• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        ספטמבר 2022
        ש' גואז מלט, נ' פלדמן, א' פדואה, עמ' 556-561

        אלימות מיילדותית היא מושג עתיק שעלה לכותרות בשנים האחרונות ומוגדר כיחס בלתי הולם כלפי נשים הרות לפני, במהלך ולאחר הלידה.

        ההגדרה הרשמית של אלימות מיילדותית היא יחס בלתי הולם או לא מכבד הניתן ליולדות בתהליך הלידה וכוללת אלימות מילולית, שלילת האוטונומיה של היולדת וביצוע פרוצדורות רפואיות מיותרות או ללא הסכמת האישה, אפליה או מתן טיפול/יחס על בסיס רקע אתני ולבסוף גם מקרים של אלימות פיזית. המחקר הפסיכו-סוציולוגי משער שהמקור להתנהגות זו בתפקידי מגדר מיושנים שאינם רלוונטיים כיום.

        שיעור האלימות המיילדותית בעולם זוכה להכרה בספרות הרפואית בשנים האחרונות, עם דיווחים של עד 30% מהנשים שהתלוננו כי חוו אלימות מיילדותית כלשהי בתהליך הלידה. ההשפעות הפסיכולוגיות של אלימות מיילדותית הן כבדות משקל, לרבות עלייה בשיעור הפרעת דחק חדה, הפרעת דחק בתר-חבלתית ודיכאון לאחר לידה. אלימות מיילדותית עלולה להוביל לשפעול של תסמיני דחק בתר-חבלתיים בנשים עם הפרעת דחק בתר-חבלתית, כשהאלימות המיילדותית נחווית כתקיפה חוזרת. המושג אלימות מיילדותית קיבל הגדרה מפורשת וחקיקה כנגדו רק במספר מדינות באמריקה הלטינית והמחקר הרפואי בנושא דל.

        ההתמודדות מול אלימות מיילדותית, הן בעולם והן ברמה המקומית, מצריכה שיתוף פעולה רב מערכתי ושינויים ארגוניים הכוללים מודעות חברתית גבוהה יותר, פרוטוקולים של טיפול, חינוך לגישה טיפולית מודעת טראומה בבתי ספר של מקצועות הרפואה ומחקר קליני.

        פברואר 2021
        עינת טרוגמן, ערן הראל, עמ' 87-93

        הקדמה: אחת הבעיות החמורות ביותר במחלקות פסיכיאטריות פעילות היא סוגיית האלימות. מחקרים רבים נערכו על מנת לאפיין את החולים האלימים המאושפזים במחלקה סגורה. מחקרים מסוימים הראו כי הגורם המנבא החזק ביותר לאלימות הוא אלימות בעבר. המחלקות הסגורות בארץ מורכבות מחולים בצו בית משפט על רקע עבירה פלילית בעלי היסטוריה של אלימות לצד חולים בסטטוס אזרחי (בהסכמה או בהוראת פסיכיאטר מחוזי) אשר מאושפזים זה לצד זה. בעבודה זו אפיינו מקרי אלימות אשר התבצעו בשנת 2015 במחלקות פעילות, ובנוסף בדקנו את השפעת סטטוס האשפוז על תוקפנות החולה ועל רמת אלימות במחלקות.



        שיטות: המחקר נערך באופן רטרוספקטיבי על ידי הפקת נתונים מרשומות רפואיות וסיעודיות של בית החולים ודוחות אירוע חריג ממאגר מידע של ניהול סיכונים. הנבדקים שנכללו במחקר הם גברים ונשים שאושפזו במחלקה פעילה בשנת 2015 בין הגילים 65-18 שנים ואשר נכתב אירוע חריג לגבי אירוע אלים שהיו אחראים לו. הנתונים נבחנו ברמת אפיון האירוע החריג הספציפי עבור כלל התוקפים, ובמקביל עבור התוקפים המאושפזים בצו בית משפט בלבד. בנוסף בדקנו את היקף האירועים החריגים במחלקה, ביחס לשיעור המאושפזים בצו בית משפט באותה עת במחלקה.

        תוצאות: באשר לסטטוס המשפטי, נמצא באופן מובהק כי מאושפזים בצו בית משפט מעורבים יותר במקרי תקיפה. עם זאת, לא נמצא כי שיעור גבוה יותר של מאושפזים בצו בית משפט במחלקה מעלה את רמת האלימות במחלקה.

        מבחינת אפיונם, מקרי התקיפה בוצעו יותר על ידי גברים, על ידי צעירים ועל ידי רווקים. האבחנות הקליניות שאפיינו את התוקפים היו הפרעות ממושכות מהספקטרום הפסיכוטי. האירוע לרוב בוצע בימים הראשונים של האשפוז, לרוב בלובי המחלקה ובשעות הערות. רוב האירועים היו תקיפה פיזית של חולים אחרים ותקיפת צוות במקום השני. רוב התוקפים תקפו פעם אחת ולא תקיפה חוזרת.

        סיכום: בהתאם להשערת המחקר, נמצא כי מטופלים בצו בית משפט אחראים ליותר מקרי אלימות במחלקות פעילות. יחד עם זאת, נוכחות גבוהה של מאושפזים בצו בית משפט אינה מעלה את כמות האלימות במחלקה. תוצאות אלה תומכות ברעיון ההפרדה בין מאושפזים בצו בית משפט משאר המטופלים, לצורך הפחתת אלימות במחלקות פסיכיאטריות פעילות, שיפור תנאי הטיפול המאושפזים והתאמת טיפול ייעודי עבור אוכלוסיות בסטטוס משפטי שונה

        אפריל 2011
        טל אפלבאום וזאב וינר

        טל אפלבאום1, זאב וינר2

         

        1המחלקה לרפואת משפחה, מחוז תל אביב-יפו, שירותי בריאות כללית, 2המרכז לבריאות הנפש בריל, שירותי בריאות כללית, תל אביב

         

        ארגון הבריאות העולמי הכריז על אלימות במשפחה כבעיה המחייבת התייחסות רפואית. מדובר בבעיה בריאותית שכיחה על פי הנתונים האפידמיולוגיים, אשר לה השפעות ניכרות בטווח הקצר והארוך כאחד.  הטיפול בבעיית האלימות מחייב ידע קליני, התייחסות רגשית, ראייה מערכתית ושיתוף פעולה  מולטי דיסציפלינארי.

         

        קיימת הצדקה לסקירה לגילוי אלימות במשפחה בשל שכיחות התופעה, חומרתה וקיום כלי סקירה פשוטים ונגישים לשם כך. אך קיימת מחלוקת באשר ליעילותה בצמצום התחלואה והתמותה, ואיכותם של כלי הסקירה הקיימים.

         

        יחד עם זאת, לפי הנחיות משרד הבריאות חלה על רופאים חובת איתור נשים קורבנות אלימות, ולפי החוק הפלילי חלה על הרופא חובת דיווח כשמדובר בחסרי ישע .

         

        למרות שבמחקרים מבוקרים לא הוכח באופן מספק כי התערבויות טיפוליות מועילות לצמצום התחלואה  ולמניעת הישנות ממליצים ארגונים רפואיים לרופא בקהילה לאתר ולבצע התערבות ראשונית, תמיכה והסבר, הגנה וקישור למערכות תומכות ודיווח במקרה של חסרי ישע.

        ינואר 2009
        אריה באואר, משה בירגר, יובל מלמד

        אריה באואר1, משה בירגר2,3, יובל מלמד3,4

         

        1המח' לפסיכיאטרייה משפטית, משרד הבריאות, 2המרכז לבריאות הנפש נס ציונה, באר יעקב, 3אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לרפואה, תל אביב, 4המרכז לבריאות הנפש לב-השרון

         

        מאמר זה מתבסס בחלקו על סקירה שבוצעה על ידי אסף קרון מאייריס ג’וינט מכון ברוקדייל, המרכז לחקר מוגבלויות ואוכלוסיות מיוחדות, בהזמנת המחלקה לפסיכיאטרייה משפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות והשירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות. http://jdc.org.il/brookdale

        מסוכנות מייצגת הפוטנציאל לבצע מעשי אלימות או עבריינות. המתח בין שלילת חירותו של החשוד לבין הצורך להגן על הסביבה שעליה הוא מאיים, הפך את הערכת "מידת המסוּכָּנוּת" של אדם לבעלת משקל רב בהחלטה לגבי התערבות כפויה ושלילת זכויות. המטרות בהערכת המסוכנות בקרב חולי הנפש הן: שמירה על חיי המטופל והאחר – מניעת פגיעות חמורות, הגנה על שלום הציבור וסיוע בקבלת החלטות אפקטיביות להקטנת האלימות. רוב ההחלטות על "מידת המסוּכָּנוּת" של אדם מתבססות על הערכה קלינית הכוללת ראיון ובדיקת הנבדק במִסגרת מובנית, ישירות עם הנבדק, באמצעות מִבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים או בעקיפין, תוך כדי הסתמכות על דיווחים לגבי התנהגותו. השיטה נחשבת סובייקטיבית, היות והיא מושפעת מניסיונו הקליני של הבודק לעומת בדיקה  אקטוארית, אשר מתייחסת לדגם (מודל) מתמטי.

        נסקרים במאמר זה שלושה כלים:

        Psychopathy Checklist-Revised) PCL-R) הוא כלי מוכר לניבוי התנהגות אלימה. הרשימה מורכבת מ-20 פריטים של מִבנה אישיות פסיכופתי המקודדים על בסיס ריאיון מובנה למחצה או על סמך הנתונים בתיק אישי.

        HCR-20 הוא רשימה של 20 גורמי סיכון להתנהגות אלימה המתבססת על "פריטים היסטוריים", "פריטים קליניים", "ויסות מסוּכָּנוּת", "וניהול סיכון". המהימנות בין הבוחנים נעה בין 0.76 לבין 0.96.

        MacArthur VRAS הוא תוכנת מחשב המבוססת על תהליך של מספר קטגוריזציות בצורה של "עץ החלטה" (Classification Tree-CT) והשוואה בין "עצי-החלטה" שונים.
         

        דצמבר 2008
        דב שטינמץ, חוה טבנקין

        דב שטינמץ2,1, חוה טבנקין1

         

        1המח' לרפואת משפחה, מרכז רפואי העמק, עפולה, שירותי בריאות כללית, מחוז צפון, 2שירותי בריאות כללית, מחוז תל-אביב יפו, מירפאת תל-נורדאו

         

        המטרות במאמר הנוכחי היו להעריך את היקף הבעיה של אלימות במשפחה בקרב מטופלים במירפאות הראשוניות, לבחון את סוגי האלימות השונים ואת הידוע לרופאי המשפחה בנושא לגבי משפחות מטופליהם.

        לשם כך נמסר שאלון מפורט למטופלים מעל גיל 18 שנה הממתינים בחדר הקבלה של רופא המשפחה, ללא בחירה מוקדמת של המטופל. השאלון מולא באופן אנונימי, והוכנס למעטפה שנחתמה ונמסרה לעוזרי המחקר. בכמחצית מהמקרים גם רופאי המשפחה מילאו שאלון מיועד לרופא לגבי אותם המטופלים. נבחרו רופאים העובדים מספר שנים באותה מירפאה ומכירים את מטופליהם. המחקר אושר בוועדת הלסינקי של בית-חולים העמק בעפולה, וכל מטופל נתן את הסכמתו להשתתף במחקר ולמלא את השאלון באופן אנונימי.

        נאספו 517 שאלוני מטופלים, מהם נפסלו 16 עקב גיל נמוך מ-18 שנה. במקביל מסרו הרופאים מידע לגבי 268 מטופלים. 66.9% מהנכללים היו נשים ו-32.7% גברים. 18.6% מכלל הנכללים היו חשופים לצורה כלשהי של אלימות במשפחתם בעבר. חמישה אחוזים היו חשופים לאלימות בהווה. נשים חשופות לאלימות במעט יותר מגברים (נשים – 5.1%, גברים – 4.8% ), וההבדל אינו מובהק סטטיסטית (P=0.89). שבעים-ושניים אחוזים מבין אלו הנתונים לאלימות במשפחתם כיום סבלו גם בעבר מאלימות במשפחה. באשר לסוג האלימות: 60% חשופים לאיומים, 24% למכות ו-16% לאונס או לניצול מיני. האלימות מתרחשת על-ידי בן- או בת-הזוג ב-58.3% מהמקרים. 33.3% מבין הסובלים מאלימות במשפחה נזקקו לטיפול רפואי.

        נמצא, כי ככל שרמת ההשכלה נמוכה, כך גבוה יותר שיעור האלימות (P=0.014). כמו-כן, בקרב העובדים והלומדים קיימת פחות אלימות מאשר בקרב המובטלים, הגימלאים ועקרות הבית (P<0.0001). 51.5% מכלל ממלאי השאלונים סברו כי רופא המשפחה מתאים לטפל בנושא אלימות במשפחה. מבין החשופים לאלימות כיום רק 37.5% סבורים כך.

        לסיכום, בהשוואה לסיפרות העולמית, במחקרנו קיים ככל הנראה תת-דיווח על מקרים של אלימות במשפחה. כן נמצא ברוב המקרים, כי רופא המשפחה אינו מודע כלל לאירועי אלימות בקרב מטופלים שלו. העובדה שרק כשליש מהנתונים לאלימות סבורים שרופא המשפחה הוא כתובת מתאימה לטיפול בבעייתם, מחייבת התייחסות עמוקה יותר לנושא, לימודו, והסברה מתאימה לקהל הרחב ולציבור הרופאים והמטפלים.

        אוקטובר 2008
        אליעזר קיטאי, חני פורן-שיפמן, גיטה סמואלס, מיכל שני ושלמה וינקר

        אליעזר קיטאי2,1, חני פורן-שיפמן1, גיטה סמואלס2, מיכל שני3,1, שלמה וינקר3,1

         

        1החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, 2המח' לרפואת המשפחה, קופת-חולים לאומית, 3המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז

         

        מלחמות, טרור וסכסוכים פוליטיים נפוצים על-פני הגלובוס, כמו גם אירועים אחרים הגורמים לעקה, כגון שיטפונות קשים ורעידות אדמה חזקות. התחלואה הנפשית הנלווית לעקה עקב גורמים חיצוניים נבדקה רבות, אולם ההשפעה על היקף התחלואה הגופנית שאינה נפשית נבדקה פחות. בשנים שלאחר אוקטובר 2000 ידעו תושבי ישראל חשיפה רבה להתקפות טרור נשנות ביישובים שונים בתוך גבולות 1967, וביהודה שומרון וחבל עזה (יש"ע).

         

        המטרה במאמר הייתה להעריך את היקף התחלואה הגופנית הכרונית בקרב התושבים היהודיים ביהודה שומרון וחבל עזה.

         

        לשם כך, נערך מחקר חתך שהתבסס על התיק הרפואי המחשבי של המטופלים בקופת-חולים לאומית. המחקר נערך על-סמך הנתונים של שנת 2003 כולה. נכללו במחקר 24,551 מבוטחים בני 26 ומעלה, מתוכם 8,304 תושבים מאחד-עשר יישובים ביש"ע שלהם הותאמו 16,247 מבוטחים המתגוררים בתוך גבולות 1967. התוצא העיקרי: השכיחות של מספר מחלות כרוניות בשתי קבוצות האוכלוסייה.

         

        מהתוצאות עלה, כי השכיחות המותאמת לגיל ומין של סוכרת ויתר-לחץ-דם הייתה נמוכה יותר בקרב תושבי יש"ע: סיכון יחסי 0.85 (CI 95% 0.80-0.90) ו-0.87 (CI 95% 0.78-0.97), בהתאמה. השכיחות המותאמת לגיל ומין של מחלות כיב בדרכי עיכול (Peptic ulcer) וכאבי-ראש הייתה גבוהה יותר בקרב תושבי יש"ע: סיכון יחסי 1.64 (CI 95% 1.33-2.00) ו-1.18 (CI 95% 1.05-1.32), בהתאמה.

         

        לסיכום, תלונות על כאבי ראש ומחלות כיב בדרכי-העיכול היו שכיחות יותר בקרב תושבי היישובים שנמצאו תחת איום טרור מתמשך. מימצאים אלה יכולים לרמז על ביטוי גופני כתגובה לעקה ולאלימות.

        אוקטובר 2006
        דוד רבינרסון, נטלי פולק-רבינרסון ומרק גלזרמן

        דוד רבינרסון1, נטלי פולק-רבינרסון, מרק גלזרמן2,1

         

        1בית-החולים לנשים על-שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, 2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        אלימות כנגד נשים היא תופעה שכיחה ביותר הלובשת צורות שונות, כמו אלימות נפשית-מילולית, גופנית או מינית. התופעה נפוצה הן בעולם והן בישראל, ומקיפה נשים מכל שיכבת גיל ורקע חברתי-כלכלי. נשים הרות אינן חסינות אף הן מפני גילויי אלימות במשפחה. תופעה זו של חשיפה לאלימות מבית פוגעת בבריאותן הגופנית והנפשית של נשים אלו, ועלולה אף להביא למותן. נשים אינן ששות לדווח על היותן חשופות לאלימות מבית, והרופאים אינם נוטים לחקור מטופלות במגמה לדעת האם הן חשופות לאלימות מסוג זה. מבין כלל הרופאים, לרופא הנשים שמור מקום מיוחד בגילוי, זיהוי ואיתור נשים החשופות לאלימות במשפחה בתוקף היותו לא פעם גם הרופא הראשוני של האישה. בישראל קיימת מערכת חקיקה מוסדרת שמטרתה להגן על נשים החשופות לאלימות מבית, והמחייבת, בין השאר, את הרופא, להציע טיפול מתאים לנשים המאותרות על-ידו כסובלות מסוג זה של אלימות. כמו-כן קיימת מערכת ענפה של אמצעי סיוע לנשים נפגעות אלימות במשפחה, המתופעלת באמצעות גורמי הרווחה, אך מערכת זו תהיה יעילה פחות ללא שיתוף הפעולה של הרופאים, ובייחוד רופאי הנשים, באיתור וזיהוי הנשים קורבנות האלימות והפנייתן הלאה לגורמי הטיפול המתאימים.

        ספטמבר 2006
        שלמה וינקר, חני שיפמן-פורן ואליעזר קיטאי

        שלמה וינקר2,1, חני שיפמן-פורן1, אליעזר קיטאי3,1

         

        1החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, 2שירותי בריאות כללית - מחוז המרכז, המחלקה לרפואת המשפחה, 3קופת-חולים לאומית, המחלקה לרפואת המשפחה 


        בשנים האחרונות נשטפה מדינת ישראל גל טרור קשה וממושך שגבה מעל אלף קורבנות ואלפי פצועים. רבים מתושבי המדינה נחשפו לטרור ישירות או בעקיפין. השפעת החשיפה לדחק הנובע מפיגועים אלה על התחלואה הגופנית הכרונית בישראל טרם נבדקה. דחק יכול לגרום למחלות, כמו יתר-לחץ-דם ומחלת לב כלילית, או להחמרה של מצבי חולי קיימים, כגון קצרת הסימפונות ומחלות מעי דלקתיות. בעבודות שנערכו באזורי אלימות בעולם נמצאה עלייה בתחלואה המתבטאת בפניות רבות יותר לטיפול רפואי, סיבוכי הריון ותחלואת לב, זאת מעבר לעלייה המוכרת בתחלואה הנפשית כמו דיכאון, תיסמונת בתר-חבלתית (פוסט-טראומטית), ותיסמונות נפשיות אחרות.

         

        לסיכום, המטרה במאמר הנוכחי היא לסקור את הסיפרות העולמית שנדון בה הקשר שבין דחק הנובע מאלימות ואירועי אסון לבין התחלואה הגופנית, ולעורר עניין בקרב החוקרים לבדוק את הנושא בישראל. 

        מרץ 2001
        ג'וי פלד (אולספנגר), גיל זלצמן, אלן אפטר

        ג'וי פלד (אולספנגר), גיל זלצמן, אלן אפטר

         

        המרכז לבריאות הנפש "גהה", מרכז רפואי רבין, קמפוס ביילינסון פ"ת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

         

        שיעור האלימות בחברה המערבית בכלל ובישראל בפרט נמצא בעלייה מתמדת, והפך להיות גורם משמעותי לתחלואה ותמותה. האלימות מהווה בעיה חברתית, חוקית וסוגיה בבריאות הציבור. בחודשים האחרונים, מדווח בעיתונות הכתובה והאלקטרונית על מעשי אלימות ורצח של חולי נפש. בחלקם היו החולים בקשר כלשהו עם שירותי בריאות הנפש בעברם. בנוסף, בחלק מהמצבים בהם ננקט פשע אלים, טוען הנאשם לאי-שפיות כהגנה משפטית. בסקירה זו, נדון בשאלה האם חולי נפש בכלל וחולי סכיזופרניה בפרט אלימים יותר משאר האוכלוסייה, והאם הפשע שמבצע חולה הנפש שונה באיפיוניו מפשעים המבוצעים על ידי עבריינים שאינם חולים.

        אוגוסט 1999
        חשמונאי דרזון, שושנה ניסימיאן, חיים יוספי, רונית פלד ואמיל חי

        Violence in the Emergency Department

         

        H. Derazon, S. Nissimian, C. Yosefy, R. Peled, E. Hay

         

        Dept. of Emergency Medicine and Epidemiology Unit, Barzilai Medical Center, Ashkelon

         

        There is an international epidemic of violence in the emergency department (ED) which threatens medical staff daily. The problem is underestimated in Israel and there are as yet no regulations of the Ministry of Health and the Bureau of Security and Safety that deal with the problem.

        At the beginning of 1997 we conducted a retrospective survey to estimate the extent of this problem and to define its causes and the various options for management. An anony-mous questionnaire was given to all permanent workers of our ED: physicians, nurses and reception clerks, as well as physicians who worked in the ED during evening and night shifts at least twice a week.

        74% of (questionnaire) responders experienced violent events, most of them 5 or more times during the previous 2 years. Violence was experienced by 90% of nurses, 70% of physicians and 64% of clerks. The main reason for violence was prolonged waiting in the ED. Other causes were dissatisfaction with treatment, refusal to leave the ED, and language that displeased the patient.

        Most violent patients were middle-aged men, of whom alcohol and drug users were only a small proportion. Most victims of physical violence called hospital security personnel, but only a third of the victims of verbal violence pressed charges. Half of the staff who were physically attacked called the police and most pressed charges. Only 2 attackers were convicted; charges were dropped against 3 because of "lack of public concern." We were unable to ascertain the results of the other charges. Most victims of violence didn't press charges because of fear resulting from threats of the patient and/or family.

        The violent patient was usually characterized by responders as a middle-aged man, sober, of low socioeconomic level, impatient, with a bad previous hospital experience, dissatisfied with treatment and who insisted on being admitted to hospital.

        Suggestions for violence management by questionnaire- responders included 24-hour police protection and a training program in violence management for hospital security and medical staff.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303