger, אולם בהבדל מחלבוני משפחת IAP האחרים, הוא מתבטא בריקמה עוברית, אך אינו מצוי בתאים בוגרים שעברו התמיינות. כמו-כן, הוא מתבטא באופן ברירני בכל התאים הממאירים שנבחנו עד כה בבני-אדם.

[...]

מאז הפירסום הראשון בשנת 1997, מעורר ה-survivin עניין רב, הן בשל פעילותו במניעת מת"מ והן בנוכחות הסגולית שלו בתאים ממאירים בלבד. ההשערה שחלבון זה יכול לשמש כסמן לממאירויות ואולי אף כמדד פרוגנוסטי להערכת דרגת השאת וחומרתה, הובילה לביצוע מחקרים בסוגי סרטן מגוונים, ובסקירה זו מסוכמות שלוש שנות מחקר ראשונות על חלבון מעניין זה.

אמנון זיסמן

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

כריתה רדיקלית לאפארוסקופית של העמונית בוצעה לראשונה בטקסס על-ידי צוות שבראשו Clayman ו-Kavoussi. בשנת 1997 פירסמו Schuessler וחב' את התוצאות והרשמים שהוסקו מהניתוחים בתישעה חולים שערכה קבוצה זו, ניתוחים שנערכו ב-3 מרכזים גדולים בארה"ב בין השנים 1991-1995. באותה שנה פורסמו בניו-יורק תוצאות סידרה נוספת. בשל מורכבותה ומישכה הארוך, ועקב רושם ראשוני של היעדר יתרונות בניתוח זה לעומת הגישה הפתוחה, לא זכתה הגישה הלאפארוסקופית להכרה ממשית באותה עת. מאמצי פיתוח מקבילים באירופה נשאו פרי, ותוצאותיהם פורסמו בשנת 1998. עד היום טופלו בגישה זו בעולם כ-500 חולים הלוקים בסרטן הערמונית. רובם טופלו בשני מרכזים בפריס, ומיעוטם בארה"ב. לאחר שהגישה הוצגה בהרחבה בכינוס השנתי האחרון של החברה האמריקנית לאורולוגיה באטלנטה (AUA) וזכתה להערכה והתעניינות, נעשים צעדים ראשונים ליישום נרחב של השיטה. בכנס הראשון ללאפארוסקופיה אורו-אונקולוגית זכה הנושא לכיסוי נרחב ומעמיק על-ידי Guillonneau ו-Gill. במרכזים אורולוגיים רבים בעולם פועלים כיום לרכישת המיומנות הדרושה לביצוע גישה זו.

מרדכי שטלריד (1), מיכל הרן (1), אברהם קלפפיש (1), יואב לוריא (2), סטיב מלניק (3),

(1) המכון להמטולוגיה, (2) המכון לגסטרואנטרולוגיה, (3) המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי קפלן

כימותרפיה בלוקים במחלות לימפופרוליפרטיביות שהם גם נשאי דלקת כבד B, עלולה לגרום להתעוררות דלקת כבד B, ובעקבות זאת למוות עקב אי-ספיקת כבד.

במאמר זה מובאות 2 פרשות חולים שטופלו לאחרונה בכימותרפיה ולקו בסיבוך זה. החולה הראשונה אובחנה עם לימפומה אימונובלאסטית וטופלה במישלב כימותרפיה ProMACE CytaBOM. בעקבות הטיפול חלה התעוררות של דלקת כבד B, ובסיום הטיפול הופיעה דלקת כבד סוערת עם יתר-בילירובינמיה, תת-אלבומינמיה, הפרעות קרישה ומיימת.

החולה השני הוא גבר בן 34 שאובחן שלוקה ב- T ALL, טופל במישלב BFM 95 ובמהלך הטיפול לקה בדלקת כבד B. שני החולים טופלו בלמיבודין והחלימו. מתן למיבודין למטרת מנע בהמשך, איפשר כימותרפיה בחולה הראשונה לאחר הישנות מחלת הלימפומה והמשך טיפול לפי מישלב BFM 95 בחולה השני. טיפול בלמיבודין מפסיק את שיכפול הנגיף המחולל דלקת כבד B, וכך נמנע שיפעול המחלה בעקבות כימותרפיה. כמו-כן, למיבודין מקל ככל הנראה את עוצמת המחלה בחולים שלקו בדלקת כבד B עקב שיפעול.

ניר הוד (1), פיליפ חגג (2), יהודית זנדבנק (3), תפחה הורן (1),

המכון לרפואה גרעינית (1), המכון לאנדוקרינולוגיה (2) והמכון לפתולוגיה (3), מרכז רפואי "אסף הרופא", צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאת פיטמתית (papillary tumor) היא השאת הממאירה השכיחה ביותר של בלוטת התריס. מאה עשרים ותישעה חולים עם שאת פיטמתית של בלוטת התריס הופנו לטיפול ביוד רדיואקטיבי ולמעקב במכוננו בין השנים 1992 עד אמצע שנת 2000.

מובאים בזאת נתונים לגבי 33 חולים מתוכם (25.6%), שלקו בגרורות רחוקות (distant metastases) מהצוואר במהלך מעקב ממוצע של 2.9+-3.12 שנים.

שכיחות החולים עם גרורות רחוקות מקרב כלל החולים הלוקים בשאת פיטמתית, היתה גבוהה בהשוואה לעבודות אחרות. האזורים השכיחים ביותר להימצאות גרורות רחוקות היו הריאות וחלל המיצר: הן הודגמו ב-32 מתוך 33 החולים (97%). מצאנו 2 דגמים עיקריים של קליטת I-131 בגרורות בריאות: האחד בעל מאפיינים של קליטה מפושטת מיליארית והשני עם קליטה מוקדית בגרורות. גרורות בעצמות התהוו בחולה אחד בלבד.

התהוות גרורות רחוקות היתה שכיחה יותר בקרב הגברים לעומת הנשים (38.7% לעומת 21.4% בהתאמה, P=0.055).

נמצא, כי גברים שהתהוו בהם גרורות רחוקות היו מבוגרים יותר משאר החולים במידה משמעותית: הגיל הממוצע של גברים עם התפשטות גרורות רחוקות היה 52.8 שנים לעומת 42.2 בממוצע בנשים (P=0.099).

לא נמצא קשר מובהק בין שכיחות גרורות רחוקות לגיל מתקדם של החולים. לא נמצא הבדל משמעותי בגיל הממוצע של החולים עם וללא גרורות רחוקות 21.4+-46 ו-14.3+-46 שנים, בהתאמה).

במהלך האיבחון הראשוני של המחלה התגלו גרורות רחוקות במרבית הנשים (81%), אך רק ב-42% מהגברים.

מקרב 16 מהחולים עם גרורות רחוקות שבהם בוצעה בתירת קישריות לימפה צוואריות, אובחנו 15 חולים (94%) עם קישריות לימפה צוואריות הנגועות בגרורות בבדיקה היסטופתולוגיות. 39.4% מהחולים עם גרורות רחוקות הם ילידי ישראל ו- 30.3% מהחולים מוצאם ממדינות חבר העמים. שיעור החולים ממדינות חבר העמים שעלו לישראל לאחר התאונה הגרעינית שהתרחשה בצ'רנוביל בשנת 1986, היה גבוה במדיה משמעותית מחלקם היחסי של כלל העולים ממדינות אלה באוכלוסיית ישראל ומחלקם היחסי מקרב כלל החולים שאושפזו בבית-החולים במהלך שנות המחקר (24.2% בהשוואה ל-9% ול-8.1%, בהתאמה).

שיעור ההישרדות של החולים עם גרורות רחוקות היה 97% ו-100% בחולים ללא גרורות.