תוצאת חיפוש

רחל ווילף-מירון¹, חגי קדם¹, אנטוני היימן¹, דורית גולדמן¹, אורנה שם-טוב², אהוד קוקיה¹

¹מכבי שירותי בריאות, ²ייעוץ ארגוני למכבי שירותי בריאות

פער האיכות הוא הפער בין האיכות המצויה לבין האיכות הרצויה, נתמכת הראיות המדעיות. מומחים מסכימים, כי על-מנת להקטין באופן משמעותי את פער האיכות, יש צורך בשינוי של מערכת אספקת שירותי הבריאות. מכבי שירותי בריאות גיבשה "חבילת שינוי", שמשמעותה עיצוב מחדש של הדרך שבה מכבי מספקת לחבריה את השירות הרפואי בקהילה: שירות רפואי יוזם לניהול הבריאות השלמה של קהילת מטופלים מוגדרת; עבודת צוות רב-מקצועית בראשות רופא ואחות; הטמעת שיגרת עבודה מובנית לניהול הטיפול והמעקב אחר חולים במצב כרוני; ניהול הרפואה המונעת וקידום הבריאות במיפגש מתוכנן ומרוכז; ומתן מקום מרכזי למטופל בניהול הטיפול.

על-מנת לאפשר שינוי מהותי בדרך שבה מאורגנת היום הרפואה הראשונית, נדרשו תשתיות ותנאים בסיסיים: מיקוד האסטרטגיה האירגונית בעיצוב מחדש; מדידת ביצועים השוואתית בשקיפות לכלל המנהלים, שתאפשר להעריך את השפעת השינוי ולהכיר ביחידות אירגוניות מצטיינות; מתן תמריצים למירפאות שהצטרפו מרצונן לתהליך השינוי, בין השאר על-ידי מימון תקנים של מקצועות הבריאות שיאפשרו מעבר מעבודת "סולו" לעבודת צוות; ופיתוח מנהיגות של מנהלים שרכשו מיומנויות בניהול איכות. דגש מיוחד ניתן להכשרת הרופאים המנהלים באמצעות הטמעת שפה, כלים ושיטות לניהול איכות כחלק מרכזי בתפיסת התפקיד שלהם. תהליך זה יצא לדרך בתחילת שנת 2005 כתוכנית חלוץ, והוא מתרחב בהדרגה וכלל כ-50 מירפאות ראשוניות עד סוף שנת 2007.

רחל שייר¹, אורית נוטמן-שורץ², הרצל ציוני³

¹השירות לעבודה סוציאלית, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²המח' לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר והמח' לעבודה סוציאלית על שם שפיצר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ³"רופאי חלום", מיסודה של "קרן מגי"

בשנים האחרונות חלה במערכת הבריאות עלייה במודעות לצורך לפתח או לאמץ דגמים ושיטות התערבות חדשות לשיפור איכות חיי החולים. כחלק מתפיסה זו שולבו בבתי החולים ליצנים רפואיים, בעיקר בעבודה עם ילדים. לאחרונה דווח על מספר ניסיונות לשלב ליצנים בעבודה עם חולים מבוגרים בחדרי מיון, אך שיטת התערבות זו טרם יושמה ונבחנה באופן שיטתי. 

במאמר הנוכחי נבחן תפקיד הליצנים הרפואיים כאסטרטגיית התערבות עם חולים מבוגרים במחלות כרוניות ומסכנות חיים, במהלך קבלת טיפולים במיסגרת אישפוז יום בבית החולים.

המחקר הוא איכותני, המבוסס על ניתוח תוכן של תיעוד עבודת שני ליצנים רפואיים שנעשתה במשך שנתיים.

מימצאי המחקר מעלים, כי הסוגייה המרכזית העולה מניתוח תוכן תיעודי הליצן הרפואי עוסקת בהגדרת תפקיד הליצן במרחב הרפואי של בית החולים. הגדרה זו כוללת היבטים הקשורים לתפקיד הליצן הרפואי, השתלבותו בצוות הרפואי הרב-מקצועי של בית החולים והשפעתו על צוות העובדים, על החולים ועל בני משפחותיהם. המימצאים מצביעים על כך שהליצנים הרפואיים רואים בהשתלבותם במערך הרפואי תרומה לתיפקוד החולים והצוותים הרפואיים, ומימצאים אלה נמצאים בהלימה עם מימצאי מחקרים נוספים הנערכים לאחרונה במרכזים רפואיים ברחבי העולם.

לסיכום, לנוכח העובדה כי שילוב ליצנים בעבודה עם חולים מבוגרים נמצא בתחילת דרכו, יש מקום לחקור את תרומת הליצן הרפואי לסיוע לשיפור איכות חיי החולים והצוות הרפואי, ולפתח דרכים להגביר את השתלבותו ומקצועיותו.

פיקוח ובקרה על מוסדות רפואיים הם חלק מהגדרת תפקידיו של משרד הבריאות. הסמכות לפיקוח מעוגנת ב"פקודת בריאות העם 1940". על-מנת ליישם את הוראות החוק, מופעל משנת 2003 על-ידי האגף לרפואה כללית במשרד הבריאות, תהליך מובנה לבקרות ורישוי של בתי-חולים כלליים ומירפאות כירורגיות פרטיות החייבות ברישוי.

המטרות היו יישום פקודת בריאות העם ופיקוח על רמת הפעילות בבתי-חולים כללים ובמירפאות כירורגיות פרטיות. מישוב המוסדות שנבדקו למען שיפור איכות הטיפול. רגולציה (הסדרה) ושינוי פעילויות המוגדרות ברישיון והמלצות לחידוש רישיון.

קודם לקיום הבקרות, פותחו באגף רפואה כללית 20 כלי בקרה בנושאי פעילות שונים. במהלך הבקרה נבדק כל תחום במשך 4-5 שעות על-ידי מומחה מטעם משרד הבריאות, בליווי האחראי על התחום במוסד הנבדק. בהמשך הועבר דוח מסכם להנהלות המוסדות שנבדקו. בכל דוח נדרשה התייחסות אל המימצאים הטעונים שיפור. במקביל הועברה המלצה לחידוש רישיון אל ראש האגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות. 

מיוני 2003 ועד יולי 2006 נערכו 91 בקרות מתוכננות ב-47 בתי-חולים כלליים, ציבוריים ופרטיים, וב-24 מירפאות כירורגיות פרטיות בישראל פעם אחת לפחות. רוב המוסדות שנבדקו נמצאו  עומדים בדרישות וראויים להמשך פעילות. בשני בתי-חולים פרטיים במרכז הארץ, שתיפקודם הוערך ברמה נמוכה, ניתנו רישיונות קצרי מועד, וצוות הבקרים שב לבקר בהם 4 פעמים במהלך השנתיים האחרונות. תוצאות הבקרה במירפאות הכירורגיות הפרטיות היו נמוכות יחסית לבתי-החולים הציבוריים. מבין המירפאות הכירורגיות הפרטיות, אחת נדרשה להפסיק פעולות בהרדמה כללית ואחת נסגרה.

לסיכום, תוצאות הבקרות שנערכו היו בעיקרן איכותניות ומראש נקבע שלא ידורגו בסולם ציונים. בעתיד, על-מנת לשפר את התהליך ולאפשר "השוואה" שוויונית בין המוסדות, נדרש סולם השוואתי אחיד שיסתמך על מדדים שפותחו במהלך המחזור הראשון של הבקרות. על המיניסטריון לקבוע מדדים אלה כנהלים מחייבים, שיהווו בעתיד כלי פיקוח מדויק ומוסכם. פירסום מימצאים השוואתיים על-פי המדדים שייקבעו ייצר תנופה נוספת לשיפור איכות השירות והטיפול הרפואי בישראל.
 

מערכת יחסים טובה בין מטופל לרופא היא מאושיות הרפואה הראשונית בעידן העכשווי. מצבים נדירים שבהם מופר האיזון העדין המתקיים בבסיס הוויה זו, יוצרים מציאות שבה לא רק למטופל זכות לממש את זכאותו לבחירת הרופא המטפל, אלא גם הרופא רשאי לאחר הליך הולם של מיצוי ניסיונות תקשורת ובחינה אירגונית מהותית משותפת, להינתק מהמטופל באופן יזום.

במאמר הנוכחי נדונות הסיבות למציאות מיוחדת זו ומובאות דרכי גישה מובנות להתמודדות עם הבעיה.

 

* כחלק מהדרישות לתואר ד"ר לרפואה (MD).

חששות בתחום המיני שכיחים בקרב מושתלי דה-פיברילטור (ICD). המטרה במחקר הנוכחי הייתה לאמוד את השכיחות של הפרעות בתיפקוד המיני, דיכאון וירידה באיכות-חיים בקרב גברים מושתלי דה-פיברילטור, עם וללא חוויית נזעים חשמליים מהמכשיר.

גברים מושתלי דה-פיברילטור נתבקשו למלא שלושה שאלונים: Centre for Epidemiologic Studies Depression Scale (CES-D)  - להערכת דיכאון,Florida Patient Acceptance Survey (FPAS)  – להערכת איכות-חיים,Arizona Sexual Experiences Scale (ASES)  - להערכת תיפקוד מיני. לכל הגברים הוצעה הפנייה למירפאה לטיפול מיני.

הסכימו להיכלל במחקר 47/72 (65%) מועמדים. החולים סווגו לשתי קבוצות: באחת אלו שחוו לפחות נזע חשמלי (נ"ח)¹ אחד (נ"ח[+]) – 66%, ובשנייה חולים שלא חוו נזע חשמלי כלל (נ"ח[-]) – 34%. הפרעה בתיפקוד המיני (ציון גרוע מהציון החציוני בשאלון ה-ASES) נמצאה ב- 42.6% מהחולים, 52% מול 25% בקבוצות נ"ח [-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.08). החמרה בתיפקוד המיני בעקבות ההשתלה דווחה על-ידי 71% ו-44% מקבוצת נ"ח[-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.069), ועל-ידי 85% מהחולים בקבוצה עם ההפרעה בתיפקוד המיני מול 44.4% בקבוצה עם התיפקוד המיני השמור P=0.005)). עשרים-ושלושה חולים (49%) הופנו למירפאה לטיפול בהפרעות בתיפקוד המיני.

___________________________

¹ נ"ח – נזע חשמלי

דיכאון (ציון CESD≥16) נמצא ב-36% מהחולים. סיכון מוגבר ומובהק לדיכאון נמצא בקבוצת נ"ח[+], בהשוואה לנ"ח[-] (Mean ranks - 21 מול 29, P=0.049). לא נמצא הבדל באיכות-החיים בין קבוצת נ"ח[+] לקבוצת נ"ח[-]. נמצא מיתאם בין דיכאון לבין ירידה באיכות-החיים (Pearson correlation=0.416, P=0.04), אולם לא נמצא מיתאם בין תיפקוד מיני לאיכות-חיים או לדיכאון.

נראה כי השתלת דה-פיברילטור פוגעת בתיפקוד המיני של הגבר, אולם ייתכן כי חשיפה לנ"ח אחד לפחות מהמכשיר מגינה על התיפקוד המיני. גברים מושתלי דה-פיברילטור ככלל ומקבלי נ"ח בפרט נמצאים בסיכון מוגבר לדיכאון. לא נמצאה השפעה של נזעים חשמליים על איכות-החיים. יש לסקור גברים מושתלי ICD להפרעות בתיפקוד המיני ולתסמיני דיכאון, ולטפל בהתאם.
 

עדו גל¹, ישראל דורון²

¹החוג לשירותי אנוש, ²החוג לגרונטולוגיה, הפקולטה למדעי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה

חוק ביטוח בריאות ממלכתי 1994 מעגן את זכותם של תושבי ישראל לטיפול רפואי איכותי ונקבעו בו מספר מנגנונים לטיפול בתלונות. במחקר הנוכחי נבחנו דפוסי התלונות וסיבותיהן, אפיקי התלונות, וידע בנושאי תלונה בקרב מבוטחי שירותי בריאות בישראל, במטרה לתרום להסתייעות בתלונות כאמצעי לשיפור השירות הרפואי לאזרחים. לשם כך, נערך סקר טלפוני במידגם שכבות הסתברותי ארצי של 1,500 נבדקים, בגילאי 21+. 

המימצאים העיקריים שעלו היו, כי 75% לערך מכלל הנבדקים לא דיווחו על עילה להתלונן ב-12 החודשים האחרונים. כעשרים-וחמישה אחוזים דיווחו על עילה להתלונן, אך רק 9.5% (143 מ- 1,500) התלוננו בפועל. בעיות מבניות, כגון תשלומים, תורים או זכויות, היוו כמחצית מהעילות, בעוד שבעיות הקשורות לטיפול המקצועי או ליחסי-גומלין וקבלת מידע, היוו כל אחת כרבע מכלל העילות. מרבית המתלוננים, קרוב ל- 75%, הגישו את תלונתם בעל-פה ולא באופן רשמי, ורק מיעוט (17%) פנו לגופים הרשמיים שנקבעו בחוק במשרד הבריאות או בקופות-החולים. נמצאה מודעות נמוכה של מבוטחים לגבי זכויות הגשת תלונות.

לסיכום, יש לפעול להגברת הידע והמודעות של מבוטחים בנושאי תלונה ושינוי דפוסי התנהגות תלונה, ליישם תהליכים לאיתור וניתוח מידע על תלונות שכבר קיים בקרב עובדי קו-ראשון בקופות-החולים, ולפתח מנגנונים לשיפור היכולת של מערכות הבריאות להסתייע במידע מתלונות המוגשות באופן מקומי או לא-רשמי, המהוות מרבית מהתלונות.

שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אף-על-פי שמזה לפחות חמש-עשרה שנה קיימות הנחיות קליניות לטיפול בגנחת שיעילותן המדעית מוכחת, ולמרות שקיימים גם טיפולים מונעים בתרופות שהוכחו כיעילים מאוד, הרי שעדיין קיימים פערים עצומים בין המצוי לבין הרצוי בטיפול היומיומי, וכתוצאה מכך נגרמת תחלואה גבוהה מאוד שבאופן פוטנציאלי ניתן היה לצמצמה באופן ניכר. מאחר שגנחת היא מחלה כרונית העלולה ללוות את החולה משחר ילדותו ועד אחרית ימיו, הטיפול בחולה מערים קשיים רבים הנובעים בין היתר מיכולת ההתמודדות של החולה עם מחלתו, מגורמים התלויים ברופא הקהילה ובמימסד הרפואי, וכנראה גם בשל חוסר תמימות-דעה בין הרפואה לבין החולים באשר למהות הגדרתה של גנחת מאוזנת. המטרה בסקירה זו היא לעמוד על הסיבות הידועות והאפשריות שעדיין מנציחות את הפערים הללו כפי שהתגלו במחקרים כלל-עולמיים אחרונים, להציגן בפני רופא הקהילה ולנסות ולגשר על אותם פערים, על-מנת להביא לשיפור איכות-החיים הקשורה בגנחת מחד-גיסא ולשמר את תיפקוד הריאות לאורך שנים במקביל להקטנת התחלואה מאידך-גיסא.

אייל ליבוביץ' (1), דנה הרצוג (1), שמואל אורן (2), דב גביש (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי וולפסון, חולון, הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ת-אביב, (2) המח' לרפואה פנימית א' במרכז הרפואי ברזילי, אשקלון

יתר-לחץ-דם הוא מגורמי-מהסיכון השכיחים ביותר למחלות לב וכלי-דם. למרות ריבוי התרופות לטיפול, שיעור איזון לחץ-הדם אינו מיטבי. בדקנו את מידת תשומת הלב שרופאי המישפחה מעניקים לקריאות לחץ הדם ולהמלצות הטיפוליות של חולי יתר-לחץ-דם ששוחררו מבית-החולים.

נכללו 98 חולים עוקבים (גיל ממוצע 1.1 + 68.5, 44% גברים) הלוקים ביתר-לחץ-דם (יל"ד) ואושפזו בבית-חולים. לא נכללו חולים שהופנו לאישפוז מבית-אבות. לחץ-הדם נמדד בחדר-המיון, בהתקבלות למחלקה, ביום השני לאישפוז וביום השיחרור. ארבע עד שמונה שבועות לאחר השיחרור- בוצעה שיחת טלפון לכל החולים שנכללו, ונאסף מידע אודות מדידות לחץ-דם אחרונות וטיפול עדכני ביל"ד. איזון לחץ-דם הוגדר כערכי לחץ-דם הנמוכים מ-140/90 ממ"כ, איזון לחץ-דם הושג ב-48% מהחולים בזמן השיחרור ו-47% בזמן המעקב. בקרבה חולים שקיבלו טיפול שונה בתקופת המעקב, בעקבות המלצת הרופא או עקב הטענה לערכי לחץ-דם גבוה (24 חולים), איזון לחץ-דם ירד מ-63%  בשיחרור ל-50% בבדיקת המעקב. הירידה הזאת הייתה קשורה לירידה במינון התרופות או להחלפת התרופות המומלצות בתרופות אחרות מאותה קבוצה, אך במינון שאינו שווה ערך. עשרה חולים שערכי לחץ-דם שלהם היה מאוזן בשיחרור אך לא במעקב, קיבלו פחות תרופות לעומת המומלץ (2.7 לעומת 3.2). בנוסף, ל-48% מהחולים שלא היו מאוזנים בבדיקת המעקב, לא שונה הטיפול מזה שהומלץ בשיחרור למרות ערכי לחץ הדם.

לסיכום, רופאי המישפחה אינם מיישמים את ההמלצות לטיפול ביל"ד, והמידע אודות איזון לחץ-דם המופיע במכתב השיחרור אינו מנוצל על-ידם בצורה מלאה. יש להגיע לשיתוף פעולה טוב יותר בין בתי-חולים לבין רפואת המשפחה כעזר באיזון לחץ-דם.

שמעון יוסף לוין¹, מירה וולבובסקי¹, ששון נקר^1,2, שלמה וינקר^1,2

¹המח' לרפואת המשפחה, מחוז המרכז, כללית שירותי בריאות, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: יתר-לחץ-דם (יל"ד)¹ בחולי סוכרת הוא גורם סיכון ידוע למחלות כלי-דם גדולים וקטנים. איזון לחץ-הדם לערכים הנמוכים מ- 130/80 ממ"כ גורם לירידה משמעותית בשיעורי התחלואה במחלות אלה והתמותה בעטיין.

מטרה: הפעלה של תוכנית טיפול במירפאה לרפואת המשפחה, על מנת לאזן את לחץ-הדם בחולי סוכרת ולהביאם לערכים נמוכים או שווים ל- 130/80 ממ"כ.

שיטות: אוכלוסיית היעד - נכללו בתוכנית חולי סוכרת מסוג 2, ממירפאת "כללית שירותי בריאות" בשוהם אשר אובחנו כלוקים ביל"ד, או מטופלים הנוטלים תרופות לאיזון לחץ-הדם, או חולים שנבדקו ובדיקתם העלתה ערכי לחץ-דם גבוהים מ-130/80 ממ"כ. איתור החולים העומדים במדדי המחקר בוצע על-ידי סקירת התיקים של כלל חולי הסוכרת במירפאה.

טיפול – החולים זומנו למעקב יזום במירפאה. נבדקה ההיענות לטיפול ובוצע שינוי בטיפול בתרופות לפי הצורך. כאשר היה צורך בהוספת טיפול בתרופות, הטיפול המועדף היה באמצעות תרופה מקבוצת חוסמי האנזים המהפך אנגיוטנסין (ACEI)² או מקבוצת המשתנים.

תוצאות: הגיעו למירפאה 115 חולי סוכרת מסוג 2, מהם 91 (79%) אובחנו כלוקים ביל"ד. המיפוי הראשוני העלה שאצל 26% מכלל החולים, לחץ-הדם היה נמוך או שווה לערך המטרה: 130/80 ממ"כ. לאחר הפעלת תוכנית הטיפול ובמעקב של שישה חודשים עלה שיעור החולים שלחץ-דמם אוזן ל-53% (p<0.001). לפני תחילת הטיפול לחץ-הדם הממוצע בחולים עם יל"ד היה 8.3 + 80.6 / 17.6 + 142.1 ממ"כ והם טופלו ב- 1.2 + 1.5 תרופות, 21 (23%) לא טופלו בתרופות כנגד יל"ד. לאחר הפעלת הטיפול ומעקב של שישה חודשים לחץ-הדם הממוצע בחולים עם יל"ד היה 6.1 + 77.6 / 14.2 + 132.2 ממ"כ והם טופלו ב 1.2 + 2.0 תרופות בממוצע, רק 6 (6.5%) היו ללא טיפול בתרופות. לחץ-הדם הסיסטולי והדיאסטולי היו נמוכים יותר באורח משמעותי לאחר הטיפול (p<0.001, p=0.001 בהתאמה), ומיספר התרופות הממוצע לחולה היה גדול יותר ( p<0.001).

מסקנות: תוכנית טיפול המשתפת את כלל צוות המירפאה לרפואת המשפחה יכולה לשפר באופן משמעותי את איזון לחץ-הדם בחולי סוכרת. אנו ממליצים להפעיל תוכנית כזו המשלבת את ההמלצות החדשות לאיזון לחץ-דם בחולי סוכרת בכל מירפאה לרפואת המשפחה.

________________

¹יל"ד – יתר לחץ דם

²ACEI - אנגיוטנסין

אברהם אברגל¹, זיו גיל¹, סרגיי ספקטור², אברהם חפץ¹, דן פליס<sup>1

1</sup>היח' לניתוחי בסיס הגולגולת והמח' לאף-אוזן-גרון וכירורגיית ראש-צוואר, מרכז רפואי תל-אביב סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב; ²המח' לנירוכירורגיה, מרכז רפואי הדסה עין-כרם, הפקולטה למדעי הבריאות, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הגישה הניתוחית לשאתות בסיס-הגולגולת התפתחה בצורה ניכרת בעשרים השנים האחרונות, ובעקבותיה התאפשרה כריתה של שאתות שבעבר נחשבו כבלתי ניתנות לכריתה. עם זאת, ההיבטים הנפשיים והגופניים המושפעים מניתוחים אלו, והשפעתם על שיגרת-החיים לא נבדקו באופן שיטתי. המטרה בעבודה זו היא הערכת איכות-החיים של חולים לאחר ניתוח לכריתת שאתות מבסיס הגולגולת הקדמי.

בעבודה זו נסקרו 69 תיקים רפואיים של חולים שנותחו לכריתת שאת מבסיס הגולגולת הקדמי בין השנים 2002-1994. כל החולים נותחו בגישה התת-גולגולתית.

שלושים-וחמישה זוגות חולים וקרוב-משפחה או מטפל של החולה ענו על שאלון להערכת איכות-החיים לאחר ניתוח בבסיס-הגולגולת. השאלון ניבנה משישה ממדים מוגדרים: תפקוד כללי, פעילות גופנית, חיות, כאב, ממד נפשי-רגשי וממד הנושאים הייחודיים. העיבוד הסטטיסטי בוצע באמצעות

תבחיני מדדים (t-test, ניתוח שונות) ובאמצעות תבחינים שאינם מדדים כמו Man-Whitney, בהתאם לאופי המשתנה. מובהקות סטטיסטית נקבעה כ-p<0.05, מובהקות חלשה נקבעה כ-0.06<p<0.1.

החולים והמטפלים העריכו באופן דומה את איכות-החיים של החולה לאחר הניתוח. בחולים עם שאתות ממאירות היו הציונים נמוכים משמעותית בממדי התפקוד הכללי, הפעילות הגופנית, הממד הנפשי-רגשי, ממד הנושאים הייחודיים ובציון הממוצע הכולל. טיפול בקרינה גרם לירידה משמעותית בציון הממד הנפשי-רגשי ובממד הנושאים הייחודיים, ואילו גיל ותחלואה נלווית גרמו לירידה משמעותית בציון ממד הפעילות הגופנית והתפקוד הכללי. בעבודה זו נבדקה לראשונה הפגיעה באיכות-החיים של חולים עם שאת בבסיס הגולגולת הקדמי.

מצאנו, כי הפגיעה המשמעותית ביותר באיכות-החיים הייתה בחולים עם שאת ממאירה. ייתכן שבחולים אלו יש מקום לתת דגש מיוחד למערכת התומכת המלווה את החולה לפני הניתוח ולאחריו.

שלמה וינקר, רון רם, ששון נקר, אליעזר קיטאי 

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב  

סוכרת היא מחלה כרונית שכיחה המלווה בסיבוכים רבים, אשר מהווים נטל משמעותי על תקציבי הבריאות במדינות המערב. סוכרת היא הסיבה השכיחה ביותר במדינות המערב לכריתת גפיים תחתונים, לאי ספיקת כליות סופנית ולעיוורון בגילאי 18-65 שנה. ידוע שאיזון טוב של מחלת הסוכרת מפחית את שכיחות הסיבוכים. הטיפול בחולה הסוכרת הוא ארוך, מורכב ומחייב מעורבות של אנשי צוות מתחומים שונים, תוך יצירת היענות לטיפול בקרב החולים. בעשור האחרון מתנהל ויכוח נוקב מהו אופי המעקב והטיפול המתאימים לחולה הסוכרת. שיתוף טיפול (Shared care) בין רופא המשפחה לשירותי רפואה שנינוית (מירפאת מומחים לסוכרת) רווח לאחרונה, תוך נסיון להגביר את היעילות ולצמצם את העלויות. בסקירה הנוכחית נבחנות שיטות שנוסו במקומות שונים בעולם ונדונות ההשלכות האפשריות למעקב המומלץ אחרי סוכרת במערכת הבריאות בישראל.

רחל ווילף-מירון (1), יהושע שמר (1,2)

(1) מכבי שירותי בריאות, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

"איכות" בשירותי בריאות היא מילת-קסם שכולם מכירים ושואפים להשיג, ועדיין – קשה מאוד להצביע על תפוקות ממשיות של שיפור איכות בראייה מערכתית מעבר לתוכניות אקראיות ומוגדרות. כדי לגבש תפיסה כוללנית ולפתח כלים לניהול איכות בשירותי בריאות בקהילה, יש להגדיר קודם כל מהי איכות הבריאות בקהילה. בבסיס הניסיון להגדרה זו עומדת ההנחה, כי מסגרת אספקת השירות, ומכאן שגם בעיות האיכות, שונות באופן מהותי בקהילה בהשוואה לאישפוז. למיטב ידיעתנו בספרות המקצועית, הרפואית והניהולית-רפואית לא נמצאה הגדרה המתייחסת באופן ייחודי לשאלה "מהי איכות בריאות בקהילה" – עובדה הראויה לדיון ומחשבה. במאמר הנוכחי מנסים המחברים לנתח את המחסומים לאספקת טיפול איכותי בקהילה ולתת להם מענה.

שמואל פנחס

בית החולים הדסה הר-הצופים, ירושלים

איכות הרפואה ניתנת להגדרה ולמדידה. סל הבריאות ושירות רפואי פרטי (שר"פ) הם מדדים המשפיעים על איכות הרפואה, וכל אחד מהם בעייתי ונתון לביקורת רבה. גורמים נוספים המשפיעים על איכות הרפואה הם ברמת השימוש: שימוש-חסר, שימוש-יתר ושימוש לרעה. טעויות, הן מערכתיות והן אישיות, משליכות על איכות הטיפול הרפואי. טעויות ניתן למנוע על-ידי תיכנון נאות של מערכות טיפול, הכללת פרוטוקולים איבחוניים וטיפוליים וקביעת גישות רב-דיסציפלינריות הכוללות בקרה הדדית.

שמעון גליק

משרד הבריאות, מדור הבטחת איכות, ירושלים

מובאת במאמר זה פרשת חולה בין שנתיים וחצי שהגיע לחדר-המיון עם אמו, אחות מוסמכת, מלווה בחבר שלה, בגלל שבר בעצם-הבריח. במהלך 14 הימים שלאחר התקבלותו נבדק הילד על ידי מספר רב של רופאים ממקומות שונים (חדרי מיון של 3 בתי-חולים, רופאי ילדים ורופאים אותופדיים במירפאות שונות) בגלל שברים או פגיעות שונות, עד לאישפוזו בתרדמת עקב דימום במוח ופגיעות אחרות. כל פגיעה טופלה בנפרד, ואבחנה של התעללות בילד לא נשקלה. הילד לא הופשט לגמרי, ומספר רמזים שיכלו להוביל לקביעת אבחנה נכונה לא נמצאו. דרושה רגישות יותר גבוהה לאיבחון התעללות בילדים. נודעת חשיבות רבה לקבלת אנאמנזה מפורטת, לביצוע בדיקה גופנית מקיפה ולפיתוח תקשורת בין-מוסדית טובה יותר – כל זאת כדי לאבחן התעללות בילדים כבר בשלבים המוקדמים.

איילת ברג (1), טוביה חורב (2), שלמה פ' זוסמן (3),

(1) ג'וינט-מכון ברוקדייל לגרונטולוגיה והתפתחות אדם וחברה, (2) המח' למדיניות וניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, (3) האגף לבריאות השן, משרד הבריאות, ירושלים

המחסור בנתונים בתחום הדנטלי, הביא את ג'וינט-מכון ברוקדייל לערוך מחקר מקיף באוכלוסייה הכללית. מאמר זה מהווה חלק מהמחקר המקיף, ומטרתו העיקרית היא לאתר הבדלים בנגישות, בזמינות ובאיכות השירות בין סוגי מירפאות-השיניים.

באוכלוסיית המחקר נכללו כל תושבי המדינה שגילם מעל 22 שנה. הנתונים נאספו באמצעות ריאיונות טלפוניים בחודשים מרץ-מאי 1998.

ממימצאי המחקר הנוכחי עולה, כי 59% מהמרואיינים דיווחו על ביקור בשנה האחרונה במירפאת-שיניים. רק 12% דיווחו כי הגיעו למרפאת השיניים ביוזמתם לביקורת מונעת תקופתית. מרואיינים שביקרו במירפאות השיניים של קופת-חולים דיווחו על השיעור הגבוה ביותר של כוח-עזר, כגון סייעות או שינניות, ועל קבלת הסברים מרופא השיניים לגבי מהות הבעיה הרפואית והטיפול בה. ההמתנה לתור במירפאות של קופות-החולים היא הארוכה ביותר, אולם משך ההמתנה לטיפול בתחומי המירפאות הוא הקצר ביותר. לעומת זאת, זמן ההמתנה לטיפול במירפאות הציבוריות הוא הארוך ביותר.

מימצאי המחקר מדגימים, ששביעות הרצון מהסדר והניקיון במירפאות של קופות-החולים (90%) היא גבוהה יותר בהשוואה למירפאות הפרטיות (78%) והציבוריות (46%). הציון המשוקלל הגבוה ביותר (טוב מאוד) לשביעות רצון מטיפול, ניתן למירפאות השיניים הפרטיות ולמירפאות השיניים הקיבוצים (63% ו-67%, בהתאמה), בהשוואה למירפאות של קופות החולים (49%), למירפאות הציבוריות (55%) ולמירפאות של חברה או תאגיד (43%).

עלות הטיפול נתפסת כגבוהה יותר בקרב המבקרים במירפאות קופות-החולים לעומת המירפאות הפרטיות, ובאופן כללי נתפסת העלות של טיפול שיניים כגבוהה. שיעור נמוך של האוכלוסייה פונה למירפאת השיניים לצורך ביקורת מנע, ורבים מהמרואיינים דיווחו שלא קיבלו מרופא-השיניים שלהם כל הסבר על מהות הבעיה בה הם לוקים או על הטיפול הנדרש.

במחקר מוצגים גם נתונים ממדינות אחרות. מימצאי המחקר יכולים להוות בסיסי מידע, שיסייע למקבלי ההחלטות בתחום המדיניות של בריאות השן בישראל.