תוצאת חיפוש

בשנתיים האחרונות הרפואה בארץ ובעולם מתמקדת באבחון, במניעה ובטיפול של המגפה העולמית בנגיף קורונה (CORONA-19). הנחת העבודה של כל ארגוני הבריאות הנה שמגיפה זו תחלוף בשנים הקרובות או תישאר איתנו ברמת תחלואה נמוכה בדומה למרבית המחלות הזיהומיות. למרות שינוי המיקוד של מערכת הרפואה בארץ, מחלת הסרטן עדיין מהווה את סיבת המוות הראשונה מבין המחלות השונות. יחד עם זאת, שיעור המחלימים ממחלות הסרטן נמצא גם הוא בעלייה מתמדת. חלק מהישג זה מבוסס על כניסת טכנולוגיות ותרופות חדשות לטיפול במחלות השונות.

בגיליון הנוכחי נביא מספר דוגמאות מתוך העשייה והחדשנות בישראל, באמצעות מאמרי מחקר, פרשות חולים וסקירות של התפתחויות טכנולוגיות

סרטן של דרכי השתן העליונות הוא מחלה ממאירה נדירה יחסית, אך שכיחותה המחלה הולכת ועולה. גורם הסיכון המרכזי להתפתחות המחלה הוא עישון. החשד למחלה עולה בחולים עם דימום בדרכי השתן או כאב מותני, וכן במעקב אחר מטופלים עם ממאירות שלפוחית השתן. את האבחנה נעשה באמצעות בדיקת דימות של מערכת השתן העליונה – CTU/MRU ואורטרונפרוסקופיה עם ביופסיה. בשנים האחרונות אנו עדים להתקדמות בהבנתנו את המחלה ובטיפול בה, בעיקר בטיפולים משמרי כליה. מקובל לסווג את החולים לפי קבוצות סיכון התלויות בתכונות השונות של המחלה כגון גודל, פיזור, ואפיון היסטולוגי. לקבוצת הסיכון הנמוך ניתן להציע טיפולים משמרי כליה הכוללים כריתת מקטע שופכן, טיפול אנדוסקופי בלייזר, ולאחרונה גם כימותרפיה מקומית. לקבוצת הסיכון הגבוה לרוב נציע כריתת כליה ושופכן, ולעיתים גם טיפולים כימותרפיים ניאו-אדג'ובנטים או משלימים. במאמר זה נסקור את האפידמיולוגיה, גורמי סיכון, אבחנה, וטיפול בממאירות מסוג זה, תוך אבחנה בין קבוצות הסיכון

הקדמה: כימותרפיה ניאו-אדג'ובנטית על בסיס ציספלטין לפני כריתת שלפוחית השתן נועדה לטפל במיקרו-גרורות לפני כריתה נרחבת (רדיקלית) של שלפוחית השתן במטופלים עם שאת חודרת לשריר ונחשבת כיום כסטנדרט ברפואה. אך לגישה זו גם חסרונות רבים, בעיקר מתן טיפול למטופלים רבים שלא יפתחו גרורות, דחיית הניתוח והשפעות לוואי. בעבודה זו, בדקנו האם ניתן לזהות חולים בסיכון לפתח גרורות כדי להציע להם בלבד כימותרפיה ניאו-אדג'ובנטית.

כלים ושיטות: בין השנים 2018-1998 עברו במחלקתנו 285 חולים כריתה נרחבת של שלפוחית השתן ללא כימותרפיה ניאו-אדג'ובנטית. במהלך מעקב חציוני של 42.5 חודשים, בקרב 99 חולים (34%) נשנתה המחלה כעבור משך זמן חציוני של 12 חודש. במחקר הושוו 10 פרמטרים קדם-ניתוחיים שונים של חולים שפיתחו או לא פיתחו גרורות.

תוצאות: סיכון מוגבר לפתח מחלה גרורתית נמצא בקרב מטופלים מבוגרים (39.8% במבוגרים מגיל 69 שנים לעומת 33.3% בצעירים מגיל 68 שנים, p=0.045), במטופלים עם דירוג צ'רלסון גבוה (46.2% כשהדירוג 5 ומעלה לעומת 28.2% כשהדירוג 4 ומטה, p=0.003), ובמטופלים עם קוטר שאת גדול (p=0.01). לא נמצא הבדל ביתר המשתנים שנבדקו כולל: מגדר, שאת ראשונית לעומת משנית, שלב השאת, נוכחות וריאנט היסטולוגי, הידרונפרוזיס,CIS  או התמיינות סרקומטואידית.

מסקנות: גיל מבוגר, תחלואה נלווית משמעותית וקוטר שאת גדול מנבאים סיכון להישנות מחלה לאחר כריתה נרחבת של שלפוחית השתן. אך חפיפה רבה בין קבוצות המטופלים שפיתחו או לא פיתחו מחלה גרורתית, אינה מאפשרת הסקת מסקנות טיפוליות ממדדים אלו. לפיכך, יש להציע כימותרפיה ניאו-אדג'ובנטית לכל המועמדים לכריתה נרחבת של השלפוחית בתנאי שהם כשירים לקבל ציספלטין. ייתכן שבעתיד יעמדו לרשותנו סמנים מולקולריים לניבוי סיכון זה

בדיקת FDG PET/CT משקפת שינויים מטבולים-פונקציונליים בתהליך הסרטני בעקבות טיפול. מאחר ששינויים מטבולים אלה מתרחשים בדרך כלל לפני הופעת שינויים אנטומיים, יש לבדיקה ערך רב באיפיון התגובה בסיום ואף במהלך הטיפול, ויתרון על פני בדיקת CT. בדיקת FDG PET/CT עם התחלת טיפול בסרטן נמצאה בעלת ערך פרוגנוסטי לניבוי הישרדות ללא התקדמות והשרדות כללית. בממאירויות מסויימות מאפשרת הדמיה זו רפואה-מותאמת-אישית שבה ניתן להתאים את הפרוטוקול הטיפולי לחולה האנדיבידואלי על פי התגובה המטבולית של התהליך הסרטני בגוף הנבדק. בחולי לימפומה מסוג HD ו- DLBCL יש לבדיקת FDG PET/CT תפקיד בהערכת התגובה והכוונת טיפול, הן לאחר טיפול והן בשלב מוקדם במהלכו. שיטות כמותיות וויזואליות שונות נמצאות בשימוש להערכת תגובה לטיפול בסרטן בהדמיית FDG PET/CT. היכרות עם שיטות אלה והתאמתן למנגנוני פעולה חדשים של טיפולים אנטי-סרטניים כמו אימונותרפיה, חשובות כדי לאפשר הפקת מידע מדויק ופיענוח יעיל. קיים צורך ניכר בסטנדרטיזציה של שיטות הערכת התגובה לטיפול ב-FDG PET/CT, בעיקר עבור שאתות טמומות (solid tumors), ובמחקרים פרוספקטיביים גדולים במתודולוגיה קפדנית, כדי לבסס ולהרחיב את השימוש של FDG PET/CT בהערכת תגובה לטיפול במגוון ממאירויות.

נסקרות העבודות בהן נצרך טיפול בארס דבורים – אפיתרפיה. רבים המרכיבים בארס, בעלי יכולת מיטיבה. ביניהם: מלטונין – פפטיד בעל תכונות נוגדות דלקת, אפמין – נירופפטיד החודר למוח, יכול להשרות פרכוסים אך גם הוא נוגד דלקת, ועוד מרכיבים שבעיקרם – נוגדי דלקת.

הטיפול נוסה בדלקת מפרקים שגרונתית, טרשת נפוצה, מחלת פרקינסון ואף שאתות ממאירות. ההצלחות מתונות ויש המייצרים התרכובות באופן סינטטי. מועלית האזהרה לבדיקה מוקדמת ומניעת רגישות יתר לארס הדבורים ואף לשוק אנפילקטי

הקדמה: היכולת הקוגניטיבית היא היכולת העיקרית שנפגעת במחלת הסכיזופרניה, אך הגורמים המובילים לכך אינם ברורים.

מטרות: להעריך את השפעת הגיל, מחלות גופניות, תרופות אנטיכולינרגיות, מגדר ושנות השכלה על המיומנויות הקוגניטיביות של מאושפזים המאובחנים במחלה נפשית.

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שבו נכללו 249 מאושפזים (153 גברים ו-96 נשים) הסובלים מהפרעה פסיכוטית (סכיזופרניה או הפרעה סכיזואפקטיבית) שעברו הערכה קוגניטיבית על ידי מרפאות בעיסוק. המיומנויות הקוגניטיביות הוערכו באמצעות מבחן ציור שעון ומבחן סטטוס נוירו-התנהגותי-קוגניטיבי.

תוצאות: נמצא קשר ליניארי מובהק בין גיל (p<0.001), מחלות גופניות (p<0.05), ושנות השכלה (p<0.001) לבין תפקוד קוגניטיבי. התרופות האנטיכולינרגיות והמגדר לא השפיעו על המיומנויות הקוגניטיביות.

מסקנות: גיל מבוגר, עומס מחלות גופניות ושנות השכלה מועטות משפיעים על המיומנויות הקוגניטיביות של מאושפזים המאובחנים בפסיכוזה. לעומת זאת, תרופות אנטיכולינרגיות ומגדר אינם משפיעים על מיומנויות אלה.

דיון וסיכום: המחקר מצביע על רגישות גבוהה יותר של מבחן הסטטוס נוירו-התנהגותי-קוגניטיבי בהשוואה למבחן השעון כאשר יש מחלות גופניות. כמו כן, על פי ממצאי שני המבחנים ניתן להניח, שרמת השכלה גבוהה היא גורם מגן מפני התדרדרות קוגניטיבית במחלת הסכיזופרניה

הקדמה: דווח כי טיפול באור (פוטותרפיה) לצהבת של הילוד מפחית את זרימת הדם הכלילית בילודים במועד, אך מבלי להשפיע על תפקוד הלב הכללי. אולם על פי תרחיש האירועים האיסכמי, ירידה בזרימה הכלילית מובילה בשלב ראשון לירידה בתפקוד הדיאסטולי, לאחריה לפגיעה בתפקוד הסיסטולי האורכי ורק בהמשך לירידה בתפקוד ההיקפי.

מטרות: מטרת המחקר הייתה להעריך מדדים מוקדמים ורגישים יותר של תפקוד הלב במהלך טיפול באור.

שיטות המחקר: 19 ילודים עם צהבת של הילוד שטופלו באור עברו בדיקת אקו לפני, במהלך ואחרי טיפול באור. המדדים הושוו ל-25 ילודים בריאים. המדדים שהושוו כללו גודל החדר השמאלי, זרימות בחדרים ותפקוד אזורים שונים.

תוצאות: טיפול באור הוביל לעלייה משמעותית בקצב הלב. בנוסף, משך הזמן בין סגירה לפתיחה של המסתמים בין הפרוזדורים לחדרים ירד באופן משמעותי במהלך טיפול באור, כאשר זמן הפליטה החדרי נטה לירידה. לעומת זאת, מדדי מילוי חדרים ומהירויות זרימה במוצא החדרים, וכן מהירות דופלר רקמתית אורכית באזור טבעת המסתם הדו צניפי (מיטרלי) והתלת צניפי ותפקוד שריר הלב לא הושפעו מטיפול באור והיו דומים לקבוצת הבקרה. מהירויות זרימה כליליות והאינטגרליים של עקומות המהירות ירדו משמעותית בזמן טיפול באור.

מסקנות: מחקר זה לא מצא הבדל במדדים מוקדמים ורגישים של תפקוד הלב, למרות זרימות מופחתות במידה בינונית בעורקים הכליליים בקרב ילודים בריאים בזמן טיפול באור.

דיון וסיכום: אקו תפקודי נמצא בשימוש נרחב בפגיה להערכת תפקוד לבבי בקרב ילודים עם תחלואות שונות. בשימוש בו להערכת התפקוד הלבבי בזמן טיפול באור בקרב ילודים בריאים לא הודגמו שינויים בתפקוד הלב.

הקדמה: השתלת שומן עצמי היא נדבך חשוב בכירורגיה הפלסטית האסתטית והמשחזרת. אחת המגבלות המרכזיות בטיפול זה היא ספיגה גבוהה של השומן, המצריכה השתלות חוזרות בכדי לקבל תוצאה רצויה. ה-BRAVA הוא התקן ואקום חיצוני שנועד לשפר את נפח השומן המוזרק ואת אחוז קליטתו.

מטרת המחקר: במחקר זה נבחן את השימוש במכשיר ה-BRAVA כשלב מקדים לפני הזרקת שומן במטופלות המועמדות לשחזור שד מאוחר לאחר כריתה.

שיטות: לפני כל סבב ניתוח של הזרקת שומן, מבוצעת הכנה עם BRAVA. בסיום ההכנה מבוצעים ניתוח שאיבה והזרקת השומן למיטת השד. לאחר שלושה חודשים ניתן לבצע סבב נוסף, עד לקבלת הנפח הרצוי של השד.

תוצאות: משנת 2015 בוצעו 13 שחזורי שד מאוחר ב-11 נשים באמצעות שומן עצמי ו-BRAVA. ממוצע גילאי הנשים היה 47. 2 נשים עברו שחזור מאוחר דו-צדדי ו-9 חד-צדדי. שש נשים קיבלו טיפול משלים בהקרנות. בקרב הלא-מוקרנות ממוצע הסבבים היה 2.7, ומשך הזמן עד גמר השחזור עמד על 9.4 חודשים. בקרב המוקרנות 5.7 סבבים ו 20.3 חודשים בהתאמה. נפח השומן המוזרק בכל סבב עמד היה 218 סמ"ק לשד. לא נצפו סיבוכים.

דיון: שימוש קדם-ניתוחי במכשיר BRAVA מאפשר הזרקת נפחים גדולים של שומן בכל סבב, הישרדות גבוהה של השומן המוזרק ומספר סבבים ניתוחיים כולל קטן יותר, וכך, משך זמן קצר יותר עד השלמת השחזור. השימוש ב-BRAVA עשוי להיות מלווה באי-נוחות, בגירוי בעור ולעיתים בכאב. תהליך ממושך זה מחייב היענות גבוהה מצד המטופלות.

סיכום ומסקנות: שחזור שד באמצעות שומן ו-BRAVA הוא שחזור בטוח ונטול סיבוכים משמעותיים. התוצאות האסתטיות הצפויות טובות, גם במקרים  מורכבים בשד מוקרן וקיים רווח משני באזור התורם.

רקע: כימותרפיה קדם ניתוחית הוכחה כיעילה ובטוחה לפני ניתוח לסרטן השד. מטרתה להקטין את היקף השאת ולאפשר כריתה שמרנית יותר. נשאלת השאלה האם טיפול זה מגביר את הסיכון לזיהום לאחר שחזור שד מידי, בשל השפעתו על המערכת החיסונית ובשל משך הזמן הקצר יחסית בין סיום הטיפול לניתוח. בעוד ששחזור שד הופך נפוץ יותר בטיפול בסרטן השד, מעט נכתב על כימותרפיה קדם ניתוחית והשפעתה על הסיבוכים מיד לאחר ניתוח לכריתת שד ושחזור.

שיטה: זוהו 158 מטופלות (205 שדיים) שעברו ניתוח לסרטן שד/כריתה מפחיתת סיכון עם שחזור מידי בין השנים 2017-2013 במרכז הרפואי קפלן. קבוצת המדגם חולקה למטופלות שקיבלו כימותרפיה קדם ניתוחית ולכאלו שלא. נאספו נתונים דמוגרפיים, גורמי סיכון, נתונים לגבי הטיפול הכירורגי וטיפול משלים, סוג השחזור ונתונים לגבי סיבוכים מידיים שזוהו לאחר הניתוח: זיהום, נמק, פעירת פצע ניתוח, סרומה, דמומת (המטומה), חשיפת משתל וכישלון המשתל. הוכללו במדגם גם נשים שעברו כריתת שד חלקית (למפקטומיה) ושחזור שד אונקופלסטי. מאפייני שתי הקבוצות הושוו סטטיסטית באמצעות מבחנים חד ורב משתנים, כאשר מטרת המחקר הראשית הייתה לנבא האם כימותרפיה נאואדז'ובנטית מעלה את שיעור הסיבוכים מיד לאחר הניתוח.

תוצאות: חמישים ושתיים מטופלות קיבלו כימותרפיה קדם ניתוחית לעומת 106 שלא קיבלו טיפול. קבוצת מטופלות הכימותרפיה הקדם ניתוחית נמצאה צעירה יותר בהשוואה לקבוצה השנייה (45 לעומת 51 שנים P<0.05). שיעור הסיבוכים הכולל היה 30.3%, עם מגמה של שיעור סיבוכים נמוך יותר בקבוצת הכימותרפיה הקדם ניתוחית, אם כי לא מובהקת סטטיסטית (23% לעומת 34% P=0.2). שיעור הזיהומים הכולל היה 8.8%, שוב עם מגמה של שיעור זיהומים נמוך יותר בקרב קבוצת הכימותרפיה הקדם ניתוחית (3.8% לעומת 11.3%, P = 0.12). סוג הכריתה (P=0.02), שחזור עם משתל (P = 0.05) וסוכרת (P<0.05) נמצאו קשורים לשיעור סיבוכים גבוה יותר.

מסקנות: הנתונים שלנו מצביעים על כך שכימותרפיה קדם ניתוחית אינה מעלה את שיעור הסיבוכים מיד לאחר הניתוח בקרב נשים שעברו ניתוח לסרטן השד או כריתה מפחיתת סיכון ושחזור מידי. לכן, קבלת טיפול זה אינה סיבה למניעה או לדחיית שחזור מידי של השד.

הבחירה בטכניקה ניתוחית מתאימה היא הגורם המכריע להצלחתה של השתלת אפרכסת האוזן לאחר קטיעה עקב חבלה. השתלת אפרכסת בטכניקה מיקרו-כירורגית עם השקת כלי דם מביאה לתוצאות אסתטיות טובות יותר בהשוואה לטכניקות שונות שתוארו עד כה, אך במרבית המטופלים היא איננה אפשרית, עקב מנגנון הפציעה.

במאמר זה, אנו מציגים פרשת חולה שהתקבל לבית החולים לאחר קטיעה כמעט מלאה של אפרכסת שמאל, כתוצאה מתאונת עבודה. האפרכסת חוברה מחדש כשתל מורכב, מאחר שנמצא כי שימוש בטכניקה מיקרו-כירורגית אינו בר-ביצוע.

האפרכסת חוברה באמצעות תפרים בודדים מסוג מטרס ותפרים רגילים, תוך שימוש בחוט מונוקריל 5-0 והותרת נקז פנרוז במיטת הגדם. במהלך הניתוח, כאמצעי מניעה להיווצרות פקקת ורידית, הוזרק הפרין לתוך העור על פני המשטח הקדמי, האחורי ולאורך ההליקס (helix) של האפרכסת הקטועה.

כיממה לאחר הניתוח נגלו סימני גודש ורידי ולפיכך, הוחל טיפול המשלב אמצעים ביולוגיים, כימיים ומכאניים.

במסגרת הטיפול הביולוגי בוצע שימוש בעלוקות רפואיות לעידוד ניקוז ורידי הולם ולמניעת היווצרות קרישי דם. טרם החלת הטיפול, נשקלו הסיבוכים האפשריים שהירודותרפיה טומנת בחובה, וכן הצורך בניטור החולה ומתן אנטיביוטיקה מניעתית.

כחודשיים לאחר הפציעה, בבדיקת מעקב אמבולטורי, הודגמה תוצאה אסתטית מיטבית תוך שמירה על מנח אנטומי והשבת תחושה מלאה.

שמירה על ניקוז ורידי הוא חלק אינטגראלי בהצלחת ניתוחי שחזור וחיבור רקמות. גודש ורידי מחייב זיהוי וטיפול מוקדם ככל הניתן, וזאת על מנת לשמור על תוצאות ניתוחיות מיטביות.

פרשת חולה זו מדגישה את חשיבות הטיפול המולטי-מודאלי המשולב, הכולל ניקוז מכאני, מתן נוגדי קרישה והירודותרפיה, במקרי קטיעה מחבלה של האפרכסת, המלווים בגודש ורידי

בשנים האחרונות אנו עדים להתקדמות לא מבוטלת בהבנת האינטראקציה המתרחשת בין תאים ממאירים ובין תאי מערכת החיסון. מערכת החיסון מרסנת ללא הרף את התפתחותם של שאתות ממאירות, אך במצבים מסוימים, בעקבות חלוקה מהירה ולא מבוקרת, עלולות להתקבל מוטציות המקנות לחלק מתאי השאת את היכולת לנטרל ולחמוק ממערכת החיסון. אחד מהמנגנונים המווסתים (Regulatory) המאפשר להם לעכב תגובות אימוניות מבוסס על נקודות הבקרה של מערכת החיסון, Immune checkpoint, אשר כוללות את הקולטניםCytotoxic T lymphocyte antigen 4 (CTLA-4) ו- Programmed cell death protein 1 (PD-1) ואת אתר הקשירה שלו (ליגנד) Programmed death-ligand 1 (PD-L1). זוכי פרס נובל לרפואה ב-2018 טסוקו הונג'ו וג'יימס אליסון, חקרו מרכיבים שונים של המנגנונים הללו וגילו שבחלק מהמקרים תאי השאת מבטאים ביתר את אתרי הקשירה ל-CTLA-4 ול-PD-1 כמו המולקולה PD-L1, ובכך מצליחים לתמרן את ממערכת החיסון. הם הראו כיצד אסטרטגיות שונות לשיבוש נקודות הבקרה הללו יכולות להוות טיפול במחלת הסרטן. הבנה זו הובילה לשינוי פרדיגמה בתחום האונקולוגיה ולפריצת דרך בפיתוח תרופות אימונותרפיות מהדור החדש; מעכבי נקודות בקרה של מערכת החיסון, Immune checkpoint inhibitors (ICPi) (תרשים 1). בתהליך הטיפול החדשני הזה הופיעו סוג חדש של השפעות לוואי הנגרמות בעטיין של תרופות אלה, ביטויים אוטואימוניים הנובעים מאובדן הריסון של מערכת החיסון. תופעות אלה מכונות Immune Related Adverse Events (irAE’s). חקר ה-irAE נמצא בתחילת דרכו, מעטים הם מחקרי העוקבה (prospective studies) והערכות לשכיחות ה-irAE’s נגזרים ממטה-אנליזות של ניסויים מבוקרים הקצאה אקראית (randomized controlled trials). במאמר זה נסקור את הביטויים האוטואימוניים הידועים עד כה אשר נובעים מאובדן הריסון, תוך הבחנה בין טיפולי ה-ICPi השונים.

הגישה המומלצת היום לטיפול בנשים הלוקות בסרטן שד מתקדם מקומי אזורי, היא טיפול ניאו אדג'ובנטי בכימותרפיה, כדי למנוע כריתת שד ובתירה מלאה של בית השחי. גישה זו יעילה מאוד בקרב נשים הלוקות בסרטן שד מתקדם מקומי השלילי לשלושת הקולטנים ו-Her2neu חיובי, אולם גישה זאת בסרטן שד החיובי ל- ER / PR פחות יעילה.

בנשים לאחר גיל חדילת אורח, עשוי הטיפול ההורמונלי לגרום לנסיגת השאת ולאפשר טיפול לשימור השד. בנשים לפני גיל חדילת אורחה הלוקות בסרטן שד מסוג לומינלי מתקדם אזורי, הטיפול ההורמונלי ניאודג'וונטי יכול גם הוא להיות יעיל ואף מהווה אפשרות טיפולית על פי הנחיות של ה-NCCN. עם זאת, יש הסוברים שבקבוצה חולים זאת, כימותרפיה מביאה לתוצאות טובות יותר.

בחמש-עשרה השנים האחרונות נבדקו פרופילים מולקולריים שונים של סרטן שד לומינלי שסייעו בקבלת ההחלטות באשר לתועלת של טיפול אדג'ובנטי הורמונלי בלבד לעומת משולב עם כימותרפיה. בנוסף, פרופילים מולקולריים אלו מסייעים לחזות אילו שאתות עשויות להגיב לכימותרפיה.

בעבר, התרופות ההורמונליות היחידות שהיו זמינות לטיפול ניאו-אדג'ובנטי היו טמוקסיפן או מעכב ארומטאזה. בשנים האחרונות, סוג חדש של תרופות הורמונליות פותחו ואושרו לטיפול, כגון מעכבי CDK4 / 6. תרופות אלו שיפרו משמעותית את שיעורי התגובה ומהלך התקדמות המחלה בקרב חולות עם סרטן שד גרורתי.

במאמר זה נסקור את הספרות העדכנית בנושא הטיפול בנשים עם סרטן שד לומינלי מתקדם אזורי, כולל אבחון מולקולרי ובהתאם – טיפול במעכבי CDK 4/6.