• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        פברואר 2020
        ברוך שי נוישטטר, שרי דותן-גרינברג, דניאל מרדכי קפלן, סברי אלסייד, יובל סלוביק, עמ' 113-116

        הקדמה: צנרור הקנה (אינטובציה) הוא פעולה שימושית כחלק מהנשמת חולה בחדרי ניתוח וביחידות טיפול נמרץ. את צינור ההנשמה ניתן להחדיר לקנה דרך הפה או דרך האף. צנרור קנה אף מאפשר לבצע ניתוחים בחלל הפה ביתר קלות מאשר צנרור קנה פומי, ולכן הוא  שימושי בניתוחים לטיפול בדום נשימה חסימתי. מטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי מועדים ביתר לתמט דרכי נשימה עליונות במהלך הניתוח ובשעות הראשונות שלאחריו. לכן, יש לדאוג ביתר שאת לדרכי אוויר פתוחות במטופלים הללו כולל חללי האף. על פי סקירת הספרות, לא נבדקה עד כה מידת החסימה באף הנוצרת כתוצאה מצנרור קנה אף בהשוואה לצנרור קנה פומי .

        מטרות: בדיקת השינוי בתנגודת האפית בטווח הקצר לאחר צנרור קנה אף בהשוואה לצנרור קנה פומי .

        שיטות מחקר: 44 נבדקים המועמדים לניתוח אלקטיבי שאינו בראש או בצוואר. הנבדקים סווגו אקראית לשתי קבוצות. בראשונה בוצע צנרור קנה פומי ובשנייה בוצע צנרור קנה אף. ערכי תנגודת האף בכל נבדק, נבדקו באמצעות רינומנומטריה קדמית לפני הניתוח וזמן קצר לאחריו. הבדיקה בוצעה על פי המלצות הוועדה האמריקאית לסטנדרטיזציה של רינומנומטריה.

        תוצאות: לא נמצא הבדל בערכי תנגודת האף לפני ואחרי צנרור קנה בשתי הקבוצות. צנרור קנה אף נמצא כמבטל את מנגנון המחזוריות הטבעית של השינוי במידת החסימה האפית.

        מסקנות: הן צנרור קנה פומי והן צנרור קנה לזמן קצר הן פעולות בטוחות אשר אינן משפיעות באופן משמעותי על תנגודת האף בטווח הקצר שלאחר ניתוח. נמצא גם, כי צנרור קנה מבטל את השינוי הטבעי בתנגודת האף החד צדית בטווח הקצר.

        דיון וסיכום: בעבודתנו, לא נמצא שצנרור קנה אף גורם לחסימה מוגברת באף בהשוואה לצנרור קנה פומי. לכן, ניתן להשתמש בצנרור קנה אף בבטחה גם במטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי בשינה. יש מקום למחקר נוסף להערכת השפעת הרדמה כללית וצנרור קנה אף במטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי בפרט ועל תנגודת האף לטווח הארוך בכלל.

        ינואר 2017
        בוריס פונצ'יק, יאן פרס ואביב גולדברט. עמ' 41-44

        בוריס פונצ'יק1-4, יאן פרס1-4 , אביב גולדברט5

        1יחידה להערכה גריאטרית כוללנית, שירותי בריאות כללית, באר שבע, 2יחידה לטיפול ביתי תומך, שירותי בריאות כללית, באר שבע, 3מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, המחלקה לרפואת המשפחה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, 4היחידה לגריאטריה בקהילה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, 5מעבדת מחקר שינה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

        תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה (להלן תדנח"ש1 Obstructive Sleep Apnea-OSA) היא הפרעה שכיחה בקרב האוכלוסייה המבוגרת, הגורמת לעלייה בשיעור התחלואה והתמותה, ולפגיעה באיכות החיים של מטופלים. קיימים כלים זמינים ופשוטים לביצוע איתור מוקדם של הבעיה או במעבדת שינה או בבדיקה ביתית וקיימים טיפולים יעילים. בסקירה זו נעסוק באתגרים המרכזיים הבאים: (1) הכרת היקף התופעה באוכלוסיה מבוגרת מעל גיל 65 שנים (2) הכרת כלים לאיתור מוקדם ואבחון של התופעה (3) הכרת דרכי טיפול קיימות (4) שיפור היענות של מטופלים לטיפולים המוצעים.

        דצמבר 2016
        דורון תודר, ליטל לבטרובסקי וצבי דוולצקי. עמ' 727-730

        דורון תודר1,2, ליטל לבטרובסקי3, צבי דוולצקי1,4

        1המרכז לבריאות הנפש, משרד הבריאות, באר שבע, 2אוניברסיטת בן גוריון, הפקולטה למדעי הבריאות, באר שבע, 3המחלקה לאונקולוגיה, בית חולים תל השומר, רמת גן, 4השירות הגריאטרי, הקריה הרפואית לבריאות האדם, רמב"ם, חיפה

        מבוא: שיטיון (דמנציה) הוא אחת המחלות השכיחות והחמורות ביותר בקרב האוכלוסייה המבוגרת. הסיבה השכיחה ביותר לשיטיון היא מחלת אלצהיימר. ההפרעה העיקרית בקרב חולי האלצהיימר היא הפגיעה הקוגניטיבית המופיעה לרוב עם פרוץ המחלה. בנוסף לפגיעה הקוגניטיבית, ניתן לראות הפרעות התנהגות שונות וביניהן הפרעות מגוונות בשינה. כיום מטפלים בתסמיני המחלה באמצעות תרופות שונות ובטיפול התנהגותי. אחד הטיפולים ההתנהגותיים הזוכה להתעניינות רבה בשנים האחרונות הוא הטיפול בחדר הגרייה הרב חושי (חדר Snoezelen).

        המטרה במחקר: לבדוק אם הטיפול בחדר סנוזלן ישפר את איכות השינה בחולי אלצהיימר.

        שיטת המחקר: קבוצת המחקר כללה 16 חולים הלוקים בשיטיון על רקע מחלת אלצהיימר. בוצעה הערכה אובייקטיבית של איכות השינה באמצעות אקטיגרף. זהו מכשיר מדידה דמוי שעון הנענד על היד הלא שולטנית (דומיננטית). המכשיר מודד את הפעילות המוטורית של המטופל במהלך הלילה וכך ניתן לקבל הערכה אובייקטיבית לאיכות השינה. המדידות באמצעות מכשיר אקטיגרף נערכו במשך חמישה לילות רציפים: שני לילות ראשונים טרם הטיפול בחדר סנוזלן, הלילה של יום הטיפול ושני לילות לאחר הטיפול. לאחר שבוע של הפסקה במדידות נבדקו אותם חולים בשנית במשך חמישה לילות באותו הפרוטוקול.

        תוצאות: תוצאות המחקר מעלות, שבשבוע הראשון נראה שיש השפעה חיובית מובהקת סטטיסטית על איכות השינה של הנבדקים לאחר הטיפול בחדר סנוזלן בהשוואה ללילות שקדמו לטיפול. בשבוע השני של המחקר איכות השינה נותרה ללא שינוי לאחר הטיפול בחדר סנוזלן.

        מסקנות: שילוב הטיפול ההתנהגותי בחדר סנוזלן עם הטיפול הפרמקולוגי יכול לשפר את איכות השינה ובכך לשפר את תפקודם היומיומי של החולים. יש לערוך מחקרים בהיקף גדול יותר, על מנת לאשש את יעילות הטיפול.

        יוני 2016
        דליה נבות מינצר, אייל שרגל, יאיר פוקסמן, דורית וייסבלט ואנדה בהרב. עמ' 340-342  

        דליה נבות מינצר1,2,3, אייל שרגל1, יאיר פוקסמן4, דורית וייסבלט5, אנדה בהרב4

        1המרכז לרפואת ספורט ולמחקר על שם ריבשטיין, מכון וינגייט, 2האקדמיה למצוינות בספורט, מכון וינגייט, 3המחלקה לרפואת המשפחה, מחוז צפון, שרותי בריאות כללית, 4מרפאה ומעבדת שינה, ווינסליפ, מכון וינגייט, 4הפקולטה למדעים, סמינר הקיבוצים, תל-אביב

        הקדמה: למשך ולאיכות השינה חשיבות מרכזית בהשגת ביצועים קוגניטיביים וספורטיביים. חוסר שינה בקרב ספורטאים קשור לירידה ביכולת ולעלייה בסיכון לפציעות. משך השינה המומלץ לנערים הוא תשע שעות ביממה לפחות, אך על פי סקרים מרבית הנערים ישנים פחות.

        מטרות: להעריך את משך השינה בקרב ספורטאי האקדמיה למצוינות בספורט, את השינוי שחל במעבר מהבית לאקדמיה, ואת הקשר בין משך השינה להצלחה בבית הספר ולפניות למערך הרפואי.

        שיטות מחקר: איסוף נתונים משאלוני סקירה בנושא שינה ולגבי מספר הפניות למערך הרפואי מתיקיהם הרפואיים של ספורטאי האקדמיה המנוהלים במרכז לרפואת ספורט במכון וינגייט.

        תוצאות: מצאנו כי משך שנתם של הספורטאים טרם הצטרפותם לאקדמיה נמוך מהמומלץ והוא פוחת כשלושה חודשים לאחר המעבר לאקדמיה (7.74 לעומת 7.37 שעות, P=0.05). במקביל, מצאנו עלייה בישנוניות במהלך היום, 11\24 לעומת 13\24 בשאלון Epworth-Sleepiness-Scale (ESS) (P=0.002). מצאנו קשר ישיר (P=0.027) בין ירידה בשעות השינה לירידה בהישגים בבית הספר ובין עלייה בשעות השינה לשיפור בהישגים בבית הספר עם המעבר ממגורים בבית לאקדמיה. לא מצאנו קשר בין משך השינה של ספורטאי האקדמיה לבין מספר הפניות למערך הרפואי.

        מסקנות: ספורטאי האקדמיה למצוינות בספורט אינם ישנים מספיק. חוסר השינה מתבטא בישנוניות יומית. מעבר ממגורים ופעילות בבית למסגרת האימונים, הלימודים והמגורים באקדמיה גורמים לירידה בשעות השינה ולעלייה בישנוניות היומית, והשינוי במשך השינה קשור באופן ישר לשינוי בהישגים לימודיים.

        דיון וסיכום: בהתאם למימצאי מחקרים קודמים, מימצאי מחקרנו הנוכחי מעלים, כי ספורטאי עילית בגיל הנוער מצויים בחסך שינה וסובלים מעייפות. לא הצלחנו למצוא קשר לפנייה למערך הרפואי, אך הדגמנו קשר ישיר בין שינוי במשך השינה לשינוי בהישגים לימודיים. שינה במשך ובאיכות מספקת חשובה מאוד לצורך הגעה לביצועים ספורטיביים מיטביים, אולם המודעות לנושא נמוכה יחסית וחיוני לערוך מחקרים בתחום זה.

        מרץ 2013
        גילי גבעתי ואסתר גנלין-כהן

        גילי גבעתי1, אסתר גנלין-כהן2

        1המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, 2היחידה לנירולוגיה והתפתחות הילד, בית חולים לילדים אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

        מחלת הנירדמות (Narcolepsy), היא אחת מהפרעות השינה המתאפיינת בנטייה מוגברת לישנוניות במהלך היממה למרות שינה מספקת. השינה אינה נשלטת ומתרחשת לעיתים גם במצבים פעילים המחייבים ערנות מלאה – עובדה העשויה להעמיד את החולים בה בסכנה. בישראל מוערכת שכיחות המחלה בכ-0.002%.

        ממחקרים שונים עולה, כי חסר תאי עצב המפרישים אורקסין הוא הגורם להופעת הנירדמות. אורקסין הוא נירופפטיד האחראי, בין היתר, על מנגנון שינה-ערות ורעב. מוערך, כי מנגנונים אוטואימוניים מעורבים בהרס תאי העצב המפרישים אורקסין. בספרות קיימות עדויות נסיבתיות הקושרות מצבים אוטואימוניים עם הופעת המחלה. לדוגמה, מדווח על קשר בין נירדמות להימצאות הפלוטיפים סגוליים (ספציפיים) ב-
        HLA או להימצאות פולימורפיזם בקולטן לתאי  T בקרב החולים. בנוסף, נמצאה עלייה בהיארעות של נירדמות לאחר חיסון כנגד שפעת החזירים –H1N1. בנוסף, דווח על הימצאות נוגדנים עצמוניים בקרב חולים בנירדמות המכוונים כנגד אנטיגן TRIB , המתבטא בתאי עצב המפרישים אורקסין.

        יחד עם זאת, עדיין אין תמימות דעים בדבר נכונות ההשערה, שכן טרם הוכח קשר ישיר בין מנגנון אוטואימוני להופעת נירדמות, וניסיונות לטיפול בתרופות אימונומודולטוריות לא הדגימו יעילות משמעותית עד כה. 

         

        מיכאל שראל, עפר חומסקי ודליה שכטר

        מיכאל שראל1,   עפר חומסקי 1, דליה שכטר2

        1שירותי בריאות כללית מחוז דן, פתח תקווה, 2המכון לרפואת שינה ועייפות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

        רקע: תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה (Obstructive Sleep Apnea Syndrome) שכיחה בקרב האוכלוסייה הבוגרת. שיעור של 5% מהמבוגרים לוקים בתסמונת זו, אשר שכיחותה עולה עם הגיל. שיטת הטיפול היעילה והנפוצה ביותר כיום לתסמונת דום נשימה חסימתי בשינה היא על ידי שימוש במכשיר המזרים אוויר בלחץ חיובי באמצעות מסיכה CPAP – Continuous Positive Air Pressure)).

        מטרה: המטרה במחקר זה הייתה לעקוב  אחר הרגלי ההיענות לטיפול במכשיר ה-
        CPAP  בקרב  קבוצת חולים עם תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה, אשר הומלץ להם טיפול זה.

        שיטות:
        נערך מחקר פרוספקטיבי, בתשאול טלפוני לאורך ארבע שנים, בקרב 371 מטופלים שאובחנו בבדיקה במעבדת שינה כלוקים בתסמונת דום נשימה בשינה, לאחר שקיבלו המלצה של רופא המעבדה לטיפול במכשיר ה-
        CPAP אשר נקנה והותאם עבורם.

        תוצאות:
        בתום השנה הראשונה, כשליש (34%, 126) טופלו במכשיר באופן קבוע, שליש (% 32.3, 120) לא טופלו בו כלל, וכשליש (33.7%, 125) טופלו בו לסירוגין. מספר המטופלים הקבועים במכשיר ה-
        CPAP עלה בין השנה הראשונה לשנייה מ-126 (34%) ל-163 (44%) p<0.07)) על חשבון המטופלים לסירוגין. קבוצת הלא מטופלים גדלה מ-120 (32.3%) נבדקים בשנה הראשונה ובכל שנה בהמשך עד ל-221 (59.6%) בשנה הרביעית (p<0.02). לעומת זאת, נצפתה ירידה משמעותית במספרם של המטופלים לסירוגין מהשנה הראשונה מ-125 (33.7%) עד ל-18 (4.8%) בלבד בשנה הרביעית (p>0.005). מרבית המטופלים היו גברים (92.9%). ממוצע הגיל בקבוצת המטופלים בקביעות במכשיר ה-CPAP היה גבוה יותר 59.6 (+11) מאשר ממוצע הגיל בקבוצת הלא מטופלים 55.9 (+10.3) ומממוצע הגיל של קבוצת המטופלים לסירוגין 58.9 (+12.6) (0.064p=). פרט לכך, לא נמצאו הבדלים סטטיסטיים משמעותיים בנתונים דמוגרפיים ואישיים אחרים או בשיעורי התחלואה הנלווית בין המטופלים בשלוש קבוצות הנבדקים. קבוצת המטופלים בקביעות במכשיר CPAP היו עם ניקוד גבוה יותר בשאלון הישנוניות ESS ועם רמת ריווי חמצן מינימאלית (% 90 >) בדם בשינה,  שהייתה נמוכה יותר לעומת הנבדקים שלא טופלו במכשיר ולעומת הנבדקים בקבוצת המטופלים לסירוגין ( p=0.019 ו-p=0.03, בהתאמה).

        מסקנות:
          בתום ארבע שנות מעקב, כשני שלישים מקרב המטופלים עם תסמונת דום נשימה חסימתית בשינה לא טופלו כלל במכשיר ה-
        CPAP. ההסתברות לפנייה לטיפול זה עלתה ככל שגילו של הגבר המטופל היה גבוה יותר, ככל שמידת הישנוניות הסובייקטיבית היומית (על פי ESS) הייתה גבוהה יותר וככול שרמת ריווי החמצן בדם הייתה נמוכה יותר. לנוכח המימצאים במחקר ועקב העלויות הגבוהות של הטיפול, יש מקום לשקול מיון קפדני יותר של המטופלים טרם מתן ההמלצה לקנייה ולטיפול במכשיר ה-CPAP, וכן לשקול פתרונות חלופיים לאילו שהטיפול במכשיר אינו מתאים להם או המסרבים לטיפול בו. בנוסף, מימצאי המחקר מחזקים את הטענות כי נדרשים מעקב, תמיכה ומעורבות מערכתית מיידיים עם התחלת הטיפול ולאורך כל שנות הטיפול במכשיר.

         

        מאי 2009
        ליאת טיקוצקי ואבי שדה

        ליאת טיקוצקי1, אבי שדה2

         

        1המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת תל אביב

         

        במאמר זה נסקרת סִפרות המחקר הדנה בקשרים שבין הורות לבין שינה של תינוקות. בתחילת המאמר מוצגים בקצרה נושאים, כגון התפתחות השינה והפרעות שינה במהלך הגיל הרך, התפתחותן של הפרעות השינה מובנת ומתוארת במסגרת של הדגם המערכתי (Transactional model), אשר לפיו מתקיימת מערכת קשרים מורכבת ודו-כיוונית בין שינת התינוק לבין גורמים פיסיולוגיים ופסיכו-חברתיים שונים. חלקו השני של המאמר מתמקד בתפקידם של ההורים בהתפתחות דפוסי שינה של תינוקות. בייחוד מתוארים: א' מִמצאים המצביעים על קיומם של קשרים הדוקים בין דפוסי ההתנהגות והמעורבות ההוריים לבין השינה של התינוק, ב' מחקרי יעילות של שיטות טיפול בהפרעות שינה של תינוקות המבוססות על שינוי דפוסי ההתנהגות של ההורים, ג'  מחקרים שמתמקדים בהבנת הקשרים הקיימים בין משתנים הוריים, כמו תפיסות וציפיות הוריות ביחס לשינה של תינוקות ופסיכופתולוגיה הורית, לבין דפוסי ההתנהגות ההוריים בלילה ושינת התינוק.

         

        נאוה זיסאפל

        נאוה זיסאפל

         

        המחלקה לנירוביולוגיה, הפקולטה למדעי החיים אוניברסיטת תל אביב, וחברת נעורים פרמצבטיקה, תל אביב

         

        סירקדין הוא תכשיר בשִחרור מושהה של 2 מ"ג מלטונין, וכאשר הוא ניטל לפני השינה, הוא מחקה את הפעילות ופרופיל השִחרור הפיסיולוגי של המלטונין האנדוגני במהלך הלילה. התכשיר אושר לשיווק באיחוד האירופי על ידי רשות התרופות האירופאית (EMEA) ביולי 2007, כטיפול בבני 55 שנים ומעלה הלוקים בתִסמונת נדודי שינה (אינסומניה) ראשונית המאופיינת באיכות שינה ירודה (שינה לא משחזרת). תוצאות מחקרים קליניים מבוקרים הראו, כי טיפול בתכשיר זה משפר בו-זמנית את  איכות השינה, הערנות ביום שלמחרת  ואיכות החיים, בנוסף לקיצור חביון השינה המקובל בתרופות ההיפנוטיות הקיימות. יתרה מזו, ובניגוד לתרופות השינה המקובלות, הטיפול בסירקדין אינו פוגע בזיכרון-קוגניציה ובתִפקוד הפסיכו-מוטורי. התכשיר אינו  ממכר, לא מתפתחת סבילות לפעילותו, והפסקת נטילתו אינה מלווה בתסמיני גמילה. לא נמצאו השפעות לוואי מיוחדות לסירקדין בהשוואה לאינבו (פלסבו). 

        סירקדין ניתן לטיפול יחד עם תרופות אחרות, אם כי הוא יכול להגביר משמעותית את השפעתן של תרופות שינה הפעילות על קולטני GABA. פילוח המִמצאים המדווח במאמר זה מראה, כי אין הבדל ביעילות ובבטיחות של סירקדין בחולים שטופלו ושלא טופלו בעבר בתרופות היפנוטיות.

        מיכל שטיינברג, דניאל ויילר-רבאל, יוחאי אדיר

        מיכל שטיינברג, דניאל ויילר-רבאל, יוחאי אדיר

        מכון הריאות, מרכז רפואי כרמל

        תִסמונת החפיפה היא מונח שנועד לציין את קיומן של מחלת ריאות חסימתית כרונית ושל תִסמונת דום נשימה חסימתי בשינה באותו חולה. שכיחותה של תִסמונת דום נשימה חסימתי בשינה בחולי מחלת ריאות חסימתית כרונית זהה לשכיחות ביתר האוכלוסייה. חולי תִסמונת החפיפה מתאפיינים בהיפוקסמיה ובהיפרקפניאה במידה קשה מן הצפוי, על פי חומרתה של מחלת הריאות החסימתית. מאפיינים נוספים הנגזרים מכך הם שכיחות גבוהה יותר של יתר לחץ דם ריאתי ואי ספיקת לב ימני. נמצאה עלייה בשיעורי התמותה של החולים בתִסמונת החפיפה. בשל מאפיינים אלו, מומלץ לנסות ולזהות את קיומה של תסמונת החפיפה, ולתת טיפול מתאים במתן תמיכה נשימתית באמצעות מכשיר CPAP, בתוספת חמצן במידת הצורך ובטיפול מיטבי במחלת ריאות חסימתית כרונית. 



        ריבי טאומן, מיכל גרינפלד ויעקב סיון

        ריבי טאומן, מיכל גרינפלד, יעקב סיון

         

        המרכז לרפואת שינה, מכון ריאות, טיפול נמרץ ושינה ילדים, בית חולים דנה לילדים, המרכז הרפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

         

        המסרים הנלמדים מהמאמר:

        תִסמונת קליין-לוין היא תִסמונת נדירה, אשר מתאפיינת באירועים נִשנים (התקפים) של ישנוניות קיצונית המלווה בהפרעות קוגניטיביות והתנהגותיות, בהפרעות אכילה כפייתית ובדחף מיני מוגבר. התִסמונת פוגעת בעיקר במתבגרים ומבוגרים זכרים צעירים. בין האירועים, החולים בריאים לחלוטין גופנית ונפשית, ללא ישנוניות וללא הפרעות התנהגות. תִסמונת קליין-לוין היא אידיופתית ברובם הגדול של החולים. משך המחלה הממוצע הוא שמונה שנים. ברוב המקרים הפרוגנוזה של המחלה עם וללא טיפול טובה, והיא חולפת בעשורים הראשונים לאחר ההתבגרות. שכיחות התִסמונת שונה באוכלוסיות שונות. דיווחים מלפני מספר שנים הצביעו על כך שכשישית מכלל הלוקים בתִסמונת בעולם הם יהודים, בעיקר ממוצא אשכנזי. הגורם והפתופיזיולוגיה של המחלה אינם ידועים. המִמצאים של שכיחות גבוהה ביהודים, הופעה במשפחות וקשר נסיבתי עם גורמים מזהמים ואחרים מעלים את הסברה הרווחת כיום, שהתִסמונת מתפתחת עקב גורמים סביבתיים הפועלים על רקע גנטי בסיסי. דעה זו מתאימה לדיווחים על קשר עם HLA ואפשרות של מנגנונים אוטואימוניים. תִסמונת קליין-לוין מהווה אתגר בשלב האִבחון. האבחנה נקבעת על בסיס ההסתמנות הקלינית. הבדיקה הגופנית, ובכלל זה בדיקה נירולוגית, בירור מעבדתי, EEG, דימות של המוח, בדיקות דם ובדיקת נוזל השדרה – כל הבדיקות הללו מפורשות כתקינות. 

        יעילות הטיפולים הקיימים כיום מוגבלת. טיפול בתרופות מעוררות בתחילת התקף עשוי לקצר את משך התקף הישנוניות, ומתן ליתיום עשוי להפחית את מספר ההתקפים.

        לנוכח השכיחות המוגברת באוכלוסייה היהודית, נודעת חשיבות להכרת התִסמונת בישראל וביהודים בכלל.

        אורנה צישינסקי ויעל לצר

        אורנה צישינסקי1,2, יעל לצר3,4

         

        1המכללה האקדמית עמק יזרעאל, עמק יזרעאל, 2מרכז מחקר לבטיחות בעבודה והנדסת אנוש, טכניון, חיפה, 3המרפאה להפרעות אכילה, החטיבה הפסיכיאטרית, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, 4בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה

         

        תבניות השינה והאכילה בגיל ההתבגרות מקבלות תפנית חדה, והדפוסים המוכרים מתקופת גיל הילדות משתנים לחלוטין. מרבית השינויים באכילה ובשינה בגיל ההתבגרות הם נורמטיביים, ויש חשיבות להבדילם מדפוסי אכילה ושינה פתולוגיים. 

        בעשורים האחרונים מדווח על עלייה מתמדת בשכיחות הפרעות אכילה, בעיקר אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעות אכילה לא סגוליות (Non specific). הפרעות אלו כרוכות בתחלואה מרובה, נפשית וגופנית, ובשיעורי תמותה גבוהים. מבין התסמינים הרבים בולטת שכיחות גבוהה של תלונות על הפרעות שינה.

        מרבית מחקרי השינה שנערכו עד כה בקרב מתבגרות הלוקות בהפרעות אכילה נעזרו בבדיקת שינה פוליסומנוגרפית, בעוד שבמחקרים המדווחים במאמר זה, אשר נערכו  בישראל, נוטרה השינה באמצעות אקטיגרף, בתנאים הטבעיים של הנבדק, במשך שבוע.

        בסקירה הנוכחית מדווח על מִמצאי שלושה מחקרים מקוריים שנערכו בישראל, בהם נבדקו תבניות שינה ערות בקרב מתבגרות ונשים צעירות הלוקות בהפרעות האכילה אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעת אכילה התקפית, בהשוואה לקבוצות בקרה בריאות. כהקדמה לכל אחד מהמחקרים מובא תיאור אִבחוני וקליני קצר של הפרעת האכילה שבה עוסק אותו מחקר. בסיום נדונו בין השאר הפערים שנִצפו בין המִמצאים האובייקטיביים לסובייקטיביים, בהתייחס למאפיינים של הנשים הלוקות בהפרעות אכילה. כמו כן, הוצגו כיוונים למחקר עתידי בנושאים הקשורים בשאלת הקשר שבין הפרעות שינה להפרעות אכילה, בהתייחס לתחלואה פסיכיאטרית נִלווית, מצב תזונתי בעייתי, רמת פעילות, ותנודות במשקל.

        בת שבע פורת כץ

        בת שבע פורת כץ

         

        המרפאה לאבחון גריאטרי מורחב ושירות להערכה קוגנטיבית, מרכז רפואי קפלן

         

        כידוע, שינה היא תהליך פיסיולוגי החיוני לקיום האדם. קיימת הסכמה רחבה על כך שאיכות ומשך השינה חיוניים לתפקוד קוגנטיבי תקין. תפקודו היומיומי של אדם הישן שינה לא תקינה נפגע, עקב ישנוני, חוסר ריכוז, אי יציבות רגשית ואי שקט, ותיתכן גם פגיעה ביכולות הקוגנטיביות.

        אריה אוליבן, נוה טוב, מאג'ד עודה, אורי שטיינפלד, רון אוליבן, אלן שוורץ ולואיס גייטיני

        אריה אוליבן1, נוה טוב2, מאג'ד עודה3, אורי שטיינפלד4, רון אוליבן5, אלן שוורץ6, לואיס גייטיני7

         

        המחלקה לרפואה פנימית ב1, ג2 ו-א3, והמח' להרדמה7, מרכז רפואי בני ציון והטכניון, חיפה, רפואת המשפחה, חיפה4, הפקולטה לרפואה, הטכניון5, והמרכז לרפואת שינה, אוניברסיטת Johns Hopkins, בולטימור, ארה"ב6

         

        גירוי חשמלי של שריר הגניוגלוסוס (GG), השריר מקדם הלשון, מביא להרחבת הגרון ולשיפור בזרימת האוויר בחולים עם דום נשימה בשינה (דנ"ש)1, הן בשינה והן בעת הרדמה. אולם קיימים הבדלים ניכרים בתגובה לגירוי בין החולים, ואם הגירוי החשמלי יהווה בעתיד אמצעי טיפול, יהיה צורך לברור את החולים המתאימים לטיפול זה. בעבודה זו הושווה תגובת זרימת האוויר לגירוי חשמלי של ה-GG בחולי דנ"ש בעת שינה והרדמה. תשעה חולי דנ"ש שנבדקו בעת שינה הותאמו למספר זהה של חולים שנבדקו בעת הרדמה קלה בפרופול. הגירוי החשמלי בוצע באמצעות חוטי מתכת דקים שהוחדרו לתוך ה-GG. זרימת האוויר נמדדה בעת שהחולים נשמו בעזרת לחץ אוויר חיובי ברמות שונות, ולחץ התמט (Pcrit) נקבע כלחץ שבו חדלה זרימת האוויר, כביטוי לתמט הגרון וחסימתו. גירוי חשמלי הסיט את עקומת הלחץ : זרימה לכיוון זרימות גבוהות יותר בכל החולים ולאורך כל טווח הלחצים, ובמידה דומה בעת שינה והרדמה (מ-1.6±2.0 ל--1.6±2.5, ומ- 1.8±1.8 ל-0.2±1.8- ס"מ מים בשינה והרדמה, בהתאמה, P<0.01 עבור שניהם). התִנגודת מעל אזור התמט לא הושפעה מהגירוי. מִמצאינו תומכים בכך, שהתגובה לגירוי חשמלי של שריר ה-GG בעת הרדמה קצרה משקפת את התגובה בעת השינה, ויכולה לסייע בהערכת מידת התגובה לגירוי שריר זה בחולי דנ"ש.

        אריה אוקסנברג, אלנה ארונס, שרי גרינברג-דותן, חיתאם נאסר והנריק רדבן.

        אריה אוקסנברג1, אלנה ארונס1, שרי גרינברג-דותן2, חיתאם נאסר1, הנריק רדבן1

         

        היחידה להפרעות בשינה, 1בית חולים לוינשטיין – מרכז לשיקום, רעננה, 2המחלקה לאפידמיולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

        במחקר הנוכחי נבדקו מאפיינים דמוגרפיים ופוליסומנוגרפיים של חולים הלוקים בדום נשימה חסימתי בשינה (דנח’’ש) הקשור לתנוחת גוף (תנוחתיים) ושאינו קשור לתנוחת הגוף. הוכללו במחקר זה 2,077 נבדקים בוגרים שאובחנו כלוקים בדנח’’ש ביחידה להפרעות שינה בבית לוינשטיין במהלך תקופה של עשור. אם לנבדק יש פי שניים או יותר הפרעות נשימה בשינה (דום נשימה ותת-דום נשימה) בשכיבת גב מאשר בשכיבת צד הוא מוגדר כלוקה בדנח’’ש תנוחתי.

        מתוך 2,077 הנבדקים שאובחנו כלוקים בדנח’’ש, 1,118 (53.8%) היו נבדקים תנוחתיים ו-959 (46.2%) היו נבדקים לא תנוחתיים. לא נמצאו הבדלים בגיל בין שתי אוכלוסיות אלו. לעומת זאת, נבדקים לא תנוחתיים היו בעלי משקל גבוה יותר ובעלי BMI גבוה יותר מנבדקים תנוחתיים. לנבדקים עם דנח’’ש תנוחתי היו פחות הפרעות נשימה בשינה וחומרתם הייתה קלה יותר בהשוואה לנבדקים עם דנח’’ש לא תנוחתי. לכן, נבדקים תנוחתיים ישנו שינה טובה יותר, עם שיעורים גבוהים יותר של שלבי שינה 2, 4 ו- 3+4, ומספר קטן יותר של יקיצות קצרות לעומת נבדקים לא תנוחתיים.

        בנוסף, נבדקים תנוחתיים היו ישנוניים פחות בשעות היום. תוצאות בדיקת MSLT (Multiple Sleep Latency (Test העלו, כי נבדקים לא תנוחתיים נרדמו מהר יותר בכל תנומה בהשוואה לנבדקים תנוחתיים. ה-AHI (Apnea Hypoanpea Index)  וה- BMI (Body Mass Index) קשורים היו בצורה בלתי תלויה והפוכה להשפעת תנוחת הגוף על הפרעות נשימה בשינה, ככל שעלתה מידת החומרה של ה-AHI וה-BMI של כך פחת הסיכוי של הנבדק עם דנח"ש להיות תנוחתי. בנבדקים לא תנוחתיים היו הפרעות נשימה רבות הן בעקבות שכיבת גב והן בעקבות שכיבת צד, עבורם CPAP (Continuous Positive Airway Pressure) הוא ללא ספק הפתרון הטיפולי המועדף.  

        הימנעות משכיבה על הגב יכולה לשפר בצורה משמעותית את השינה ובעקבותיה את רמת הערנות של חלק ניכר מהנבדקים התנוחתיים. לכן, חשוב מאוד לערוך מחקר איכותי במטרה לבדוק האם טיפול כזה יכול להוות חלופה עבור חולים הלוקים בדנח"ש תנוחתי.

        טלי מיתקי וגיורא פילר

        טלי מיתקי1, גיורא פילר2

         

        1המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז רפואי העמק, מחוז צפון, 2מעבדת השינה, בית חולים מאייר (הקריה הרפואית לבריאות האדם רמב"ם), והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

         

        רקע: תִסמונת דום נשימה בשינה (תדנ"ש)1 שכיחה הן במבוגרים והן בילדים (בקרב ילדים השיעור הוא 2%-3%). לתִסמונת זו השפעה רבה על התִפקוד היומיומי והתפתחות הילד. במחקרים שנערכו בקרב מבוגרים התגלה, כי קיים קשר ישיר בין שינה על הגב לבין חומרת תדנ"ש. בקרב ילדים נערכו מחקרים ספורים בנושא שהיו חלוקים במסקנותיהם.


        מטרות: המטרה במחקר הנוכחי הייתה להמשיך לחקור ולבסס את הקשר בין תנוחת השינה בילדים  לבין חומרת תדנ"ש.


        שיטות: קבוצת המחקר כללה 25 ילדים שנחשדו קלינית כלוקים בתסמונת דום נשימה בשינה ואשר הופנו לבדיקה במעבדת השינה של הטכניון לצורך אישוש אבחנה זו. מהלך העבודה כלל מעקב לילי אחר שנתם של הילדים תוך מעקב צמוד אחר התנוחות השונות של הילד. עיבוד הנתונים כלל השוואה בין הנתונים השונים של חומרת הפרעת הנשימה של הילדים בכל שלב שינה ובכל תנוחת שינה בנפרד. ניתוח התוצאות נעשה באמצעות תבחין T מזווג לזוגות.


        תוצאות: במחקר נבדקו 16 בנים ו-9 בנות, בגיל ממוצע של 5.5 שנים (טווח 2-12 שנים), בחומרות שונות של דום נשימה בשינה, ברובם בדרגה בינונית-קשה (בממוצע14.7±12.3  הפסקות נשימה לשעה). במרבית הילדים היה ייצוג של כל תנוחות השינה במשך ליל הבדיקה, אך לא נמצא קשר מובהק סטטיסטית בין תנוחות השינה השונות לחומרת תִסמונת דום הנשימה בשינה בילדים שנבדקו, לא בשנת חלום ולא בשאר שלבי השינה. 

         

        מסקנות: להערכת מחברי מאמר זה, היעדר השפעת תנוחה בילדים עם תִסמונת דום נשימה בדרגה בינונית-קשה נובע ממיקום החסימה, שהוא במרבית הילדים בגובה האדנואידים ו/או השקדיים, בניגוד למבוגרים, שאצלם מרבית החסימות מתרחשות מאחורי הלשון או החיך הרך. 

         

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303